קובץ הערות/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

קובץ הערות טו

א

פ"ק דיבמות (די"א). צרת סוטה אסורה. טומאה כתיב בה כעריות. ויש להבין דטומאה לא כתיב בה. אלא לגבי הבעל. אבל מנלן דאסורה ליבם: ויש לפרש. כיון דלגבי בעל נחשבת כערוה. ממילא היא חשובה כערוה גם לגבי היבם. ומטעם ק"ו. במותר לה נאסרה. באסור לה לא כ"ש. וכ"כ בתבואת שור בליקוטי' ליבמות. ואף דהק"ו לא מהני לפוטרה מחליצה. במחזיר גרושתו. היינו משום דהתם גם על הבעל. אינה אלא מחייבי לאוין. ולא חמיר איסורא דיבם מבעל ולא שייך לומר יבא עשה וידחה ל"ת. דהק"ו הוא לאיסור יבום. ולא דמי לשאר חייבי לאוין. דמתייבמין מדאורייתא. דהתם אין הלאו על מצות יבום. אבל הכא על זה גופא נאמר הק"ו שתאסר להתיבם. ומ"מ צריכה חליצה. כיון דאין איסורה על הבעל משום ערוה. אבל בסוטה דקריה רחמנא טומאה כעריות. א"כ חשובה כערוה על הבעל. וממילא מהני הק"ו שתחשב כערוה. גם על היבם. ומ"ש תוס' (ד"ג) לחד תירוצא. דגם לגבי בועל פטורה מן החליצה. אף דהתם ליכא טעמא דק"ו. היינו משום דכתיב טומאה לגבי בועל גופא. וא"כ היא חשובה כערוה עליו. ואינה זקוקה לו כלל:

ב

ולתירוץ זה נראה. דגם לענין כהן חשובה כערוה דהא תלתא ונטמאה כתיבי. וחד מינייהו לכהונה וקשה דא"כ משכחת לה צרת צרה בסוטה. לענין כהונה. כגון שלאחר שזינתה ונתאלמנה. נשאת לכהן ומת. ונפלה לאחיו הכהן. דפטורה מן החליצה דטומאה כתיב בה גם לכהונה. ומשכחת בה צרת צרה. כגון שיש לו אח חלל. ובזה לא שייך תירוץ תוס' דאין להחמיר בטומאה דכהונה יותר מטומאה דבעל. דזה אינו שייך אלא בבועל כמ"ש תוס' (דל"ה). באונס דמותרת לבועל. דלא נאסרה על הבועל. אלא כשנאסרה על הבעל. ומ"מ אסורה לכהונה עיי"ש וצ"ע:

ג

ובזה תתיישב קושית הגרע"א בגליון משניות. פ"א דסוטה. על דברי הנ"י שכתב. באשת כהן שנאנסה. צ"ע אם צריכה חליצה. והקשה מפ"ק דסוטה (ד"ו). אלא מעתה אשת כהן שנאנסה. ויש לו אח חלל לא תתיבם. הא באמת אף מחליצה פטורה. דהוי כאשת ישראל ברצון. ולפי הנ"ל ניחא. דהא דפטורה מחליצה באשת ישראל הוא מסברת הק"ו. והיכא שהמת הי' כהן. והיבם הוא חלל. לא שייך הך ק"ו. כמו שפירש רש"י שם בפ"ק דסוטה עיי"ש. דהא גם אם הי' הבעל בעצמו חלל. היתה מותרת לו. ולא עדיף יבם מהבעל. דהיבם במקום הבעל קאי [ומ"מ עדיין יק' להס"ד שלא חילק בזה]:

ד

ובב"ש סי' (קע"ג) הקשה על דברי הנ"י. דמאי מספקא ליה. הא איתא בפי' הבע"י. דאשת כהן שנאסרה. בעלה לוקה עלי' משום טומאה. וא"כ אונס בכהן ג"כ הוי טומאה. וא"צ חליצה. והנה בתוס' פ' יש מותרות (דפ"ד) כתבו. לענין פצוע דכא אפילו נפצע לאחר שנשאה לא מיתסרא בהכי ליבם שאין פצוע דכא. ולא אמרינן במותר לה נאסרה וכו' דלא שייך אלא כשנעשה באשה שום מעשה דנאסרה בכך לבעל כגון סוטה ומחזיר גרושתו ע"כ. ונראה ביאור דבריהם דלא שייך ק"ו אלא אם האישות גרמה שתאסר לבעלה כמו שפרש"י בסוטה (ד"ו). שהרי מחמת נשואין הראשונים נזקקת ליבם ואם על הבעל נתקלקלה ק"ו ליבם ע"כ דהיבם בא מכח אישות הבעל. אבל כשנעשה פצוע דכא אין האישות גורמת להאיסור דאפילו אם לא הי' בעלה ג"כ אסורה לו ומשו"ה לא שייך האי טעמא דק"ו:

ה

ולפי"ז יש להסתפק באשת כהן שנאנסה דבעלה לוקה עלי' משום טומאה. ומבואר מזה דאסורה עליו משום טומאה דבעל דהא משום טומאה דכהונה ליכא מלקות אלא עשה דונטמאה. וא"כ האיסור הזה בא ע"י האישות ושייך שפיר סברא דק"ו כמו באשת ישראל ברצון. או אפשר דלא דמי כיון דאם לא הי' כהן אינה אסורה לו משום בעל אלמא דהאישות גרידא אינה אוסרת עליו אלא בצירוף כהונתו. והק"ו לא שייך אלא היכא דנאסרת משום אישות הבעל. אבל מה דנאסרה על הבעל משום כהונתו זה אינו שייך להיבם ואפילו אם הוא ג"כ כהן. דכהונתו אינה באה מכח כהונת אחיו המת וזהו ביאור ספיקו של הנ"י:

ו

ודוגמא לסברא זאת איתא בנדרים (ד"צ) א"כ שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה. כיון דאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי אין לה כתובה א"ד מצי אמרה ליה אנא הא חזינא ליה וגברא הוא דנסתחפה שדהו. ופירש הר"ן שם שקדושת כהונתו גרמה לו שתהא אסורה לו דהא אונס בישראל משרי שרי וכו' עכ"ל וה"נ לענין הק"ו כיון דאם לא הי' הבעל כהן לא היתה אסורה עליו באונס וקדושת כהונתו גרמה לו שתאסר עליו אינו מועיל לאוסרה על היבם. או דילמא כיון דמשום כהונה גרידא ליכא אלא עשה דונטמאה והא דלוקה עלי' הוא מפני שהוא בעלה. ונמצא דהאישות גורמת שתאסר עליו בלאו דלא יוכל בעלה ושייך לאוסרה גם על היבם מק"ו:

ז

ובתוס' פ"ק דסוטה (ד"ו) הקשו אהא דקאמר שם בסוטה ספק אילו איתיה לבעל מי לא בעי גט ה"נ בעיא חליצה. והקשו דהא סוטה ודאי נמי בעיא גט ומ"מ פטורה מחליצה. ותירצו דסוטה ספק לא אימעוט אלא גבי איסורא דבעל וקמ"ל קרא כיון דבא מכח נישואי אחיו הרי הוא במקום בעל דאסורה ליבם אבל חליצה בעי. משא"כ סוטה וודאית לא דמיא להכא. כיון דטומאה סתם הרי הוא כערוה גמורה דגזה"כ היא דפטורה עכ"ל ומבואר מזה דהא דסוטה ודאי אסורה ליבם אינו מכח איסור הבעל דהא מבעל בעיא גט אלא גזה"כ הוא לענין יבם דחשובה כערוה. וצ"ל דהא דטומאה כתיב בה כעריות היינו דילפינן לה לענין יבום בגזירה שוה דטומאה טומאה מעריות מה עריות פטורות מחליצה אף סוטה פטורה מחליצה:

ח

ולפי"ז תיקשי קושית הגרע"א דבאשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל תיפטר מן החליצה דגם באשת כהן שנאנסה כתיב בה טומאה ונילף מעריות דפטורה מן החליצה. וצ"ל כנ"ל דכיון דכהונתו גרמה לו להיאסר עליו ואין האיסור משום האישות בלבד דהא אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה ולא ילפינן טומאה מעריות אלא היכא דהאיסור הוא משום אישות גרידא. ומ"מ צ"ע בזה דכיון דלפי פירוש זה ילפינן בגזירה שוה דטומאה מעריות ובאשת כהן שנאנסה ג"כ כתוב טומאה נילפיה מעריות:

ט

ובתוס' בסוגיין (די"א) כתבו דוקא סוטה ודאי פטורה מן החליצה דקרא דונטמאה בנבעלה ודאי איירי אבל סוטה ספק לא כתב בה טומאה. וא"ת והא תנן נכנסה עמו לבית הסתר אסורה לביתה וכו' דתלתא ונטמאה כתיבי וי"ל דלא אסרה הכתוב אלא משום ספק שמא נבעלה ונטמאה ולעולם לא כתיב טומאה אלא על הודאי נבעלה. וא"ת כיון דלא כתיב טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה. וי"ל דעשה ספק כודאי וכו' עכ"ל:

י

ונראה כונתם דבקושיתם הוה ס"ל דהא דעשה הכתוב ספק כודאי פירושו דהספק אסור כודאי אפילו אי קמי שמיא גליא שלא זינתה מ"מ הספק אוסרה. כמ"ש תוס' בסוטה (דכ"ח) דאפילו אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה. ומשו"ה הקשו דהא גם בסוטה ספק כתיב בה טומאה כודאי. ותירצו דבספק אין אסורה אלא משום שמא נטמאה ואף דעשה הכתוב ספק כודאי היינו דאנו דנין אותה כאילו ודאי נבעלה. אבל אם קמי שמיא גליא שלא נבעלה באמת אינה אסורה עליו כלל. ודוגמא לזה מצינו בהא דמוקמינן אחזקה דהוא ג"כ דין ודאי. ומ"מ לא נשתנה הדין עי"ז מכפי שהוא באמת. כדמוכח מהא דהלך בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל והלך בשני ונכנס דחייב קרבן ממ"נ. אף דבכל הליכה בפ"ע הי' טהור מטעם חזקה. והא דספק. סוטה בעיא חליצה אף דאנו דנין אותה כאילו ודאי נבעלה. דדוקא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי ולא להקל. לפוטרה בלא חליצה דלא לכל דבר דנין אותה כודאי נבעלה:

יא

עוד כתבו בתוס'. ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות דאמר רב היינו במקום לאו ניחא. דההיא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה ע"כ. והיינו דלתירוץ זה ס"ל כמעיקרא בקושיתם דהספק אוסרה בודאי אפילו אם באמת לא נבעלה. אלא דהטומאה הזאת הוא רק בעשה ולא בלאו כמ"ש תוס' בסוטה (דכ"ח) עיי"ש. וע"ז כתבו דמ"מ קשה כיון דסוטה ודאי חשיב לה רב כערוה א"כ סוטה ספק היה לה ליחשב כספק ערוה. וא"כ היכי פריך תתיבם יבומי עכ"ל. וכונתם דנהי נמי דספק אין איסורו אלא בעשה. היינו דאיסור ודאי שבה אפילו אם לא זינתה הוא רק באיסור עשה. אבל אם באמת זינתה ודאי היא באיסור לאו והויא כערוה. א"כ מספק היא כשאר ספק ערוה. ואינו מובן דעת הב"ח שהגיה בתוס' והיפך את דבריהן דמ"ש ולמאי דפרישית לעיל וכו' הוא תירוץ על קושיתם האחרונה. וכפי הנראה אין זה תירוץ כלל על קושיתם שהקשו דתיתסר ליבום מספק שמא זינתה ואם באמת זינתה הרי היא אסורה בלאו והויא כערוה. וע"כ אינו מובן דעתו:

יב

ונראה דהב"ח לקח הגהתו מדברי הרא"ש עיי"ש. אבל בדברי הרא"ש מבואר דקושיתו היתה שתאסר ליבום לא בתורת ספק אלא משום דלהחמיר עשאה הכתוב כודאי. וע"ז תירץ דבספק ליכא אלא איסור עשה והיינו דאיסור ודאי שבה הוא רק בעשה. ואי דאכתי תיקשי דתיאסר ליבום מספיקא שמא זינתה ע"ז הוסיף הרא"ש. אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשוב טומאה דידה אפילו כספק ערוה הלכך פריך שפיר ותתיבם יבומי עכ"ל. ונראה הטעם משום דמוקמינן לה בחזקתה שלא נבעלה. וא"כ בלאו חידושא דסוטה היתה נחשבת בודאי טהורה משום חזקה וכיון דלענין יבום לא מהני חידושא דסוטה לחושבה כודאי משום דהודאי שבה הוא רק באיסור עשה ממילא הוא בחזקת טהורה ודאית משום חזקה:

יג

וזהו דעת הרמב"ם פ"ו מהלכ' יבום שכתב דספק סוטה חולצת ולא מתיבמת וצרתה או חולצת או מתיבמת. והיינו דהיא אסורה להתיבם מק"ו וצרתה מתיבמת דלא אלים ק"ו למדחי צרה. והא מ"מ תיאסר צרת ספק סוטה משום שמא זינתה וצרתה היא ספק צרת ערוה. וע"כ צ"ל דבלאו גזה"כ דסוטה אין כאן ספק כלל שמא זינתה דמוקמינן לה בחזקת טהרה: ובדעת תוס' שנשארו בקושיא דתיאסר צרתה מספק. נראה דס"ל דהא דחידש רחמנא הוא לעשות הספק כודאי ובלאו גזה"כ לא היתה נחשבת כודאי. אבל מ"מ ראוי לחושבה כספק ולא מוקמינן לה בחזקת טהרה דכיון דקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה כמ"ש תוס' בכמה מקומות:

יד

ולפי"ז פליגי שני התירוצין בתוס' בפירושא דהך דינא דעשה ספק כודאי. דבתירוץ הראשון ס"ל לתוס' דעצם הדין לא נשתנה מכפי שהוא באמת דאם קמי שמיא גליא שלא זינתה היא מותרת אלא שאנו צריכין לדון אותה כאילו ודאי זינתה. וכמו בחזקה שאנו דנין את הדבר כודאי ומ"מ לא ישתנה הדין בשבילה וכנ"ל בשני שבילין. ובתירוץ שני ס"ל דהוא ודאי איסור אפילו אם באמת לא זינתה אלא דהוא רק איסור עשה ולא איסור לאו והלאו הוא מוטל בספק אם זינתה או לא. ולשיטת הרא"ש והרמב"ם לענין איסור הלאו מוקמינן לה בחזקת טהרה וכל היכא דליכא חידושא דסוטה היא בחזקת ודאי טהורה. ולשיטת תוס' לא מוקמינן לה אחזקה ומשו"ה קשיא להו שתיאסר ליבום מספיקא שמא זינתה:

טו

ובמנחת חינוך מצוה רס"ג נסתפק לענין איסור טומאת כהן ונזיר אם הוא לוקה על ספק טומאה ברה"י עיי"ש. ונראה דזה תלוי בשני התירוצין הנ"ל דאי נימא כתירוץ ראשון דעצם הדין לא נשתנה כלל אלא דגזה"כ הוא שנדון אותה כאילו ודאי זינתה וא"כ גם בספק טומאה ברה"י דילפינן מסוטה ג"כ אנו צריכין לדונו כאילו ודאי נגע במת. וא"כ כהן ונזיר לוקין ע"ז כמו שחייב קרבן ודאי ע"י ספק רה"י על ביאת מקדש כמבואר בתוס' שבועות (די"ט). אמנם לתירוץ שני אין מחזיקין אותה כלל כאילו ודאי זינתה אלא דהספק הוא איסור חדש שאפילו אם באמת לא זינתה מ"מ אסורה באיסור עשה ודאי. וה"נ בספק טומאה ברה"י אין אנו מחזיקין אותו כאילו ודאי נגע במת. אלא שהיא טומאה ודאית שאפילו אם לא נגע במת מ"מ הספק מטמאו והיא טומאה חדשה. ועל הטומאה הזאת אין הכהן מוזהר דלא עדיפא מטומאת חרב הרי הוא כחלל שאין הכהן מוזהר עליה משום שלא נגע בעצמו של מת וה"נ נגיעת המת מוטלת בספק אלא שהכתוב טימאו אפילו אם באמת לא נגע במת. אבל על הטומאה החדשה הזאת לא הוזהרו כהנים. והנגיעה עצמה מוטלת בספק ואין לוקין על הספק:

טז

ובפ' הבע"י תניא ר' מתיא בן חרש אומר אפילו בא עלי' בעלה בדרך כהן לוקה עליה משום זונה. והקשה הגר"ע ז"ל בחידושיו דהא בלא"ה היא אסורה מכבר לכהן מסתירתה. ותירץ דנ"מ לענין לאו דזונה דמשום קינוי וסתירה ליכא אלא עשה דונטמאה לכהונה והשתא דבא עלי' בעלה נעשית זונה ע"כ:

יז

ולכאורה התירוץ הזה תלוי בשני הפירושים דלעיל. דאם נאמר דהסתירה אוסרת בעצמה אפילו אם קמי שמיא גליא שלא זינתה אלא דהוא רק איסור עשה. וא"כ הבעל שבא עלי' ודאי עבר על איסור דונטמאה. ומשו"ה נעשית זונה ודאית ואפילו אם יתברר אח"כ שלא זינתה בסתירתה. מ"מ בשעה שבא עליה בעלה היתה אסורה עליו ונעשית זונה וע"י הבירור שלא נטמאה אינה ניתרת לבעלה למפרע אלא מכאן ולהבא:

יח

וכן מוכח בפ' יש מותרות (דפ"ה) דקאמר מחזיר ספק סוטתו א"ב. מ"ד מפני שהיא מרגילה הא היא מרגלא ליה. ולר' מתיא ב"ח דאמר וכו' עשאה זונה הא לא מרגלא ליה. ופירש רש"י דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלא לכהונה ע"כ. ובכונת רש"י צ"ל דהשתא דבא עליה בעלה לא תועיל לה ההשקאה להכשירה לכהונה דכבר נעשית זונה בביאת הבעל לר' מתיא בן חרש אבל לרבנן דלא נפסלה בביאת הבעל מהני לה ההשקאה להכשירה והא דלר' מתיא תהא פסולה לעולם אפילו אם יתברר ע"י ההשקאה שלא זינתה. משום דבשעה שבא בעלה עליה היתה אסורה לו בודאי וההשקאה אינה מתירה למפרע אלא מכאן ולהבא:

יט

אבל עוד צ"ע בזה. דנהי נמי דהספק הוא איסור ודאי מ"מ זה לא שייך אלא לבעלה דאצלו הוא ספק ואסרה התורה עליו מספיקא. אבל אצל האשה שאין לה ספק כלל והיא יודעת שלא זינתה אין עליה שום איסור. דאין שייך לומר שעשה הכתוב ספק כודאי כיון דאין אצלה ספק כלל. ואין עליה איסור מצד עצמה כלל אלא שהיא עוברת בלאו דלפני עור מפני בעלה. ובכה"ג היה נראה דלא נעשית זונה כיון שאין האיסור אלא עליו ולא עלי'. וא"כ אכתי קשה דאם יתברר ע"י ההשקאה שלא זינתה תהא מותרת לכהונה גם לר' מתיא בן חרש דאיגלאי מילתא שהיא לא עשתה איסור כלל בבעילתה לבעלה ורק הבעל לבדו עבר באיסור דונטמאה דאצלו היה הספק כודאי:

כ

וצ"ל דגם בכה"ג דאין האיסור אלא עליו מ"מ מיפסלא משום זונה. וקצת ראיה לזה מהא דאצטריך למילף מקרא שהאשה מוזהרת ע"י האיש בר"פ יש מותרות (דפ"ד). ול"ל קרא. לילף מדחזינן דהיא נעשית חללה וזונה ואם נאמר דאין האיסור אלא עליו ולא עליה אמאי פסולה לכהונה ע"י ביאת איסורי כהונה. ומדלא ילפינן מזה שהאיסור חל על האשה מוכח דשייך איסור זונה וחללה גם היכא שהיא אינה אסורה:

כא

אמנם כ"ז אינו אלא אם נאמר שהספק הוא איסור ודאי מצד עצמו. אבל אם נפרש שאנו דנין אותה מספק כאילו ודאי זינתה ואם קמי שמיא גליא שבאמת לא זינתה אין שום איסור על הבעל. א"כ מה שנבעלה לבעלה לא מעלה ולא מוריד לענין פסול כהונה. דממ"נ אם נטמאה בסתירתה כבר נעשית זונה אז. ואם לא זינתה א"כ מותרת היא גם לבעלה דבשביל הספק לא נשתנה הדין כלל מכפי שהוא באמת וכמו בחזקה כנ"ל. וביאת הבעל לא מהניא לה ולא מידי לפוסלה דאם זינתה עם מי שקינא לה היא זונה גמורה מכבר. ואם לא זינתה אז אין עליה ולא על הבעל שום איסור באמת ולא נפסלה גם בביאת הבעל:

כב

וי"ל דמה שדנין אותה כאילו ודאי זינתה אינו אלא לענין טומאה שבה. אבל לענין שארי דברים אין אנו מחזיקין אותה כודאי זינתה דהא צריכה חליצה וצרתה מתיבמת. במת. וא"כ ה"ה לענין איסור זונה לכהן אינה בחזקת שזינתה. וכן הוא בס' שב שמעתתא ש"א פי"ב עיי"ש. ומ"מ כיון דלענין איסור ונטמאה לבעלה דינה כאילו ודאי זינתה ממילא אסורה לכהונה ע"י ביאת בעלה עלי' לר' מתיא. דאי אפשר להפריד בין שני הדינים הללו לר' מתיא דפסול כהונה הוא בתולדה מהאיסור לבעלה. וא"כ אין לדונה לענין בעלה בחזקת שזינתה ולענין כהונה כשבא בעלה עליה נדונה כאילו לא זינתה. כיון דס"ל דביאת הבעל באיסור פוסלת לכהונה לא אפשר למיפלגינהו מהדדי. דבשלמא כשלא בא בעלה עליה אפשר לחלק לאוסרה לבעלה ולהתירה לכהונה דשני הדינים האלו אינן בתולדה אחד מחבירו. אבל אם בא הבעל עליה לר"מ דס"ל דביאת הבעל באיסור פוסלה לכהונה ולענין איסור לבעלה היא בחזקת שזינתה ממילא מיפסלה לכהונה ע"י ביאת הבעל:

כג

ובשני הפירושים האלו תלוי מה שנחלקו הראשונים אם לוקה הבעל בסוטה ספק. דדעת הרמב"ם פי"א מהל' גירושין דאין הבעל לוקה ועיי"ש במ"מ שהרשב"א חולק ע"ז וס"ל דכיון דעשה הכתוב ספק כודאי לוקה הבעל אם בא עליה. והוא בחידושי הרשב"א פ"ק דיבמות וכן הוא שם בתוס' אשר דברי הרשב"א בזה לקוחין מדברי תוס' עיי"ש. דאם נאמר שדנין אותה כאילו ודאי זינתה ממילא הבעל לוקה עליה דלהחמיר נדונת כודאי זינתה. אבל אם נפרש שהסתירה גורמת איסור מצד עצמו אף אם באמת לא זינתה והוא איסור חדש מונטמאה דאינו אלא איסור עשה. אין לוקין ע"ז דהלאו לא קאי רק על ודאי נבעלה ולא על הספק כמבואר בסוגיין (די"א):

כד

ובתוס' פ' האשה (דצ"ה) ד"ה אלא אמר רבא הקשו דאכתי תקשה הא דפריך שכן נטמא הגוף עיי"ש. ובתו"י שם תירצו דעבדינן ק"ו מספק סוטה דשמא לא נטמא הגוף עכ"ל ונראה דתירוץ זה אזיל אם נפרש דמספק הוא איסור חדש דהסתירה אוסרתה בודאי אף אם באמת לא זינתה. וא"כ חזינן דנאסרה על בעלה היכא שלא נטמא הגוף וממילא גם בודאי זינתה אין טומאת הגוף גורמת להאיסור וליכא למיפרך מה לאשת איש שכן נטמא הגוף. אבל אם נפרש בהא דספק כודאי שהיא נדונת כודאי זינתה ואם קמי שמיא גליא שלא זינתה אין בה איסור כלל. א"כ טומאת הגוף גורמת להאיסור ואיכא למיפרך שכן נטמא הגוף:

וק"ק גם לפירוש הראשון לפימ"ש למעלה דהאיסור וודאי אינו שייך אלא על הבעל אבל לא עליה כיון דאצלה אין ספק כלל. וא"כ אכתי איכא למיפרך שכן נטמא הגוף לענין איסור האשה. דלגבי דידה לא מצינו שתאסר אם לא נטמא גופה. ואולי י"ל דבאמת הק"ו לענין אחות אשה לא מהני אלא לענין האיש לבדו והיא תיאסר רק משום לפני עור. וצע"ק:

כה

ומ"ש תוס' דדוקא להחמיר עשאה הכתוב כודאי ולא להקל. נראה דזה אינו שייך אלא לפירוש תוס' בסוטה (ד"ו) דהא דטומאה כתיב בה כעריות הוא ילפותא לענין יבום בגז"ש מעריות. וא"כ האיסור על היבם הוא מצד עצמו ולא בתולדה מאיסורו של הבעל וכמו דחזינן לענין איסור זונה לכהונה דאינה נחשבת כודאי זונה. לכהן אף דלענין הבעל אסורה כודאי זינתה ולוקה עליה. וה"נ לענין יבם אינה נחשבת כודאי זינתה דאיסורה לבעלה והאיסור ליבם הן שני דינים שאינן תלוין זב"ז:

אבל לפירוש הנ"ל דטומאה כתיב בה כעריות אינו אלא לבעלה והא דפטורה מחליצה הוא מסברת הק"ו במותר לה נאסרה וכו'. א"כ איסורה על היבום הוא בתולדה מכח האיסור על הבעל א"א למיפלגינהו מהדדי דלענין הבעל תחשב כודאי זינתה ולענין היבם לא תהא אלא ספק. וכדחזינן לר' מתיא דהיכא דבא עליה בעלה בדרך נעשית זונה ודאית. ואף דאינה בחזקת שזינתה לענין איסור זונה לכהן ואם באמת לא זינתה הרי היא מותרת גם לבעלה ולא נעשית זונה כלל ע"י ביאת בעלה עליה. מ"מ כיון דלענין בעלה היא חשובה כודאי ממילא ביאת בעלה פוסלה לכהונה בודאי משום זונה. וה"נ לענין יבם דאיסורו הוא בתולדה מאיסורו של בעל א"א לחלק ביניהם:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף