קובץ הערות/יב
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
כתב באבני מילואים. דאף לשיטת רש"י. שהקידושין נפקעין ומותרת לשוק. וכן בחציה שפחה שנתקדשה ונשתחררה דפקעו קידושיה. מ"מ אסורה לקרובי המקדש. דכיון דאין הקידושין נפקעין. אלא מכאן ולהבא. לא עדיפא מגירושין עכ"ל. והנה בפ"ק דקידושין. פריך מיתת הבעל מנ"ל דמתרת. ומסיק דאיתקש מיתה לגירושין. ואי לאו היקישא. היתה אסורה. אף דעכשיו אין לה בעל. וצ"ל הטעם. משום דבשעת קידושיה נאסרה לעולם וקדושת הגוף לא פקעה בכדי כמבואר בנדרים (דכ"ט). אלא דילפינן מקרא. דמיתת הבעל היא מעשה המתרת. כמו גירושין. וא"כ צריך להבין מה מועיל הך דינא דפקעי מכאן ולהבא. מ"מ תיאסר בשביל הקידושין. שהיו בה קודם ההפקעה. והרי לא מצינו שום קרא. למילף מיניה היתירא דפקעי. וצריך לחלק. דדוקא היכא שהאשה היא ראויה לקידושין גם עכשיו אלא שמת בעלה. בזה שייך לומר. אף שעכשיו אין בה סיבת האיסור. מ"מ אסורה מפני הסיבה הקודמת. אבל בגוונא שהאשה בעצמה אינה בת קידושין עכשיו. כגון שהיא ערוה. או חצי אשה. אי אפשר שיהא בה איסור אשת איש. גם בשביל הסיבה הקודמת. ודוגמא לזה. בקדשים שמתו יצאו מידי מעילה. אפילו בקדוה"ג דלא פקעה בכדי. והיינו משום שהבהמה אינה ראויה עתה. (ולהסוברין דקדשים שמתו אסורין בהנאה מדאורייתא. והיינו משום דבתחלת הקדשן נאסרו לעולם. באמת צריך להבין. מאי מהני פקעי. ואפשר שיפרשו כפירוש רש"י. דהטעם דפקעי בחציה שפחה שנשתחררה. הוא משום דגופה אחרינא. דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי). ולפי"ז הא דהפקעה מתרת. אינו משום דהוא דבר המתיר. כמו מיתה וגירושין. דהא ליכא שום קרא לזה אלא שאין צורך כלל. לדבר המתיר בכה"ג. וכמו בקדשים שמתו וכנ"ל. וא"כ אין לחלק בזה. בין איסור קרובים. לאיסור אשת איש. דבאמת שניהן שוין. דנאסרין מתחלתן לעולם. אלא שאיסור אשת איש. יש לו שני דברים המתירין. מיתת הבעל וגירושין. ואיסורי קורבה אין להן דברים מתירין. וכ"ז במקום שצריך לדבר המתיר. אבל בפקעי דאין צורך כלל לדבר המתיר. דליכא חפצא דאיסורא. בזה אין טעם לחלק בין האיסורין:
ב[עריכה]
ולכאורה יש ראיה לזה. מר"פ כיצד. סד"א כי מתה יבמתו פקעה זיקה. ומותר באמה. קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה. ומבואר דאי נימא פקעה זיקה. מותר בקרובותיה. ובירושלמי איכא מ"ד דס"ל כן לפי האמת. ולדעת הא"מ קשה. מאי מהני פקעה. להתיר קרובות. אבל באמת אין להביא ראיה מזיקה לקידושין דאפילו למ"ד יש זיקה. אין איסור זיקה דומה לקידושין, דבקידושין נאסרה מתחלתה לעולם. ואינה ניתרת אלא ע"י דבר המתיר. אבל בזיקה האיסור מתחדש בכל רגע. ע"י שהיא זקוקה עכשיו. דהא חזינן דאחות חלוצתו אסורה אפילו למ"ד אין זיקה. וע"כ הוא איסור שמתחדש ע"י החליצה. ויקשה למ"ד יש זיקה. ל"ל לאיסור חדש הזה. ת"ל משום אחות גרושתו. דהא בשעת זיקתה. היא חשובה כאשתו. וא"כ לאחר חליצה. היא כגרושתו. ומוכח מזה. דהזיקה אינה אוסרת אלא בשעתה. שכל שעה היא אסורה. מפני שהיא זקוקה גם עכשיו. ולא מפני שנאסרה מתחלתה לעולם כמו בקידושין. ומשו"ה במתה דפקעה זיקה. מותרת אפילו אי נימא. דבקידושין כה"ג אסורה:
ג[עריכה]
ובזה נראה לבאר טעמא דרב. פ' ד"א דבזיקה דרבנן לא אמרינן. כיון שנאסרה שעה אחת אסורה עולמית. ובתוס' שם פירשו. דרב ס"ל אין זיקה. אבל מדברי רש"י שם אין נראה כן. וכן מבואר בתוס' דכ"ו. ד"ה דנפול בזא"ז עיי"ש. וא"כ צריך ביאור. מ"ש זיקה דרבנן. ולפי הנ"ל מבואר טעם החילוק. דדוקא באחות אשה דאורייתא. שנאסרה מתחלה לעולם. ומיתת אשתו הוא דבר המתיר לאחותה. והוא היתר המתחדש אח"כ. בזה אמרינן נאסרה עליו שעה אחת. אבל בזיקה שלא נאסרה מתחלה לעולם. אלא לשעתה. שהאיסור צריך להתחדש בכל רגע. בכה"ג לא אמרינן. נאסרה עליו שעה אחת:
ד[עריכה]
ד"י תוד"ה לעולם וכו' וי"ל דלא קרינא לגביה אשת המת. דכבר נאסרה עליו לפני קידושי אחיו. משום אשת איש ולא חשיבא ערוה במקום מצוה עכ"ל. והקשה אחד מן החברים. דהתניח היכא שמת שמעון. לא חשיבא ערוה במקום מצוה. אבל הרי משכחת לה. שמת ראובן. ושמעון קיים. ואסורה ללוי מפני שמעון. דבזה לא שייך תירוצם. וי"ל דכיון דלא נאסרה על לוי. מפני קידושי שמעון. רק לאחר מיתת ראובן הויא ערוה לאחר מיתה. ואינה פוטרת צרתה. כמ"ש תוס' ר"פ ד' אחין. עיי"ש. אבל קשה דבר"פ המגרש מבואר. דבכה"ג הויא אשת שני מתים. ולסברת תוס' אין בה זיקה מכח שמעון כלל ואמאי הויא אשת שני מתים. והיה אפשר לחלק. דדוקא הכא. שבשעת נפילתה משמעון עדיין ראובן קיים. מיקרי שלא במקום מצוה. אבל התם איירי שמת ראובן. ואח"כ מת שמעון. דלאחר מיתת ראובן. אינה אסורה על לוי. אלא מכח שמעון. והויא במקום מצוה. אבל לפי"ז תיקשי קושית הרשב"א. בר"פ המגרש. דל"ל טעמא דאשת שני מתים. ת"ל מפני שנאסרה שעה אחת. בשעת מיתת הראשון. והרשב"א תירץ. דמיירי שמתו שניהם בב"א. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. דבכה"ג אינה אשת שני מתים. לסברת תוס' וצ"ע:
ה[עריכה]
ובעיקר סברתם. דלא חשיבא במקום מצוה ללוי משמעון. מפני שכבר נאסרה על לוי קודם קידושי שמעון מחמת ראובן. צ"ע. דנראין דבריהם כטעמו של רבא. אליבא דב"ש. דמתירין צרת ערוה. מה"ט דהוי שלא במקום מצוה. וקשה דהא ב"ה פליגי. וס"ל דמיקרי במקום מצוה. כמ"ש תוס' לקמן דל"ב. אליבא דר"ש עיי"ש. וצריך לחלק. דדוקא היכא ששני האיסורין הן משני שמות. כגון אשת אח על אחות אשה. בהא פליגי ב"ה. אבל הכא שהן משם אחד. איסור אשת איש של שמעון על איסור אשת איש של ראובן. בהא מודו ב"ה. דחשוב שלא במקום מצוה. אבל טעם החילוק הזה צריך תלמוד:
ו[עריכה]
כתבו תוס' רפ"ק (ד"ג). דכיון דלא משכחת צרת צרה בבעל. אין לנו להחמיר בטומאה דבועל יותר מבעל עכ"ל. וקשה. דהא מ"מ הצרה אסורה. גם בנפילה שניה. משום שנאסרה שעה אחת בנפילה ראשונה א"כ ממילא תיפטר צרתה. משום איסור אשת אח כמו אשת אחיו שלא היה בעולמו וצ"ע. והנה עיקר סברתם אינו מובן. דמה בכך. דלא משכחת בבעל. דאין זו חומרא בבועל יותר מבעל. דהא אילו משכחת צרת צרה בבעל. היתה אסורה. ולמה לא תיפטר בבועל. ואפשר לומר לפי המבואר בפ' ארבעה וחמשה. והלא אינו משתלם אלא מגופו. הביאהו לבי"ד וישלם לך. ומשני כי איצטריך קרא. לקדם ושחטו. ופריך כיון דמעיקרא בר קטלא הוא. לא איצטריך קרא. אע"ג דקדם ושחטו. ופירש"י. כיון דמעיקרא בר קטלא הוא. תחילת דינו נפטר מממון. ולא חלה עליו תשלומין. דאיכא למימר הביאוהו לבי"ד הילכך כי קדם ושחטו. נמי בלא קרא מיפטר. ולא צריך קרא עכ"ל. ומבואר מזה. דאע"ג דליכא שום פטור בהנגיחה. מ"מ כיון דליכא לאישתלומי מיניה מגופו. דלקטלא קאי. ממילא לא חלה עליו תורת תשלומין כלל. ופטור גם כששחטו אח"כ. אע"ג דעכשיו אפשר להשתלם מגופו. וה"נ כיון דבבעל לא משכחת צרת צרה. ממילא ליכא דין ערוה בסוטה. לענין צרת צרה בטומאה דגבי בעל. ואם תיפטר צרת צרה בבועל. תהא טומאת בועל. חמורה מטומאת בעל. אלא דצ"ע. דלכאורה זה תלוי. בפלוגתא אם דנין אפשר משאי אפשר. דלמ"ד דנין. וילפינן בפסח דורות. דאינו בא אלא מן החולין. מפסח מצרים. דלא היה שם מעשר. ה"נ י"ל. דילפינן בועל מבעל שלא לפטור צרת צרה. אבל למ"ד אין דנין והכי קיי"ל. דאינו גר עד שימול ויטבול. ולא ילפינן מאימהות. שטבלו ולא מלו. משום דלא אפשר. ה"נ אין ללמוד בועל מבעל וצ"ע. [י"ל בכונת תוס'. דאיסורו של בועל. הוא בתולדה. מכח איסורו של בעל. ומשו"ה ליכא איסורא בבועל. היכא דלא משכחת איסור בבעל:]
ז[עריכה]
פ"ק ד"ה דאפילו פשתן לצמר. וצמר לפשתן. ובחידושי הרשב"א כתב. וז"ל ראיתי לגדולי המפרשים. (והוא הרמב"ן בחידושיו שם עיי"ש). דפירשו דהא דתנא דבי ר' ישמעאל. לא אתיא כריש לקיש. ונסמכו על מ"ש במנחות. ולא יהא אלא לבן. ופרקינן כיון דאפשר במינן כדר"ל. ואפשר לומר. דהתם לא קאמר. דלעולם לא יטיל כיון דאפשר בדאית ליה כדר"ל. אלא בדאיכא מיניה קאמר ומשום דהוי מצוי. דאית ליה מינו קאמר. דאפשר במינו ולעול' איתיה לתנא דבי ר"י. ואיתי' לדר"ל וכו' עכ"ל. ומבוא' שהרמב"ן והרשב"א חולקין בפירוש הא דאמרינן. כיון דאפשר במינן כדר"ל. שהרמב"ן מפרש. כיון דאפשר שיהיה לו במינו משו"ה לא דחי כלל. אפילו אין לו עכשיו. וכפירוש הזה הובא בב"י סי' י"א בשם רבינו ירוחם. והרשב"א מפרש שהדבר תלוי אם מצוי לו עכשיו ממינו. ובשאגת אריה סי' צ"ו עמד ג"כ בחקירה זו. עיי"ש מה שהביא ראיה מתוס' פ"ק דמנחות (ד"ה). לפירוש הרמב"ן. ודחאה עיי"ש. אבל הדבר מפורש בשיטה מקובצת שם. (ובימי השאג"א לא נדפסה עדיין) וז"ל, וא"ת ליפרוך כלאים של ציצית יוכיחו. שאסור להדיוט. ומותר לגבוה. דהא ציצית צורך גבוה הוא. וליכא למימר. שמצותו בכך. שהרי אפשר לקיים מצות ציצית. בלא דחיה. כגון צמר לצמר. וי"ל דמ"מ חשוב מצותו בכך. אחרי שיש לו טלית של פשתן. והוא חייב בציצית עכ"ל. וכן היא כונת תוס' שם ד"ה. מה לכלאים. ומוכח מזה כדעת הרמב"ן. דבטלית של צמר. לא הותר פשתן כלל. כדר"ל. כיון דאפשר שיהיה לו ממינו. ולא הותר. אלא תכלית בטלית של פשתן. וזהו שפיר מיקרי מצותו בכך. דבפשתן אי אפשר לעולם לקיים מצות תכלת. בלא כלאים. אבל לדעת הרשב"א. דגם בטלית של צמר. אם אינו מצוי לו עכשיו ממינו. מותר להטיל בו חוטי פשתן ובכה"ג ודאי אין שייך לומר. מצותו בכך. דהרי אפשר שתתקיים המצוה בטלית של צמר. בלא כלאים. וא"כ אכתי איכא למיפרך. כלאים בציצית יוכיחו. מטלית של צמר. דמותר להטיל בו חוטי פשתן. אם אין מצוי לו עכשיו חוטי צמר אלא ע"כ דהתוס' סוברין כדעת הרמב"ן. וצ"ל לפי"ז. דסוגיא דהתם אזלא אליבא דר"ל. ולא כתנא דבי ר"י. דלדידיה מותר בין צמר לפשתן. בין פשתן לצמר:
ח[עריכה]
ועוד ראיה לפירוש הרמב"ן. מדברי הרמב"ם פ"ג מהל' נערה. וז"ל ולמה לא יבא עשה וידחה ל"ת. בין במוציא שם רע בין באונס. וישא זו האסורה לו. שהרי אפשר שלא תרצה היא לישב. ונמצא עשה ול"ת קיימין עכ"ל. ומקורו בפ' אלו נערות. אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. ופירש הרמב"ם הטעם. משום דאפשר לקיים שניהם. ולדעת הרמב"ן אתי שפיר. כיון דאפשר שלא תרצה. משו"ה אפילו אם תרצה. ג"כ לא דחי. אבל לדעת הרשב"א. מה מועיל הא דאפשר שלא תרצה. אבל מ"מ אם רצתה לידחי ל"ת. ובשלמא מדברי הגמ' אין להקשות על הרשב"א. דיש לפרש משום דהוי עשה קלה עיי"ש בתוס'. ובדברי הרמב"ן פ' אלו מציאות ד"ל הובא שם בשיטה אבל לפירוש הרמב"ם. מוכח כהרמב"ן:
ט[עריכה]
ובשאג"א שם הקשה לדעת זו. מפ' ר"א דמילה ואביי האי בשר אליבא דר"ש. מאי עביד ליה. ומשני באומר אבי הבן. לקוץ בהרת בנו קמכוון. ופריך אי דאיכא אחר ליעביד אחר. ומשני דליכא אחר. ולדע' הרמב"ן אפילו אי ליכא אחר. ג"כ יהא אסור. כיון דאפשר שיהא אחר. ואפשר לומר דשאני התם. דגלי קרא בשר אפילו יש שם בהרת יקוץ. ומוקמינן קרא בדמסתברא טפי, היכא דליכא אחר. וכבר כתב הרמב"ן שם בחידושיו דמילה בצרעת. אינה מטעם עדל"ת. דהא ל"ת ועשה היא. ולא ילפינן מהתם דלידחי ל"ת בכה"ג. אלא דקשה עוד לדעת הרמב"ן. היכא דאפשר לקיים ע"י עכו"ם. יהא אסור אפילו היכא דליכא עכו"ם קמן. ועיין בתוס' שבועות (ד"ג) ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' שנ"ז. ובתוס' פסחים (דע"ה) ד"ה למעוטי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |