צו וזירוז/כו
|
< הקודם · הבא > |
תמה אני למה זה אין מרעישים כל כך בשעה שהולכים לשלש סעודות כמו שמרעישים בשעה שהולכים לכל נדרי.
יש שלש סעודות שממש איני מוצא לי מקום, דומה לי כאילו עד עתה הייתי מוסתר, או הסתרתי עצמי מנגד ד', ועתה הנני נמצא לפניו יתברך פנים אל פנים. ועיני מעלה מביטות בי ובקרבי מעבר אל עבר, ואת כל שמצה אף כל נקודה פגומה אשר בי, בצער רואות ומוכיחות. הבושה תדחקני והפחד יפלצני. רוצה אני להסתיר עצמי בין אנשים, תחת השלחן, אבל אנה אלך מרוחך ואנה מפניך, אסתר, במקום שאסתר שם נמצאת, ובמקום שאתחבא שם מלאת. וכשאני מגיע למזמור לדוד ד' רועי וכו' לא אירא רע כי אתה עמדי, תדבק לשוני לחכי לבלי דבר, האם כל כך עזות בי לקפוץ עתה מן מקום בושתי לאחוז בכנפי כבודו ולאמור כי אתה עמדי, ועיני ד' מביטות בי בכל כך יגון ומוסר עד שמנקרות את לבי ושורפות את כל גופי.
ויש פעמים שכ"כ בוש ונלחץ אני עד שכמעט לא קמה רוח בי. רואה נפשי את מיעוט ערכי, אף של הטוב שיכול אני להעלות בי, נגד קדושת ד' אשר עתה לפני'. דומה נפשי באותה שעה לתולעת שהתפארה בחוזק ויופי בנינה שבנתה באדמה. והנה נתפקחה פתאום והסתכלה בארמנות בני אדם וביפים, ונוכחה אשר חוזק בנינה שטות והבל, ויופי' באדמה, שמץ ורפש. גם הקדושה גם הטהרה שמוכשר אני לבא במעשי, אין ואפס, מפני טהור עינים, נמיכיות ושמצה, בפני מי שגם השמים לא זכו בעיניו. הן גם מאז זאת ידעתי, אבל רק ידעתי, ועתה בשלש סעודות, קדושתו ית' שנתקרבה לי כאילו לוחצת ורומסת את כל עצמי. ונגד אורו ית' גם האור אשר בתכלית מעשי לחושך יהפך.
ומגודל נמיסתי ומאפס אפיסתי, אין עמידה ואין מציאות, נפשי מתחזקת ומרהבת עוז יעבור עלי מה, וצועקת גם כי אלך בגי צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. גם בֵּן הטיפש העוֵר והשבור, קורא את אביו המלך, אבי אתה. והי' כי ידחף לבין הטפשים והמשוגעים אם גם אז לבו אחר אביו יהמה יצעק וירעש, אבי, אביו המלך יקרבהו. כי אף אם להתרחם אינו כדאי מכל מקום כבוד המלך לא יתחלל. ומבּן המשוגעים, צעקת אבי המלך, לא ישמע. כן גם אני בּין להצילני בּין ח"ו לא, לבּי אחריך יהמה, ושמך נעים לי להזכיר, חית לבי ומאור עיני הוא לקראך אבי. ואף אם חשכה נפשי ומלאה רפש נגד טוהר קדושתך, האם לא תחיש לקרבני. האם לא יתחלל כבודך אם מן האופל וצלמות עליך, קריאת אבי ומלכי, ירעש. גם כי אלך בגי צלמות לא אירא רע כי גם שם אתה עמדי.
כל שלש סעודות ושלש סעודות במצבו, לפעמים שברון לב לבד, ולפעמים התחזקות מתוך שבירת הלב. אבל כשהנני מגיע, לאין כאלקינו, תמיד נפשי מתחזקת ושמחה. לא מעצמי אני מדבר עתה, צרכי המרום וקדוש עתה אני מדבר. לשמש לפניו ית' זכני, ולהכריז את גדולתו ויחודת קדושתו, לכל, בחרני. ומשברון לבי קופץ אני בשמחה ובהתחזקות הנפש, ומכריז לכל העולם ומלואו, מן גלגלי שמים ועד אדם ובהמה, אף גרגרי חול אשר תחת רגלי שמעו ואודיע אתכם, אין כאלקינו אין כאדוננו וכו'. ומגודל שמחתי והתחזקותי, נפשי מתלהבת ומרהבת עוז ואל מול הוד קדושתו אומרת, אתה הוא אלקינו אתה הוא אדונינו וכו'.
וכשמביאים את הנרות מוצא אני את עצמי לאיש אחר, הכל הי' נחוץ וטוב, גם שברון הלב שמתחילה גם השמחה שאחרי', טהרה אחת וכביסה אחת היתה.
ולמה זה אין מרעישים כל כך בשעה שהולכים לשלש סעודות כמו בשעה שהולכים לכל נדרי.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |