צל"ח/חולין/קמ/א

צל"ח חולין קמ א

פרק שנים עשר דף ק"מ ע"א

ת"ש שתי צפרים חיות לאו שחיות בפיך לא שחיות ראשי אברים כו' ועוד בין למ"ד טרפה חיה ובין למ"ד טרפה אינו חיה מתנא דבי ר"י נפקא כו' ע"ש בגמרא וקשה לי ולטעמיך אי ציפור גם טמאה במשמע ומחיות או טהורות קא ממעט טמאה ג"כ קשה למה לי מיעוט לטמאות הא מדתנא דבי ר"י נפקא ועוד מקשים התוס' לפי האמת דקא ממעט ציפורי עיר הנדחת או ציפורים שהחליפו בע"ז ג"כ קשה מדתנא דבי ר"י נפקא ועוד מקשים בתוס' גם לשנויי דרבא למעוטי שלא לזווג לה אחר ממיעוט דטהורות עדיין קשה חיות למה ליה הא מחוסר אבר ג"כ נפקא לן מדתנא דבי ר"י:

ונראה לי ליישב דבשלמא אם גם טמאות נקראו ציפורים א"כ צריך גבי ציפורי מצורע ג' מעוטים חד למעוטי עוף טמא וחד למעוטי טרפות וחד למעוטי מחוסר אבר ובאמת לא נאמר אלא ב' מעוטים דהיינו חיות וטהורות ודרשינן חד למעוטי טמאות וחד למעוטי טרפות אבל מחוסר אבר לית לן למעט דליכא כי אם ב' מעוטים ומוקמינן הני ב' מעוטים למסתבר יותר דהיינו טמאות וטרפות אבל מחוסר אבר לא מסתבר כל כך דטמאות וטרפות אסורים באכילה להדיוט משא"כ מחוסר אבר שמותר באכילה להדיוט ועוד דתמות וזכרות בבהמות ואין תמות וזכרות בעופות ולפ"ז לא קשה הא מדתנא דבי ר"י נפקא דיש לומר דאיצטריך הני ב' מעוטים למעט טמאות וטרפות דאי הוי ממעטינן מדרשא דתנא דבי ר"י גם מחוסר אבר הוי ממעט ובאמת הקרא אתי לאשמעינן דלא נמעט מחוסר אבר ולכך כתיבי שני מעוטים לטמאות וטרפות להראות דדוקא אלו פסולים לצפורי מצורע אבל מחוסר אבר כשר אבל אי אמרת דציפור טהורה משמע ולא טמאה א"כ יש לנו ג' מעוטים וע"כ ציפור אתי למעט טמאות וחיות אתי למעט מחוסר אבר וטהורות אתי למעט טרפה א"כ שפיר קשה כל ג' מעוטים למה לן הא גם מדתני דבי ר"י נפקא למעט הכל ומאי נ"מ אי ממעטינן להו מהך ג' מעוטים כיון שסופו למעט כל מילי הרי מדת' דבי ר"י ג"כ יש למעט כולה וע"ז מתרץ ר"נ בר יצחק דיש לנו עוד דבר למעט היינו ציפורי עיר הנדחת ורבא מתרץ דיש לנו עוד למעט שלא יזווג לה אחרת ור"פ מתרץ דיש לנו עוד למעט חלופי ע"ז ושפיר צריך ג' מעוטים דהיינו ציפור למעט טמאות וחיות למעט טרפה וטהורות למעט ציפורי עיר הנדחת או חלופי ע"ז או שלא לזווג לה אחרת כל מר כדאית ליה אבל מחוסר אבר באמת לא קא ממעטינן כלל והשתא שפיר צריך כל הני ג' מעוטים להורות דלא דרשינן האי דרשא דתנא דבי ר"י דאי הוי דרשינן הך דתנא דבי ר"י הוי ממעטינן גם מחוסר אבר ובאמת קרא אתי לאשמעינן דמחוסר אבר אינו פסול למצורע ומעתה מיושבים כל הני קושיות דלפי האמת לא דרשינן להך דתנא דבי ר"י לענין ציפורי מצורע (ואל יפלא זאת בעיניך דהא באמת במס' כריתות מוקי ליה כתנאי בהך דתנא דבי ר"י ואף שיש לומר דקאמר שם כתנאי רק אי גמרינן גם מכפר ממכפר כמ"ש רש"י שם בד"ה אף מכשיר ובתוספות שם ד"ה תנאי היא אבל עיקר דרשא דתנא דבי ר"י ס"ל מ"מ יש לומר דפליגי בגוף הדרשא דתנא דבי ר"י וכן משמע ברש"י במס' קידושין (דף נז ע"א) בד"ה תנאי היא ע"ש ודוק):

ולפי הנ"ל יש ליישב נמי מה שהקשה המהרש"א על רש"י ד"ה אף בחוץ כו' מכפר שעיר המשתלח דאסור במום וכתב המרש"א אין זה מדוקדק דאיסור טרפה ה"ל למנקט דבהכי קיימינן ע"ש במהרש"א ולפי דברי אתי שפיר דעיקר קושית המקשה מדתנא דבי ר"י נפקא הוא הואיל ואי ציפור קא ממעט טמאה א"כ יש לנו ב' מעוטים וגם מחוסר אבר ממעטינן וקא ממעט הכל וקא פריך מדתנא דבי ר"י נפקא דג"כ יש למעט הכל אבל אי הוי ממעטינן רק טמאה וטרפה ולא מחוסר אבר לא הוי קשיא מדתנא דבי ר"י נפקא דאדרבא הנך ב' מעוטים אתיא להורות דלא דרשינן להך דתנא דבי ר"י כי היכי דלא נמעט גם מחוסר אבר ולפ"ז כיון דעיקר קושיא היא מכח מחוסר אבר דקא פסיל ליה לכך נקט רש"י מום דהיינו מחוסר אבר דמזה הוא עיקר קושייתו ודוק:

ועל פי זה יש ליישב נמי דהרמב"ם בסוף פ' י"ג מהלכות טומאת צרעת כתב כל דיני ציפורי מצורע ולא כתב שפסול בו מחוסר אבר והדבר יפלא למה השמיט הרמב"ם דין מחוסר אבר ולא ראיתי מי שהרגיש בזה אבל לפי דברי אתי שפיר דלפי האמת לא פסלינן מחוסר אבר למצורע מדאיצטריך כל הני מעוטים ולא נפקא לן מהך דתנא דבי ר"י אלא ודאי דאתי להורות דמחוסר אבר אינו פסול למצורע כנ"ל ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד:

אך יש לומר דכל זה הוא למ"ד טרפה אינה חיה א"כ יש למעט טרפה ממיעוט דחיות ומסתבר יותר למעט טרפה מלמעט מחוסר אבר כנ"ל אבל למ"ד טרפה חיה ליכא למעט טרפה ממיעוט דחיות לפי סוגיא דהכא א"כ ע"כ צריך לומר דמהך ג' מיעוטים דהיינו מציפור קא ממעט טמאות ומחיות קא ממעט מחוסר אבר וממיעוט דטהורות קא ממעטינן של עיר הנדחת או שלא יזווג אחרת או חליפי ע"ז לכל מר כדאית ליה ולפ"ז קשה מנ"ל למעט טרפה וא"ל מדתני דבי ר"י א"כ הדרא ק קשיא לדוכתא דכל ג' מעוטים מיותר דהא הכל יוכל למעט מדתנא דבי ר"י וצ"ל דלמ"ד טרפה חיה באמת לא ממעטינן טרפה מדאיצטריך הני ג' מעוטים ובאמת לא פסול טרפה לציפורי מצורע אך זה קשה לאומרו דהא משנה ערוכה היא בפ' י"ד ממסכת נגעים משנה ה' שחטה ונמצאת טרפה יקח זוג לשניה וע"ש בפי' ר"ע מברטנורא וליכא מאן דפליג אהך מתני' ודרשינן חיות שחיות הם היינו שיכולין לחיות דהא גם ראשי אברים סובר לכלול במשמעות חיות וצריכין אנו לומר דלפי הה"א דטרפות מחיות ממעטינן פריך שפיר הניחא למ"ד טרפה אינו חיה אבל למ"ד טרפה חיה ליכא במשמעות חיות למעט טרפה ועיין בתוספות ד"ה טרפות וכו' אבל לפי האמת דרשינן משמעות חיות שחיות בפיך שפיר ממעטינן טרפות שאינן חיות בפיך אף למ"ד טרפה חיה ומשמעות חיות שחיות בפיך שמותר לך לאוכלה דלאו טרפה הוא אבל לא דרשינן לשון חיות ממש למעט שני מחוסר אבר. ועוד יש לומר לפי מה דמשני ר"נ דעיר הנדחת ממועט מקרא דטהורות וע"כ דרשינן טהורות שיהיו טהורות בפיך א"כ גם טרפה ממועט מהך מיעוטא דטהורות דג"כ אינן טהורות בפיך ומחיות קא ממעט עוף שהרג את הנפש שאינו ראוי להחיותו כי אם למסרו לב"ד לסוקלו וקא דריש חיות דקודם שחיטה יהיה ראויה להחיות ולא לסקול וא"כ ג' מעוטים צריכין אף למ"ד טרפה חיה וציפור למעט טמאות וחיות למעט עוף שהרג את הנפש כמו שמתרץ רבינא וטהורות למעט ציפורי עיר הנדחת וטרפה וחליפי ע"ז שכולן אינם טהורין לפיך אבל מחוסר אבר אינו פסול למצורע כנ"ל ודוק:

שם ע"א תוספות ד"ה למעוטי צפורי עיר הנדחת וכו' בסוף הדבור וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישו והקריבו אם הוא קרבן כשר כיון דלשרפה קיימא עכ"ל. הנה מה שכתבו דלשרפה קיימא לכאורה הלשון אינו מדוקדק דה"ל למימר כיון דלהריגה קיימא דהא כתיב ואת בהמתה לפי חרב ועיין במהרש"א שמפרש כוונת התוס' דכיון דלשרפה קיימא כתותי מכתת שעורא ע"ש והוא תמוה שלא העיר בזה כלל לבאר מהיכן למדו רבותינו בעלי התוס' דבהמת עיר הנדחת הוא מן הנשרפין ועיין בתוס' מס' סוטה (דף כה ע"ב) בד"ה לאו כגבוי דמי כתבו דדבר שהוא אסור בהנאה כתותי מכתת שעורא דהוה כעפרא בעלמא וליכא שיעורא אף דלא קיימא לשרפה וא"כ גם בהמת עיר הנדחת אסור בהנאה אמנם מתוס' במס' סוכה (דף לה ע"א) בד"ה לפי שאין בו היתר אכילה משמע דס"ל להתוס' דדוקא בדבר שמצותו בשרפה אמרינן כתותי מכתת שעורא ע"ש ונלע"ד דס"ל לרבותינו בעלי התוספות דלאחר שהרגו כל בהמה אשר בתוך עיר הנדחת שוב חייב אח"כ לשרפה ולא אמרינן דלאחר הריגה כבר נעשה מצותה דעדיין הנבילה היא בכלל שלל העיר שנאמר בה ואת כל שללה תקבוץ לתוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה וכו'. ואין זה דומה לשער ראש של בני אדם דמסיק במסכת סנהדרין (דף קיב ע"א) דמותר הואיל ומחוסר תלישה זה הוא בשער אדם שכל זמן שלא תלשו מראש האדם שבתוכו אינו בכלל שלל העיר דהאדם וכל מה שמחובר לו בתולדה אינו נופל עליו שם שלל העיר מה שאינו כן הבהמה אשר בתוך עיר הנדחת היא בכלל שלל העיר ואף שהכתוב טעון הריגה לכל הבהמה אשר בתוכה מ"מ אף אחר הריגה לא יצאה מכלל שם שלל העיר דגם הנבילות הם שלל העיר כמו שאר מטלטלים וחפצים ולזה כוונו התוס' לומר דלשרפה קיימא ואף אחר שנהרגה הבהמה עדיין עומדת לשרפה וכך הוא המשך וכוונת התוספות בדבור הזה דלפי מה שהקשו מתחלה למאי צריך קרא בציפורי מצורע למעט צפרי עיר הנדחת הא כבר נפקא לן מתנא דבי ר"י דכיון שאסורה בהנאה לא קרינן ממשקה ישראל ואינו ראוי לכפרה שוב נלמד מכשיר ומכפר וע"ז תירצו התוספות אפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דבר שלא היה לו שעת הכושר כמו ערלה וכ"כ אבל ציפורי עיר הנדחת היה לה שעת הכושר והלכך אפילו לכפרה מותרת דאי משום הנאה מצות לא להנית נתנו. וע"ז מסיק התוספות וכתבו וצ"ע בבהמת עיר. הנדחת אם עבר והקדישו והקריבו אם הוא קרבן כשר וכוונת התוס' בזה דלפי דבריהם הקודמים ע"כ צריכין לומר דבהמת עיר הנדחת כשר לקרבן בדיעבד דלכתחלה בודאי אין להקריבה דהא אפילו קדשי מזבח בתוכו יפדו ואינן נקרבים משום מאיסותא עיין במסכת סנהדרין (דף קיב ריש ע"ב) ברש"י ד"ה היו בה קדשי מזבח ע"ש] דאי ס"ד לומר דאפילו בדיעבד פסול בהמת עיר הנדחת שהקדישו ושהקריבו הדרא הקושיא לדוכתא למאי צריך קרא למעט צפרי עיר הנדחת לשחוטה של מצורע הא מתנא דבי ר"י נפקא דיליף מכשיר ומכפר וכמו שבהמת עיר הנדחת פסול להקרבה כמו כן פסול צפרי עיר הנדחת להכשיר את המצורע אלא ע"כ צ"ל דצפורי עיר הנדחת אפילו לכפרה מותרת ועל זה קא מתמהו התוס' וכתבו וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישו והקריבו אם הוא קרבן דלפי דבריהם לעיל מוכח דכשר להקרבה וזהו נגד הסברא חדא דלא עדיף משור הנסקל דקיי"ל הקדישו אינו מוקדש ואיך יכול להקריב חולין בעזרה כיון שלא חל קדושה עליו ועוד דבהמת עיר הנדחת אפילו מצד עצמותו איך יתרצה לקרבן דהא עומד לשרפה דאפילו אחר הריגה חייב לשורפו שהוא בכלל שלל העיר כמו שכתבתי לעיל ואיך יהיה כשר אם עבר והקריב בהמה שהיא עומדת לשרפה והיא חרם כשאר שלל עיר הנדחת כן נלע"ד לפרש ושמעתי שרבים משתבשים בכוונת דברי התוס' האלה וסברי דמה שכתבו התוס' וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישו וכו' הוא ענין בפני עצמו והוא חקירה וספיקא לרבותינו בעלי התוס' אם עבר והקדישו בהמת עיר הנדחת אם הוא כשר והשיאו כוונת התוס' לדברים רחוקים ועי"ז נתקשו בדברי התוספות אבל האמת הוא כמו שכתבתי ודברי התוס' נכונים:

ודע דהרמב"ם בפ"ד מה' עכו"ם הלכה י"ב פסק דבהמת עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה והכ"מ טרח למצוא סמך מהיכן נלמד שהיא אסורה בהנאה ונדחק מאד להוכיח כן מסוגיא דמסכת סנהדרין (דף קיב ע"א) דבעי ר"ת שם אם מהני שחיטת בהמת עיר הנדחת לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה מישחט ל"ש קטלה או דלמא כיון ששחטה מהני ליה שחיטה וקאי בתיקו ומזה שפט מרן הכ"מ להוכיח שהיא אסורה בהנאה דאם היא מותרת בהנאה פשיטא דלא מטמא ע"ש בכ"מ. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו דזה ודאי דאין טומאת נבילה תליא באיסור הנאה דאף אם היא מותרת בהנאה אפ"ה יכול להיות דאין שחיטה מטהרת בהמה של עיר הנדחת והוה כנהרגה וגם להיפך אפילו אם היא אסורה בהנאה אפ"ה יכול להיות ששחיטה מטהרתה מידי נבילה ואינה מטמאה ובעיא דר"ח הוא רק לפי שאמר הכתוב לפי חרב איך הוא משמעות הקרא אם לפי חרב שיש לה דין הריגה ואפילו קטלה ע"י שחיטה הוה כנהרגה ואין השחיטה מטהרתה מידי נבילה או דלמא אפ"ה מהני לה שחיטה לטהרה מידי נבילה דגם בשחיטה מקיים בה הריגה לפי חרב כיון שמתה ע"י סכין של שחיטה אף ששחיטה פועל בה לטהרה מידי נבילה. אמנם לענ"ד בלא"ה מוכח דבהמת עיר הנדחת אסורה בהנאה אף לאחר ששחטה דעדיין היא בכלל שללה של עיר הנדחת דצריך קיבוץ לתוך רחוב העיר ולשרפה וחרם כתיב בכלל שלל העיר כמו שכתבתי לעיל ודבר שנאמר בו חרם אסור בהנאה ולא שייך בבהמת עיר הנדחת לומר דכיון שנתקיים בה הריגה כבר נפסק ממנה איסור עיר הנדחת דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו דעכ"פ לא יצאה מכלל חרם בשלל העיר וצריכה לשרפה עם שאר שלל העיר כמ"ש לעיל לפרש דברי התוס' שכתבו דלשרפה קיימא ומה שצוה הכתוב לשרוף את בהמת עיר הנדחת הוא מצוה יתירה שלא לשרפה בחיי' אפשר משום צער בעלי חיים ואפילו א"א דצער בעלי חיים לאו דאורייתא אפ"ה קפיד הקרא להרוג את כל החיים הנמצא בתוך העיר הנדחת יהיה מה שיהיה אדם או בהמה והוא מכלל החוקים שצוה לנו הקב"ה.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף