צל"ח/פסחים/פה/א

צל"ח פסחים פה א

דף פ"ה ע"א

יוצא גזרו בו וכו' או לא. ויש להקשות אם איתא דגזרו גם על היוצא א"כ למה תנן במשנתינו נותר נתני יוצא וק"ו נותר שאם חששו דלמא אתי לאפוקי בידים ק"ו דחששו לאעצולי ביה ונראה לתרץ דמשנתינו לא קתני אלא מה דשייך בפסח אבל יוצא לפי מה דמסיק דיוצא דפסח לא מבעיא לן לכך לא חשבו במשנתינו אלא דתינח למסקנא אבל מתחלה שהיה מסופק נם ביוצא דפסח קשה מאי מספקא ותפשוט לי' מדלא שנאו במשנתינו ואף שיש סברא לומר גם להיפך דאי הוה תנן יוצא לא הוה ידעינן נותר דיוצא דעבדו איסורא בידים קנסום חכמים וגזרו טומאה אבל נותר דלא עבדי איסור רק בשב ואל תעשה הוה אמינא דלא גזרו בו טומאה מ"מ אכתי הוה ליה למשנתינו למחשב גם יוצא והוה ליה למתני הפיגול והנותר והיוצא מטמאין את הידים ויבואר אחר זה בדברי התוס':

תוס' ד"ה דבני חבורה וכו' וא"ת וכו' דקאמר כהנים זריזין אמרינן בבני חבורה זריזין לא אמרינן. וכתב מהרש"א ק"ק ואימא דיוצא דקדשים קלים קמבעי' ליה דומיא דפסח וכו' ובני חבורה זריזין יותר מישראלי' אוכלי קדשים קלים אבל קדשי קדשים דאכלי כהנים המה זריזין יותר אפילו מבני חבורה וכדאמרינן בהמוציא תפילין עכ"ל מהרש"א ולסברתו לא מספקא ליה כאן ביוצא דקדשי קדשים כלל ובודאי לא גזרו בו רבנן טומאה ובזה סלקא כהוגן דברי הרמב"ם בפ"א מפה"מ הלכה ט"ו שכתב שחטה היינו קדשי קדשים] והיא כולה בפנים ואחר כך הוציא רגלה לחוץ חותך הבשר עד שמגיע לעצם וכו' וכתב הראב"ד א"א וכו' לענין טומאה בעי' איפשטא בפ' כיצד צולין וטמויי נמי מטמא למה שבפנים וכו' עיין שם ברמב"ם ובראב"ד ולסברת מהרש"א בטלה השגת הראב"ד שהרי הרמב"ם מיירי שם בקדשי קדשים ובזה לא מספקא ליה כלל מאם בפסח לא גזרו ק"ו בזריזית כהנים שזריזין יותר אלא דלסברת מהרש"א קשה למה גזרו בנותר טומאה אפי' בקדשי קדשים וראיה לדבר שהרי קאמר כאן משום עצלי כהונה ואם כן מיירי במה שהכהנים אוכלים ואמאי לא נימא כהנים זריזין וצריך לומר כדרך דלא מהני זריזות בני חבורה אלא לענין דלא מפקו בידים אבל לא מהני זריזות דידהו דלא ניחוש בהו לאיעצולי וראיה לדבר שהרי שנינו במשנתינו בסוף מכילתין הפסח אחר חצות מטמא את הידים הרי שגזר בנותר דפסח ה"נ לא מהני זריזות הכהנים רק לענין יוצא אבל לא לענין נותר אלא דכל זה אנו אחראין לתרץ דברי הגמרא דמפרש בהדיא משום עצלי כהונה ואם כן חזינן דגם בקדשי קדשים גזרו טומאה על הנותר אבל על הגמרא גופא קשה מנ"ל דנותר ששנינו מיירי גם בקדשי קדשים ודלמא מיירי רק בקדשים קלים אבל בכהנים סמכו על זריזותם אפילו לענין איעצולי יהיו זריזים שלא להתעצל בשלמא לשטת התוספת דבני חבורה זריזין יותר מכהנים אם כן ק"ו אם גזרו בנותר דפסח ולא סמכו בזה על זריזות בני חבורה ק"ו שלא סמכו על זריזות הכהנים אבל לשטת מהרש"א ולפי מה שכתבתי הוא שטת הרמב"ם וכהנים זריזין יותר מבני חבורה אם כן מנ"ל להגמרא שבנותר גזרו גם בקדשי קדשים וצריך לומר משום ששנינו במשנה הפיגול והנותר מטמאים את הידים ופיגול ודאי גם בקדשי קדשים שהרי עיקר גזירת הפיגול הוא משום חשדי כהונה אם כן ה"ה נותר דתני אצל פיגול גם כן מיירי אפילו בקדשי קדשים:

ובזה מתורץ מה שהקשיתי לעיל בדברי הגמרא דבתחלת הסוגיא דהיה מסופק גם על יוצא דפסח קשה אם איתא דגזרו טומאה על יוצא אם כן למה לא חשבה המשנה גם יוצא ולפי מ"ש ניחא דמשנתינו דומיא דפיגול התני להורות דום בקדשי קדשים מיירי וביוצא אף דבתחלת הסוגיא היה מסופק גם בבני חבורה מ"מ בכהנים הוה פשיטא ליה דודאי זריזין הן ולא מפקי בידים וכסברת מהרש"א ולכך לא חשבו במשנה משום דאינו דומיא דפיגול ולפי זה מוכח סברת מהרש"א מהגמרא ודלא כסברת התוספת עוד נלע"ד להוכיח סברת מהרש"א שהרי במשנה בסוף מכילתין שנינו הפסח אחר חצות מטמא את הידים הפיגול והנותר מטמאין את הידים והנה נותר דתני בסיפא הוא מיותר שהרי כבר שנינו ברישא הפסח אחר חצות מטמא הידים ואם פסח שבני חבורה זריזין הן מטמא נותר דידי' את הידים ק"ו נותר דשאר קדשים שאינן זריזין אלא ודאי דנותר דסיפא היינו אפי' בקדשי קדש ים דומיא דפיגול וזה לא שמענו מנותר דפסח דאף דבני חבורה זריזין אכתי כהנים זריזין יותר והוה אמינא דבכהנים אפילו לאיעצולי לא חששו לכך שנינו הפיגול והנותר שגם זריזות דכהנים לא מהני לענין נותר ומוכת כהמהרש"א ודלא כסברת התוספות:

ובגוף קושיית התוספות שהקשו דכאן אמר ב"ח זריזין וכו' נלע"ד לתרץ דאין הכוונה כאן דבני חבורה זריזין יותר משאר אנשים כלל רק הכוונה כאן דלענין יוצא שלא יוציאו בשר הפסח מחבורה לחבורה בזה לא היה צריך לגזור טומאה על היוצא דבלא"ה המה צריכין להזדרז בזה לשמור עצמם שלא יוציאוהו שהרי לא שייך בפסח פסול הוצאה מחבורה לחבורה צלי כי אם כשכבר חשכה ליל פסח והגיעו זמן אכילה וקבעו עצמם חבורה יחד לאכול אבל מבעוד יום שעדיין לא הגיע זמן אכילת פסחים לא שייך מקום קביעות לחבורה וזה לשון הרמב"ם בריש פרק ט' מק"פ כל האוכל וכו' ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו היה לוקה וכו' הרי שדקדק וכתב בליל ט"ו והנה אז אף שלא גזרו טומאה על היוצא כיון שגזרו טומאה על הנותר והמה שומרים עצמם שלא יבוא לידי נותר ויטמאו ידיהם ממילא שצריכים להזהר מהוצאה מחבורה שאם יוציאו ממנו מהחבורה נפסל ובלילה אי אפשר לשרפו שאין שורפין קדשים ביום טוב ולא בלילה וממילא ישאר עד שיהיה נותר ויטמא הידים משום נותר ולכך זריזין הם מלהוציאו מחשש טומאה שגזרו על הנותר וזה הכוונה באמרו כאן בני חבורה זריזין הם ווה שייך דוקא לענין יוצא מחבורה לחבורה אבל לענין אם יצא בשר הפסח חוץ לחומת ירושלים שזה שייך גם בערב פסת מבעוד יום ואז מה שיצא ממנו יכולים לשרפו מיד וכמו ששנינו הפסח שיצא וכו' ישרף מיד ולא יבוא לידי נותר בזה שוה פסח לשאר קדשים וגם בבני חבורה גזרו טומאה על בשר פסח שיצא מירושלים כדי שלא יפשעו בו ואתי לאפוקי שבזה לא יחושו מטומאה שגזרו על הנותר שהרי יכולים לשרפו מבעוד יום ולא יבוא לידי טומאת נותר וכיון שגזרו ביצא חוץ לחומה מבע"י אולי שוב לא חילקו בחוץ לחומה בין יצא מבע"י ליצא בלילה רק ביוצא חוץ לחבורה לא גזרו שזה לא שייך מבע"י כלל רק בלילה ובזה עמדתי על כוונת דברי רבינו הגדול בשאה"ט פרק ח' הלכה ה' שכתב בשר קודש שיצא חוץ למחציתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים או נא לפיכך אינו מטמא שספק טומאת הידים טהור כמו שיתבאר ואם בשר פסח שיצא חוץ לבית הוא טהור בני חבורה זריזין הן עכ"ל רבינו והנה גוף דברי הרמב"ם הללו שהם תמוהים יבוארו אחר זה ואמנם כעת נדבר במה שסיים ואם בשר פסח שיצא חוץ לבית למה דקדק חוץ לבית כיון שהטעם משום זריזות דבני חבורה הוה ליה למימר סתם ואם בשר פסח יצא חוץ למחיצתו הרי הוא טהור וכפי מ"ש ניחא ובדיוק גמור רב נו כתב דביצא חוץ לירושלים גם בשר הפסח לא אשתני דינו משאר קדשים והרי ספק כמו שאר קדשים ולא פשיטא ליה רק בחוץ לחבורה:

ונבוא לבאר כל דברי הרמב"ם הנ"ל והמ"ל תמה על הרמב"ם שכיון שפסק האבעיא גם בשאר קדשים לקולא א"כ לאיזה תכלית כתב רבינו דבני חבורה זריזין הם ואני אומר שמעולם לא עלה על כוונת הרמב"ם שנקטינן האבעיא לקולא מטעם דספק דרבנן הוא שאם כן לא היה לו לסיים שספק טומאת ידים טהור כמו שיתבאר ועוד שהרי בפסח בבשר הפסח לא סיים הרמב"ם שאינו מטמא הידים אלא סיים סתם הרי הוא טהור ונראה שגם דעת הרמב"ם שבעיא זו לא אמרינן בה ספיקא לקולא אף שהוא בדבר שהוא רק מדרבנן וכמה ספיקי דרבנן מצינו בטומאה וטהרה לחומרא וכל ששה ספיקות בשורפין עליהן תרומה הרי על ספק מגען תולין ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא וכיוצא בזה הרבה ולכן ברור בעיני שדעת הרמב"ם בזה כמו דעת הראב"ד בפרק א' מפה"מ הלכה ט"ו שבעיא זו דפרק כיצד צולין אם גזרו טומאה ביוצא נקטינן בה לחומרא אלא שכוונת הרמב"ם כאן בפ"ה משאה"ט דלענין לטמא הידים הוא טהור שכלל גדול הוא ספק ידים טהורות וכמבואר בדברי הרמב"ם ריש פרק י"ד משאה"ט ועל זה כוון הרמב"ם כאן שכתב כמו שיתבאר אבל הבשר עצמו שיצא ספקו טמא ומטמא גם בשר קדשים ולכך סיים הרמב"ם שבפסח שבני חבורה זריזים הם גם הבשר עצמו טהור ואף שבלא"ה עכ"פ פסול הוא משום יוצא מ"מ נ"מ שאינו מטמא שאר בשר הנוגע בו בשעת פרישתו:

ולפי מה שביארנו ממילא נדחים דברי הכ"מ בפ"א מפה"מ הלכה ט"ו שתמה שם הראב"ד על רבינו שכתב חותך הבשר ותמה הראב"ד שהרי מבעי לן בפרק כ"צ אם גזרו טומאה על היוצא ואם כן הרי הוא מטמא שאר הבשר וכתב הכ"מ דרבינו סובר דהך בעיא כיון דלא איפשטא נקטינן לקולא והמ"ל חיזק דבריו שכן מבואר בדברי רבינו בפ"ח משאה"ט ולפי מ"ש ראיה זו שהביא מדברי הרמב"ם בשאה"ט נהפכה לסתירה ואדרבה משם מוכח דהרמב"ם סובר הך בעיא לחומרא וכנ"ל ומחוורתא לתרץ שטת הרמב"ם עפ"י סברת מהרש"א שכתבתי לעיל דביוצא דקדשי קדשים לא קמבעיא ליה כלל דכהנים ודאי זריזים הם שוב ראיתי שגם הרב בעל אור חדש כיון לזה שהרמב"ם סובר כסברת מהרש"א:

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף