צל"ח/חולין/קח/א

צל"ח חולין קח א

דף ק"ח ע"א פרק שמיני

במשנה ברש"י בד"ה אם יש בה בנ"ט וכו' ובשאר חתיכות וכו' ובגמ' פליגי בה אם חוזרת אותה חתיכה ואוסרתן. הנה כוונתו לפלוגתא דאפשר לסוחטו דלמ"ד אסור שוב אוסרת שאר חתיכות ולמ"ד מותר אפילו אותה חתיכה חוזרת להיתרה וכן מפורש בדברי רש"י בגמרא בסוגיין דלמ"ד מותר גם אותה חתיכה ניתרת וא"כ לכאורה דברי רש"י אינם בדקדוק דלמה כתב רש"י לענין לאסור שאר חתיכות פליגי בה בגמרא הלא גם באותה חתיכה פליגי אם חוזרת וניתרת. ולדחוק ולומר דאין כוונת רש"י כאן להחליט דאפשר לסוחטו אסור רק כוונתו לפלוגתא דמין במינו אם אוסרת בכל שהוא. זה אי אפשר דפלוגתא זו אינה כאן בסוגיא דשמעתין ולעיל (דף ק) פליגי בה רבה בר בר חנא ורב ובמנחות פליגי בה ר"י ורבנן אבל בשמעתין ליכא פלוגתא בזה דרב אחא מדיפתי שרצה לאוקמי פלוגתייהו בהכי בסוף שמעתין נדחו דבריו לגמרי. ועוד יש לדקדק בדברי רש"י דעיקר חסר מן הספר בדבריו וכך הוה ליה למימר ובשאר חתיכות וכו' ובגמרא פליגי אם חוזרת ואוסרתן לאחר הניעור דהרי בלא ניעור איך תאסור אותם דהרי מפלט לא פלט. ונראה דכוונת רש"י למה שכתב הר"ן דעד כאן לא קאמר לקמן אילימא לא ניער ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פליט אלא לפי ההוה אמינא דאפשר לסוחטו מותר אבל כדמסיק קסבר אפשר לסוחטו אסור א"כ חתיכה זו אף ההיתר שבה נעשה נבילה א"כ שפיר אוסרת בלא רוטב שהחלב הבלוע בה אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב אבל השומן והמוהל של הבשר עצמו יוצא ממנו חם בחם בלי רוטב והרי גם המוהל שלו מחשב איסור ונעשה נבילה וכן משמע להדיא מדברי רש"י בסוף שמעתין בד"ה ותו לא מידי שכתב ועבדינן כר"י בין בטפת חלב שנפל על החתיכה ולא ניער ויש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה ובין בחלב הדבוק וכו' וכולן נאסרות אפילו הן אלף. הרי שכתב רש"י ולא ניער שמשמע שלא ניער כלל ואפ"ה כתב שכולן נאסרות והיינו כהר"ן. והא ודאי דבלא ניער כלל לכ"ע אותה חתיכה נשארת באיסורה אפילו למ"ד אפשר לסוחטו מותר שהרי בלא ניער הטפה אינה נסחטת מאותה חתיכה דהבלוע לכ"ע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב ואם כן אותה החתיכה נשארת באיסורה ולענין שאר החתיכות למ"ד אפשר לסוחטו אסור א"כ המוהל שלה נעשה נבילה ואוסרת שאר החתיכות ולמ"ד מותר אינה אוסרתן וא"כ מה שכתב רש"י ובגמרא פליגי היינו בלי ניעור ולהכי כתב רש"י דפליגי לענין שאר חתיכות והה"ד דפליגי באותה חתיכה בניעור בסוף אלא שמשנתינו לא איירי כלל בניעור בסוף שם ברש"י ניער את הקדרה הגיס בה מיד קודם שקבלה חתיכה טעם וכו' הא דלא פירש ניער אח"כ ואם יש בה היינו בחתיכה שכבר נעשית נבילה בנ"ט באותה קדרה וכו' משום דרש"י לשטתו דמסיק פסק הלכה בסוף שמעתין דמין במינו לא בטל וא"כ אפילו אין בחתיכה בנ"ט באותה קדרה אם יש בה בנ"ט ברוטב בלבד ג"כ אוסרת שהחתיכות אינן מועילות לבטל דמין במינו לא בטל וכרב בשמעתין ולא רצה רש"י לפרש משנתינו נגד פסק הלכה שלו ואף שכבר סתם התנא לעיל (בדף צו ע"ב) בגיד שנתבשל עם הגידין וחתיכה עם החתיכות דלא כר"י מ"מ לא רצה רש"י לפרש גם משנה זו דלא כר"י ובפרט לפי מה שפירש רש"י בשמעתין בדברי רב דקאי אמתניתין לפרש המשנה א"כ אי אפשר לפרש בסיפא ההיפוך מזה לכך פירש רש"י שהגיס מיד ואף שלר"י גם זה אסור דר"י חושש שמא לא ניער יפה מ"מ בזה לא הכריע רש"י כוותיה ואדרבא בזה קיי"ל כרבי שנראין לו דברי חכמים בזה ועיין לקמן בדברינו בדבור רש"י שאחר זה:

שם ברש"י אם יש בה בנ"ט באותה קדרה כלומר אין כח בטפה לאסור כולן אלא א"כ יש בנ"ט ליתן בכל הקדרה הנה מ"ש לאסור כולן הוא תמוה שהרי כיון שניעור מיד א"כ גם אותה חתיכה אינה נאסרת אלא א"כ יש בטפה בנ"ט בכל הקדרה ומשמעות דברי רש"י דדוקא לאסור כולן אין כח בטפה אבל אותה חתיכה יש כח בטפה לאסרה אף שאין בה בנ"ט בכל הקדרה והוא תמוה. ואם נימא דרש"י מוקי משנתינו כר"י לגמרי דחייש שמא לא ניער יפה לכך נאסרת החתיכה קשה הרי ר"י דחייש לזה אוסר גם שאר החתיכות. והנלע"ד הוא ע"פ מ"ש הטור בסימן צ"ב שהשיג על הרמב"ם במה שפסק הרמב"ם וזה לשונו אבל אם ניער מתחלה ועד סוף או שכסה משעת נפילה ועד סוף הרי זה בנ"ט וכתב הטור וזה לשונו ונראה שאין צריך רק שינער או יכסה מיד בשעת נפילה ואפילו פסק אח"כ מלנער מיד מתערב הטעם בכל מה שבקדרה ומצטרף כלו לבטל. וכתב הב"י ע"ז ונראה שטעמו של הרמב"ם מדאמרינן בגמרא מכלל דר"י סבר כי ניער מתחלה ועד סוף וכו' ומדאמרינן ניער מתחלה ועד סוף וכסה מתחלה ועד סוף משמע ליה להרמב"ם דדוקא בכה"ג שרו רבנן אבל בניער מתחלה ולא בסוף וכסה מתחלה ולא בסוף לא שרו רבנן ואני אומר שיפה השיג הטור ורבנן שרו גם בניער מתחלה לחוד והא דקאמר בגמרא ניער מתחלה ועד סוף לר"י הוא דקא מוכרח לומר כן דר"י אסר ג"כ שאר חתיכות וקשה ממ"נ שאר חתיכות מותרים אם ניער יפה גם אותה חתיכה לא נאסרה כלל ואם לא ניער יפה א"כ הוה כלא ניער כלל ומבלע בלע מפלט לא פלט ואיך שאר חתיכות נאסרות ודי לאסור אותה חתיכה מטעם שמא לא ניער יפה להכי מוקי לה בניער מתחלה ועד סוף ואז חיישינן שמא בתחלה לא ניער יפה ונאסרה אותה חתיכה ובסוף ניער יפה וחזרה אותה חתיכה שכבר נעשית נבילה ואוסרת כולן. וכל זה הוצרך לר"י אבל לחכמים דלא חיישי כלל לשמא לא ניער יפה הא ודאי שגם בניער מתחלה לחוד או כסה מתחלה לחוד ג"כ שרו רבנן ואם רצה הב"י לסייעו להרמב"ם היה לו לסייעו מן אמר מר השני שם בשמעתין דקאמר אמר מר ודברי חכמים בשניער וכסה מאי ניער וכו' אלא ניער מתחלה ועד סוף וכסה מתחלה ועד סוף ובזה היה לו להבית יוסף לדקדק למה נקט מתחלה ועד סוף ולא די לו בניעור או כסה מתחלה לחוד אלא ודאי דבזה חייש רבי לשמא לא ניער יפה יפה ולכך צריך דוקא ניער מתחלה ועד סוף:

אלא שגם מזה אי אפשר לסייע להרמב"ם דאיך אפשר לחלק לרבי בין ניער מתחלה לחוד לניער מתחלה ועד סוף דהרי רבי סבר אפשר לסוחטו אסור א"כ אי חייש לניער מתחלה לחוד שמא לא ניער יפה א"כ כבר נאסרה החתיכה ואי אפשר לה לחזור להיתרה שהרי רבי סבר אפשר לסחטו אסור וא"כ מה מועיל מה שמנער עוד אח"כ אדרבא מגרע גרע לאסור שוב כל האחרים. בשלמא לדברי חכמים דסברי אפשר לסוחטו מותר שפיר איכא מקום להבית יוסף לחלק ולומר דבניער רק מתחלה גם חכמים חיישי לשמא לא ניעור יפה ואסורה אותה חתיכה אבל בניעור מתחלה ועד סוף דוחק לומר שבכל הניעורים לא אירע פעם אחד שניעור יפה ואמרינן מסתמא אירע בכל הניעורים הללו פעם א' שניער יפה ומועיל לחכמים אפילו לבסוף דהם סברי אפשר לסחטו מותר אבל לרבי אי אפשר לומר כן ובודאי על כרחנו לומר דהא דנקט לרבי מתחלה ועד סוף לאו דוקא אלא איידי דנקט לעיל בדברי ר' יהודה שניעור מתחלה ועד סוף ושם הוכרח לומר כן כפי שכתבתי דאל"כ שאר חתיכות מותרים ממ"נ נקט ג"כ בדברי רבי מתחלה ועד סוף אבל האמת יורה דרכו לרבנן פשיטא ופשיטא שאין מקום לסברת הב"י לומר דניעור מתחלה לחוד אינו מועיל לרבנן דהרי מפורש שם בשמעתין מכלל דרבנן סברי ניעור בסוף ולא ניעור מתחלה מותר הרי אף דניעור רק פעם א' לבסוף מתירין רבנן ק"ו בניעור מתחלה לחוד באופן שדברי הבית יוסף אצלי מן המתמיהין. ועכ"פ זכינו לדין שגם ר"י אינו אוסר כל החתיכות אלא בניעור מתחלה ועד סוף וכן לקמן בפירש"י בהדיא שפירש שמא לא ניער תחלה יפה ובלעה ואח"כ כשניער בסוף פלטה עיין שם. ולפי זה נוכל לומר דרש"י מוקי למשנתינו כר"י לגמרי ולכך פירש רש"י אין כח בטפה לאסור כולן אלא א"כ יש בו בנ"ט בכל הקדרה אבל אותה החתיכה נאסרת לר"י משום שמא לא ניער יפה אבל שאר החתיכות מותרים ממ"נ כיון שלא ניעור גם לבסוף:

אלא דלפי מ"ש לעיל בדברי רש"י שכתב ובגמרא פליגי בה אם חוזרת אותה חתיכה ואוסרתן דרש"י סובר כשיטת הר"ן דאף בלי ניעור כלל אוסרת שאר חתיכות למ"ד אפשר לסוחטו אסור א"כ גם בניעור תחלה לחוד לר"י דחייש שמא לא ניעור יפה ונאסרת החתיכה שוב ממילא אוסרת גם שאר חתיכות א"כ ליכא לאוקמי משנתינו לגמרי כר"י וקשיא דברי רש"י שכתב כאן שאין כח בטפה לאסור כולן והלא גם אותה חתיכה אין בה כח לאסור וצריך לומר שהגירסא הנכונה ברש"י כפי שאיתא ברש"י שבאלפסי שאין כח בטפה לאסור כלום ובגמ' נתחלף הגירסא בין כלום לכלם. ונראה לענ"ד מתוך הסוגיא מוכח כדעת הר"ן דגם בלי ניעור כלל אוסרת שאר החתיכות למ"ד אפשר לסוחטו אסור דאי כדעת הרשב"א דגם בבשר וחלב הדין כן שאינו אוסר בלי רוטב שהבשר לחוד הנפלט בלי רוטב כיון שזה נפרש לגמרי מהחלב אינו אוסר כמבואר בשמו בש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ד א"כ היא גופה קשיא למה אוסר ר"י שאר חתיכות מטעם שמא לא ניעור יפה דהא אם לא ניעור יפה ממילא לא איתסרו שאר חתיכות ומה שכתבתי דר"י מיירי כשניעור גם לבסוף וחיישינן שמא תחלה לא ניעור יפה ולבסוף ניעור יפה קשה הא אעפ"כ ראוי להתיר שאר חתיכות מכח ספק ספיקא שמא ניעור תכף מתחלה יפה ולא נאסרה אפילו אותה חתיכה ואת"ל שלא ניעור יפה ונאסרה אותה חתיכה שמא גם לבסוף לא ניעור יפה ולא נאסרו האחרים כלל אלא ודאי שאם נאסרה אותה החתיכה שוב ממילא אוסרת האחרים אפילו בלי ניעור וכדעת הר"ן:

שם בגמרא אמר אביי טעמו וכו' אי חידוש הוא אע"ג דליכא נ"ט נמי. הנה לפי מה שהוכחנו לעיל כפירוש הר"ן דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור גם בלי ניעור אוסרת שאר החתיכות ורב לפרושי רישא דמתניתין אתי אם יש בנ"ט באותה חתיכה אסור כל הקדרה ולפי זה קשה מנ"ל לאביי דבב"ח לאו חידוש הוא דלמא חידוש הוא ובאמת נאסר אף בלי נ"ט והא דנקט במשנתינו אם יש בה בנ"ט היינו משום שרוצה לאסור כל הקדרה אף בלי ניעור ואז שאר הקדרה אינה נאסרת מכח הטפה שהרי אינה יוצאה מאותה חתיכה בלי רוטב וא"כ נאסרות שאר חתיכות רק מטעם דחתיכה זו נעשית כבר נבילה והיא פולטת מגופה ואוסרת מין במינה ואם אותה חתיכה היתה נאסרת ע"י משהו חלב לא היתה נעשית נבילה לאסור שאר חתיכות וכמו שכתבו התוס' לעיל (דף ק ע"א) בד"ה כשקדם וסילקו לשטת ר"ת בשלמא לשטת רבינו אפרים שהוכיח שם מזה דבשאר איסורים לא אמרינן כלל חנ"נ והיינו משום שאם היינו אומרים חנ"נ אז אפילו ע"י משהו ג"כ הוה נעשית נבילה א"כ לשיטתו בבשר וחלב דודאי חענ"נ אפילו ע"י משהו חנ"נ לאסור אח"כ מין במינו במשהו א"כ שפיר הוכיח אביי אי חידוש הוא אע"ג דליכא נ"ט אבל לשיטת ר"ת דדבר הנאסר ע"י משהו לא אמרינן בו חנ"נ והיינו אפילו מה שמן התורה אוסר במשהו דהרי מין במינו שם לשיטת רב דקאי כר' יהודה מדאורייתא הוא במשהו ואפ"ה לא אמרינן במשהו חנ"נ א"כ הה"ד בבשר וחלב אפילו אם היה נאסר במשהו עכ"פ לא אמרינן בו חענ"נ א"כ מנ"ל לאביי דבשר בחלב באמת אינו אוסר אפילו במשהו והא דנקט בנ"ט היינו משום שרוצה שוב לאסור ע"י חתיכה זו כל הקדרה משום מין במינה דחנ"נ ולהכי צריך נ"ט. והנה בזה איכא למימר דר"ת באמת לא ס"ל כשטת הר"ן ובאמת אותה חתיכה אינה אוסרת שאר חתיכות בלי ניעור ומשנתינו לא איירי מניעור אח"כ ושפיר הוכיח אביי אלא דקשיא מה יענה הר"ן לקושייתינו דהר"ן סבירא ליה בהדיא כשטת ר"ת דגם בשאר איסורים חנ"נ ואפילו אפשר לסוחטו ס"ל לאסור בשאר איסורים ולאסור אח"כ משום מין במינו וא"כ על כרחך צריך הר"ן לעיל (בדף ק) לתרץ כשטת ר"ת דדבר הנאסר ע"י משהו לא אמרינן בו חנ"נ וא"כ נסתר לדידיה הוכחת אביי:

ונראה דהוכחת אביי הוא מסיפא דמתניתין ניער את הקדרה והיינו מיד בנפילת הטפה דאח"כ ליכא נפקותא לפירוש הר"ן אפילו לאסור האחרים שכבר נאסרו אלא ע"כ כפירוש רש"י שניעור תכף וקמ"ל דאז אין כח בטפה לאסור כלל אלא א"כ יש בה בנ"ט באותה קדרה וא"כ הטפה בעצמה שהיא בעין אוסרת הקדרה ואי ס"ד דבשר בחלב חידוש א"כ אפילו ליכא נ"ט נמי. אך דאיכא למימר דסיפא הכי פירושא דהנה יש לומר דכשם שאין אומרים במה שנאסר במשהו חענ"נ לפירוש ר"ת הכי נמי אפשר דלא אמרינן במה שנאסר במשהו אפשר לסוחטו אסור. איברא דלדעת הר"ן נהפוך הוא שהרי כתב הר"ן הא דלא שקלינן וטרינן בגמרא לעיל (בדף ק' ע"א) דג"כ אמר רב כיון שנתנה טעם החתיכה נ"נ ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינן ולא שקלינן ולא טרינן כלל שם ומה קסבר רב באפשר לסוחטו וכתב הר"ן דשם אפי' אי הוה אמרינן אפשר לסוחטו מ"מ שם אסור משום דסוף דינא כתחלת דינא וכאן בבשר הנאסר מחלב שתחלת דינא בנותן טעם א"כ איכא למ"ד גם סוף דינא כן ואפשר לסוחטו מותר אבל שם שנאסר בתחלת דינא ע"י מינו בכל שהו לא שייך לומר אפשר לסוחטו מותר. ובזה יש ליישב תרתי דרב ל"ל הרי כבר פסק רב לעיל דחנ"נ ואוסרת כל החתיכות ולמה לי הך דשמעתין ואף דאיפכא ליכא להקשות דנימא הך דהכא ולמה לי הך דלעיל משום דשם גדול דבר שדוקא שנתנה טעם בחתיכה לאפוקי אם מתחלה נאסרה החתיכה במשהו אף שהוא דבר הנאסר במשהו מ"מ אין דינו שוה לנאסר ע"י טעם אי לענין חענ"נ שאין אומרין כן בנאסר במשהו אי משום שאין המשהו חשיב בעין לאסור אח"כ כל החתיכות לרבינו אפרים ולר"ת לכל מר כדאית ליה שם בתוס' בד"ה כשקדם וסילק שכל זה לא שמעינן מהך דשמעתין שהרי כאן על כרחך צריך למימר שנתנה טעם דאל"כ אין החתיכה נאסרת כלל אבל עכ"פ איפכא קשה כיון דכבר פסק שם דחנ"נ ואוסרת כל התתיכות למה לי הך דשמעתין בשלמא לשיטת ר' אפרים דשם אין החתיכה נעשה נבילה ומה שאוסר שם אין החתיכה אוסרת אלא הטעם הבלוע בחתיכה אוסר שהוא ג"כ מין במינו עם החתיכות א"כ לא שמעינן משם כלל שחנ"נ שהחתיכה תוסיף לאסור אחרות בכל שהו וכאן אי אפשר לאסור האחרות מטעם הבלוע שהרי הטעם הוא טעם חלב והוה מין בשאינו מינו ועל כרחך צריך לאסור מטעם החתיכה עצמה שנ"נ וזה לא שמעינן מהתם וצריך לומר הך דשמעתין אבל לשיטת ר"ת דגם שם חנ"נ א"כ למה לי הך דשמעתין אבל לשיטת הר"ן ניחא דאיכא למימר דשם שפיר אוסר משום מין במינו דשם לא שייך לומר אפשר לסוחטו מותר אבל בכאן הוה אמינא סוף דינא כתחלת דינא וניתר באפשר לסוחטו וממילא שאינו אוסר בכל שהוא קמ"ל. אלא דאכתי קשה הרי גם זה דאפשר לסוחטו אסור כבר אמרה רב בהדיא כדמסיק בשמעתין וא"כ אכתי הך דהכא למה ליה והנלע"ד בזה משום דהן אמת דסברת הר"ן טובה היא לענין שתחזור אותה חתיכה להתיר זה לא שייך לומר בנאסר ע"י מינו ודבר גדול אמר הר"ן בזה ואני מוסיף בו תבלין ע"פ מ"ש רש"י בשמעתין בד"ה אמאי חתיכה נעשה נבילה וכו' דליכא למימר ליסחט מזה ולבלע בזה שהרי כולן שוין וכו' עיין ברש"י וא"כ בדבר הנאסר ע"י מינו אפילו ניתוסף אח"כ לרבב"י מ"מ מעט נשאר בראשון והרי גם מתחלה נאסר בכל שהו משא"כ בבשר בחלב שנאסר ע"י נ"ט אם נתוסף נסחט ונשאר רק משהו ולכן פליגי אי חוזר להתירו או לא אבל לענין לאסור אחרים בלי רוטב נהפוך הוא דבבב"ח שייך סברת הר"ן שאוסר בלי רוטב שגם הבשר נעשה איסור מצד עצמו וא"כ אף מה שפולט בלי רוטב הוא בשר בלי שום תערובת טעם חלב מ"מ אוסר בכל שהו אבל שם חענ"נ מדרבנן בשאר איסורים ואולי בלי רוטב שמתפרש לגמרי מדבר האוסרו באמת אינו אוסר וא"כ יש חילוק לדינא בין הך דהכא להך דהתם אמנם עיקר סברת הר"ן דדבר הנאסר במשהו במינו לא שייך אפשר לסוחטו מותר אינו מוסכם מן התוס' שהרי כתבו התוס' לעיל (דף ק ע"ב) דלמ"ד במס' ע"ז אפילו נפל מיא לבסוף ס"ל אפשר לסוחטו מותר והרי שם מתחלה נאסר יין ביין שהוא מין במינו ולפי זה מנ"ל לאביי דבב"ח לאו חידוש ודלמא חידוש הוא וסיפא דמתניתין הכי פירושו שאם אנו אומרים דדבר הנאסר במשהו לא אמרינן בו אפשר לסוחטו אסור ממילא שאינו אוסר בלי רוטב שבלי רוטב הוא נסחט מן האיסור שהאיסור הבלוע אינו יוצא כלל בלי רוטב:

ועתה הוצעת המשנה כך דברישא שנאסר בנ"ט ואז חענ"נ וגם אפשר לסוחטו אסור לכן אוסר כל הקדרה אף בלי רוטב כסברת הר"ן ולכך אפילו בלי ניעור אוסר כל הקדרה אבל במשהו אינו אוסר ועל זה קתני סיפא ניעור את הקדרה אז אפילו נאסר מתחלה במשהו מ"מ אם ניער את הקדרה אם יש באותה חתיכה בנ"ט בכל הקדרה אסורה שאף שאפשר לסוחטו מותר מ"מ ע"י הרוטב גם הבלוע יוצא ואינו נסחט מאיסורו ואף שכתבו התוס' לעיל (דף ק) דדבר הנאסר במשהו אינו נ"נ לאסור אחרים. כוונתן לאסור אחרים במשהו דומיא דדברי רב שם שאותה חתיכה תאסור כל האחרים מטעם מינו אבל מ"מ יכול לאסור אחרים בנ"ט וכן כתב הט"ז בי"ד סימן צ"ב ס"ק ט"ז דעכ"פ בעינן ששים נגד החתיכה אף אם נאסרה במשהו וא"כ שפיר אתי סיפא דבניער אז אף אם נאסרה החתיכה במשהו מ"מ אם יש בחתיכה בנ"ט בקדרה אסור:

אמנם הש"ך בנה"כ חולק ומפרש כוונת התוספות דחתיכה שנאסרה במשהו אינה אוסרת כלל ואפילו בנ"ט אינה חוזרת ואוסרת וא"כ אי אפשר לפרש סיפא כך ושפיר הוכיח אביי:

ואומר אני דהט"ז והש"ך לשטתייהו דהנה באמת לפי מ"ש לדעת הט"ז דברי אביי קשיין ולדעת הש"ך לא קשיין אבל אחר היישוב נהפוך הוא ולדעת הט"ז לא קשיא דעד כאן לא קאמר הר"ן דאוסר בלי רוטב בכל שהו כל החתיכות אלא לרב דמוקי משנתינו כר"י אבל להלכה דקיי"ל כרבנן א"כ משנתינו לא איירי ברישא לאסור הקדרה רק החתיכה א"כ שפיר הקשה אביי אי חידוש הוא אפילו ליכא נותן טעם נמי אבל לדעת הש"ך קשה דהרי נוכל לפרש סיפא דמתניתין ניער אח"כ וכבר נעשית החתיכה נבילה ואוסרת החתיכה כל הקדרה אם יש בחתיכה ליתן טעם בקדרה וכן הוא גירסת הרא"ש במשנה ניער אח"כ ולדעת הש"ך דבר הנאסר ע"י משהו אינו חוזר ואוסר אח"כ אפילו בנ"ט א"כ מנ"ל לאביי דבב"ח לאו חידוש דלמא חידוש ובאמת נאסר במשהו והא דנקט במשנה אם יש בה ליתן טעם בחתיכה משום דקבעי למתני סיפא ניער שתאסר החתיכה הקדרה בנ"ט וזהו דוקא בנאסרה החתיכה מתחלה ע"י נ"ט וכן הקשה בני הרבני מוהר"ר יעקבקא. ולדעת הט"ז אין זה קושיא שהרי אפילו אם נאסרה במשהו חוזרת ואוסרת בנ"ט ומזה הוכיח הט"ז לעצמו דדוקא תרי משהו לא אמרינן לר"ת אבל ע"י נ"ט אוסר אח"כ. אמנם הש"ך לשיטתו שנחלק שם בנה"כ על מה שפסק הט"ז גם בחמץ בפסח דתרי משהו לא אמרינן והש"ך בנה"כ השיג עליו דמה בכך שאין חתיכה נעשה נבילה ע"י משהו מ"מ אותו משהו בעצמו שבחתיכה הראשונה תאסור האחרים דלעולם משהו מיהא איכא. ולא דמי למה שכתבו התוס' גבי מין במינו דהתם אותו משהו לא מחשב מינו לגבי האחרים כיון שהחתיכה לא נעשית נבילה א"כ כח היתר מעורב בו ועד כאן לא אמר ר"י מין במינו לא בטל אלא כשאין כח היתר מעורב בו וחשיב אינו מינו לגבי האחרים דהא אותן האחרים אינן מעורבין ואותו משהו הוא מעורב והביא כן בשם הר"ן להדיא עיין שם בנה"כ. ובגוף פלוגתייהו של הט"ז והנה"כ נלע"ד דודאי אף שדעת הר"ן מפורש כמו שכתב הנה"כ מ"מ דעת התוס' הוא כדעת הט"ז דמשהו לא חשיב כלל לאסור כשהוא בלוע בדבר אחר דאי ס"ד כדעת הש"ך משום דכח היתר מעורב לא מחשב מינו א"כ אם היה הדין שאין חנ"נ כלל בשאר איסורים אז אפילו אם נאסר במינו בנ"ט לא היה שוב אוסר אחרים במינו שהרי טעם זה הבלוע כח היתר מעורב בו שהרי החתיכה לא נעשית נבילה והחתיכות אחרים אינן מעורבים. ולדעת רבינו אפרים הא ליתא שהרי הוא סובר חענ"נ לא אמרינן ואפ"ה דוקא אם נאסר במשהו אינו אוסר אחרים משום דהוה האיסור כמאן דליתיה בעין אבל ע"י נתינת טעם הטעם הוא בעין ואוסר אף שכח היתר מעורב בו נמצא שיש רבותא גדולה לרבינו אפרים שאפילו אותו טעם מעורב בכח היתר אעפ"כ מחשב מין במינו וא"כ למה זה איפוא נדחקו התוספות שם באותו הדבור ורב דאתא לאפלוגי ארבה בר בר חנא לא היה צריך לומר אלא חתיכה של נבילה אוסרת כל החתיכות מפני שהוא מינה אלא אגב אורחא אשמעינן דוקא נתנה בה טעם אבל לא נתנה בה טעם נבילה לא ועיין מהרש"א. ואכתי קשה למה נדחקו לר"א דלא הוצרך רב לומר דבר זה רק לדיוקא והרי איצטריך לגופא דאותו הטעם הבלוע בחתיכה אוסר אח"כ במינו בכל שהו ולא אמרינן שלא מחשב מינו כיון שכח אחר מעורב בו אלא ודאי דזה הוא דבר פשוט ואינו שום חידוש ורבותא כלל ומעולם לא עלה דבר זה על דעת ר"ת לומר שבשביל זה לא יהיה חשיב מינו אלא גם טעמו של ר"ת הוא עצמו כמו שכתב רבינו אפרים דמשהו חשוב כמאן דליתיה וכיון דחשיב כמאן דליתיה אין חילוק בין במינו ובין שלא במינו גבי חמץ בפסח לעולם אינו אוסר דכמאן דליתיה דמי וכדעת הט"ז:

ועפ"י סברא זו דחיתי ג"כ מה שעלה על דעתי להמציא פלוגתא חדשה בין ר"ת ובין רבינו אפרים שיהיה ר"א לחומרא ור"ת לקולא והוא דלדעת ר"ת החתיכה נעשית נבילה והחתיכה בעצמה היא שאוסרת האחרות מין במינו ולרבינו אפרים החתיכה בעצמה אינה אוסרת שלא נ"נ כלל רק הטעם שבה אוסר וכל זה מבואר בתוס' ומעתה אני אומר שפלוגתייהו הוא מן ההיפוך אל ההיפוך לגמרי דלר"ת החתיכה אוסרת אבל הטעם הבלוע בחתיכה אינו אוסר במינו במשהו שטעם לא חשיב ממש שנאמר עליו שהוא מין זה ודוקא החתיכה אוסרת ולר"א החתיכה אינה אוסרת כנ"ל רק הטעם אוסר ונ"מ אם נבלע טעם נבילה בחתיכה שאינה מינה כמו בחתיכת לחם ושוב נפל הלחם ליורה של בשר דלר"א הטעם הבלוע בלחם שהוא נבילה אוסר החתיכות כולם מפני שהוא מינו ולר"ת אף שהלחם נעשה נבילה מ"מ הלחם הוא אינו מינו עם הבשר וצריך הטעם נבילה שבלחם לאסור החתיכות ולר"ת אין הטעם אוסר ולא מטעם הר"ן שכח היתר מעורב שהרי אין כאן כח היתר שהרי לר"ת נעשה נבילה אלא שטעם לא חשיב ממשות שנאמר שהוא מין במינו ואין להביא ראיה משמעתין דקאמר ואי ס"ד אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא והרי אין בבשר אלא טעם חלב ואפ"ה מקשה שיאסר החלב מטעם מין במינו יש לומר ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו לעיל (בדף צט ע"ב) בד"ה אמר רבא לא נצרכה. וכתב הרשב"(א בשם התוספות דמה דקרי אביי לבשר בחלב טעמו ולא ממשו היינו משום איסור החלב שאי אפשר שיהיה בו ממשות הבשר רק טעם בעלמא אבל בבשר יש ממשות ועיקר החלב שנכנס ונבלע בבשר עיין שם ולפי זה שפיר קאמר חלב נבילה שהחלב שבבשר לאו טעם בעלמא הוא אלא ממש ואוסר במינו במשהו:

כל זה עלה בדעתי אבל הדרנא בי דאי איתא דלר"ת אין טעם בלא ממש אוסר משום מין במינו א"כ כבר הוא דינו של ר' אפרים רבותא גדולה לאפוקי מדעת ר"ת ולמה הוצרכו התוס' לדחוק דהא דנקט רב שנתנה טעם לר"א הוא רק לדיוקא שאם נאסר רק במשהו אינו אוסר והלא לגופיה איצטריך שהטעם יאסור מין במינו אלא שזה דבר פשוט הוא גם לר"ת:

וע"פ זה קשה מה שהקשו התוס' (בדף ק ע"א) בד"ה חענ"נ וכו' וקשה לפירושו דא"כ גם הרוטב שהיה תחלה וכו' ובסמוך משמע וכו' והנה כל עובר ישתומם והרי קושיא זו אין לה מקום אלא לדעת הרשב"ם שהביאו התוס' בשמעתין בד"ה אמאי מותר וכו' והרי התוס' דחו בכאן פירוש רשב"ם בשתי ידים ואיך הקשו שם בסתם על פרש"י ומנ"ל להתוס' דרש"י סובר בזה כרשב"ם ואולי גם רש"י חולק על הרשב"ם בזה וכבר רצו התלמידים לומר דמוכח שרש"י סובר כרשב"ם מדפירש שם (בדף ק ע"א) בד"ה שקדם וסילק וסילק רוטב עיין שם דמי הכריחו לומר וסילק רוטב אלא ע"כ דאם לא כן הרוטב נ"נ ואוסר אח"כ כל הרוטב וא"כ על כרחך סובר רש"י כרשב"ם וא"כ הקשו התוספות דמה בכך שסילק הרוטב והלא הרוטב המובלע בחתיכה יוצא אח"כ ואוסר שאר הרוטב. אבל זה הבל דהרי רש"י כתב זה בדברי אביי שסילק הרוטב ולאביי בלא"ה לא אמרינן רואין מינו כאילו אינו. אמנם כוונת רש"י משום דאם לא סילק הרוטב א"כ למה לי שנתן טעם בחתיכה אפילו לא נתן טעם רק ברוטב ועל כרחך כיון שנתן טעם בחתיכה נתן ג"כ טעם ברוטב והרי טעם זה עצמו שברוטב הוא טעם בשר ואוסר אח"כ כל החתיכות וכמו שהוכחתי לעיל דגם טעם בשר אוסר משום מינו לכך פירש רש"י שרב מיירי שסילק הרוטב:

והא דבאמת נקט רב שנתן טעם בחתיכה והלא אפילו לא נתן טעם רק ברוטב הרוטב אוסר וק"ו לחתיכה ולמה נקט רב בסילק הרוטב יש לומר שהיא גופה קמ"ל דוקא נתן טעם אבל במשהו לא וזה לא שמעינן מרוטב דברוטב ע"כ צריך למיתב טעם דאל"כ אינו אוסר כלל שגם הרוטב מתחלה אינו נאסר בלי נתינת טעם מפני שהבשר עם רוטב הוא מין בשאינו מינו. וא"כ אין שום הוכחה דרש"י סובר כרשב"ם ומנ"ל להתוס' להקשות:

ונלע"ד משום דהר"ן כתב דדברי רשב"ם עיקר והרחיב בביאור הדברים וזה שורש היוצא מדבריו דמדינא בין לענין חענ"נ ובין לענין אפשר לסוחטו אסור ובין לענין שיעשה נבילה גם לענין זה לאסור אח"כ במינו בכל שהו כל אלו הדברים מדין תורה אינם אלא בבשר וחלב ששניהם מין היתר ובחיבורם יחד נאסרו שניהם, אלא שחכמים השוו כל האיסורים לבב"ח משום לתא דבב"ח א"כ כי היכי דלענין חענ"נ השוו שאר איסורים לבב"ח למה לא ישוו ג"כ לענין שיאסרו אח"כ במינן בכל שהו ולכך הסכים שדברי הרשב"ם עיקר ואומר אני שבאמת דבריו נכונים שהרי כיון שגזרו בשאר איסורים חענ"נ שלכאורה אין טעם לגזרה זו אלא משום לתא דבב"ח א"כ גם לכל הדברים ראוי לגזור בשאר איסורים משום לתא דבב"ח אבל אם היינו אומרים טעם אחר למה גזרו בשאר איסורים חענ"נ א"כ אין אנו צריכין לומר כלל שחששו בשאר איסורים משום לתא דבב"ח ולפי זה אפשר לענין מין במינו לא מחשב כנבילה ואמרינן שאין הנאסר יכול לאסור יותר מן האוסר. ואומר אני הטעם שגזרו בכל האיסורים לענין חענ"נ הוא משום שאם לא תאמר כן א"כ אף אותה חתיכה מסייע לבטל כמבואר בי"ד ריש סי' ק"ו ואעפ"כ אותה חתיכה נשארת באיסורה וכמבואר שם בש"ע לפי שאין אנו יכולין לידע בודאי שיצא האיסור ממנה והר"ן האריך בזה וחששו חז"ל שאם אתה אומר שהחתיכה מסייע לבטל אף אתה תאמר שחתיכה עצמה מותרת ולכך גזרו שחענ"נ וצריך ששים כנגדה וממילא ידעו שחתיכה עצמה אסורה כדין חתיכות נבילה וחשש זה שייך לענין חענ"נ להצריך ששים כנגדה אבל לענין שתחשוב גופה של איסור להצריך אח"כ שתאסר במינה בכל שהו על זה ליכא טעם לומר כן וא"כ אין לתלות דבר זה בעיקר החומרא של חענ"נ אלא דחשש זה שייך אם טעם כעיקר דאורייתא אבל אם טעם כעיקר דרבנן א"כ עיקר איסור החתיכה הוא מדרבנן ואנן ניקו ונגזור חענ"נ משום גזרה שלא נתיר החתיכה הרי החתיכה עצמה אינה אסורה מן התורה וא"כ למ"ד טעם כעיקר דרבנן על כרחך דחענ"נ הוא רק משום לתא דבב"ח ואדרבא עיקר גזרת חענ"נ הוא לענין מין במינו בכל שהו שזהו בב"ח מדאורייתא וגזרו ג"כ בשאר איסורים וא"כ התוס' שהשיגו על רשב"ם. לשטתייהו דס"ל לעיל בשמעתין דזרוע בשלה דטעם כעיקר דאורייתא אבל רש"י דפסק שם טעם כעיקר מדרבנן ואעפ"כ פסק בסוף שמעתין דחענ"נ בכל האיסורים שהרי כתב בחלב הדבוק בחתיכה שצריך ששים בכל החתיכה א"כ ע"כ משום לתא דבב"ח הוא וק"ו לענין מין במינו שהוא מן התורה בכל שהו וא"כ רש"י סובר כרשב"ם ולכך שפיר הקשו שם (בדף ק ע"א) על רש"י לפי שטת הרשב"ם. והנה לפי מ"ש א"כ דעת התוס' דלח בלח לא נעשה נבילה ולפי מה שהקשו התוס' לעיל (דף ק) מיין למ"ד אפילו נפל קיתון מים לבסוף והקשו לשיטת ר"ת כבר נעשה נבילה ויש לומר דשם סברי עדיין שגם בלח אפשר לסחטו אסור אם גם בלח שייך אותו גזרה עצמו שביבש אבל כדמסקו דשם סבר אפשר לסחטו מותר א"כ באמת אינו מן ההכרח לומר שנאסר מתחלה בכל שהו. וכל זה ביין אבל בחתיכה אף למ"ד אפשר לסוחטו מותר מ"מ אותה חתיכה אסור לפי שאי אפשר לידע אם נסחט האיסור ממנו. ודע שממה שהקשו התוספות שם בסוף הדבור מכלי מדין האיך הגעילו יורה גדולה ג"כ משמע שגם בלח אמרינן חנ"נ אמנם הא בלא"ה אותה ראיה קום בדרבה מיניה שהרי מדאורייתא בודאי בשאר איסורים אין חנ"נ ואם נימא שמדאורייתא נ"נ בודאי אין חילוק בין חתיכה ללח בלח. וע"פ מ"ש יש ליישב קושית התוס' בשמעתין על שטת הרשב"ם דהנה הרמ"א כתב בסימן צ"ב די"א דלא אמרינן חענ"נ בלח בלח והיינו בשאר איסורים אבל לא בבשר בחלב וכתב הש"ך שם דבב"ח ע"פ הדין נעשה נבילה אפילו בלח וכדמוכח בשמעתין דאמר חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא. והנה בגוף החילוק בשאר איסורים בין חתיכה ובין לח לא מצאתי בכל דברי האחרונים טעם מתקבל ובפרט שלפי הפשוט עיקר טעם חענ"נ הוא משום לתא דבב"ח וא"כ הרי גם בלח יש לומר כן. ואמנם לפי מ"ש אני מסברא דידי טעם חענ"נ בשאר איסורים שלא תבוא להתיר גם אותה חתיכה וזה שייך בחתיכה שנשארת באמת אסורה משום אימר לא נסחט לגמרי ממנה אבל בלח בלח שנבלל יפה ע"פ הדין חוזר להיתר א"כ לא שייך למיגזר חענ"נ זהו הנלע"ד טעם הפוסקים בזה אבל אם הטעם של חענ"נ הוא משום לתא דבשר בחלב באמת גם בלח אמרינן נעשה נבילה והנה הרשב"ם על כרחך סבר דגם בלח נעשה נבילה שהרי פסק שהרוטב נעשה נבילה וא"כ באמת טעמו משום לתא דבב"ח ולכך פוסק ג"כ דאוסר במינו בכל שהו אלא שכל זה לפי האמת דהתורה אסרה בין הגדי ובין החלב אבל לפי ההוה אמינא דגדי אסרה תורה ולא חלב א"כ בבשר בחלב עצמו לא מצינו בקרא שלא יהיה נעשה נבילה ממילא ליכא למימר בשאר איסורים שלא יעשה נבילה שמהיכי תיתי כיון שעיקר הדבר שבשאר איסורין נ"נ הוא משום לתא דבב"ח א"כ אין להחמיר יותר ממה שהחמירה התורה בבשר וחלב. ומעתה מסולק קושיית התוס' מעל שטת רשב"ם שהקשו התוספות עליו בשמעתין בד"ה אמאי מותר חלב נבילה וכו' וזה לשונם וקשה לר"י לדבריו דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב והלא בעלמא חתיכה של היתר נ"נ מדרבנן וכו'. ולדידי אין כאן קושיא דלפי ההוה אמינא דחלב לא אסרה תורה א"כ באמת לח לא נ"נ בשום איסור ושפיר משני ודינו של הרשב"ם אמת לפי המסקנא דגם חלב אסרה תורה ושפיר גם לח נ"נ ולהכי גם רוטב אוסר רוטב משום מין במינו ויש לו דין מים אסורים ממש כמו בב"ח שיש לחלב דין חלב טמא שוב מצאתי שגם הר"ן תירץ כן והנאני מאד:

הנה הארכנו קצת ונחזור לכוונתינו שהט"ז והש"ך מחולקים לדעת הט"ז מ"ש ר"ת תרי משהו לא אמרינן בכל האיסורים האוסרים במשהו הדין כן אפילו בחמץ בפסח אבל לדעת הש"ך דוקא במין במינו הדין כן אבל מה שאוסר במשהו שלא במינו לעולם משהו מיהא איכא ומעתה מה שהקשיתי על שטת הש"ך דסובר דדבר הנאסר במשהו אינו אוסר אח"כ אפילו בנ"ט א"כ נסתר הוכחת אביי ולעולם בב"ח חידוש ואוסר אפילו ליכא נ"ט והא דנקט נ"ט הוא משום דבעי למתני סיפא ניער והיינו את"כ אם יש בנ"ט באותה קדרה אסור והיינו דוקא אם נאסר מתחלה בנ"ט. אמנם הש"ך לשיטתו דזה דוקא במה שאינו אוסר במשהו כי אם במינו אבל בב"ח אי חידוש הוא ואוסר טפה חלב בבשר במשהו א"כ גם בפעם השני אוסר במשהו דלעולם משהו מיהא איכא והרי זה דומיא דחמץ בפסח ממש:

והנה הנלע"ד דמה דקיי"ל אין בישול אחר בישול לאו לענין איסורי שבת לחוד הדין כן אלא בכל איסורי תורה הדין כן וראיה לדבר שהרי הסמ"ק הביא ראיה דיש בישול אחר צליה משום דאל"כ למה חייב בפסח בצלאו ואח"כ בישלו ומזה הוכיח דדוקא אין בישול אחר בישול אבל יש בישול אחר צליה ואם איתא דדוקא לענין איסור שבת אמרו אין בישול אחר בישול א"כ מה ראיה פסח לכאן אלא ודאי שאין חילוק בין שבת לשאר דברים ולפי זה הדבר פשוט דגם בב"ח הדין כן ואף שמדרבנן אסור אף שלא דרך בישול מ"מ הדבר פשוט דכל החומרות שיש בבשר בחלב יותר משאר איסורי תורה היינו דרך בישול אבל שלא דרך בישול לא החמירו בו חכמים יותר משאר איסורים והראיה לזה שהרי שלא דרך בישול שרי בהנאה ולא גזרו משום דרך בישול אף שההנאה אסורה מן התורה אלא ודאי שלא רצו להחמיר יותר משאר איסורים ולפי זה גם אי הוה אמרינן דבשר בחלב חידוש ואוסר אפילו בכל שהו מ"מ היינו דרך בישול אבל שלא דרך בישול אין להחמיר יותר משאר איסורים ובעינן שיתן טעם ולפי זה נסתר הוכחת אביי דדלמא לעולם בב"ח חידוש ואוסר במשהו והא דנקט במשנה אם יש בו בנ"ט היינו משום דבעי למתני סיפא ניער וכו' וכמ"ש לעיל. ואין לומר הרי משהו חלב הנבלע בחתיכה ראשונה הוא עצמו אוסר שאר החתיכות משום בב"ח דלעולם משהו מיהא איכא כמו בחמץ בפסח זה אינו דהטפה ההיא כיון שכבר נתבשלה בחתיכה הראשונה שוב אין בישול אחר בישול ואינו אסור מן התורה ום מדברי סופרים אי אפשר לאסור משום בב"ח דמה שהוא מדברי סופרים בעינן נ"ט וא"כ על כרחך החתיכה צריכה לאסור שאר החתיכות ואם החתיכה היתה נאסרת ע"י משהו לא היתה אוסרת אח"כ אפילו בנ"ט וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא לשיטת הש"ך נסתר הוכחת אביי:

ונראה לענ"ד דעד כאן לא אמרו התוספות דדבר הנאסר במשהו ע"י מין במינו לא אמרינן בו חענ"נ לאסור אחרים במשהו אלא לפי האמת דבשר בחלב בעינן נ"ט או מטעם דלאו חידוש הוא כאביי או מטעם דדרך בישול אסרה תורה כרבא וא"כ לא משכחת בבשר בחלב איסור משהו דבשר בחלב לא משכחת מין במינו שהרי זה בשר וזה חלב והנה כבר כתבתי שעיקר חענ"נ הוא מדאורייתא בב"ח שכל א' היתר אבל בשאר איסורים אפילו מאן דאית ליה היינו משום לתא דבב"ח ולכך בנאסר בנ"ט גזרו בו חכמים חענ"נ משום לתא דבב"ח שאם לא תאמר בזה חענ"נ שמא גם בב"ח לא תאמר כן ואסרו זה מפני זה אבל דבר הנאסר במשהו משום מין במינו למה היה להם לגזור שחענ"נ אי משום לתא דבב"ח הרי בבב"ח עצמו ליכא לאשכוחי איסור משהו כלל וכל זה לפי המסקנא דבב"ח בעינן נ"ט אבל אי הוה אמרינן דבב"ח חידוש ואפילו ליכא נ"ט נמי א"כ הוה אמרינן דגם חתיכה הנאסרת ע"י משהו חענ"נ ואפשר לסוחטו אסור והיתה אוסרת גם אחרים מין במינו במשהו הכל משום לתא דבב"ח וק"ו דהוה אמרינן בבשר בחלב עצמו הדין כן וא"כ שפיר קמה לה הוכחת אביי ולפי מה שכתבתי שגם בבב"ח אמרינן אין בישול אחר בישול נלע"ד ליישב בשמעתין דאמר קסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב ודייק מדכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו והדבר צריך פירוש דהאיך מוכח מזה דגדי אסור ולא חלב וצריך לומר מדהוה ליה למכתב לא תבשל גדי וחלב אמו והיה מזהיר בשוה על שניהם אבל עכשיו דכתיב בחלב עיקר האזהרה על הגדי אלא שמורה שנאסר ע"י בישולו בחלב ולפי זה שמשמעות הכתוב הוא כן א"כ למסקנא דגם חלב אסור איך נדרוש משמעות הכתוב ולמה לא כתיב וחלב אמו. ונראה כאשר נפרש עוד איזה סברא יש לאסור הגדי ולהתיר החלב ואף שכתבתי שיש להוציא זה ממשמעות הכתוב מ"מ טעמא בעי ונראה ע"פ מ"ש לעיל בשם הרשב"א שכתב בשם התוס' דמה שקרו רז"ל לבשר בחלב טעמו ולא ממשו היינו החלב אבל הבשר מקרי טעמו וממשו שממשות החלב נכנס בבשר ולפי זה ממילא פשיט לן הטעם של ההוה אמינא הא דגדי אסרה תורה משום דהיה אמרינן טעמו ולא ממשו דרבנן אפילו בבב"ח ק"ו בשאר איסורים ולכך גדי אסור דיש טעם ממש וחלב מותר משום דהוה טעמא ולא ממשו:

ובזה נלע"ד לתרץ מה שהקשיתי לשטת ר"ת דטעם כעיקר מדאורייתא אפילו למלקות שלוקין על טעמו ולא ממשו א"כ מאי מקשה הגמרא ואי ס"ד גדי אסרה תורה ולא חלב אמאי לוקה על אכילתו ומאי קושיא דאף שלא אסרה התורה חלב היינו משום בשר בחלב אבל עכ"פ לא עדיף החלב מאלו הוא מים וכיון שכבר נאסר הגדי שוב אוסר החלב מן התורה כדרך שאוסר מים מן התורה למ"ד טעם כעיקר דאורייתא ולר"ת אפילו למלקות וא"כ למה לא ילקה אפילו על חלב לחוד משום טעם כעיקר ק"ו בצירוף הבשר. אלא שעל זה יש ליישב דעד כאן לא קאמר ר"ת דלוקין על טעם כעיקר אלא מתחלה קבל טעם מכזית שלם שאז לוקין על העיקר לוקין ג"כ על טעמו אבל אם מתחלה לא קבל הטעם מכזית לא עדיף הטעם מן העיקר וכאן בישל חצי זית בשר א"כ למה ילקה הרי בין הכל אין כאן אלא חצי זית עיקר. אלא שתירוץ זה לאו כלום הוא דהרי על כרחך צריך לאוקמי בבא מיורה גדולה וכדמסיק א"כ נתבשל החלב עם בשר הרבה וא"כ שפיר לוקין עליו ונסתר קושיית הגמרא. אמנם לפי מ"ש דאם נימא גדי אסרה תורה ולא חלב על כרחך הטעם משום דטעמי ולא ממשו לאו דאורייתא א"כ לפי הוה אמינא זו טעם כעיקר אינו אסור מן התורה כלל ק"ו שאין לוקין עליו ושפיר הקשה אמאי לקי ועל פי זה יש ליישב קושיית התוס' על רשב"ם בד"ה אמאי מותר וכו' דע"כ לא ס"ל לרשב"ם דרוטב נעשה נבילה אלא לפי האמת דטעם כעיקר דאורייתא ונאסר הרוטב מן התורה ושוב גזרו בו חכמים שיהיה נעשה נבילה ממש כמו בב"ח אבל אם טעם כעיקר דרבנן כיון שעיקר איסור הרוטב הוא רק מדרבנן לא גזרו בו שיהיה נעשה נבילה ממש לאסור אח"כ במשהו משום מין במינו וכיון שכתבתי דלפי ההוה אמינא דגדי אסרה תורה ולא חלב בודאי טעם כעיקר דרבנן שפיר משני גדי אסרה תורה ומסולק קושיית ר"י מעל רשב"ם:

אלא דלפי מה שפירשתי שטעם שאין החלב אסור הוא משום דטעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ על כרחך דלא קאמר אלא שגדי אסרה תורה אבל מדברי סופרים עכ"פ גם החלב אסור שהרי לא נחלק אדם מעולם שעכ"פ מדרבנן טעם כעיקר וא"כ שוב הדרא קושיא לדוכתא חלב נבילה הוא ואמאי חלב מותר וצריך לומר כיון שאינו אסור רק מדברי סופרים שוב לא אמרינן בו מין במינו אסור בכל שהו אפילו לר' יהודה וכמבואר לעיל (דף צט ע"ב) גבי שאני ציר. ולפי זה קשה למסקנא דמיירי שנפל ליורה רותחת למה הוצרך לדחוק שקדים וסילקו והלא אף אם לא קדים וסילקו מ"מ כיון שיורה חלב היתה רותחת כבר נתבשל החלב קודם שנפל שם הבשר וא"כ אין בישול אחר בישול ואין כאן איסור דאורייתא ולא אמרינן בו מין במינו בכל שהו ושפיר חלב מותר. וצריך לומר דגם במסקנא דייקינן קרא גדי ולא חלב אבל לא להתיר החלב אלא כך הוא כוונת הכתוב לא תבשל גדי בחלב וגו' גדי קפיד רחמנא שיהיה דוקא דרך בישול אבל על החלב לא קפיד שיהיה דרך בישול ואיך אפשר שיהיה הגדי דרך בישול והחלב שלא דרך בישול כיון שצריך שיתבשלו יחדיו אלא מיירי בכה"ג שהחלב כבר נתבשל ולא שייך בו עוד בישול וכשמתבשל הגדי בו הגדי הוא דרך בישול ולא החלב ואפ"ה אסרם הכתוב וא"כ אי לאו שקדים וסילקו היה גם החלב אסור ע"י חלב נבילה הנפלט מהגדי שאסור מן התורה ובזה מתורץ קושיית בני מו"ה שמואל שהקשה בתוס' בד"ה טפת חלב וכו' כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב מיירי והקשה בני הנ"ל נוקי בתוך הרוטב אלא דאיירי בקדרה רותחת דהחתיכה מבלע בלע מפלט לא פליט ולכך אין שאר הקדרה מצטרפת ומתחלה דחיתיו דא"כ אימא ניעור וכו' ומה מועיל ניעור כיון דלא פליט אמנם הדרנא בי דעל כרחך לא אמרינן דמבלע בלע מפלט לא פליט אלא בלא ניעור אבל ע"י הניעור פליט אפילו בשעת רתיחה דאל"כ כל הפוסקים וסוף סוגיא בשמעתין דמתירין אפילו אותה חתיכה בניער מתחלה ולא אשכחן חד מנייהו שחילק בין אם היורה רותחת ונימא דלא מהני ניעור להתיר החתיכה ואף דאיכא למימר דדוקא מה שבולע תוך הרתיחה אינו פולט אבל טפה זו שקיבל בעודו חוץ לרוטב פולט תכף ע"י ניעור אכתי קשה תינח לשטת ר"ת אבל לשטת רבינו שמואל ורבינו שמעיה דאפילו מה שבגופו אינו פולט כל זמן שאינו שבע מלבלוע מאי איכא למימר ואולי לכך בעי הרמב"ם שינער מתחלה ועד סוף וכוונתו עד סוף הרתיחה ואין להקשות אם מתחלה בשעת הרתיחה אינו פולט א"כ כבר נאסר ומה מועיל שוב שיפלוט בסוף יש לומר כיון שמנער בתחלה א"כ סופו לפלוט לאחר שיפסוק הרתיחה ולא אמרינן חנ"נ כמו שכתבו התוספות לעיל (דף ק ע"א) בד"ה כשקדם וסילק ע"ש מ"ש לדחות ראיית רבינו אפרים מחרבא שנפל לדיקולא. ואעפ"כ צריך לנער בסוף שאם תעלה החתיכה למעלה מהרוטב לא יהיה אפשר לה לפלוט אז זהו הנלע"ד בדברי הרמב"ם אבל עכ"פ לכל יתר הפוסקים די בניער מתחלה ולא חילקו בין הוא בשעת רתיחה אלא ודאי דע"כ לא אמרו דביורה רותחת לא פליט אלא שלא ע"י ניעור אבל ע"י ניעור שפיר פליט:

ומעתה אצטמיד קושיית בני דמשנתינו מיירי אפילו אינה חוץ לרוטב אלא שמיירי בקדרה רותחת ולכך בלא ניעור מבלע בלע ולא פליט וצריך ששים באותה חתיכה לחוד ועל זה תני סיפא ניער שאז פליט ג"כ לכך מצרפינן כל הקדרה:

אמנם לפי מ"ש ניחא דאם איתא דמיירי שהחתיכה ברוטב ובקדרה רותחת וא"כ כבר נתבשלה החתיכה קודם שבא עליה החלב וכאשר נפלה הטפה שוב אין בבשר בישול אחר בישול וא"כ אינו אסור מן התורה ואיך אמר רב בגמרא עלה דהך מתניתין כיון שנתנה טעם וכו' אוסרת כל החתיכות מפני שהוא מינה והרי באיסור דרבנן אפילו ר"י מודה דמין במינו בטל:

אמנם למ"ש הב"י בסימן ת"ג מביאו המג"א בסימן שי"ח ס"ק מ"ב בשם הכלבו דמגיס יש בו משום מבשל אחר בישול בעודו על האש א"כ שוב יכולין אנו לומר דלא כתוס' אלא דמיירי ברוטב ובקדרה רותחת ובניעור אסור מן התורה דאז יש בישול אחר בישול דהיינו מגיס ורב ע"כ בניער אח"כ מיירי דאל"כ איך אוסר האחרים וא"כ אז אסור מן התורה ושפיר קאמר רב מין במינו לא בטל ומדלא פירשו התוס' כן יהיה לנו הוכחה שהתוס' חולקים על הכלבו וס"ל דאפילו בכה"ג אין בישול אחר בישול:

אמנם נוכל לדחות שאין זה ראיה והתוספות ס"ל כפירוש הר"ן דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור גם בלי ניעור אוסרת אותה החתיכה כל האחרים שאף שאינו פולט חלב שלא ע"י רוטב מ"מ פולט מגופו שכבר נעשה נבילה וא"כ לא מיירי רב מניעור אחר כך כלל וא"כ אם איתא דמיירי ברותחת א"כ אין בישול אחר בישול:

וע"פ דברי הכלבו הנ"ל נלע"ד ליישב מה שיש להקשות מנ"ל לאביי טעמו ולא ממשו דאורייתא דלמא בשר בחלב חידוש הוא וא"ת א"כ כי ליכא נ"ט נמי יש לומר דמתניתין מיירי בקדרה רותחת ואז אין בישול אחר בישול ואינו אסור מן התורה ובמה שאינו אסור מן התורה לא החמירו רבנן בב"ח יותר משאר איסורים לכך בעינן נ"ט ואין לומר דהוכחת אביי הוא ג"כ אליבא דרב ולרב ע"כ באיסור תורה מיירי זה אינו דלרב ליכא למילף טעמו ולא ממשו כלל מבשר בחלב דהרי לפי הנראה מפירש"י בד"ה אמר אביי וכו' דלא מקרי טעמו ולא ממשו אלא לאחר שסילק זה מזה אבל מתחלה בעודם יחדיו מקרי טעמו וממשו ובבשר וחלב חענ"נ לכ"ע מן התורה וכיון שבעודם יחדיו כבר נעשה כל אחד נבילה א"כ מה מועיל לאחר שסילקם ולא עדיף סילוקם זה מזה מסוחטו לגמרי למ"ד אפשר לסוחטו אסור שכיון שחנ"נ אף ההיתר נהפך לאיסור ומקרי גוף ההיתר ממשו של האיסור ואיך שייך כלל בבשר וחלב טעמו ולא ממשו משא"כ בשאר איסורים דלא שייך כלל מן התורה חענ"נ שפיר מקרי לאחר שסילקו טעמו ולא ממשו אלא ודאי דאביי קאי למ"ד אפשר לסוחטו מותר ואז אין ההיתר גם בבב"ח נהפך לאיסור רק בעודו מחובר עם החלב אז גם ההיתר אסור וא"כ לאחר שסילק זה מזה לא נשאר רק טעמו ולא ממשו ואם טעמו ולא ממשו אינו מן התורה א"כ גם ההיתר שוב אינו ממשו של איסור ולמה אסרה התורה בב"ח אלא ודאי דבב"ח טעמו ולא ממשו אסור ומיניה ילפינן לכל התורה אם לאו חידוש הוא:

ובזה מתורץ קושיית התוספות בד"ה מבשר בחלב מ"ט וכו' שהקשו דאביי יליף מבב"ח והרי ר"ע ורבנן למר נפקא ליה מגיעולי עכו"ם ולמר ממשרת ולפי מה שכתבתי דליכא למילף מבשר בחלב אלא אי אמרינן אפשר לסוחטו מותר וזהו פלוגתא דתנאי וא"כ איכא למימר דר"ע ורבנן סברי כמ"ד אפשר לסוחטו אסור ולכך אי אפשר למילף מבב"ח והוצרכו למילף מר ממשרת ומר מגיעולי עכו"ם. ועכ"פ יצא לנו דאביי לא מצי קאי אליבא דרב וא"כ נסתר הוכחה שלו מן המשנה דאולי משנתנו בקדרה רותחת ואין כאן איסור תורה לכך בעי נ"ט אמנם לפי מ"ש בשם הכל בו דמגיס יש בו משום מבשל אחר מבשל א"כ דייק אביי מסיפא דקתני ניער הקדרה ואעפ"כ בעי נ"ט והרי שם יש איסור תורה אפילו בקדרה רותחת אלא דאכתי יש להקשות עד כאן לא קאמר הכל בו דמגיס יש בו משום בישול אחר בישול אלא בעודו על האש וא"כ דלמא משנתינו בקדרה רותחת שכבר סילקה מן האש ואז גם בניעור אין בו משום בישול אחר בישול. ובישוב דבר זה צריך לומר דאביי באמת לא ס"ל דרך בישול אסרה תורה ורבא הוא דקאמר כן ולאביי בכל ענין אסור מן התורה. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בד"ה דחדוש הוא וזה לשונם פי' בקונ' דשניהן מין היתר ובפ' אלו עוברין ובפ' ג' מינין מסיק דהיינו חדושו משום דאי תרו ליה כולי יומא שרי וכו' ולדידי ניחא דלאביי אי אפשר לפרש כך דלדידיה אפילו שלא דרך בישול אסור מן התורה ודוק:

ובזה ניחא מה דלכאורה קשה להני פוסקים דס"ל אליבא דרבא טעם כעיקר ג"כ דאורייתא והוא דעת התוס' ורבא דחי דברי אביי לומר דמבב"ח אין ללמוד אבל מודה שטעם כעיקר מן התורה א"כ למאי נ"מ דחי דברי אביי כיון שאין נ"מ לדינא ובפרט לדברי ר"ת בסוף סוגיא דזרוע בשלה דלרבא ג"כ לוקין על טעם כעיקר. אמנם למ"ש יש נ"מ לדינא בינייהו בבב"ח עצמו אי אסור מן התורה שלא דרך בישול דלאביי אסור ולרבא שרי מן התורה:

אמנם לפי פירוש התוספות שגם בדברי אביי היינו חידושו דאי תרי ליה שרי א"כ מאי נ"מ יש בין רבא לאביי ונוכל לומר דלאביי דסובר בב"ח לאו חידוש הוא וילפינן כל התורה מבב"ח לענין טעם כעיקר א"כ ה"נ ילפינן מיניה לחענ"נ וס"ל דחענ"נ בשאר איסורים דאורייתא ורבא דלא יליף מבב"ח משום דחידוש הוא אף דסבר טעם כעיקר דאורייתא מגיעולי עכו"ם או ממשרת מ"מ חענ"נ בשאר איסורים לאו דאורייתא:

אלא דלפי זה קשיין דברי התוס' בד"ה דאמר רבא וכו' ומדרבא דאמר הכי בפרק ג"ה אליבא דרב לא בעי לאקשויי הכא דרב אדרב דאיכא לשנויי כדשני אביי התם שקדם וסילקו אבל בההוא דהקומץ ליכא טעמא אחרינא לר"י אלא כמו שמפרש רבא א"כ פריך שפיר מינה:

ולכאורה דבריהם תמוהים דהא קשה ותסברא כיון דליכא בהקומץ טעמא אחרינא ומוכרח אביי להודות לטעמא דרבא א"כ למה ליה לשנויי לקמן שקדם וסילקו אלא ודאי דאביי גם בהקומץ אינו מודה לסברת רבא רק משני דלא קשה דר' יהודה אדר"י הא דידיה והא דרביה וכמו שמשני אביי בזבחים (דף עט) וא"כ לפי זה מה הקשה כאן על רב מההוא דרבא אליבא דר"י והא איכא לשנויי כדאביי אלא ודאי לרבא פריך א"כ נפרוך מרבא דלקמן דאמר כן על דברי רב בעצמו:

ובלא זה הייתי אומר דגם אביי ס"ל בההוא דמנחות שינויא דרבא והא דמשני לקמן שקדם וסילקו היינו משום דאביי ס"ל כרבינו אפרים דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ וא"כ קשה קושיית התוס' לעיל (דף ק) דלרבינו אפרים א"כ קשה על שנויא דרבא דמה מהני החתיכות היתר שנאסרה מתחלה והלא לעולם אין צריך ששים רק נגד החתיכות נבילה ומה דמשני התוספות כגון שנתמעטה הנבילה זה נראה לאביי דוחק לכך משני שקדם וסילקו אבל לעולם דמודה אביי במנחות דאמרינן רואין מינו ולא משני תרי תנאי אליבא דר"י ואף דמשני כן בזבחים יש לומר לבתר דשמע בזבחים שנויא דרבא דמשני בדלי שתוכו טהור ואין לנו הכרח דנימא דר"י פליג במה שאמר הוא עצמו בשם רבו אף אביי הדר בו וכמו שכתב התוס' שם בזבחים דשנוייא דרבא עיקר אבל לפי מ"ש לעיל דאביי סובר בכל האיסורים מן התורה חענ"נ א"כ שפיר יכול אביי לשנויא שם סלק את מינו ומדלא משני מכלל דס"ל דלא אמרינן סברא זו כלל וגם אליבא דר"י לא ס"ל כן אלא נשאר בתירוצו בזבחים הא דידיה והא דרביה ואם כן גם מדר' יהודה לא קשה לרב אלא אליבא דרבא א"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא שיקשה מדברי רב עצמו לקמן אליבא דרבא:

שם בגמ' אמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה פירש"י ואין לך כגון זה שלא יתן טעם והטור ביו"ד ריש סימן פ"ז כתב והוציא הכתוב איסור אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול והנה קשה דלמא להכי הוציא דרך בישול לומר שאינו אסור אלא בנ"ט ומנ"ל למילף מניה שאינו אסור אלא דרך בישול ודלמא בכל גוני אסור אלא דתמיד בעינן דומיא דבישול שיש בו בנ"ט בשלמא לפירוש התוס' שאין בבשר וחלב שום חידוש רק הא דאינו אסור אלא דרך בישול וכי תרו ליה שרי א"כ אי דרשת לא תבשל להורות שאינו אוסר בפחות מנ"ט ממילא מוכח שאינו אסור אלא דרך בישול דאלת"ה א"כ אינו חידוש כלל וממילא ילפינן מזרוע בשילה שאינו אסור אלא בנ"ט ולמה הוצרך הכתוב להוציא האכילה בלשון בישול אבל לשיטת רש"י שהחידוש הוא משום שכל חד בפני עצמו שרי וכן מה שאסור הבישול בלי אכילה א"כ קשיא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף