פרשת דרכים/ה
פרשת דרכים 
ה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דרוש חמישי
פרק קמא דברכות (ט ע"א): "דבר נא באזני העם" (שמות יא, ב). אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמר להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב. שלא יאמר אותו צדיק: "ועבדום וענו אתם" (בראשית טו, יג) קים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (שם שם, יד) לא קים בהם. עד כאן.
מכל החסדים ומכל האמת נודע יי משפט עשה בצאת ישראל ממצרים, כי הפלה יי חסיד לו, הנה עם יצא ממצרים תוך זמנו כלפני זמנו. קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים. והנה רבותינו ז"ל היטיבו כל אשר דברו בפרק קמא דסוטה (יא ע"ב) וזה לשונם: דרש רבי עקיבא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. שבשעה שהולכות לשאב מים, הקדוש ברוך הוא מזמין להם דגים קטנים בכדיהם ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדרות וכו', ומשקות אותן ונזקקות להם בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד): "אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף". בשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לבזת מצרים, שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף" וכו'. והולכות ויולדות בשדה תחת התפוח וכו'. וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר (שמות טו, ב): "זה אלי ואנוהו". עד כאן.
ויש לדקדק במאמר זה, דבתחלה אמר בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, ולא הביא ראיה לדבריו אלא דבזכותן זכו לבזת מצרים, אבל על עקר הגאלה שהיתה בשכר הנשים צדקניות לא הביא שום ראיה לדבריו, ואכתי איכא למימר דאף שבזת מצרים היה בשכרן מכל מקום עקר הגאלה לא היתה בשבילן. ולזה אפשר לישב עם מאמר רבותינו ז"ל בשמות רבה (פרשה א סימן מב) וזה לשונם: "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" (שמות ב, כה) — ידע שהן עתידין לומר "זה אלי ואנוהו" ועמד וגאלם. עד כאן. והנה רבי עקיבא בסיום המאמר כה דבר, דאלו הילדים הכירוהו תחלה. ופרש רש"י: שראו שכינתו כבר, ואמרו זה אלי שראינו כבר. הרי שאלו הנשים צדקניות היו סבה לגאלת ישראל, שהרי בסבתם באו לעולם אותם הילדים ואמרו "זה אלי ואנוהו", ובשביל שידע השם שעתידים לומר "זה אלי ואנוהו" גאלם.
אך אכתי יש לדקדק, דלמאי אצטריך זכות הנשים לגאלת ישראל, והלוא כבר הבטיח השם לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכש גדול". ומהר"ש יפה (פרשה א סימן טז) תרץ לזה, שאף על פי שיעד השם לפדותם, הינו לסוף ארבע מאות שנה, אבל בזכות הנשים צדקניות דלג על הקץ, כי לא היו במצרים אלא רד"ו שנה. עד כאן. ודברי הרב ז"ל נאמנו מאד, וכדאמרינן במדרש חזית (פרשה ב סימן יט) וזה לשונם: "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (שה"ש ב, ח). רבי יהודה אומר: "קול דודי הנה זה בא" — זה משה. בשעה שבא ואמר להם לישראל: בחדש הזה אתם יוצאים, אמרו לו: משה רבנו, היאך אנו נגאלים? והלוא אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", ועדין אין בידנו אלא רד"ו שנה. אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאלתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". ואין הרים וגבעות האמורים כאן אלא קצים ועבורים. מדלג על החשבונות ועל הקצים, ובחדש הזה אתם נגאלים. עד כאן. הרי מבאר שהשם דלג על הקץ ממה שגזר, וסבירא לה לרבי עקיבא שדלוג זה היה בשביל הנשים צדקניות.
אך אכתי יש לדקדק, דמה התיחסות יש בפעלת אלו הנשים אשר השתדלו שיהיו ישראל פרים ורבים עם בזת מצרים, עד שנאמר שבשביל זכותם זכו לבזת מצרים.
והנה סמוך למאמר זה דרבי עקיבא אמרינן התם: "ויבן ערי מסכנות" (שמות א, יא) — שממסכנות את בעליהם. עד כאן. ופרש רש"י: שממסכנות את בעליהם — מדלדלות, כדכתיב (שמות יב, לו): "וינצלו את מצרים". ובשביל עבודה זו הוא דארע להם. עד כאן. והנה אם כמאמר זה דקאמר דבשביל עבודה זו זכו ישראל לבזת מצרים, יש לדקדק גם כן כל מה שדקדקנו לדעת רבי עקיבא, דהא היכן רמיזא דבשביל עבודה זו זכו ישראל בבזת מצרים? והלוא בזת מצרים היא הבטחת השם שהבטיחו לאברהם. ועוד יש לדקדק, במאי פליג רב ושמואל עם רבי עקיבא, דמר אמר דבשביל כבד העבודה זכו ישראל לבזת מצרים, ומר אמר דבשביל מעשה הנשים צדקניות זכו ישראל לבזת מצרים.
ונראה דכל זה יובן עם מאי דאמרינן באחרון דסנהדרין (צא ע"א): פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר (שמות יב, לו): "ויי נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום", תנו לנו כסף וזהב שנטלתם. אמר להם גביהא בן פסיסא: הרי הוא אומר (שם שם, מ): "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", תנו לנו שכר של ששים רבוא. ולא מצאו תשובה לזה וברחו להם. עד כאן. ויש לדקדק בטענה זו של גביהא בן פסיסא: איך הביא פסוק זה ד"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", דעל כרחין אינו כפשוטו, שהרי לא ישבו במצרים כי אם רד"ו שנה, וכמבאר, ומכח זה הצרכו לשנות לתלמי המלך ולומר: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות ושלשים שנה" (מגילה ט, א). ועוד יש לדקדק, דאפלו רד"ו שנה שישבו במצרים לא היו כלם בעבודה, וכדאמרינן בשמות רבה (פרשה א סימן ז): "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" (שמות א, ו). ללמדך, שכל זמן שהיה אחד מהם קים מאותם שירדו למצרים לא שעבדו המצריים בישראל. עד כאן. ואם כן, איך טען גביהא בן פסיסא ארבע מאות ושלשים שנה של שעבוד?
והנראה לישב כל זה הוא עם מה שהקשה למפרשים, דהיכן נתקים גזרת השם שגזר "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה"? והלוא לא היה מעבודה וענוי למחצה לשליש ולרביע וכמבאר. ונאמרו בזה שני תרוצים. האחד הוא כבד העבודה, דכתיב (שם שם, יד): "וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה", וכל זה לא היה בכלל גזרת השם של "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", אלא כבד זה של עבודה שעשו בהם באותן השנים נחשב כאלו נשתעבדו בהם ארבע מאות שנה. וכבר יחס תרוץ זה מהר"ש יפה למאמרם בשמות רבה (פרשה טז סימן א): "קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך" (שה"ש ב, י). אמרו ישראל: רבון העולם, ארבע מאות שנה אמרת לנו להשתעבד, ועדין לא שלמו. אמר להם: כבר שלמו, שנאמר (שם שם, יא): "כי הנה הסתו עבר". עד כאן. דלפי האמת לא שלמו, אלא דסבירא לה לאותה אגדה שהשם רחם עליהם מפני צערם וכבד העבודה ודלג על הקץ. וזהו שהשיב השם: "כי הנה הסתו עבר", כי להיות השעבוד קשה כסתו הספיק להם הזמן שעבר. עד כאן. עוד אמרו תרוץ אחר: דמה שנתרבו ישראל שלא כדרך הטבע, כדכתיב (שמות א, ז): "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד", השלים החשבון של ארבע מאות שנה. כלומר, כשעור העבודה שהיו ראויים לעשות בארבע מאות שנה עשו בזמן מועט מחמת רבוי האנשים.
ובזה יובן מאמר הכתוב (ישעיה ס, כב): "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני יי בעתה אחישנה". ויש לדקדק במאמר 'בעתה אחישנה' שהם דברים סותרים זה לזה, דאם הוא בעתה אינו אחישנה ואם הוא אחישנה אינו בעתה. ורבותינו ז"ל נתעוררו בזה ואמרו (סנהדרין צח ע"א): לא זכו — בעתה, זכו — אחישנה. אך כפי דרכנו נאמר בענין אחר. והנה מהר"ש יפה הקשה באותה אגדה דרבי עקיבא שכתבנו, דבשביל "אם תשכבון בין שפתים" זכו ישראל לבזת מצרים, דהיכי קאמר 'אם תשכבון' שהוא עתיד, והלוא קרא בלעבר קא מירי? ותרץ, שהכתוב ירמז על העתיד לימות המשיח שיהיה כימי צאתנו מארץ מצרים. עד כאן. וזהו הכונה, דכי היכי דבמצרים רבוי האנשים היה סבה למהר את הקץ, הכי נמי לעתיד לבוא, שאף שגזר השם שנהיה בגלות סך מה, מכל מקום בסבת רבוי ישראל יבוא הגואל קדם הזמן שגזר השם. לפי שכך היא המדה, שרבוי ישראל משלים הזמן. וזהו אמרו: "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום", ולפיכך "אני יי בעתה" — הוא בעתה, לפי שכך היא המדה, ו"אחישנה" — לפי שהשם הוא המרבה לישראל כדי להביא הגואל קדם זמנו.
ובזה היה מתרץ הרב מר דודי ז"ל מה שהקשה הרא"ם בפרשת שמות (ב, כג) על מה שכתב רש"י: "וימת מלך מצרים" — מלמד שנצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם. עד כאן. והביא מה שאמרו בשמות רבה (פרשה א סימן מא), שאמרו לו חרטמיו: אין לך רפואה אלא כשתשחט מקטני ישראל מאה וחמשים בבקר ומאה וחמשים בערב, ותרחץ בדמיהם שתי פעמים ביום. דאם כן איך יתישב המדרש הזה על "ויאנחו בני ישראל מן העבדה", דלפי המדרש הזה 'ויאנחו בני ישראל' סתמא מבעי לה, שאז היינו מפרשים שנאנחו מחמת הגזרה רעה על שחיטת הבנים, ולא מן העבודה. עד כאן דבריו. והניח הדבר בתמה. והוא ז"ל היה מפרש, דישראל בראותם השעבוד היו מצטערים מחמת שראו שהגזרה היתה ארבע מאות שנה ועדין היה חסר מן המנין הרבה, אלא שכשראו שהיו מתרבים שלא כדרך הטבע היו מתנחמים ואומרים דאין ספק דהקדוש ברוך הוא ידלג על הקץ מחמת רבוי האנשים. אבל עכשו שנצטרע פרעה והיה שוחט לרפואתו מאה וחמשים ילדים בבקר ומאה וחמשים בערב, ואם כן אין כאן רבוי אנשים כדי למהר את הקץ, ועל זה "ויאנחו בני ישראל מן העבדה". כלומר, מי יוכל לסבל עבודה זו עד תשלום ארבע מאות שנה. אלו דבריו ז"ל.
ובזה ניחא מה שתבע גביהא בן פסיסא שכר עבודה של ארבע מאות ושלשים שנה של ששים רבוא, דאף על פי שלא נשתעבדו ישראל במצרים כל זה הזמן, מכל מקום קשי העבודה ומה שנתרבו ישראל שלא כדרך הטבע השלים הזמן. ואף על פי שהיו ישראל במצרים יותר מששים רבוא, וכדאמרינן במדרש (מכילתא בשלח, פתיחתא): "וחמשים עלו בני ישראל" (שמות יג, יח) — מלמד שאחד מחמשה עלו והשאר מתו בשלשת ימי החשך, מכל מקום כיון שהרבוי השלים החשבון של ארבע מאות ושלשים שנה, כיון שתבע ארבע מאות ושלשים שנה של שעבוד משום הכי לא תבע אלא שכר של ששים רבוא.
ובזה ניחא דרבי עקיבא ורב ושמואל לא פליגי, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דרבי עקיבא נקט הטעם דמה שהשלים הקץ היה בסבת מה שנתרבו שלא כדרך הטבע, ולזה אמר דבשביל נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, דבשביל שהשתדלו להזדקק לבעליהן ונתרבו ישראל שלא כדרך הטבע נשלם הקץ קדם הזמן וגאלם. ומשום הכי זכו ישראל לבזת מצרים, לפי שאם היו נגאלים בלתי השלמה לא היו זוכים בבזת מצרים, שהרי הבטחת "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" הוא בתנאי שישתעבדו במצרים ארבע מאות שנה; אבל עכשו דבשבילם נתרבו ישראל, נמצא דכבר נשלם הזמן של ארבע מאות שנה, ואם כן בדין זוכים ישראל בבזת מצרים. ורב ושמואל סבירא להו דרבוי העבודה השלים הקץ, ומשום הכי אמרו דבשביל רבוי העבודה זכו לבזת מצרים.
הכלל העולה, דשני טעמים הצרכו ישראל כדי לדלג את הקץ ולהשלים הגזרה של "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה": האחד הוא כבד העבודה, והשני מה שנתרבו שלא כדרך הטבע. וזהו כונתם באותה אגדה שכתבנו, שכשאמרו ישראל: איך אנו נגאלים? השיב להם משה: אינו מביט בחשבונותיכם, אלא "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". ואין הרים וגבעות אלא קצים וחשבונות וכו'. דלמאי אצטריכו תרי דלוגים "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"? בחד דלוג סגי! אלא שכונתם היא, ששתי סבות היו שנשלם הקץ באותו זמן ועמד וגאלם: האחת היא כבד העבודה, והשנית היא מה שנתרבו ישראל שלא כדרך הטבע. וזה מה שהשיב להם משה: "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".
ובזה יובן מאי דאמרינן בשמות רבה (פרשה ג סימן יא): "ושמעו לקלך" (שמות ג, יח). למה? שמסרת גאלה היא בידם, שכל גואל שיבוא ויאמר להם פקידה כפולה — גואל של אמת הוא. עד כאן. וכבר הביא רש"י אגדה הלזו בפרושו. והרמב"ן הקשה לו וזה לשונו: ויש עליך לשאל, ומנין להם שיאמינו? שמא משה שמע במסרת הזאת כמותם? ויש לומר: כך קבלו מיוסף, ששמע מפי הנביא אביהם, שהראשון שיבוא ויאמר להם בלשון הזה הוא יהיה הגואל. וגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שלא יבוא אדם ויכזב בהם, ובכך הבטיחם. עד כאן. ויש לדקדק, דכיון שכך הבטיח השם שלא יבוא ויכזב שום אדם, למה זה נתן סימן זה דפקידה? בכל סימן שיהיה יאמינו, מאחר שכבר הבטיח השם שלא יבוא אדם ויכזב! ועוד יש לדקדק במאמר זה, דקאמר: שכל מי שיבוא ויאמר פקידה כפולה גואל של אמת הוא. דלמאי אצטריך כפל הפקידה? בחדא פקידא סגי! אך עם מה שכתבנו בשם המפרשים יתישב הכל, דמסרת היא בידם שכל מי שיאמר פקידה כפולה הוא הגואל. והכונה הוא, דשתי פקידות הצרכו ישראל כדי לגאל קדם זמנם: האחת היא קשי השעבוד שנשתעבדו בהם המצריים, והשנית היא מה שנתרבו ישראל. וישראל היה להם בקבלה, שכל מי שיאמר פקידה כפולה ויאמר להם הפרוש דלמאי אצטריך פקידה כפולה, הוא גואל של אמת. וישראל לא היו יודעים טעם כפל הפקידה, וגם היה קשה בעיניהם דאיך יתכן שיהיו נגאלים קדם שנשלם הזמן של ארבע מאות שנה. והקדוש ברוך הוא גלה למשה טעם כפל הפקידה, ובזה הודיע לו איך נשלם הזמן. והוא אמרו (שמות ג, טז-יח): "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים". דהינו, פקדתי אתכם שאתם מתרבים שלא כדרך הטבע, ופקדתי העשוי לכם במצרים, דהינו כבד העבודה. "ואמר אעלה אתכם מעני מצרים". "ושמעו לקלך", אף שלא הגיע הזמן, לפי שאתה נותן להם הטעם שהוא רמוז במסרת שבידם שכל מי שיבוא ויאמר פקידה כפולה הוא גואל של אמת.
ועם זה יובן מאי דאמרינן בשמות רבה (פרשה ב סימן א): "ומשה היה רעה" (שמות ג, א). הדא הוא דכתיב (תהלים קג, ז): "יודיע דרכיו למשה" — שהודיע דרך הקץ למשה. עד כאן. ויש לדקדק, דמה היא כונתם באמרם שהודיע דרך הקץ למשה, והלוא כל ישראל ידעו הקץ, כיון שבא משה ואמר להם מפי השם שרוצה לגאלם. אך עם מה שכתבנו הדברים כפשוטם. שהודיע השם למשה דרך הקץ, כלומר, דאף שלא נשלם הזמן של ארבע מאות שנה ודלג על הקץ, מכל מקום הודיע לו מאיזה טעם דלג על הקץ, וזהו באמרו: "פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים", דהינו כבד העבודה ורבוי האנשים, ששתי סבות אלו היו סבה לדלג את הקץ.
ובזה יובן מאי דאמרינן בשמות רבה (פרשה ה סימן יו) וזה לשונם: (שמות ד, לא) "ויאמן העם". שכך היה מסרת בידם, שכל גואל שיבא ויאמר 'פקד פקדתי אתכם' — הוא גואל של אמת. כיון שבא משה ואמר 'פקד פקדתי אתכם', מיד 'ויאמן העם'. במה האמינו? "כי פקד יי את בני ישראל וכי ראה את ענים". "ויקדו וישתחוו". 'ויקדו' — על הפקידה, 'וישתחוו' — על כי ראה את ענים. עד כאן. ויש לדקדק במאמר זה טובא. חדא, דמה שאלו במה האמינו, והלוא ישראל הם מאמינים בני מאמינים. ועוד, שכבר אמרו שכך הוא מסרת בידם שכל גואל שיבוא ויאמר 'פקד פקדתי אתכם' הוא גואל של אמת, ואם כן בזה הוא שהאמינו. עוד יש לדקדק במה שתרצו "כי פקד יי את בני ישראל וכי ראה את ענים", דמה תשובה היא זאת לשאלתם במה האמינו? דאכתי יש לשאל: במה האמינו כי פקד יי את בני ישראל וכי ראה את ענים? עוד יש לדקדק במה שסימו: "ויקדו וישתחוו". 'ויקדו' — 'כי פקד יי את בני ישראל', 'וישתחוו' — 'כי ראה את ענים', דמשמע שהם שני דברים נפרדים: האחד הוא 'כי פקד יי את בני ישראל', והשני הוא 'וכי ראה את ענים', ונתנו הודאה לשם על כל אחד ואחד. והלוא הכל הוא דבר אחד, דהינו 'כי פקד יי את בני ישראל'. ובעקר הכתוב גם כן יש לדקדק, דקאמר: "כי פקד יי את בני ישראל וכי ראה את ענים", דמשמע שנתנו הודאה לשם על שני דברים. והלוא עקר ההודאה אינה אלא על 'כי פקד יי את בני ישראל', ומה אכפת להו לישראל לבקש טעם על הפקידה?
אך עם מה שכתבנו יתישב. והנה בתחלה אמרו: "ויאמן העם" — שכך היה מסרת בידם, שכל גואל שיבא ויאמר 'פקד פקדתי אתכם' הוא גואל של אמת. ואחר כך שאלו: ובמה האמינו? והיא ממש קשיתו של הרמב"ן: במה האמינו? שמא משה שמע במסרת כמותם? ותרצו: "כי פקד יי את בני ישראל וכי ראה את ענים" — שפרש להם משה פרוש של 'פקד פקדתי', שהוצרך השם כדי לדלג על הקץ ולגאלם קדם הזמן לשתי פקידות. דהינו, לפקד את בני ישראל — שנתרבו שלא כדרך הטבע, 'וכי ראה את ענים' — דהינו כבד העבודה מה שלא נגזר עליהם, ומשום הכי דלג על הקץ. וזהו שסימו: "ויקדו וישתחוו". 'ויקדו' — 'כי פקד יי את בני ישראל', 'וישתחוו' — 'כי ראה את ענים'. שנתנו הודאה לשם על שבקש שני חשבונות כדי לדלג על הקץ ולמהר לגאלם, ובאלו שני חשבונות נחשב כאלו נשתעבדו ישראל במצרים ארבע מאות שנה.
וזהו שכתוב (שמות יד, ה): "ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו". ופרש רש"י: "ויהפך" — נהפך ממה שהיה. שהרי אמר להם (שם יב, לא): "קומו צאו מתוך עמי"; ונהפך לב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים (שם י, ז): "עד מתי יהיה זה לנו למוקש", ועכשו נהפכו לרדף אחריהם, בשביל ממונם שהשאילום. והן הן דברי המכילתא. ואני תמה בזה, דמשמע מדבריהם, דמה שנהפכו לרדף אחריהם הוא דוקא בשביל ממונם שהשאילום, ואלמלא הממון לא היו רודפין אחריהם, והפסוק אומר בהפך: "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו", דמשמע דמה שרדפו אחריהם הוא משום שהיו רוצים להשתעבד בהם ולא בשביל ממונם שהשאילום.
ונראה דזה יובן עם מאי דאמרינן בספרי: "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך וגו', וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים טו, יד-טו). כשם שאני הענקתי לך במצרים, שנאמר (שמות יב, לו): "וינצלו את מצרים", אף אתה העניק תעניק לו. עד כאן. וכן פרש רש"י: "וזכרת כי עבד היית" — והענקתי ושניתי לך מבזת מצרים ובזת הים, אף אתה הענק ושנה לו. הן אמת שדברי רש"י הללו, דדרש 'העניק תעניק' לומר שיעניק וישנה, לא ידעתי פרושו. גם בהר"ם לא מצאתי רמז לדין הזה. ומהסגיא דפרק קמא דקדושין (יז ע"ב) נראה הפך מזה. דאמרינן: "אשר ברכך יי אלהיך" (דברים טו, יד). יכול נתברך הבית בגללו מעניקין לו, לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו? תלמוד לומר: "העניק תעניק" — מכל מקום. הרי דרבוי ד'העניק תעניק' אצטריך לומר דאפלו לא נתברך הבית בגללו מעניקין לו. ורבי אלעזר בן עזריה, דסבירא לה דברים ככתבן: נתברך הבית בגללו מעניקין לו, לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו, אמרינן התם דלדידה מאי דכתיב 'העניק תעניק' הוא משום דדברה תורה כלשון בני אדם. הרי דדרשה הלזו דרש"י דיעניק וישנה לא אתי לא כרבנן ולא כרבי אלעזר בן עזריה. ודברי רש"י צריכים לי תלמוד. הכלל העולה, דסברת הספרי ורש"י הוא, דמה שזכו ישראל בבזת מצרים — מדין הענקה נגעו בה.
ועם זה יתישב מה שאמרו בספרי (מכילתא בא, פסחא פי"ד): "וגם ערב רב וגו' וצאן ובקר מקנה כבד מאד" (שמות יב, לח). כאן נתקים "ואחרי כן יצאו ברכש גדול". עד כאן. ויש לתמה, דלמה לא נתקים הבטחת הקדוש ברוך הוא ד'ואחרי כן יצאו ברכש גדול' במה שנטלו כלי כסף וכלי זהב, ונתקימה במה שנטלו צאן ובקר? ונראה שדעת זאת האגדה, דהבטחת השם ד'ואחרי כן יצאו ברכש גדול' מדין הענקה נגעו בה. ואמרינן בפרק קמא דקדושין (יז ע"א): תניא. יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גרן ויקב, מנין לרבות כל דבר? תלמוד לומר: "אשר ברכך". אם כן, מה תלמוד לומר צאן גרן ויקב? לומר לך: מה צאן גרן ויקב ישנן בכלל ברכה, אף כל שישנן בכלל ברכה, יצאו כספים. עד כאן. ומשום הכי אמרו בספרי, דדוקא במה שהוליכו עמהם צאן ובקר נתקימה הבטחת השם ד'ואחרי כן יצאו ברכש גדול', לפי שהוא דבר שפרה ורבה וישנן בכלל ברכה; למעוטי כסף וזהב שאינם בכלל ברכה ואין מעניקין מהם, שלא נתקים בהם הבטחת השם ד'ואחרי כן יצאו ברכש גדול', משום דהבטחה זו מדין הענקה נגעו בה וכדכתבנא.
ואמרינן בפרק קמא דקדושין (טז ע"ב): תנו רבנן: יכול לא יהו מעניקין אלא ליוצא בשש, מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין? תלמוד לומר (דברים טו, יב-יג): "תשלחנו" "וכי תשלחנו". יכול שאני מרבה בורח? תלמוד לומר: "וכי תשלחנו חפשי מעמך" — יצא בורח שאין שלוחו מעמך. עד כאן. למדנו מכאן דבבורח ליכא הענקה.
ובזה יתישב מאמר אחד לרבותינו ז"ל בספרי, שאמר משה לפרעה: אין אנו יוצאין מכאן עד שתאמר: הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין. ויש לדקדק, דלאיזה תכלית הוצרך משה רבנו לכל זאת? דמאחר שאינו מעכב לישראל בהליכתם, יצאו על כרחו שלא בטובתו! אך לפי מה שכתבנו דבבורח ליכא הענקה, אפשר לומר דסבירא לה לאגדה זו דמה שלקחו ישראל כלי כסף וכלי זהב — מדין הענקה נגעו בה, ואם היו יוצאים שלא ברשות פרעה — לא היו זוכים בבזת מצרים, דלא קרינן בהו "וכי תשלחנו חפשי מעמך". משום הכי הוצרך משה רבנו עליו השלום שיאמר פרעה: הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין, כדי שבזה יהיו זוכים בבזת מצרים מדין הענקה.
ובזה נבוא לכונת הכתוב "ויגד למלך מצרים" וגומר. דראה פרעה דישראל לקחו כלי כסף וכלי זהב וינצלו את מצרים, ודן בדעתו שאין זה משום שכר עבודתם, שהרי לקחו שכר עבדות של ארבע מאות שנה והם לא נשתעבדו בהן כל זה הזמן, אלא מדין הענקה נגעו בה, והענקה אין לה שעור. אבל עכשו שהגד למלך מצרים כי ברח העם, ובבורח ליכא הענקה, ויהפך לבב פרעה ועבדיו בשביל ממונם שהשאילום, ואמרו דעל כרחין אין זה מטעם הענקה אלא בשביל שכר פעלתם, וכסברת גביהא בן פסיסא, וראו שלקחו שכר פעלה של ארבע מאות שנה, והם לא נשתעבדו בהם כל זה הזמן, אם כן נטלו ישראל מקדם מה שהוא חלף עבודתם, ואם כן "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו", שהרי כבר שלמנו להם אף מה שעתידים לעבד אותנו. נמצא דבשביל הממון רצו לרדף אחריהם להשתעבד בהם. אך לפי האמת טעה פרעה, לפי דבסבת רבוי העבודה ומה שנתרבו ישראל שלא כדרך הטבע חשיב כאלו נשתעבד בהם ארבע מאות שנה, ולעולם דמה שלקחו הוא חלף עבודתם של ארבע מאות שנה, וכסברת גביהא בן פסיסא.
ומעתה נתנה ראש ונשובה לישב מאמר הקודם. והקשי מפרסם, דלמה לן לטעמא שלא יאמר אותו צדיק "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" לא קים, תפק לה דהקדוש ברוך הוא הבטיחו לאברהם וצריך לקיים הבטחתו. ההוא אמר ולא יעשה?! עוד יש לדקדק, דלמאי אצטריך לה לאברהם לומר "ועבדום וענו אתם" קים בהם? לא הוה לה למימר אלא "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" לא קים בהם, דזהו עקר התרעמת. ולכאורה היה נראה לומר, דהכונה היא, דודאי אברהם ידע דהבטחת "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" היתה בתנאי שישתעבדו במצרים ארבע מאות שנה, וכדכתיב: "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה"; אך תלנתו של אברהם היא, ד"ועבדום וענו אתם" מיהא קים בהם, דנהי דלא קים "ארבע מאות שנה" לפי שדלג על הקץ, מכל מקום כבר קים קצת מאמר "ועבדום וענו אתם", אבל "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" לא קים בהם כלל. ומשום הכי הוצרך השם לחלות פני משה שישאלו ישראל כלי כסף וכלי זהב, כדי שלא יהיה לו לאותו צדיק אפלו תרעמת דברים.
אמנם נראה דזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק הגוזל קמא (ב"ק צז ע"א), שהקשו לרב דאמר דעבדא כמקרקעי דמי: והאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: התוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה — פטור. ואי סלקא דעתך עבדא כמקרקעי דמי, אמאי פטור? ברשות מרה קאי! ותרצו: הכא במאי עסקינן, שלא בשעת מלאכה. ופרש רש"י: שלא בשעת מלאכה — בשעה שאינם רגילים לעשות מלאכה, או שאין עכשו מלאכה לבעליו לעשות. וחזרו והקשו: מי ניחא לה דלכחש עבדה?! ותרצו: אמרי: הכא נמי ניחא לה דלא לסתרה עבדה. ופרש רש"י ז"ל: דלא לסתרה עבדה — שלא ירגיל להיות בטל ומתעצל. עד כאן. נמצינו למדין, דהתוקף בעבדו של חברו, אם מבטל אותו ממלאכת רבו — חיב, אך אם אינו מבטל אותו ממלאכת רבו — פטור, ואף דנכחש עבדה. והנה אין ספק שישראל הם עבדים למקום, וכמאמר הכתוב (ויקרא כה, נה): "עבדי הם". והנה פרעה תקף בעבדיו של מקום ועשה בהם מלאכה. ואם ישראל היו עושים רצונו של מקום — פשיטא שהיו המצריים חיבים לשלם שכר פעלתם, לפי שהיו מבטלים אותם ממלאכת רבם, שלא היו יכולים לקיים המצות בסבת השעבוד, ואין לך מבטל ממלאכת רבו גדול מזה. אך אם לא היו עושים רצונו של מקום — פשיטא דפטורים מלשלם שכר פעלתם, שהרי לא בטלו אותם ממלאכת רבם. ואדרבה, ראוי להחזיק להם טובה, דאפשר דבסבת השעבוד לא היה להם פנאי לחטא, וכדאמרינן דניחא לה לאדון דלא לסתרה עבדה, וכל שכן אם בסבת השעבוד לא היו חוטאים.
והנה מצינו לרבותינו ז"ל שאמרו: "גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד) — מה אלו עובדי עבודה זרה, אף אלו עובדי עבודה זרה. ובשמות רבה (פרשה ו סימן ז) אמרו: "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה" (שמות ו, ט) — היה קשה בעיניהם לפרש מעבודה זרה. וכן יחזקאל מפרש (יחזקאל כ, ז): "ואמר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו". ראה מה כתיב (שם שם, ח): "איש שקוצי עיניו לא השליכו". עד כאן. וכאלה רבות לרבותינו ז"ל. ואם כן מן הדין אין להם לקח שכר פעלתם. אלא שהשם ברב חסדיו הפליא לעשות עמהם, שאף שמן הדין לא היה להם לקח שכר פעלתם, נתן להם שכר פעלתם.
ובזה יובן פסוק "ויי נתן את חן העם" וגומר (שמות יב, לו). דיש לדקדק, לפי דברי רבותינו ז"ל (תנחומא בלק יז) שכל מקום שנאמר 'עם' — לשון גנאי הוא, אם כן הכא דשעת רצון היה, היה לו לקרותם בלשון של שבח ולומר 'ויי נתן את חן ישראל'. ועין מה שכתבנו לעיל בדרוש הקודם, יעין שם. אמנם על פי האמור יבוא על נכון. דכונת הכתוב לומר, דאף על פי שבאותו פרק לא היו עושים רצונו של מקום ולא היו זכאים בבזת מצרים, אפלו הכי הגדיל השם לעשות עם אלה ונתן את חן העם, כדי לזכותם בבזת מצרים חלף עבודתם.
ובזה יובן מאי דאמרינן בשמות רבה (פרשה ב סימן א) וזה לשונם: "יודיע דרכיו למשה וגו', רחום וחנון יי" (תהלים קג, ז-ח). 'יודיע דרכיו למשה' — שהודיע דרך הקץ למשה; 'רחום' — שרחם על ישראל ולא נגעו בהם המכות; 'וחנון' — שנתן חן העם בעיני מצרים. עד כאן. ויש לדקדק במה שאמרו: 'רחום' — שרחם על ישראל ולא נגעו בהם המכות, דמהיכא תיתי שיגעו בהם המכות? וכבר נתעורר בזה שם מהר"ש יפה, וכתב שהיו ראויים שיהיו המכות נוגעות בהם, לפי שהיו רשעים, ומה נשתנו אלו מאלו. עוד יש לדקדק במה שסיים המאמר: 'וחנון' — שנתן חן העם בעיני מצרים, דמה שיכות יש לדברים הללו עם הקודם?
אך עם מה שכתבנו יובן היטב. שכבר הקדמנו, דלפי האמת לא נשלם הקץ של ארבע מאות שנה שגזר השם בין הבתרים, אלא שבשני דברים נחשב כאלו נשלם הקץ, דהינו בכבד העבודה ובמה שנתרבו ישראל. וזהו שאמרו: 'יודיע דרכיו למשה' — שהודיע דרך הקץ למשה. דהינו שאמר לו: "פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים", דבשתי פקידות הללו נשלם הקץ. וחזר ואמר: 'רחום' — שרחם על ישראל ולא נגעו בהם המכות, שמן הדין היו ראויים ללקות כמו המצריים. והכונה, בואו וראו חסדי המקום עם ישראל! למי עולל כה לעשות תחבולות כדי למהר את הקץ? לעם שברחמיו לא נגעו בהם המכות. שהיו ראויים ללקות גם הם, ומלבד שלא נגעו בהם המכות עשה תחבולות כדי למהר את הקץ. ומלבד כל זה, 'וחנון' — שנתן חן העם בעיני מצרים, כדי שיקחו שכר פעלתם כאלו היו צדיקים גמורים ובטלו אותם ממלאכת רבם. ומן הדין היו פטורים המצריים מלשלם להם שכר פעלתם, שהרי לא בטלו אותם ממלאכת רבם, ואדרבה, ראוי להחזיק להם טובה, שאפשר שבסבת השעבוד לא היה להם פנאי לחטא, וכדאמרינן: ניחא לה לאדון דלא לסתרי עבדה.
וזהו כונת הכתוב (תהלים קה, לז): "ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל". ותרגם יונתן: "ואין בשבטיו כושל" — ולא אתדנו עם מצראי לאתקטלא. והנה כונתו היא, שמן הדין היה ראוי שיהיו נדונים עם המצריים, וכמו שכתבנו: 'רחום' — שלא נגעו בהם המכות. אלא שיש לדקדק, מה ענין זה עם 'ויוציאם בכסף וזהב'? דמאחר שאנו נותנים הודאה לשם שנתן להם כסף וזהב, איך נחזר ונודה לשם שלא הרגם עם המצריים? אך עם מה שכתבנו יובן. שדוד שבח לשם ואמר: "ויוציאם בכסף וזהב". וכי תימא מה שבח הוא זה, והלוא חיבים היו לתת להם שכר פעלתם? לזה אמר: "ואין בשבטיו כושל". כלומר, שמן הדין שיהיו נדונים עם המצריים לרעה, לפי שלא היה שום הפרש ביניהם, אלא שהשם בחסדיו לא דן אותם עם המצריים, ואם כן אין להם למצריים חיוב לתת להם שכר פעלתם, דמאחר שהיו רשעים הרי לא בטלו אותם ממלאכת רבם, ואף על פי כן "ויוציאם בכסף וזהב" כאלו היו צדיקים גמורים ובטלו אותם ממלאכת רבם.
ובזה יובן מאמר אחד בבראשית רבה (פרשה מ סימן ח): "ולאברם היטיב בעבורה" (בראשית יב, טז). רבי פנחס בשם רבי הושעיא רבה אמר: אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: צא וכבש הדרך לפני בניך. אתה מוצא, כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו וכו'. באברהם כתיב (שם יג, ב): "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", ובישראל כתיב: "ויוציאם בכסף וזהב". עד כאן. וכבר נכפל מאמר זה בפרשה מא (סימן ג) וזה לשונם: "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". הדא הוא דכתיב: "ויוציאם בכסף וזהב". עד כאן. וכתב שם מהר"ש יפה, שעניני האבות סימן לבנים, ומה שכתוב כאן "ואברם כבד מאד" — לרמז שגם בניו יצאו ברכוש גדול ממצרים, כדי לתרוצי מי משתבח אברם בעשר אשר בא לו בענין רע שלקחו את אשתו וכו', יעין שם. והנה דבריו האמת והצדק במה שכתב שכל עניני האבות היו סימן לבנים, וכבר האריך בזה הרמב"ן בפרוש התורה. אך יש לדקדק, דלמה הביאו פסוק מכתובים "ויוציאם בכסף וזהב", ולמה לא הביאו מקרא מלא כתוב בתורה (שמות יב, לה-לו): "וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, וינצלו את מצרים"?
אמנם במה שכתבנו יתישב. שכבר ידוע מה שכתב הרמב"ן בפרוש התורה: ודע, כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר יש לו. גם יציאתו מן הארץ מפני הרעב יש בו עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועוד האריך בזה, יעין שם. ובזה נבוא לכונת המאמר. שהקשה לו, דמאחר שאברהם אבינו חטא בזה במה שהביא את אשתו הצדקת במכשול, איך יתכן שהשם יתן לו עשר ונכסים, שנתעשר אברהם אבינו בשביל המעשה הזה המגנה? לזה השיב: הדא הוא דכתיב: "ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל". כלומר, דכל מה שארע לאבות הוא סימן לבנים, וכשם שאברהם אבינו לא היה מן הראוי לזכות בעשר ההוא של פרעה, אלא שהשם הפליא חסדיו עמו, הכי נמי בניו, אף על פי שמן הדין לא היו ראויים לבזת מצרים משום חלף עבודתם, ואף על פי כן זכו בבזת מצרים. ודבר זה, דישראל לא היו ראויים לזכות בבזת מצרים, אינו נלמד אלא מפסוק ד"ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל", וכמו שכתבנו, כפי מה שתרגם יונתן.
עלה בידנו, דמה שזכו ישראל בבזת מצרים הוא חלף עבודתם. אך קשה, דממאמר הקודם, דקאמר שלא יאמר אותו צדיק "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" לא קים בהם, מוכח דהבטחת השם לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" הינו מה שזכו בבזת מצרים.
ובמדרש אמרינן: "וישבו ויחנו לפני פי החירת" (שמות יד, ב) — כאן נתקים בהם "ואחרי כן יצאו ברכש גדול", לפי שכל אוצרות יוסף היו שם. ותמה, שהרי כבר קים השם הבטחתו במה ששאלו ממצרים כלי כסף וזהב. ועוד, לסברת רבי הונא דאיתא בבראשית רבה (פרשה מד סימן ו), דכל מקום שנאמר 'אחר' — סמוך, 'אחרי' — מפלג, איך יתכן לומר דבבזת מצרים נתקים "ואחרי כן יצאו ברכש גדול", שהרי אין לך סמוך גדול מזה? והנראה לי בזה הוא, דלעולם הבטחת השם נתקים בפי החירות, וכסברת רבי הונא ד'אחרי' מפלג. וסבירא להו לרבותינו ז"ל, דמה שלקחנו ממצרים כלי כסף וכלי זהב היה חלף עבודתנו, ואינו מה שהבטיח אותנו השם "ואחרי כן יצאו ברכש גדול", דלזה מה צריך הבטחה? דמהיכא תיתי שלא ישלמו לנו שכר עבודתנו? אלא שהבטחת השם היא, דמלבד מה שלקחנו שכר עבודתנו, עוד זאת "ואחרי כן יצאו ברכש גדול", שהשם העניש את המצריים בשביל מה שנשתעבדו בנו על כרחנו בגופנו ובממוננו. וזהו שאמר השם לאברהם: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול", שהכל הוא גמול למצרים על מה שהרעו לנו.
ובזה נבוא לכונת המאמר שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמר להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק וכו'. דלפי האמת, הבטחה הלזו שהבטיח השם לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" נתקימה כששבו לפני פי החירות, וכמאמר רבותינו ז"ל, ובזת מצרים היתה שכר עבודתם. אלא שמן הדין הגמור לא היו חיבים המצריים לשלם להם שכר עבודתם, לפי שהיו רשעים ולא היו מבטלים אותם ממלאכת רבם. אלא שאם לא היו זוכים לבזת מצרים ואחר כך היו זוכים בבזת פי החירות — אברהם, שלא ידע שישראל לא היו עושים רצונו של מקום במצרים, אמור יאמר: "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" לא קים בהם, לפי שיאמר דמה שזכו בבזת פי החירות הוא בשביל שכר פעלתם. וזהו אמרו: בבקשה מכם, שאלו כלי כסף וכלי זהב וקחו שכר פעלתכם, וכשתבואו לפני פי החירות אז אקים מה שהבטחתי לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכש גדול"; שאם לא כן, יאמר אותו צדיק: "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" לא קים בהם. כי על כן "דבר נא באזני העם" וגומר.
וכי תאמר: איך דן הקדוש ברוך הוא את המצריים במיתה וממון, והא קימא לן דאין אדם מת ומשלם. וכתבו התוספות בפרק חמישי דמסכת עבודה זרה (עא ע"ב) דגם בבני נח אמרינן קם לה בדרבה מנה. ואם כן, כיון שהמצריים נתחיבו מיתה, איך נתחיבו גם כן ממון? הא לא קשיא, משום דקימא לן כרבנן, דסבירא להו דלא נאמר כלל זה אלא במיתה בידי אדם, אבל במיתה בידי שמים אדם מת ומשלם, כדאיתא בפרק אלו נערות (כתובות ל ע"א), דלא קימא לן כרבי נחוניא בן הקנה שהיה עושה את יום הכפורים כשבת. וכן פסק הר"ם בהלכות גנבה (פ"ג ה"ב), יעין שם.
ובזה נבין מאמר השם לאברהם במעמד בין הבתרים, שאמר לו (בראשית טו, יד-טו): "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכש גדול. ואתה תבוא אל אבתיך בשלום, תקבר בשיבה טובה". ויש לדקדק במה שאמר 'דן אנכי', דמלתא דפשיטא הוא שהקדוש ברוך הוא דן את כל העולם. וכבר נתעוררו בזה רבותינו ז"ל בבראשית רבה (פרשה מד סימן כב) ואמרו: "דן אנכי". אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: בשתי אותיות הללו הבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ושאם יעשו תשובה שיגאלם בשבעים ושתים אותיות. וחוץ מכונתנו נראה לישב במה שנדקדק עוד באמרו 'דן אנכי', שהוא לשון הוה, והיה לו לומר 'אדין אנכי', שהוא לשון עתיד. אמנם כונת הענין עם מה שהקשה הרמב"ם בפרק ששי מהלכות תשובה (דין ה), דמאחר שכתוב בתורה "ועבדום וענו אתם", הרי גזר על המצריים לעשות רע, ואיך נפרע מהם? ותרץ. יעין שם. והראב"ד תרץ, כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מן האדם אלא ברע ממנו, ואחר שיפרע מזה יחזר ויפרע מזה, מן הרע ממנו ברשעו, והמצריים גם כן רשעים היו וראויים למכות ההם. והנה אברהם אבינו, בשעה שגזר הקדוש ברוך הוא "ועבדום וענו אתם", חשב בלבו שלא יפרע הקדוש ברוך הוא מאותה אמה המשעבדת בישראל כיון דגזרת מלך היא. לזה אמר לו: אל תתירא מזה, לפי ש'גם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי' מקדם שיהיו חיבים ענש, ובאותה אמה שאראה שהיא חיבת אני משעבד את בניך. ובזה יענשו ש'ואחרי כן יצאו ברכש גדול' בשביל מה שנשתעבדו בהם, לפי שהם מעצמם הם חיבים בכל ענשים הללו.
אך כפי דרכנו נאמר באפן אחר. ונדקדק עוד במה שסיים הכתוב "תקבר בשיבה טובה", ודרשו רבותינו ז"ל: בשרו שישמעאל יעשה תשובה, כדאיתא בבראשית רבה פרשת נח (פרשה ל סימן ד) והביאו רש"י ז"ל. דמה שיכות יש לבשורה זו עם הקדם, והיה לו לסים ענין גלות מצרים ולומר (בראשית טו, טז): "ודור רביעי ישובו הנה" וגומר, ואחר כך יבשר אותו במה שישמעאל יעשה תשובה.
ונראה דזה יובן עם מאמר רבותינו ז"ל בבראשית רבה (פרשה נג סימן יט) וזה לשונם: "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית כא, יז). אמר רבי סימון: קפצו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו: רבונו של עולם, אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר?! אמר להם: עכשו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: איני דן את האדם אלא כשעתו. עד כאן. והקשה הרא"ם: והרי בן סורר ומורה, שנהרג על שם סופו ואמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חיב. ותרץ, דשני בן סורר ומורה, דאף על פי שאינו חיב מיתה עכשו, מכל מקום כבר התחיל לעשות הדברים המביאים אותו לידי חיוב מיתה. ומהר"ש יפה תרץ, דשני בית דין שלמטה שהוא יותר קשה ומשום הכי מענישין על העתיד, כמו שעונשין משלש עשרה שנה ואלו בבית דין של מעלה אין עונשין אלא מבן עשרים. ועין ביפה מראה פרק קמא דראש השנה (סימן ט).
עוד הקשה הרא"ם, דאמאי לא קטרגו המלאכים מהעברות שהיה עושה ישמעאל, דהינו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (ב"ר פרשה נג סימן טו) במאי דכתיב (בראשית כא, ט): "אשר ילדה לאברהם מצחק", ואין מצחק אלא עבודה זרה. וכי תימא שהמלאכים לא רצו לקטרג אלא מעברת הצמא שהיא מדה כנגד מדה, מכל מקום יקשה: כיון שלא יכלו לקטרג מאותה עברה של צמא, היה להם לקטרג מהעברות שבידו. וליכא למימר, שבראות ישמעאל את עצמו באותה צרה שהיה מת בצמא עשה תשובה, וזהו מה שהשם הבטיח אותו שישמעאל יעשה תשובה בחייו. הא ליתא, שהרי אחר זה (פסוק כ) כתיב: "ויהי רבה קשת", ודרשו רבותינו ז"ל שהיה יושב במדבר ומלסטם את הבריות, וכמו שפרש רש"י. ותרץ, שאגדה זו שאומרת שהמלאכים לא קטרגו על ישמעאל מהעברות שבידו חולקת עם אותה אגדה שדרשו קרא ד'מצחק' לגנאי, אלא אתיא אלבא דרבי שמעון שדורש קרא לשבח, דהינו שהיה חולק עם יצחק. עד כאן.
ואני תמה על זה. שהרי רש"י פרש ד'מצחק' הינו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, ובקרא ד'באשר הוא שם' הביא אותה אגדה שקטרגו המלאכים. ולפי דברי הרב הם סותרים אלו לאלו. ואף שהרא"ם כיל לן במקצת מקומות שדרכו של רש"י להביא אגדות חלוקות, מכל מקום הדבר קשה, שעדין לחלוחית הדיו קימת דדרש תבת 'מצחק' לגנאי כשהביא אותה אגדה דקטרוג המלאכים.
ומהר"ש יפה תרץ, דמה שלא קטרגו המלאכים באותה שעה, לפי שבן שבע עשרה שנה היה ישמעאל באותה שעה, כדאיתא בפרקי רבי אליעזר, וצדיק היה לפי שאין בית דין של מעלה מענישים עד עשרים שנה. הכלל העולה ממה שכתבנו, שאם היה דומה דין של מעלה לדין של מטה, לא היה נצול ישמעאל מאותה צרה, שהיה מת בצמא ולא היה בא לכלל תשובה, מתרי טעמי: אי משום שעתיד להמית לישראל בצמא, דומיא דבן סורר שנהרג על העתיד, ואי משום העברות שהיו בידו, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. אלא לפי שגבהו דרכי השם מדיני אדם לא נענש לא על העבר ולא על העתיד וזכה לעשות תשובה.
עוד נקדים מאי דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות ל ע"ב), דטעמא דרבי נחוניא בן הקנה שהיה עושה יום הכפורים כשבת הוא משום דכתיב (ויקרא כ, ד-ה): "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למלך, ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אתו". אמרה תורה: כרת שלי כמיתה שלכם, מה מיתה שלכם פטור מן התשלומין, אף כרת שלי פטור. ורבנן לא סבירא להו האי הקשא דכרת שלי כמיתה שלכם.
ובזה נבוא לכונת הכתובים. שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", וחזר ואמר לו: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי"; וכיון שאני הוא הדן והמעניש אותם, "ואחרי כן יצאו ברכש גדול", דדוקא בדיני אדם אין אדם מת ומשלם, אבל בדיני שמים אדם מת ומשלם, וכיון שאני הוא הדן את המצריים יצאו ברכוש גדול. ושמא יעלה בדעת אברהם דהלכתא כרבי נחוניא בן הקנה שהיה עושה את יום הכפורים כשבת, מטעמא דהקשא כרת שלי כמיתה שלכם, לזה אמר לו: הא ליתא, כי לא דרכיכם דרכי. וראיה לזה, כי "אתה תבוא אל אבתיך בשלום, תקבר בשיבה טובה", ואני מבשרך שישמעאל יעשה תשובה. והלוא ראוי היה שימות כשקטרגו המלאכים, אי משום העברות שהיו בידו ואי משום דעתיד להמית את ישראל בצמא וראוי היה לענש דומיא דבן סורר ומורה דנהרג על שם סופו? אלא ודאי דמה שלא נענש ישמעאל באותו פרק הינו משום שאיני מעניש אלא מבן עשרים, כתרוץ מהר"ש יפה ז"ל, וכן איני מעניש על העתיד אלא באשר הוא שם. ואם כן, כשם שגבהו דרכי מדרכי בני אדם באלו הדברים, הכי נמי גבהו דרכי מדרכיכם לענין מיתה ותשלומים, דאף על גב דבדיני אדם אין אדם מת ומשלם, מכל מקום בדיני שמים אדם מת ומשלם. הרי שלך לפניך, דבזת מצרים היה חלף העבודה, וכמאמר גביהא בן פסיסא, ובזת פי החירות היתה הבטחת השם לאברהם באמרו "ואחרי כן יצאו ברכש גדול".
 |
מהדורה זמנית - הבהרה הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |