פרשת דרכים/יז
פרשת דרכים 
יז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דרך צדקה
ובו שני דרושים למעלת הצדקה
הדרוש הראשון (דרוש יז): להודיע כי אות היא שנקראו בנים למקום. / צוה פרעה להמית הילדים קדם צאתם לאויר העולם. / אפלו בקדשי גבוה, האומר שור זה עולה לאחר שלשים יום יכול לחזר בו. / האומר לחברו אכל עמי סתם, פטור מדמי האכילה. / איך התר לאברהם לעשות צדקה עם גוים?
הדרוש השני (דרוש חי): גדול כח הצדקה שמהפכת מדת הדין לרחמים.
דרוש שבעה עשר
בראשית רבה סדר לך לך (פרשה מד סימן ג) וזה לשונו: רבי אבין בשם רבי חנינא פתח (משלי יא, יח): "רשע עשה פעלת שקר, וזרע צדקה שכר אמת". 'רשע עשה פעלת שקר' — זה נמרוד, שהיו פעלותיו של שקר; 'וזרע צדקה שכר אמת' — זה אברהם, שנאמר (בראשית יח, יט): "ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט". עד כאן.
גדל המצוה הזאת, מעשה הצדקה, גלויה ומפרסמת לעיני כל ישראל, שהיא לאות אמת על השם המיחד אשר פי יי יקבנו (דברים יד, א): "בנים אתם ליי אלהיכם". ואמרינן בספרי: "בנים אתם ליי" — אתם קרויים בנים. והכי תנן במשנת חסידים (אבות פ"ג מי"ד): חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. ועבודת הצדקה היא לאות על שם זה, וכדאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (י ע"א): שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלהיכם אוהב עניים, מפני מה אינו מפרנסן? אמר לו: כדי להנצל אנו בהם מדינה של גיהנם. אמר לו: אדרבה, זו מחיבתכם לגיהנם. אמשל לך משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים, וגזר עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילהו והשקהו. לכששמע המלך הלוא כועס עליו. ואתם קרויים עבדים, שנאמר (ויקרא כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים". אמר לו רבי עקיבא: אמשל לך משל למה הדבר דומה? למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים, וצוה עליו שלא להאכילו וכו'. ואנו קרויין בנים, שנאמר: "בנים אתם ליי אלהיכם". נמצינו למדין, שמצות הצדקה היא לישראל לפי שנקראו בנים למקום.
ובזה יובן מאמר הכתוב (משלי יד, לד-לה): "צדקה תרומם גוי, וחסד לאמים חטאת. רצון מלך לעבד משכיל" וגומר. ורבותינו ז"ל בפרק השתפין (ב"ב י ע"ב) אמרו: 'צדקה תרומם גוי' — אלו ישראל, שנאמר (דהי"א יז, כא): "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"; 'וחסד לאמים חטאת' — כל צדקה וחסד שהגוים עושים חטאת הוא להם, שאין עושין אלא להתגדל, שנאמר (עזרא ו, י): "די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי". והנה כפי פרושם, מאי דכתיב 'וחסד לאמים חטאת' מירי כנגד הנותנים, דהינו שהצדקה שעושים הגוים עם ישראל הוא לחטאת להם, לפי שאינם עושים אותה אלא להתגדל. אך כפי דרכנו אפשר לומר דהכתוב מירי כנגד המקבלים, ויתישב מאי דסמיך לה 'רצון מלך לעבד משכיל'.
והכונה: 'צדקה תרומם גוי' — אלו ישראל. כלומר, שדוקא בישראל נחשבת הצדקה למצוה, לפי שהם קרויים בנים, ואף שכעס המלך על בנו, מי שבא והאכילהו והשקהו — המלך משגר לו דורון. אבל 'וחסד לאמים חטאת', כלומר, החסד שנעשה עם הגוים הוא לחטאת, לפי שהם קרויים עבדים, ו'רצון מלך לעבד משכיל' דוקא, וזה שכעס עליו המלך וגזר עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך זה והאכילהו והשקהו, כששמע המלך הוא כועס עליו.
ובזה יתבאר מאי דאמרינן בשמות רבה (פרשה טו סימן כג) וזה לשונם: "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" (משלי ה, יז) — הצדקה היא לישראל, שנאמר (דברים כד, יג): "ולך תהיה צדקה". עד כאן. ומהר"ש יפה נדחק בפרוש מאמר זה. ולפי דרכנו הדברים כפשוטן, שהצדקה היא לישראל, לפי שנקראו בנים; אבל לגוים היא לחטאת, לפי שהם עבדים, ומי שעושה צדקה עמהם המלך כועס עליו.
ועל פי זה יובן מאמר רבותינו ז"ל בשמות רבה (פרשה א סימן חי) וזה לשונם: "ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים" (שמות א, יז). 'להן' לא נאמר, אלא 'אליהן'. מלמד, שתבע אותן להזדוג להם ולא קבלו ממנו. "ותחיין את הילדים" (שם). וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן, אין אנו יודעים שקיימו את הילדים?! למה הוצרך הכתוב לומר "ותחיין את הילדים"? יש קלס בתוך קלס — לא דין שלא קיימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות להם טובות. יש מהן שהיו עניות, והולכות המילדות ומגבות מים ומזון וכו' והן מחיות את בניהן. הוא שכתוב: "ותחיין את הילדים". עד כאן. וכיוצא בזה איתא בפרק קמא דסוטה (יא ע"ב). ומה שיש לעמד בזה כבר נתבאר בדרך האתרים (דרוש ב), יעין שם. אמנם אכתי נשאר לי לדקדק, דלפי דברי רבותינו ז"ל צריך לומר דגם שאלת פרעה שאמר (שמות א, יח): "מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים", הינו שנודע לפרעה מה שהיו מספקות להם מים ומזון ותפס עליהן על כך. וכן כתב בפרוש מהר"ש ז"ל. והנה דבריו הם מוכרחים לדעת המדרש שהקשיא היא מיתורא דקרא, דהכי נמי בשאלת פרעה איכא יתורא, דכתיב: "מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים". ובפרט לסברת רש"י בגמרא, שכתב שדרשת הגמרא היא מדלא כתיב 'ולא המיתו', דודאי שקשיא זו שיכא נמי גבי שאלת פרעה, דהוה לה למימר 'ולא המתן את הילדים', ואמר 'ותחיין', משמע שנודע לו מה שהיו מספקות להם מים ומזון. ולפי זה יש לתמה בזה, דאם כן מה תשובה השיבו המילדות באמרם (שם שם, יט): "כי לא כנשים" וגומר. ותמהני ממהר"ש יפה איך לא נרגש מזה.
ונראה דיבוא לכלל ישוב עם מאי דאמרינן בפרק קמא דמסכת סוטה (יא ע"ב) וזה לשונם: "בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים" (שמות א, טז). מאי 'אבנים'? אמר רבי חנין: סימן גדול מסר להן, אמר להן: בשעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים. עד כאן. ופרש רש"י: סימן גדול — שלא תטלנו האם ותחביאנו ותאמר נפל היה; זה לכם הסימן של לדה, תטלוהו ותהרגוהו. עד כאן. ומהר"ש יפה בשמות רבה (פרשה א סימן יז) הביא דברי רש"י הללו, וכתב וזה לשונו: ולבי מהסס בפרושו, כי המילדת עומדת על האשה עד לדתה, ומה פחד שתטלנו האם ותחביאנו. ולי היה נראה שכך פרושו, שמצות פרעה להמיתם קדם צאתם לחוץ להסתיר הדבר כל שאפשר, שתחשב האם שמת בבטנה. ולכן אמרו (סוטה שם): "אם בן הוא והמתן אתו" (שמות שם) — אמר רבי חנינא: סימן גדול מסר להן: בן פניו למטה, בת פניה למעלה. כי קדם יציאתם לחוץ, שעדין לא נראה זכרותם, היה מצוה להרגם. וזה כשהולד עומד לצאת חוץ, כשנפתח הקבר, שהמילדת מסיעת בהוצאתו, תכניס ידה ותחנקהו. עד כאן.
והנה מה שכתב הרב שמצות פרעה היתה להמיתם קדם צאתם לאויר העולם, הם דברים ראויים אליו. אך בטעמא דמלתא נראה לי, דהינו משום דישראל אינם מזהרים על העברים, ואינם חיבים אלא אחר שיצא לאויר העולם וידעינן שכלו לו חדשיו. והנה פחד פרעה אולי לא ישמעו אליו בשפיכת דמים, ולפיכך נתן להם עצה להמיתם קדם צאתם לאויר העולם, כדי שלא יחשב לשפיכת דמים בזה יקיימו דבריו, ונתן להם סימן על זה. ואף שבני נח מזהרין על העברים, וכדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נז ע"ב): משם רבי ישמעאל אמרו: אף על העברים, דכתיב (בראשית ט, ו): "שפך דם האדם באדם" וגומר. איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר: זה עבר שבמעי אמו. וכן פסק הר"ם (פ"ט מהלכות מלכים דין ד). מכל מקום הדבר ידוע, שנחלקו אבות העולם אם ישראל קדם מתן תורה יצאו מכלל בני נח לגמרי. דהרמב"ן סבירא לה דמימי אברהם יצאו מכלל בני נח, וכמו שאמרו בגמרא (קידושין יח ע"א) גבי עשו: ודלמא ישראל מומר שני? וכן הוא דעת מהר"ש יפה. אך רבני צרפת והרא"ם סבירא להו דעד מתן תורה לא יצאו מכלל בני נח, ומה שהיו מקיימים כל התורה הינו דוקא להחמיר ולא להקל, כמו שכבר נתבאר כל זה באריכות לעיל בדרך האתרים (דרוש א), יעין שם. והנה פרעה היה סבור דקדם מתן תורה יצאו מכלל בני נח ויש להם דין ישראל ממש ואפלו להקל, ומשום הכי צוה להרג את הילדים קדם צאתם לאויר העולם, דבזה לא היו מזהרות המילדות.
ובזה נבוא לכונת המאמר. שפרעה שאל להן: מדוע עשיתן הדבר הזה שלא המתן את הילדים קדם צאתם לאויר העולם, מאחר שאינכן מזהרות על העברים, שכבר יצאתן מכלל בני נח לגמרי. וכי תאמרו שאתן סבורות כסברת החולקים, דסבירא להו דקדם מתן תורה לא יצאו מכלל בני נח כי אם להחמיר ולא להקל, וכיון שבני נח מזהרים על העברים גם אתן מזהרות על העברים, אם כן אפוא למה הייתן מסיעות להחיותם במה שהייתן מספקות להם מים ומזון? והלוא כפי דבריכן שלא יצאתן מכלל בני נח, אין אתם נקראים בנים כי אם עבדים, והצדקה לא נתנה אלא לישראל שנקראים בנים; אך אם נקראים עבדים — אסורא נמי איכא, וכמו שאמר טורנוסרופוס: זו היא שמחיבתם. נמצא שקשית פרעה היא קשיא עצומה מלא ימנע: דאי סבירא להו למילדות דיצאו מכלל בני נח לגמרי — למה לא המיתו את הילדים קדם צאתם לאויר העולם, מאחר דישראל אינם מזהרים על העברים; ואי סבירא להו דלא יצאו מכלל בני נח, ומשום הכי לא המיתו את הילדים אפלו קדם צאתם לאויר העולם משום דבני נח מזהרים על העברים — אם כן למה הייתן מספקות להם מים ומזון, שהרי בני נח אינן נקראין בנים אלא עבדים.
לזה השיבו המילדות: "כי לא כנשים" וגומר. כלומר, מה שלא המיתו את הילדים קדם צאתם לאויר העולם — אין הטעם משום דאית להו דלא יצאו מכלל בני נח, אלא הינו משום "כי לא כנשים המצרית העברית" וגומר. ואם כן ליכא קשיא כלל, דלעולם סבירא להו למילדות דיצאו מכלל בני נח לגמרי, ומשום הכי היו מספקות להם מים ומזון משום דנקראו בנים ואיכא בהו מצוה בעשית הצדקה; ומה שלא המיתו את הילדים קדם צאתם לעולם הוא מטעמא אחרינא: "כי לא כנשים" וגומר. באפן שבתשובה זו השיבו לשתי השאלות.
ובזה יתבארו קצת פסוקים בפרשת וירא (בראשית יח, יז-יט), הם המדברים: "ויי אמר, המכסה אני מאברהם אשר אני עשה. ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט" וגומר. ויש לדקדק בהו טובא. חדא, במאי דקאמר "המכסה אני מאברהם", וקאמר דזה לא יתכן משום ד"אברהם היו יהיה", דאיך תלוי זה בזה? ורבותינו ז"ל (ב"ר פרשה מט סימן א) נתעוררו בזה ואמרו, שאינו נתינת טעם ל"המכסה אני מאברהם", אלא משום דכתיב (משלי י, ז): "זכר צדיק לברכה", אמר הקדוש ברוך הוא: הזכרתי את הצדיק ואיני מברכו?! "ואברהם היו יהיה לגוי גדול". והביא רש"י אגדה זו בפרושו. עוד יש לדקדק במה שסיים "ונברכו בו כל גויי הארץ", דמה ענין זה לכאן? דבשלמא "ואברהם היו יהיה לגוי גדול" היא ברכה לאברהם בעצמו, אבל מה שיתברכו בו כל גויי הארץ מאי שיטה הכא? ותו, במאי דקאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך יי לעשות צדקה", דנראה שהוא נתינת טעם למה שאמר "ואברהם היו יהיה לגוי גדול", כלומר, למה אני מברכו שיהיה לגוי גדול — לפי שיש בו מעלה זו שעושה צדקה ומשפט, דלמאי אצטריך לזה? דפשיטא שהקדוש ברוך הוא נותן שכר טוב להולכים בדרכיו ולשומרי מצותיו. ותו, וכי זו בלבד עשה אברהם?! והלוא נתנסה בכמה נסיונות ולא הרהר אחריו! ואם כן, למה נקט מעלה זו של צדקה טפי מכמה מעלות טובות שהיו באברהם?
והנה בטעם התמה שתמה השם ואמר: "המכסה אני מאברהם", אמרו במדרש: אמר הקדוש ברוך הוא: אני נתתי לו את הארץ, שנאמר (בראשית יז, ח): "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען" וגומר; כרכים הללו שלו הם, שנאמר (שם י, יט): "גבול הכנעני מצידן באכה סדמה ועמרה", ולא אודיע לו מה שאני עושה בסדם?! עד כאן. והנה כל זה הוא אי אמרינן דאברהם זכה בארץ ישראל מאותה שעה, וכדכתיב (שם יג, טו): "כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם", וכיון שזכה בה אברהם הוצרך השם להגיד לו מה שהיה רוצה לעשות בסדם, לפי שאינו מהראוי שיטלנה ממנו בלתי ידיעתו. אך אי אמרינן שלא זכה בה אברהם מעכשו כי אם לאחר דור רביעי, וכדכתיב (שם טו, טז): "ודור רביעי ישובו הנה", ואם כן לא נתנה לו הארץ במתנה כי אם לאחר זמן, ואם כן לא היה צריך השם להודיע לאברהם מה שהיה רוצה לעשות בסדם, לפי שלא נתן לו אלא מה שימצא מארץ כנען באותו זמן של דור רביעי. ועוד, דהא קימא לן (רמב"ם הלכות מכירה פ"ה ה"ט), דהמוכר או הנותן לחברו קרקע לאחר זמן, כל שלא זכה בה מעכשו — שניהם יכולים לחזר בהם. וגדולה מזו כתב הר"ן בשם הרשב"א בנדרים (ל ע"א), דאפלו בקדשי גבוה, האומר שור זה עולה לאחר שלשים יום — יכול לחזר בו; דאף על גב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, מכל מקום גבי הדיוט נמי, כל שאמר קני לאחר שלשים יום, אף שמסרה לו — יכול לחזר בו. והנה אמתותן של דברים הוא שאברהם זכה בארץ מאותה שעה, כמו שיתבאר לך בלכתך בדרך הקדש (דרוש ט), שהכרחתי מכמה מקומות שזכה אברהם בארץ ישראל מיד שנתנה לו, כמו שיעין שם.
ובפרק חזקת הבתים (ב"ב לה ע"ב) אמרינן: אמר רב יהודה אמר רב: ישראל הבא מחמת גוי — הרי הוא כגוי: מה גוי אין לו חזקה, אף ישראל הבא מחמת גוי אין לו חזקה. והרמב"ם מפרש האי מימרא לענין קנין דלאלתר, ומשום הכי פסק בפרק ראשון מהלכות מכירה (דין יז) שהגוי אינו קונה בחזקה, וכן כתב בפרק ראשון מהלכות זכיה (דין יד), יעין שם. ולפי זה, אי אמרינן דאברהם לא יצא מכלל בני נח, אם כן לא זכה בארץ, שהרי בני נח אינם קונים בחזקה, וכיון שלא זכה בה לא היה צריך השם להודיעו שהיה רוצה להפך את סדם. אך אם נאמר דיצא מכלל בני נח — אז קנה בחזקה, כדין ישראל שקונה בחזקה, ואם כן הוצרך השם להודיע לאברהם מה שהיה רוצה לעשות בסדם, דהינו להפכה, מאחר שכבר זכה בה אברהם.
עוד נקדים מה שכתבנו בדרך האתרים (דרוש ב), דמה שהיה אברהם מתירא מהמזל ואמר: נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, והשיב לו השם: צא מאצטגנינות שלך, הוא לפי שישראל אינם תחת המזל, אך בני נח הם תחת המזל, ואברהם היה סבור שלא יצא מכלל בני נח, ואם כן הוא תחת המזל, והשיב לו: צא מהמזל, לפי שאין מזל לישראל, ואתה יצאת מכלל בני נח.
עוד נתבאר בדרוש הנזכר, דמדקאמר לה הקדוש ברוך הוא "ונברכו בך" (בראשית יב, ג), מוכרחים אנו לומר שנמחלו לו לאברהם כל עונותיו שחטא קדם שנתגייר, ואפלו מדיני אדם פטור. ואם כן, על כרחין לומר שיצא מכלל בני נח לגמרי, ומשום הכי פטור מדיני אדם, שהרי נשתנה דינו. דאי לא יצא מכלל בני נח, הרי הוא חיב בדיני אדם, שהרי לא נשתנה דינו; וכל מי שחיב בדיני אדם, אף שפטור בדיני שמים — אין מיטיבין לאחרים בשבילו, כמו שיעין שם בארך.
ובזה נבוא לכונת הפסוקים. שהשם אמר: "המכסה אני מאברהם אשר אני עשה", והלוא כבר זכה אברהם בכל הארצות האל בחזקה שהחזיק, שהלך בה לארכה ולרחבה, ואם כן צריך אני למלך עמו בזה שאני רוצה להפך את הערים הללו. וכי תימא: מנלן שזכה בערים הללו? אימא דאברהם לא יצא מכלל בני נח, ובני נח אינם קונים בחזקה, וכיון שלא זכה בה אברהם אין צרך להודיע לאברהם הפיכת הערים הללו. לזה אמר דזה אינו. חדא, ד"אברהם היו יהיה לגוי גדול", ואם איתא דלא יצא מכלל בני נח — איך יתכן שאברהם יהיה לגוי גדול? והלוא בני נח הם תחת המזל, ואין השם משדד המזל בשביל בני נח. אלא על כרחין לומר דאברהם יצא מכלל בני נח. וזאת שנית, שאמרתי לו: "ונברכו בך" וגומר — שאני מיטיב לאחרים בשבילו, וגם זה הוא הוכחה שיצא מכלל בני נח לגמרי. דאי איתא דלא יצא מכלל בני נח, אם כן הרי היה חיב אברהם בדיני אדם ממה שחטא קדם שנתגייר, שהרי לא נשתנה לא דינו ולא מיתתו; וכל שחיב בדיני אדם, אף שפטור בדיני שמים, אין השם מיטיב לאחרים בשבילו. ואם כן, כיון ד"ונברכו בו כל גויי הארץ", על כרחין לומר דיצא אברהם מכלל בני נח, ואם כן מוכרח אני להודיע לאברהם הפיכת סדם, שהרי כבר זכה אברהם בארצות הללו בחזקה שהחזיק בהם.
וכי תאמר: אעקרא דדינא פרכא, דלמה קדם מתן תורה הוצאת את אברהם מכלל בני נח עד ששנית את המזל בעבורו, וגם שאתה מיטיב לאחרים בשבילו, שהם הוראות שיצא מכלל בני נח? היה לך להניחו בדין בני נח, ויקים התורה לחמרא בעלמא, ולא יצא מכלל בני נח. לזה השיב השם, כי תבלין מצאתי באברהם להוציאו מכלל בני נח, ושלמתי לו מדה כנגד מדה, והוא: "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך יי לעשות צדקה", ואם כן מוכרחים אנו לומר דאברהם בצדקה זו שהיה זהיר בה הרבה ומצוה לבניו אחריו לעשותה, גלה בדעתו שכל מי שמתגייר אף קדם מתן תורה יצא מכלל בני נח לגמרי ונקראים בנים, ומשום הכי עושה צדקה עמהם. דאי לא תימא הכי, אלא דלא יצאו מכלל בני נח, אם כן אין נקראים בנים אלא עבדים, ואם כן זו היא שמחיבתם לגיהנם, וכסברת טורנוסרופוס. וכיון שהוא סבור דכל מי שמתגייר יצא מכלל בני נח, גם אני שלמתי לו מדה כנגד מדה והוצאתי אותו מכלל בני נח, ושדדתי מערכות השמים בשבילו: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול", וכן "ונברכו בו כל גויי הארץ", שהם שתי הוראות שיצא מכלל בני נח לגמרי. וכיון שכן, כבר זכה בארצות הללו בחזקה שהחזיק בהן בהליכה לארכה ולרחבה, ואם כן מוכרח אני להודיע לאברהם הפיכת הערים הללו, מאחר שכבר זכה בהם, וכדכתבנא.
ועל פי זה יש לישב סדר הפסוקים פרשת לך לך (בראשית יג, יד-יז): "ויי אמר אל אברם וגו' שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם, צפנה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה וגו'. ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו'. קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה". ויש לדקדק, דבתחלה הבטיחו בבשורת הארץ, כדכתיב: "כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה", וחזר ובשרו בבשורת הזרע, כדכתיב: "ושמתי את זרעך" וגומר, וחזר לומר: "קום התהלך בארץ" וגומר; ומן הראוי שאחר שאמר לו "כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה", היה לו לומר "קום התהלך בארץ", שהכל הוא בענין בשורת הארץ, ואחר כך יאמר לו "ושמתי את זרעך" וגומר.
אך לפי דרכנו ניחא. דמה שאמר לו "קום התהלך בארץ" הוא הכרח גם כן להבטחת בשורת הזרע. והנה כבר נתבאר, שאברהם היה מתירא מהמזל, לפי שראה באצטגנינות שלו שלא יהיה לו בן, והיה סבור שלא יצא מכלל בני נח, וכיון שכן לא היה ראוי שיהיו לו בנים, שהרי בבני נח אין הקדוש ברוך הוא משנה המזל. והשיב לו השם: צא מאצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל, ואתה כבר יצאת מכלל בני נח. והנה השם הבטיחו בתחלה בבשורת הארץ, ואחר כך הבטיחו בבשורת הזרע ואמר לו: "ושמתי את זרעך כעפר הארץ", ואחר כך חזר ואמר לו ראיה לשתי הבטחות אלו שיתקיימו: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה", דהינו שתקנה אותה בחזקה, ואם כן כבר נתקים בשורת הארץ וגם בשורת הזרע. דמאחר שאני אומר לך שתקנה הארץ בחזקה, יתברר לך ברור גמור שאין לך דין בני נח כלל, שהרי בן נח אינו קונה בחזקה; וכיון שהודעתי לך שיצאת מכלל בני נח, גם בשורת הזרע יתקים לך, שכבר ידעת שאין מזל לישראל, וכדכתבנא.
מעתה אשא עיני לישב דברי המאמר הקודם. ואיכא למידק, דמאי קא משמע לן קרא דנמרוד הרשע היו פעלותיו של שקר ואברהם אבינו היה זורע לצדקה, כי מי לא ידע בכל אלה? ומהר"ש יפה נדחק הרבה בפרוש מאמר זה. ועוד יש לדקדק, דאינו מקביל מה שאברהם היה עושה צדקה לנמרוד שהיו פעלותיו של שקר, והמקביל של מעשה נמרוד הוא מה שאברהם הכיר את בוראו והודיעו לכל באי עולם.
אמנם על פי הקדמתנו יתבאר היטב. שכבר כתבנו לעיל, שלא התרה הצדקה לעניים אלא משום דאנו קרויים בנים. ואמרינן בבראשית רבה סדר לך לך (פרשה מג סימן ח), שאברהם היה מקבל עוברים ושבים ומאכילם ומשקם. ובסדר וירא (פרשה מט סימן ז) אמרינן: "לעשות צדקה ומשפט" — בתחלה צדקה ולבסוף משפט. הא כיצד? אברהם היה מקבל את העוברים ושבים. משהיו אוכלים ושותים אמר להם: ברכו ואמרו 'ברוך אל עולם שאכלנו משלו'. אם מקבל עליו וברך — הוה אכל ושתי ואזל; ואי לא מקבל עלה וברך — הוה אמר לה: הב מה דעלך וכו'. מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי לה, הוה אמר 'ברוך אל עולם שאכלנו משלו'. הוי: לכתחלה צדקה ולבסוף משפט. ויש לדקדק, דאי על מנת שיתגיירו הוה יהב להו — תחלה צדקה, זו מנין? וכל שלא נעשת מחשבתו — מתחלה נמי משפט הוי, ולא תפל עליו מלת צדקה בשום זמן אלא בסוף כד הוו מקבלי להתגייר. ותו קשה, מאי דעתה דאברהם להאכילם בסתם ואחר כך לתבע מהם דמי האכילה? דאם בסתם כונתו בתורת מתנה, אף לבסוף לא מצי תבע מהם.
ויראה דרבותינו ז"ל קבעו דרשתם בפסוק "ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם יי אל עולם" (בראשית כא, לג). ואמרו ז"ל (ב"ר פרשה נד סימן ח): רבי יהודה ורבי נחמיה. חד אמר: פרדס, וחד אמר: פנדק. על דעתה דרבי נחמיה היה מקבל את העוברים ואת השבים ומאכילם ומשקם, והוה אמר להו 'ברכו אל עולם שאכלנו משלו' וכו'. ונראה, דלעולם אברהם היה מאכילם תחלה חנם אין כסף. דכל האומר לחברו אכל עמי סתם — פטור מדמי האכילה, דמסתמא בחנם קאמר, וכמו שכתב הר"ן בפרק שני דיני גזרות בשם הרשב"א אההיא דמי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו (כתובות קז ע"ב), ולכך קרי לה צדקה תחלה, כיון דלא היה יכול לתבע מהם דמי האכילה. מיהו אחר שאכלו ולא בעו ברוכי, הוה אתי עליהו בתורת משפט. והענין הוא, דאמרינן בגמרא (ברכות דף לה): רבי לוי רמי: כתיב (תהלים קטו, טז): "השמים שמים ליי, והארץ נתן לבני אדם", וכתיב (שם כד, א): "ליי הארץ ומלואה". לא קשיא, כאן קדם ברכה, כאן לאחר ברכה. נמצא, דאם לא ברכו — אף אברהם אבינו לא היה זוכה בה ואינה משלו, ד'ליי הארץ ומלואה' כתיב; ומה בצע אם היה מפרנס אותם בסתם בתורת מתנה, אם הדברים הנאכלין אינן שלו, ונמצא יהב להו מה שאינו שלו דלא זכה המקבל. וזהו "ויקרא שם בשם יי אל עולם", דמאחר דקדם ברכה 'ליי הארץ ומלואה', והוא אל עולם, לא מצי יהב להו. והשתא אתי שפיר דבתחלה צדקה ולבסוף משפט.
וכתב מהר"ש יפה וזה לשונו: ואין להקשות, שיראה כלעג שמאכילם לשיקבלו אמונתו, וכשאינם מקבלים בא עליהם בעלילה, כי אסור לו לחונן ריקים ופוחזים, על דרך (ב"ב ח ע"א): אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ. עד כאן.
ויש לדקדק, דאכתי איך התר לו לאברהם לעשות צדקה עם גוים? והלוא לא התרה הצדקה אלא לישראל שנקראו בנים, אבל בגוים אסורא נמי איכא. אלא על כרחין לומר שאברהם אבינו היה מגיירן לגמרי, וכדאמרינן בבראשית רבה (פרשה טל סימן כא): "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה). אמר רב הונא: אברהם היה מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים. ללמדך, שכל מי שהוא מקרב את הנכרי ומגיירו — כאלו בראו. וכתב מהר"ש יפה, דטעמא משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב ע"א). וטעם זה אינו צודק אלא בגר גמור שבא לכלל ישראל. ואם כן, על כרחין סבירא לה לאברהם דבאותו הגיור היו יוצאין מכלל בני נח לגמרי והיו נקראים בנים, כדין כל הגרים שנקראים בנים; שאם לא יצאו מכלל בני נח לגמרי כי אם להחמיר, ואינם נקראים בנים כי אם עבדים — הא איכא אסורא, וכמו שאמר טורנוסרופוס: זו היא שמחיבתם לגיהנם.
ובהא ניחא מאי דקשיא לי בדברי הרא"ם פרשת וישב (ד"ה כי כסתה פניה ) (בראשית לח, טו), שכתב: ואם תאמר, איך התר לו לבוא על הזונה וכו'. ובסוף דבריו כתב: ושמא יש לומר, דאותו גדי שנתן לה וחותמו ופתילו ומטהו לערבון לא היה אלא לפיוס בעלמא, אבל מכל מקום קדשה אחר כך בכסף או בשטר ואחר כך בא עליה. עד כאן. ויש לתמה, דהיכי משכחת לה קדושין? והלוא קימא לן (קידושין סה ע"ב): המקדש בלא עדים, אפלו שניהם מודים — אינה מקדשת, דאין דבר שבערוה פחות משנים. וכל זרעו של יעקב קרובים היו ליהודה, ואם כן הוה לה מקדש בלא עדים דלא הויא מקדשת, ואם כן מה הועיל מה שקדשה בכסף או בשטר? ונראה שקדשה בפני גרים שגיירם אברהם. ואמרינן בבראשית רבה סדר וישב (פרשה פד סימן ב) שגם יצחק ויעקב היו מגיירים גיורים. ועל כרחין לומר שהיו מגיירים אותם לגמרי כדין ישראל; דאם לא היו אלא גר תושב שקבלו שבע מצות בני נח, אכתי פסולי עדות הם לקדושין וחשוב מקדש בלא עדים.
ובבראשית רבה סדר לך לך (פרשה מג סימן ב) אמרינן: "וירק את חניכיו" (בראשית יד, יד) — בעלי חניכתו, שמם אברם כשמו. עד כאן. ופרש מהר"ש יפה, שהגרים היו נקראים כשמו, כדרכנו היום לקרא הגרים אברהם, כי הוא היה תחלה לגרים. עד כאן. אלמא שהיו גרים גמורים, ויצאו מכלל בני נח לגמרי.
ובזה נבוא לכונת המאמר. דרבי אבין סבירא לה, דהטעם שהפיל נמרוד את אברהם אבינו לכבשן האש, וכי לא ידע שהקדוש ברוך הוא מציל לאוהביו ולשומרי מצותיו?! אלא הינו משום דהוה סבירא לה שקדם מתן תורה לא יצאו מכלל בני נח לגמרי. והנה מודעת זאת, דבן נח אינו מצוה על קדשת השם, ואם נהרג ולא עבר — הרי זה מתחיב בנפשו, וכמו שנתבאר בדרך האתרים (דרוש ב), ולזה רצה לאנסו לאברהם שיעבד עבודה זרה, ואמר לא ימנע: אם יעבד — הרי נעשה רצונו, ואם ימסר עצמו למיתה — פשיטא שלא יעשה השם לו נס, דמאחר דאינו מצוה אסורא קא עבד למסר עצמו. ולזה אמר: 'רשע עשה פעלת שקר' — זה נמרוד, שהיו פעלותיו של שקר. משום דלפי האמת, אברהם יצא מכלל בני נח לגמרי, והיה מצוה למסר עצמו על קדשת השם, ומשום הכי הצילו הקדוש ברוך הוא.
וכי תימא: מנין לנו שנמרוד לא צדק במחשבותיו, שאתה אומר עליו שפעלותיו שקר? אימא דלעולם צדק, משום דלא יצאו מכלל בני נח, ומה שנצול אברהם הוא בשביל יעקב, וכמו שכתוב (ישעיה כט, כב): "כה אמר יי אל בית יעקב אשר פדה את אברהם". לזה אמר: 'וזרע צדקה שכר אמת' — זה אברהם, שנאמר: "ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט". ומדחזינן דהקדוש ברוך הוא קובע שכר לאברהם על מה שהיה עושה צדקה עם באי עולם, על כרחין הטעם לפי שמשנתגיירו יצאו מכלל בני נח לגמרי ונקראו בנים למקום; דאי לא יצאו מכלל בני נח, אם כן לא מקרו בנים כי אם עבדים, ואיך שבחו הכתוב במה שהיה עושה צדקה? והלוא אסורא נמי איכא! אלא ודאי דקשטא דמלתא דיצאו מכלל בני נח, ואם כן קרא ד'רשע עשה פעלת שקר' מתוקם שפיר בנמרוד הרשע שהיו פעלותיו של שקר, שטעה במה שהיה סבור שלא יצאו מכלל בני נח, והנה אמת שיצאו מכלל בני נח לגמרי ובדין הוא שיטל שכרו. והיה מעשה הצדקה שלום.
 |
מהדורה זמנית - הבהרה הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |