צל"ח/חולין/ב/א

צל"ח חולין ב א

דף ב' ע"א

בגמ' הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד. הנה אם הכל לא היה מרבה מידי לא שייך לשון דיעבד כלל ולא היה לו להקשות רישא אסיפא אלא אסיפא לחוד היה לו להקשות שחיטתן כשרה דיעבד ולכתחילה מי ישחוט. ולפי זה היה לו להגמ' לכתחילה לפרש דהכל לאתויי אתי ואח"כ למרמי רישא אסיפא. ואולי לזה כיון רש"י במשנתינו כל היכא דתניא הכל וכו' וכונתו דדבר זה דהכל לאתויי אתי דבר פשוט ומפורסם הוא ולא היה צריך לפרשו כלל ולכן מקשה תיכף רומיא דרישא אסיפא:

רש"י במשנה ד"ה הכל וכו' למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר הנה בגמ' פליגי בזה אמוראי דלאביי ורבא לאתויי כותי ולרב אשי לאתויי מומר והוי ליה לרש"י למימר למר לאתויי כותי ולמר לאתויי מומר. אמנם כוונת רש"י למה דמסיק לקמן (דף ג' ע"ב) דרבא לדבריו דאביי קאמר וכו' ורבא עצמו מסיק לקמן (דף יז ע"א) דתרי הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר ולא פירש רבא אם רישא לאתויי כותי וסיפא לאתויי מומר או איפכא ולכן כתב רש"י למר והיינו רבא לאתויי כותי או מומר. ואף שמדברי התוס' לקמן (דף ג' ע"ב) בד"ה מ"ט משמע דרבא מוקי רישא לאתויי מומר. נלענ"ד דכוונת התוספות דכאן בסוגיא זו דלא הזכיר מהכל שוחטין דסיפא היה לו לרבא להזכיר מומר כשמעתין ומשני דרבא לא משני מידי בשמעתין רק לדבריו דאביי אבל רבא לנפשיה משני אתרתי הכל שוחטין בבת אחת חדא לכותי וחדא למומר ושוב אין הפרש אם רישא לכותי וסיפא למומר או להיפך כיון שכבר מוכח שמעתיה דרבא תיתי מהי תיתי אי מרישא אי מסיפא:

והנה השמיט רש"י אוקימתא דרבינא לפי שנדחית מהלכה שהרי מסיק סתם גמ' רוב מצויין וכו' וכדמסיק הרי"ף משא"כ טמא בחולין אף שכולהו ס"ל דחולין עש"ק לאו כקודש מ"מ הדין אמת שטמא בחולין שוחט לכתחילה ובקדשים דיעבד אלא ששאר אמוראי סברי שהוא מלתא דפשיטא דלאו כקודש דמי:

גמ' הכל וכו' ושחיטתן כשרה דיעבד. והקשה בספר אשל אברהם ודלמא הכל מרבה לכתחילה ואפ"ה מסיים ושחיטתן כשרה דיעבד כדי שיהיה חוץ מחש"ו אפילו לענין דיעבד והנה לקמן נאריך בזה ואמנם גם על פי פשטן של דברים אין זה קושיא דלמה יאמר התנא ברישא לשון דיעבד מיותר ואינו נכון כיון שכשר גם לכתחילה בשביל דיוקא דסיפא הלא יש בידו למסתם ברישא הכל שוחטין ובסיפא יאמר חוץ מחש"ו ששחיטתן פסולה. תוס' ד"ה הכל שוחטין וכו' ואין נראה וכו'. ולענ"ד נראה סברת הלכות א"י משום דלקמן (דף ג' ע"ב) אמר לחד לישנא הכא עיקר התם איידי דתנא שאר פסולין תנא נמי טמא במוקדשין ולפי זה יפלא ששינה בזבחים לומר לשון דיעבד בכל הפסולין שכשרים לכתחילה משום טמא במוקדשין וטמא גופיה אין מקומו שם ולא שנאו רק איידי והני מילי דשייך איידי השתא דתנן לשון דיעבד אבל אם היה שונה משנתו בזבחים לשון לכתחלה א"כ אין טמא שייך שם כלל ולא שייך איידי וא"כ הוא גופא קשיא נימא שם לשון לכתתילה כדין כל אותן הפסולין אשר מקומם קבוע שם ולא ליתני טמא במוקדשין שם וצריך לומר דשם קאי הסוגיא למסקנא דלקמן דכולהו כרבה בר עולא לא אמרי להך לישנא דאמרת הכא עיקר אדרבא התם עיקר וא"כ כיון דכולהו שאר אמוראי ס"ל התם עיקר שפיר קאמר שם דתני לשון דיעבד איידי דתנא טמא במוקדשין ולפי זה לרבה ב"ע להך לישנא דהכא עיקר והתם איידי נשאר קושית הגמרא בזבחים כל הפסולין וכו' דיעבד והתנן וכו' וצריך לומר דרבה ב"ע להך לישנא סובר דנשים לא ישחטו לכתחילה ומשני שם באמת דתנן דיעבד משום נשים וכקושית התוס' כן הוא האמת להך לישנא דרבה ב"ע וחייש הלכות א"י לסברת רבה בר עולא משום דמשנתינו כוותיה דייקא דלכולהו אוקימתא קשיא וכולן ששחטו רק לאוקימתא דרבינא ואוקימתא דרבינא דחו כל הפוסקים מטעם דסתם גמרא סובר רוב מצויין מומחין ומוחזקין הם וכמבואר ברי"ף ושאר פוסקים דדחו דברי רבינא מהלכה ולכך חייש הלכות א"י לדברי רבה ב"ע להך לישנא דהכא עיקר:

אלא כיון שזכינו לדין שמצד הסברא אין להחמיר בנשים כלל שאם היה מקום לומר זה מצד הסברא קשה קושיית התוס' למה אמר שם בזבחים משום דבעי למיתני טמא והרי נשים קודמות במשנה והוה ליה למימר משום נשים אלא שכתבתי דלאוקימתא דרבה ב"ע לישנא דהתם איידי מביא ההכרח לפסול נשים לכתחילה ממה דתנן שם לשון דיעבד וא"כ דיינו למפסלינהו בקדשים לכתחילה ולא בחולין והסברא לחלק בין חולין לקדשים בנשים הוא משום דבקדשים פסולין נשים לשאר עבודות אפילו כהנות לכך גזרו בנשים לכתחלה בשחיטה אטו כהנות בשאר עבודות. שם בתוס' ד"ה הכל שוחטין כתוב בהלכות א"י דנשים לא ישחטו ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כו' ונ"ל לתרץ לפי מ"ש אאמ"ו בספרו נודע ביהודא על דברי התוס' לקמן ד"ה שמא יגע בבשר שמקשים והא דם קדשים אינו מכשיר ומתרצים חיבת הקודש מכשירתו א"נ כגון שהעבירו בנהר והקשה לתירוץ שני של התוס' מאי מתרץ הגמ' בריש כל הפסולין דתני לשון דיעבד משום טמאים דלכתחילה לא ישחטו הא ברוב קדשים שוחטים אפילו לכתחילה היכא דלא העבירו בנהר א"כ קשה למה תני דיעבד דלא שייך בכל שאר הפסולין טפי הוי ליה למיתני לכתחילה שהוא שייך בכל הפסולין אף בטמאים היכא שלא העבירו בנהר ומוכח מזה כתירוץ ראשון של התוס' דלכך טמא במוקדשין לא ישחוט בכל הקדשים אף שלא העבירו בנהר משום דחיבת הקודש מכשירתו וא"כ בכל הקדשים חיישינן לשמא יגע בבשר רק לפ"ז מקשה הגאון הנ"ל לרב יוסף דס"ל לקמן (דף לו) דחובת הקודש שהוא מכשיר הוא רק מדרבנן א"כ קשה מ"ש בחולין שנעשו עטה"ק דטמא שוחט אפילו לכתחילה ולא גזרינן לשמא יגע בבשר הואיל והוא רק מדרבנן כמ"ש רש"י לקמן ד"ה כקודש דמי ע"ש א"כ גם טמא במוקדשין נמי ישחוט לכתחילה ולמה גזרינן לשמא יגע בבשר הא אף שיגע בבשר יהיה ג"כ רק טומאה מדרבנן דהא חיבת הקודש הוא רק מדרבנן והאי בשר קודש אינו מקבל טומאה מדאורייתא ומ"ש הך דרבנן בחולין שנעשו עט"ק דלא גזרינן מהך דרבנן בבשר קודש. ומתרץ דבאמת צריכין לומר לרבה בר עולא כאביי שם דחולין שנעשו עטה"ק הוא מדאורייתא ע"ש שמאריך ליישב בזה דברי הרמב"ם. והשתא מתורץ בזה קושית התוס' על הלכות א"י דבאמת הגמרא שם בפ' כל הפסולין הוי יכול לתרץ דנקט דיעבד משום נשים אלא דהגמ' נקט משום טמאים לאשמעינן אגב אורחא דין חיבת הקודש שמכשיר מדאורייתא וטמא במוקדשין לא ישחוט לכתחילה דגזרינן לשמא יגע בבשר אבל אי הוי מתרץ דמתניתין תני דיעבד משום נשים ה"א דטמאים שוחטים אפילו לכתחילה ולא גזרינן לשמא יגע בבשר הואיל ומדאורייתא בשר קודש אינו מקבל טומאה אף שיגע. ולפ"ז אני מוסיף ראיה לחזק דברי הלכות א"י ולהוכיח דגם ר"י ס"ל כותי' דהנה לר"י דס"ל דחיבת הקודש הוא רק מדרבנן א"כ למה לא ישחוט טמא במוקדשין אפילו לכתחילה וצ"ל דבאמת לר"י טמא במוקדשין היכא שלא העבירו בנהר ואי אפשר לבוא לידי טומאה מדאורייתא מותר לשחוט אפי' לכתחלה ואין להקשות מברייתא שמביא שם בפ' כל הפסולין מה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורין ומוכח מהך ברייתא דעכ"פ מדרבנן טמא לא ישחוט שמא יגע בבשר כמו שמתרץ שם להאי ברייתא ז"א דלפ"ז באמת מוקמינן האי ברייתא דוקא היכא שהעבירו בנהר כמו שצריכין לומר לתירוץ של התוס' אבל לפ"ז לר"י קשיא מתניתין למה תני שם במתניתין לשון דיעבד כמו דפריך בגמ' שם בזבחים ואליבא דר"י לא שייך תירוץ דהגמ' דנקט דיעבד משום טמא במוקדשין דהא גם טמא במוקדשין שוחט לכתחילה ברוב קדשים אם העבירו בנהר כקושית אאמ"ו הגאון אלא ע"כ צ"ל דר"י באמת מתרץ מתניתין שם דתני לשון דיעבד משום נשים דלא ישחטו לכתחילה הרי מוכח כהלכות א"י מר"י:

אבל זה יש לדחות דמר"י אין ראיה די"ל דגם לר"י אף שסובר חיבת הקודש הוא דרבנן אפ"ה טמאים לא ישחטו בקדשים ולא משום חשש שמא יגע בבשר אלא משום חשש שמא אתי למשוך לפנים כקושית התוס' לקמן בד"ה שמא יגע בבשר ע"ש. אמנם לפי תירוץ של התוס' לקמן דכתבו לחד תירוץ דבטמא לא שייך למגזור לשמא אתי למשוך לפנים שפיר מוכח כהלכות א"י וק"ל. ועיין מה שכתבתי בזה לקמן על דברי הגמ' האי טמא במוקדשין כו' ובגוף הדין של הלכות א"י כתבתי לקמן דהנך שני תירוצים בגמ' אי הכא עיקר אי התם עיקר מחולקים בהך דין אי נשים שוחטין לכתחילה או לאו:

מחדושי נכד המחבר

שם בתוס' ד"ה שמא יקלקלו כו' וקשה לפירושו דהא מסיפא שמעינן עכ"ל. ונ"ל לתרץ לפי הדין בש"ע סימן א' דאלם וערום לא ישחטו מפני שאינן יכולין לברך ולפ"ז אני אומר דמהך סיפא דתני וכולן ששחטו כו' ה"א דלא ישחטו לכתחילה משום ברכה דהא חרש ושוטה אינן יכולין לברך על השחיטה ואפילו אחרים אינן יכולין להוציא אותן הואיל ואינן יודעים לכוין את הברכה ולכך לא ישחטו לכתחילה אבל משום חשש קלקול בשחיטה ה"א דמותר להם לשחוט אפילו לכתחילה אם אחרים רואין אותן ונפקא מניה היכא דהדין הוא לשחוט בלא ברכה כגון דאתילד ריעותא קודם שחיטה דשוחטין בלא ברכה ועיין ביו"ד סי' י"ט סעיף א' בהגה ולרוב הפוסקים אף אחר שחיטה לא יברך כמ"ש הש"ך שם ס"ק ג' וא"כ בכה"ג הוי אמינא דחו"ש שוחטין אפי' לכתחילה אם אר"א ולכך תני ברישא שמא יקלקלו כו' לאשמעינן דאף שאחרים רואין אותן לא ישחטו לכתחילה משום חשש קלקול שחיטה וא"כ אף היכא דלא שייך טעמא דברכה אפ"ה לא ישחטו לכתחילה. ואף שרש"י בתשובה סובר אף היכא דאיכא רעותא מברך קודם שחיטה הואיל ועכ"פ מועיל השחיטה לטהרה מידי נבילה אפ"ה יש נפקא מינה כגון שיש רעותא בסימנים דבזה מודה רש"י דלא יברך דשמא ימצא שם נקב בושט והוי נבילה מחיים ולא מהני ליה שחיטה כמ"ש סי' ל"ג סעיף ג' ובכמה דוכתי. ועוד יש נ"מ בקטן אי אמרינן משום ברכה א"כ קטן מותר לשחוט לכתחילה אם אר"א הואיל וקטן יכול לברך על כל המצות אבל אי אמרינן משום חשש קלקול שחיטה גם קטן לא ישחוט לכתחלה אף בשאחרים רואין אותו ואין להקשות איך אפשר לומר דטעמא דסיפא דלא ישחטו לכתחלה משום ברכה הא גם קטן תני לה בסיפא וקטן שפיר יכול לברך וי"ל דה"א דבאמת קטן שוחט לכתחלה כשאחרים רואין אותו רק דנקט דיעבד משום ח"ש ואף דאליבא דאמת פריך הגמ' לקמן על אביי ואי אכותי הא מצי שחיט אפילו לכתחילה כשאחרים ר"א ולא ניחא להגמ' לומר דנקיט דיעבד משום חש"ו מ"מ אפ"ה י"ל דמתניתין לא רצה לסמוך על הסיפא לחוד פן יטעה לומר דטעמא משום ברכה ונקט דיעבד משום ח"ש אבל קטן מצי לשחוט אפי' לכתחלה ודוק:

שם בגמרא וכל הכל לכתחלה הוא וכו'. הנה כל מפרשי הש"ס משתוממים על הך שקלא וטרי' במה היו מחולקים ר"א בריה דרבא עם רב אשי ומה היה מהדר ליה ר"א בריה דרבא וכל הכל לאו לכתחלה וכי לא היה יכול לרגוש בעצמו דאם הכל הוא דיעבד עדיין קשה תרתי דיעבד למה כמו שמקשה ליה לבסוף ועיין בחידושי רשב"א ובחדושי מהר"ם מלובלין וגם על רב אשי קשה למאי מתרץ התם כדקתני טעמא ובאיזה סברא היו מחולקים שהקשה לו לבסוף אנא שחיטתן כשרה קשיא לי. ונראה לי דבזה היו מחולקים דמתחלה כשהקשה ר"א רישא אסיפא דהכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד וקא מתרץ לו ר"א בריה דרבא וכל הכל לכתחלה הא מצינו בתמורה הכל שהוא לשון דיעבד ולא היה קשיא ליה א"כ תרתי דיעבד למה לי דלמא זה גופא אתי התנא דמתניתין לאשמעינן דהכל הוא לשון דיעבד כמו שמצינו בתמורה ופריך ליה ר"א התם כדקתני טעמא כו' ר"ל לענין מאי צריך המתניתין לאשמועינן דהכל הוא לשון דיעבד ובאיזה מקום יש לטעות שאתה אומר שמתניתין דהכא אתי לאשמועינן שהוא לשון דיעבד ואי משום מתניתין דתמורה אתי לאשמעינן שלא תאמר דהכל ממירין אפילו לכתחילה הא מפורש שם במקומו לא שאדם רשאי להמיר לכתחלה ומהדר ליה אלא הכל מעריכין ר"ל דלמא לעולם אתי מתניתין דהכא לאשמעינן דהכל הוא לשון דיעבד ואשמעינן בזה דהכל מעריכין ונודרין הוא ג"כ לשון דיעבד. ואין להקשות והא מהכל ממירין נשמע דהכל הוא לשון דיעבד כדמפורש שם בסיפא זה אינו דשם דתני לא שאדם רשאי וכו' אינו נשמע דקא מפרש להכל דרישא שהוא לכתחלה אלא דקא עקר ליה להכל דרישא וא"כ אדרבא משם ממשנה דתמורה יש לומר דכל הכל לכתחלה הוא רק דבסיפא קא עקר ליה אבל הכא דלא קא עקר ליה אלא דמפרש ושחיטתן כשרה שהוא לשון דיעבד דגם הכל מעריכין הוא לשון דיעבד שלא תטעה לומר דשם הוא הכל לכתחלה ופריך ליה אלא מעתה הכל סומכין שהוא בודאי לכתחלה וא"כ איך אפשר לומר דמתניתין אתי לאשמעינן דהכל הוא לשון דיעבד הא מצינו הכל שהוא דוקא לכתחלה וממ"נ אי הכל הוא לשון דיעבד לא ה"ל למתני שם הכל סומכין שהוא לכתתלה וע"כ צ"ל דהאי הכל מעריכין ונודרין הוא לכתחלה וכגון שנודר בעת צרה כמ"ש התוס' בסוף ד"ה אבל כו' ע"ש ומהדר ליה אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל דיעבד ואין אתה יכול לדון ולדמות המשניות להדדי ובאמת הכל דהכא הוא דיעבד ומתני' דהכא באמת אתי לאשמעינן דלשון הכל הוא סובל גם לשון דיעבד וקא פריך ליה אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי וזהו כוונתו דהנה יש לדקדק אמאי קאמר שחיטתן בלא ויו ולא נקט לשון המשנה ושחיטתן בויו כדפריך מתחלה ושחיטתן כשרה לכך נראה לפרש דהשתא הוא פריך מסיפא דמתני' וכולן ששחטו ואחרים ר"א שחיטתן כשרה והכי פירושו של קושיתו אנא שחיטתן כשרה קשיא לי מדתני שחיטתן כשרה דיעבד מכלל דהכל לכתחלה דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי ר"ל דליתני רק הכל שוחטין ואנא ידענא דהוא דיעבד דאי לכתחלה היאך שייך עלה חוץ מחרש שו"ק הא חשו"ק גם בדיעבד לא יכול לשחוט וא"כ לא הוי ליה למיתני אלא הכל שוחטין חוץ מחשו"ק ואנא ידענא דהאי הכל הוא דיעבד. וא"ל דה"א דבאמת חשו"ק כשרין לשחוט בדיעבד והאי חוץ מחשו"ק הוא רק לכתחלה. זה אי אפשר לומר דהא מדתני בסיפא וכולן ששחטו ואחרים ר"א שחיטתן כשרה דוקא בדיעבד. דשחיטתן כשרה הוא ודאי דיעבד וע"כ אי אין אחרים ר"א גם בדיעבד שחיטתן פסולה וא"כ מוכח מהאי שחיטתן כשרה דתני בסיפא גבי וכולן ששחטו דהאי הכל הוא דיעבד וא"כ תרתי ל"ל ולמה תני גם ברישא ושחיטתן כשרה ודוק:

תוס' ד"ה וסופג את הארבעים וא"כ הל"ל וסופג שמונים עכ"ל והקשה המהרש"א דהא אמרינן בתמורה דלאו דמימר הוי ניתק לעשה דכתיב ואם המר ימיר הוא ותמורתו יהיה קודש וא"כ אין מקום לקושיתם דאהנך תרי לאוי לא לקי אלא חד זימנא דאי לא הוי אלא חד לאו לא הוי לקי כלל כיון שניתק לעשה עכ"ל. ושמעתי מאאמ"ו הגאון ז"ל דהא בלא"ה קשה דקושית התוס' אין לה שייכות הכא במס' חולין וכבר הקשו קושיא זו שם במס' תמורה וצ"ל דקושית התוס' אדלעיל קאי מ"ש בדבור הקודם בשם ר"ת דמפרש התם כדקתני טעמא דתני הכל ממירין לאשמעינן אף במזיד דלא נימא ארבעים בכתפי' וכשר ואשמעינן דאף שהמיר במזיד מומר וע"ז מקשים דאף אם לא הוי תני הכל ממירין ג"כ הוי ידעינן דאפי' במזיד הוי תמורה דאל"כ לא הוי ניתק לעשה במזיד דהא אינו תפוס לגבי מזבח אם המיר במזיד וכיון דלא הוי ניתק לעשה קשה הל"ל וסופג שמונים כיון שאינו ניתק לעשה וממ"נ בשוגג ליכא מלקות כלל ובמזיד לא הוי ניתק לעשה אלא ע"כ צ"ל דגם במזיד הוי ניתק לעשה הואיל ותני וסופג את הארבעים וא"כ קשה לפירוש ר"ת למה צריך ברישא הכל ממירין לאתויי מזיד הא מסיפא מוכח דגם במזיד הוא התורה מדתני וסופג את הארבעים ולא תני וסופג שמונים זה הוא כוונת קושית התוס' וא"כ שפיר שייך קושיא זו כאן הואיל ומפר"ת כן על מה שאמר בגמ' דהכא כדקתני טעמא וגם שם צריכין לפרש כן קושית התוס' שקאי על פיר"ת שמבואר שם בדבור שאחריו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף