פרי תואר/יורה דעה/קיג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

פרי תואר יורה דעה קיג

א

דבר שאינו נאכל וכו'. כתב הר"ן בפ' אין מעמידין וז"ל מה"מ דכתיב אוכל בכסף וכו' ומים וכו' מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אף אוכלים נמי וכו' שלא נשתנו מברייתן ע"י האור וכו' מדרבנן ואסמכוה אקרא וכו'. ונ"ל דמ"מ כיון דאסמכוה אקרא דומיא דקרא בעינן וכל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור כגון קליות, אפי' הוא דבר שאין נאכל כמות שהוא חי ועולה עש"מ אין בו משום בישולי גויים וכו'. ומדברי רש"י למדתיה, שכתב בברייתא דהחמין והקליות מותרים מפני שלא נשתנו מברייתן ואף דברי הרי"ף מטין כן שכתב חמין וקליות וכו' ואם לא היה ז"ל סובר כן לא היה צריך לכתוב זה כיון שהוא כותב לישני דסוראי ופומבדיתאי וכו'. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ז מהמ"א וכן קליות ש"ג מותרים דלא גזרו עליהן שאין אדם מזמין חבירו על הקליות עכ"ל.

ראיתי להפר"ח שהקשה לדברי הר"ן אמאי אסרינן ביצה צלויה גם מהנהו אהיני מרירי ומציעאי וגם אמאי לא נתיר צלי של גוים. והעמיד דעת הרשב"א מכוח אותם קושיות. ודבריו לא ישרו בעיני בזה, כי ממה דכתב הר"ן להצריך שינוי ברייתן הגם שרוא' דאסרו ביצה צלויה ודג צלי הרי הוא מורה באצבע כי כל כי האי מיקרי נשתנה מברייתו כי כל שאתה מכיר בבישולו ובצלייתו ואינו עדיין חי מקרי נשתנה מברייתו. וביצה פשיטא שע"י בישול הוא ניכפת ומשתנית וכל צלי מנכר צלייתו וגם ההיא דמייתי הש"ס דההוא גוי דהצית האור באגם ונתבשלו החגבים דהוו באגמא וקאמר הש"ס כל החגבים אסורין וכו' ודאי דאנן סהדי דנשתנו החגבין מכמות שהיו בחיים חייתם ואין קושי לדעת הר"ן ורש"י דבשיטה אחת קיימי אלא דמוכרח לומר דקליות לא נשתנו כלל מכמות שהיו מקודם ואין אדם מכיר בהם אם הם קליות והגם שאנו רואים שמשתנים אולי כי לזה כתב רש"י וז"ל קליות יבשו בתנור ע"כ ובכה"ג לא מנכרי כלל:

ולענין הלכה לכאורה היה נראה לומר דכיון דהא מלתא דרבנן, בשל סופרים הלך אחר המקל שהוא הר"ן:

אכן אחר ההשקפה לא היא כי דעת כל הפוסקים לחומרא. וזה יצא ראשונה: הרמב"ם שהביא הר"ן להדיא, וגם הרי"ף נראה לי להוכיח ולהטות מדברי הר"ן ז"ל, כי הרב אינו מחלק בין נשתנו ללא נשתנו ממה דלא העלה על ספר דברי הש"ס דקאמר מה מים שלא נשתנו מברייתן שממנו ידענו דבר זה שהדבר תלוי בשינוי דזולת זה מנין נדע לחלק לתלות איסור בש"ג בשינוי וממה שלא העלהו בהלכותיו היא ראיה חותכת וברורה דחילוק זה דנשתנו מברייתן ולא נשתנו אינו מעלה ואינו מוריד. ומ"ש הר"ן דממה שהוצרך לכתוב הרי"ף ההיא דחמין וקליות ולא הספיק במה שכתב לישני דסוראי ופומבדיתאי, אין דבריו נראים בזה, כי על מי סמך עלי להתנבאות נבואה לעשות חילוק זה דנשתנו ולא נשתנו כיון דלית לן יסוד וידיעה לחילוק זה כמ"ש:

ועוד אדרבא האמת הוא דטעם הקליות הוא מטעם שאינם עולין על שלחן מלכים כמ"ש רמב"ם כי מן הסתם לא פליגי רבוותא בהכי ואמרינן כי הרי"ף הוא קמ"ל דקליות אין אדם מזמין חבירו על הקליות ודבר זה אינו מבורר מלישני דסוראי ופומבדיתאי כי מי יאמר דקליות אינם עולין עש"מ ולזה קמ"ל הרי"ף והרמב"ם וא"כ הרי"ף בשיטת רמב"ם קאי. וגם הרא"ש ממה שהשמיט ההיא דדומיא דמים כמעשה הרי"ף, מוכחא מלתא דלא שנא ליה. וגם הרשב"א הכין סביר בהדיא. וכיון דגדולי המורים סברי לאסור אפי' לא נשתנו הכי נקטינן. גם הר"ן ממה דמייתי דברי הרמב"ם בסיום דבריו מורה באצבע דאית לחוש לדבריו. והדברים פשוטים דכל שאינו נאכל כמות שהוא חי ועולה על ש"מ ללפת, לא שנא נשתנה לא שנא לא נשתנה אסור:

ב

וגם עולה על שלחן מלכים. היא דעת הרמב"ם וגם התוס' בשם ר"ת הוכיחו הכי דסובר הש"ס דתרתי בעינן אינו נאכל כמות שהוא חי ועולה על שולחן מלכים ממה דקאמר הש"ס מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא דכולהי אינם נאכלים כמות שהם חיים ואינם עולים על ש"מ ולא קאמר נמי איכא בינייהו גבינות ודבש, ש"מ דסברת הש"ס דלאקולי עבדינן או ללישנא דפומבדיתא עצמה הכי סביר דאקולי מקיל. וגם הרא"ש כדברי ר"ת דייק מדלא קאמר הש"ס אלא הני דאינם עולים עש"מ וכולהי אינם נאכלים כמות שהם חיים. מעתה שמעינן דחטים אינם נאכלים כמות שהם חיים דאי נכמש"ח לא הוה אמר תלמודא איכא בינייהו דייסא, דדייסא לכ"ע שרי דאינו עולה עש"מ ונאכלים כמות שהם חיים:

והרשב"א בתורת הבית כתב דדייסא נכמש"ח ועעש"מ, וכתב שהראב"ד סובר כן, והוכיח מהירושלמי ופי' דברי הש"ס דמאי דקאמר איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא עז"ה דגים קטנים וארדי ללישנא חדא (ודייסי) [ודייסא] ללישנא חדא כי דייסא עעש"מ ונאכלת כמש"ח ודלא כהתוס' והרא"ש דלדידהו הדייסא אינה עעש"מ ואינה נאכלת כמש"ח דאם היו סוברים דעולה עש"מ ונאכלת חיה לא היו מוכיחים מידי מהש"ס דסובר דבעינן תרתי וגם רמב"ם ממה דהצריך תרתי כדעת התוס' סבירא ליה ועוד ממה דקא יהיב טעמא בקליות שכתב בפ' ט"ז מהמ"א וז"ל וכן קליות של כותים מותרים ולא גזרו עליהם שאין אדם מזמן חבירו על הקליות ע"כ ואי תימא דסובר הרב דחטים נאכלים חיים אמאי קא מהדר לטעם שאין אדם מזמן וכו' תיפוק ליה שנאכלים חיים ונפקא מינה נמי למי שעשה תבשיל מהם בדרך שעולה עש"מ לישתרי אלא ודאי דסובר דחטין לאו בני אכילה כשהם חיים וגם רש"י סובר כן שפי' בד"ה דגים קטנים וכו' כדעת התוס'. גם ממה דקא יהיב טעמא בקליות דלא נשתנו מברייתן ש"מ דאינם נאכלים כמות שהם חיים. וכן הר"ן סובר כן כי הסכים הוא לדעת רש"י בטעם קליות ומתוך דבריו תשמע בהדיא דסובר דחטים אינם נאכלים חיים וכן הבין בדעת הרי"ף דטעם הקליות כטעם רש"י וכיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורש"י ור"ת והר"ן סוברים דחטים אינם נאכלים חיים מתחייב לומר דדייסא אינה עולה עש"מ מדקאמר הש"ס איכא בינייהו דלישני דייסא, ואי דייסא עולה עש"מ לכולהו לישני אסור. וכיון שכן, מסקנא דמלתא דלא כהרשב"א דחיטי אינם נ"ח ודייסא אינה עולה עש"מ. ומה שהעלה הפר"ח ליכא למיחש לקמחיה במה שכתב וז"ל אורז ודייסא שדברים אלו אף שאינם באים ללפת את הפת אסירי משום בישולי גויים ע"כ לא תקום ולא תהיה דעת זו אלא דייסא אין בה משום בש"ג מטעם דאינה עולה עש"מ כדכתיבנא אבל האורז נראה דאסור מטעם דעולה עש"מ וחשיב טובא מדייסא:

ג

או לפרפרת שבשלו גויים. היא דעת הטור וכתב הב"י שלמדה ממ"ש רמב"ם המ"א וז"ל פולין ששולקין הכותים אסורים במקום שעולין עש"מ משום פרפרת ע"כ וכו' ודחה הפר"ח דעת הטור מלישנא דגמרא דקאמר בהדיא ללפת את הפת דמוכח דכל שאינו ללפת לא אסיר ומה שהוכיח מרמב"ם אינה הוכחה דמיירי ללפת ואני אומר דכל כי האי אין ברירת הפר"ח ברירה כנגד דעת הטור כי הטור לא נעלם ממנו לישנא דגמ' דקאמר בפי' ללפת וכו' ואע"פ כן אסר הפרפרת ודעתי נוטה לומר כדברי הטור מסברא כי החגבים דקאמר הש"ס בהדיא דאסור מההוא עובדא דהצית גוי וכו'. ואחר האמת החגבים לא חזו ללפת את הפת ואינם אלא פרפרת בעלמא ואסור וגם הפולין כך דכתב הרמב"ם ששולקין הגוים אנן סהדי דלאו בני לפתן נינהו וגם ממה דכתב רמב"ם בדין הקליות של גוים דמותרים מטעם דאין אדם מזמין חבירו על הקליות ע"כ אי תימא דבעינן דוקא ללפת את הפת אמאי קא יהיב טעמא דאין אדם מזמן וכו' תיפוק ליה מטעם דלאו בני לפתן נינהו. ומה שיישב הפר"ח בזה לא מסתבר ולא מתקבל אלא הדברים כפשטן:

שבתי וראיתי כי האמת הוא לשמוע דברי הטור כי מתניתין דקתני אלו דברים שאסורים וכו' והשלקות וכו' ע"כ מי קתני השלקות דללפת סתם קתני כל שלקות וא"כ בהכרח לפרש מה דקאמר בש"ס ללפת לאו באו לשלול דבר חשוב שאינו מלפת והוי כפרפרת כמו שלא באו לשלול האורז והדייסא גם לדעת הפר"ח אלא כוונתם הוא דכל דאית ביה טעם לשבח שם לפתן עליו ובא בקביעות סעודה לאפוקי קליות שאינם בני לפתן והפרפרת הגם שאין אוכלי שלחן המלך מלפתין בהם את הפת עכ"ז בני לפתן הם כי אחרים הדיוטות מלפתין בהם את הפת. אסיקנא דדעת הטור עקר:

ד

עירב וכו'. ובהיכא דהוי בתערובות מה' המינים הם עיקר כדקי"ל לענין ברכות ולמאי דאסיקנא דהלכתא כדעת הרמב"ם והתוס' והר"ן דחטים אינם נאכלים כמות ש"ח כל דאית ביה מכל ה' המינים אסור הגם דתערובתו מרובה ממנו:

ה

פנאדא וכו'. עיין מה שכתבתי בסי' קי"ב ס"ו דלכל הסברות וגם לדעת התוס' אסור גם להרא"ה דמיקל בטעם בישולי גוים אפשר דיודה גם הוא באיסור פנאדא כי גוף השומן מתערב בו ולא טעמו דהשומן נוטף בעיסה וגם רישומו ניכר בה:

ו

יש מי שמתיר וכו'. כל כי האי אמינא ביה בשל סופרים הלך אחר המקל ומה גם בנדון זה דאינה אלא גזירה בעלמא:

ז

גוי שבישל וכו' ואפילו במקום שעעש"מ. מכאן מוכח דאין הולכין אלא כפי המקום וכפ"ז במקומותינו הכמהין והפטריות עולין עש"מ הם לשבח כדעת האו"ה ומה שדחה הפר"ח בס"ק ג' מהש"ס אין ראיה, דהאידנא עולים הם והכל כפי המקום והדברים פשוטים:

ח

אבל אם כיוון לשם בישול. מדלא מפליג במציאות דמנח ישראל בשר בידיעת הגוי דאסור כדעת הרי"ף והסכימו עמו הרא"ש והטור ורבינו ירוחם ש"מ דבכה"ג שרי כל דלא מכווין הגוי לשם בישול וראיתי בב"י דטעם דפסק דלא כהרי"ף הוא מטעם דלא ראה שום פוסק חלק בהכי וגם הר"ן כתב על דעת הרי"ף דאינו מחוור ע"כ. ואומר הן אמת לכאורה פשטא דסוגייא דלא כהרי"ף דהא שרי חגבים הגם דמן הסתם ידע גוי בהו וגם שרי למיכל מריש אוניה דרישא דחריך הגם דידע רישא ודאי דמבשל ריש אוניה בהיכא דחריך רישא לאעבורי שער דאמרינן לאעבורי שער קא מכווין ה"נ נימא לשרורי מנא קא מכווין הגם דחזא לישראל כד קבריה לקרא:

ואחר ההשקפה אין קושיא לדעתיה דהרי"ף ז"ל דדוקא בחריך רישא ובחגבים הוא דשרי תלמודא מטעם דאנן סהדי דלאו לבשולי מכווין דהא לא מצי לחריך רישא ולא בשילי אוניה וגם לא מצי להבריח החגבים מן האגם קודם שיצית האש באגם ובכה"ג הוא דשרינן משא"כ בהא מלתא דקבר ישראל בפני הגוי קרא והצית הגוי האש אנן סהדי דלבשולי קמכוון ממה דלא שקיל לה והגם דיוכל לומר האומר דמאי חזית לומר דלבשולי קרא קמכוון דלמא לשרורי סכתיה מכווין, עכ"ז כלום מנא מצית אמרת דבהיכא דאיכא לתלות להקל תלינן ולא להחמיר לומר לבשולי קמכווין הגם דאיכא נמי מלתא אחריתי חיישינן נמי דלבשולי מכווין מההיא דחגבים וריש אוני דרישא והתם היינו טעמא כדכתיבנא ולעולם כל דידע הגוי דאיכא מידי באתונא דבעי בישול והבעיר האור אדעתא דמאי דאיכא התם עביד ומדקדק להבעיר באופן המועיל לבשולי מאי דאיכא התם וכיון דדברי הרי"ף מילי דסברא הם ותלמודא מתיישב שפיר ולא אשכחן שום פוסק דפליג בהדיא ואדרבא הרא"ש ורבינו ירוחם והטור טעמו טעמיה ונטו אחריו, מי הוא אשר יטה עורפו כנגדם. ומה שכתב הב"י כי לא נמצא חילוק זה בפוסקים לא ידענא אהי מנייהו קאי, דהרמב"ם ז"ל השמיט האי דינא דסכתא ולא הזכיר לא דקבר מעיקרא ולא דקבר לבסוף ואפשר אי הוה כתביה הוה מחלק כדברי הרי"ף. ושאר הפוסקים נמי נוכל לומר דלמאי דכתיבנא דדוקא לא התירו אלא במציאות דהצית האור באגם וחריך רישא ודדמי ליה וממילא אי במציאות דקבר קרא לעיני הגוי ובתר הכי הדליק הגוי התנור דלא דמי לאגם ורישא אסיר ואשר על כן נראה דאסיר כדעת הרי"ף והרא"ש ור"י והטור:

ופש גבן לתת טעם לרמב"ם ז"ל אמאי השמיט דין זה דסכתא אי אמרינן לבשולי מנא קא מכוין או לשרורי מנא ואין לומר דפשיטא ליה מלתא דלשרורי מכוין דהא תלמודא נחית לאשמועינן הא מילתא כדקאמר ס"ד לבשולי קמ"ל. ומה גם דהש"ס בפ' כלל גדול קאמר אהא דקאמר התם מאן דשדא סכתא בשבת חייב משום מבשל וקאמר הש"ס פשיטא ומשני סד"א לשרורי מנא קמ"ל לבשולי. ואין לומר דסובר רמב"ם דלבשולי קא מכוין מההיא דפרק כלל גדול דקאמר פשיטא דחייב משום מבשל ודלא כרבינא דבפ' אין מעמידין זה אינו ממה דקאמר הש"ס אהא מילתא דרבינא פשיט דלשרורי מכוין לא מצי לפלוגי אדברי הש"ס. וישוב הסוגיות כתבו התוס' והר"ן דלענין שבת כל דהוי כעין בישול חייב ולזה קאמר בפרק כלל גדול פשיטא ומשני ס"ד דאין בו כלל דמיון הבישול אלא לשרורי מכוין קמ"ל ובפ' אין מעמידין פריך פשיטא דלענין בישול גוים הא הוי לשרורי ומשני ס"ד דלבשולי ותטעה לאסור קמ"ל:

ומה מאוד תגדל התמיהה על מרן דהשמיט דין זה אחר ראותו שכל הפוסקים פסקו דלשרורי מכוין וגם הטור כתבו. ולו יהיה שסובר איזה טעם בדברי רמב"ם, עכ"ז כל הפוסקים פליגי עלויה ועל מי סמך מרן בזה:

ונראה לי לומר דרמב"ם ז"ל סובר דכיון דקדם תלמודא בפרק כלל גדול לומר דפשיטא ליה דאית ביה מין בישול וחייב משום מבשל ואע"פ כן קא פריך הש"ס ארבינא פשיטא דלשרורי מכוין הגם דהרגיש' דאית ביה בישול כמו שגילה דעתו סתמא דתלמודא בפרק כ"ג ואף על פי כן קאמר פשיטא א"כ איגלא לן מלתא דשינוייא דמשני סד"א לבשולי מכוין לא מהני לקושיית פשיטא אלא לסברת רבינא קאמר ולרבינא איצטריך לאשמועינן דהטומן סכתא בשבת חייב משום מבשל והבן. אבל קושטא דמילתא הדברים פשוטים הם ואינם צריכים ליאמר ולזה השמיטה רמב"ם והזכיר דינה בה' שבת דחייב משום מבשל. וזה לדרך רמב"ם, אבל לדעת מרן שדרכו הוא לבאר הדברים קשה ואולי שסמך על מה שכתב בס' זה וז"ל אבל אם כיון הגוי לבישול כגון שהסיק את התנור לבשל בו וכו' משמע דווקא לבשל בבירור וסיכתא אינו ודאי מבשל:

ט

אם הניח גוי. בהיכא דהניח ישראל וגמר גוי אליבא דכ"ע אפילו גמר גוי קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי ובהיכא דהניח גוי וגמר ישראל איכא פלוגתא לפוסקים, איכא מ"ד דוקא קודם שהגיע למאכל ב"ד ואיכא מ"ד דאפי' לאחר שהגיע למאכל ב"ד. והכריע הפר"ח כמ"ד דאפי' בתר דהגיע למב"ד:

ולי נראה איפכא דדוקא קודם אבל בתר הכי לא מהני דהכי דייקא שמעתא דגרסינן התם בפרק אין מעמידין (דף ל"ח) וז"ל אמר שמואל הניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא גוי והפך בו מותר ומסיק דע"י גוי מיקרב בישוליה וגרסינן תו התם וז"ל אבעיא להו הניח גוי והפך ישראל מהו אמר רב נחמן ב"י קל וחומר גמרו ביד גוי מותר גמרו ביד ישראל לא כ"ש ע"כ, הנה ממה דקא גמר גמרו ביד ישראל מגמרו ביד גוי תתחייב לומר דגמרו ביד ישראל כגמרו ביד גוי וכשם דגמרו ביד גוי הוי קודם שהגיע למב"ד ה"נ גמרו ביד ישראל שלא הגיע למב"ד דאלת"ה מאי ראיה שאני התם דאמרינן אפי' גמרו ביד גוי ש"ד מצד דעכ"פ עביד ישראל מעט בעיקר בישולו קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי משא"כ הא דגמרו ביד ישראל דכל בישולו מתחילתו עד שנגמר למאכל בן דרוסאי הוי על ידי גוי ומאי ק"ו ואי אמרת דהוי סברא בעלמא איה"נ דהש"ס מצי למסבר וסברתו סברא ברם הכא דתלי זייניה בדינא דשמואל גילה דעתו דלאו סברת עצמו קאמר אלא דן מההיא דשמואל א"כ אין לנו אלא מאי דאייתינן בדינא דק"ו מההיא דשמואל ודוקא קודם שהגיע למב"ד ופשוט וכפסק מר"ן בס"ט:

י

ואפי' לא היה מתבשל וכו'. הגהה זו אין לסמוך עליה דהש"ס סבר להדיא להפך דקאמר אההיא דשמואל דהפך גוי דאייתינן בסמוך ה"ד וכו' דאי לא הפיך ביה לא הוה בשיל אמאי מותר בישולי גוים הוא. ומה דלמד הרב דין זה בת"ח מדין חיתוי דאמרינן מהני כ"ש כה"ג ע"כ אני אומר דאין הנדון דומה דבחיתוי איכא למימר דשרי מטעם דמסייע בבישול והוה ליה מבשל הישראל מעט וכמו שכתב האו"ה וז"ל אך יזהר כשמחתה בגחלים שאותו היתוי יועיל לתקן האש למהר בישולו ע"י ישראל משא"כ הא דהניח ישראל ולא היה מתבשל בהנחה זו אפילו ישהה כל היום ובא גוי והפך ובמעשה הגוי נתבשל הוה ליה כאילו לא עביד ולא מידי ולא הועילו מעשה ישראל בתבשיל כמועיל החיתוי דמקרב בישוליה וסברא היא ודלא כהפר"ח דדחה דברי רמ"א בין בדין זה בין בחיתוי ולדעתי דלא כרמ"א בדין זה וכרמ"א בדין החיתוי:

יא

או חיתוי בגחלים וכו'. דוקא שחיתה קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי וכמו שכתבתי למעלה ודוקא חיתוי המועיל להוסיף הבישול וכמו שכתבתי למעלה בשם האו"ה:

יב

נתן ישראל וכו' וסלקה ובא גוי והחזירה וכו'. מדברי מר"ן משמע דבכל גוונא כל שהגוי מחזיר הקדירה קודם שהגיע למב"ד אסור ואפי' הגוי סלקה והחזירה אסור. והב"ח חלק והתיר כל שהגוי סלקה והחזירה ודחהו הפר"ח בשתי ידים. דע כי הרשב"א בתורת הבית אמר כן להדיא דבכל גוונא אסור זולת בהיכא דליכא אלא ספיקא אם סלק והחזיר דלקולא:

והגם דדעת גדול שמה דעת עכ"ז אני דן בזה דלא כוותיה להלכה ולא למעשה, ממה דגרסינן התם בפרק אין מעמידין וז"ל והאמר רב אסי אר"י כל שהוא כמב"ד אין בו משום בישולי גוים הא אין בו כמב"ד יש בו משום בישולי גוים התם כגון דאותביה בסלתא ושקליה גוי ואותביה בתנורא ע"כ וקשה אמאי הוצרך הש"ס לכולי האי דאותביה בסלתא וכו' ולימא כגון דשקליה ואותביה בתנורא דמדקאמר דאותביה בסלתיה ש"מ דלא מהני שקליה מתנורא והדר אותבי הגם מההיא מתני' דמייתי הש"ס דשרי לגוי להפך עד דאתי ישראל מבי מדרשא ומן הסתם מגביה הוא הצלי לראותו לדעת אופן דמהפך ביה והדר מנחיה ואע"פ כן שרי לכתחילה א"כ מוכיחין הדברים דלא גזור בבישול הגוי בהיכא שכבר היה מונח במקום שראוי להתבשל ובא גוי והפך בו וסלקו מעל האש לצורך זמן מועט ואפי' סלקו ישראל לחתויי ובא הגוי והחזירו שרי אלא דמסתפק אני בהיכא דסלקו ושהא מסולק מעל האש עד שנתקרר דכאשר מחזירו הגוי הוי כתחילת בישול כיון דכבר פסקו מעשה ישראל ולא מנכר כלל דכבר נצטנן כההיא דמחלקינן בהחזרת הקדירה על הכירה בשבת בין נצטנן ללא נצטנן אבל כל שעדיין נכרים מעשה ישראל והונח מתחילה ע"י ישראל במקום שראוי להתבשל שרי ולא גזרו בבישול גוים כה"ג ודוקא דהונח בסלתא וכו' דקא דייק הש"ס, והרי"ף והרא"ש כתבו ג"כ האי לישנא דהונח בסלתא:

ומה שרצה להוכיח הרב מההיא דפ"ק דע"ז (יא:) דקאמר לא הלכת מימך לצור וכו' ופי' הרב הענין באופן דאהני ליה ולא הבינו לראות מה שפירש"י ז"ל הפך דבריו וז"ל משום בישולי גוים דלמא סמיך ישראל לגוי לבשוליה וקא אכיל בישולי גוים הרי להדיא דקדק הרב דהטעם הוא דלמא יסמוך ישראל על הגוי לבשל ליה פי' לשפות דידיה ודישראל ודו"ק דלא כהפר"ח:

ומה שהוכיח מהירושלמי, לשון זה של הירושלמי צריך פי' כי רבי יוחנן דקאמר ישראל שופתה גוי מנערה מתוך דבריו מובן כי אפי' יחזיר גוי שפיר דמי מדלא קאמר מחזיר ישראל משמע שאין קפידא אלא בשפיתה מתחילה ולא חש לומר ומחזיר גוי דסתמו כפירושו כיון דבידו היא איהו מנח לה כל שלא פירש ואמר ומניחה ישראל והגם דקאמר בש"ס סברין מימר מניח ישראל איו הכרח לסברא זו וכיון דדייקינן מתלמודא דילן דלא כההיא סברא גם דברי ר"י יותר מכרעו דאפי' ישראל והגם שהיה מפורש בדברי הירושלמי דהחזרת גוי אסור כיון דתלמודא דילן לא סבר לה שרי ומה גם דכד דייקינן שפיר דברי הירושלמי יש לפרושי דלא פליג אתלמודא דילן והוא במה שנחקור לדעת מאי דבעי ר' יוסי אהא דקאמר והוא שנתבשל כמב"ד אם כשנתבשל כמב"ד למה לי ישראל מחזיר אפי' גוי מחזיר ע"כ ולא משני הש"ס מידי לההיא דר"י. ונראה כי הש"ס לא חש לשנויי והטעם הוא דהכא מיירי לכתחילה לעשות התבשיל ישראל וגוי צריך לעשות על האופן האמור שישראל ישפות וגוי יחתה אבל החזרה אין להחזיר לכתחילה ואם החזיר גוי לא יאמר התבשיל ומטעם זה אפי' נתבשל כמב"ד צריך להחזיר ישראל לכתחילה ואם החזיר הגוי לא יאסר התבשיל כשמעתין וכדעת ר' יוסי דכל שנתבשל כמב"ד אין בו משום בישולי גויים וכפ"ז אין הוכחה מהירושלמי וכיון דתלמודא דילן מוכח הכי הכי נקטינן ודלא כהרשב"א וגם שום פוסק לא הזכיר חומרא זו כלל:

יג

והניח גוי לשומרו ולהפך בו וכו'. היא דעת הרשב"א ולדעתי אפי' סלקו הגוי והחזירו שרי וכמו שהוכחתי בסמוך דשרי אפי' הניח לפנינו:

יד

דגים קטנים וכו'. ולפעמים שעושים אותם בקמח כדי לטגנם אין בכך כלום ובתר העיקר אזלינן והם הדגים והגם דכל דאית ביה מה' המינים הוא העיקר שאני כה"ג דעיקר שעושין הקמח הוא כדי שלא ידבקו הדגים במחבת והגם שמוסיף קצת טעם מחמת הקמח עכ"ז לאו להכי עבידי ושרי ודמי הא למה שכתבו התוס' שעושין אותו לדבוקי בעלמא ולא מבעיא לדעת הרשב"ץ שהביא הב"י דקא שרי מיני מתיקה שעושים הגוים מקמח ודבש דשרי כה"ג אלא גם לסברת הפר"ח במלבן יודה בכה"ג דדוקא בהיכא דהקמח מכשיר המשקה וגם לא דמי למיני מתיקה שעושים הגוים מסולת ודבש שע"י הסולת נתקן הדבש לאכילה משא"כ קמח שעושים על פני הדגים אין עושין אלא דבר מועט שלא ידבקו במחבת ולא דמי להרסנא דקאמר הש"ס קמחא עיקר:

טו

דגים קטנים וכו'. אבל דגים גדולים וכו' אסורים. אמרתי לעמוד על עקרן של דברים בש"ס ובפוסקים:

גרסינן בע"ז דף ל"ח וז"ל אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים ע"כ. ופירש"י מלוחים נאכלים כמות שהם מחמת מלחם ע"כ פי' וכיון שנאכלים כמות שהם אין בהם משום בישולי גוים. והתוס' ז"ל כתבו וז"ל דגים וכו' פי' אם בשלם גוי אחר שמלחם ישראל שרו כיון שקודם בישולן היו נאכלים מחמת וכו' מלחם וכו' והשתא ניחא דלא תקשה לקמן דרבי יוחנן דאמר דג מליח וביצה צלויה אסורה דהתם מיירי במלחו גוי והכא מיירי במלחו ישראל ע"כ וזה מסכים לשיטת רש"י.

גם רמב"ם כתב פט"ז מהמ"א דין י"ו וז"ל ודגים קטנים שמלחן ישראל או גוי הרי הן כמי שנתבשלו מקצת בישול ואם צלאן גוי אח"כ מותרים וכל שבשלו ישראל מעט בישולו בין בתחילה בין בסופו מותר ע"כ א"כ דסובר כפי' רש"י והתוס' דההיתר הוא בישול שאחר מליחה ולכאורה משמע דוקא דגים קטנים הוא דמהני להו מליחה ואין בהם משום בישולי גוים אבל לא גדולים מדלא קאמר דגים סתם והכי דייק רשב"א בתורת הבית הארוך ודחה דלאו דוקא קטנים.

תו גרסינן התם וז"ל דג מליח חזקיה שרי ורבי יוחנן אסר. ופירש"י וז"ל חזקיה שרי דלאו הוא בישול ור"י אסר דזהו בישולו ע"כ משמע דפלוגתייהו במליחה וכן כתבו התוס' בד"ה דגים קטנים דפלוגתייהו במלחו גוי כמו שכתבתי בסמוך ופירש הרשב"א בתורת הבית דברי חזקיה ור"י לשי' רש"י והתוס' דחזקיה סבר דלא גזרו בישולי גוים אלא בבישול שע"י האור ור"י סבר דכל מין בישול גזור והנה תתחייב לומר דמליחה זו מכשרת הדגים לאכילה כשיעור בישול מב"ד דאי לת"ה לו יהיה אלא גזרו במליחה עצמה כיון דלא חזי דג זה במליחה זו לאכילה שרי דלא עדיפא מליחה מהאור דאינו אסור אלא אם בשלו הגוי כמב"ד וכיון שכן תתחייב לומר דאם בישול גוי לדגים אלו מותרים בין גדולים בין קטנים דהכא סתם קאמר דג מליח ועוד דאי הוו סברי רש"י והתוס' לחלק בין גדולים לקטנים לענין בישול הוה להו לאפרושי פלוגתייהו דר"י וחזקיה בבישול דג מר סבר דהוי כדג קטן דחזי לאכילה ושרי לבשלו ומר סבר דלא, ולא הוה להו לחדש דין חדש לומר דפליגי במליחה והוא דבר רחוק כמו שכתבו רמב"ן והרשב"א בת"ה הארוך. אלא ודאי דל"ש גדולים ל"ש קטנים ופשוט. והרמב"ם כתב שם בפ' י"ז מהמ"א וז"ל דג שמלחו גוי ופירות שעשנן עד שהכשירן לאכילה הרי אלו מותרים, מליח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל ע"כ. הנה דעת רמב"ם כדעת רש"י ותוס' דפלוגתייהו דחזקיה ור"י בדין המליחה אי [הויא] (הויה) בכלל הגזירה או לא ופסק כחזקיה מטעם דקאי בר קפרא כוותיה. וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרשב"א בת"ה הארוך. אך לא ביאר רמב"ם דעתיה בדין אם בשלו גוי:

ונראה כי מן הטעם עצמו שהוכחנו לדעת רש"י ותוס' נוכיח גם כן לדעת רמב"ם דאם בשלו גוי שרי. וסמך רמב"ם על מה שכתב בדין שלפני זה בדגים קטנים דל"ש ליה גדולים וקטנים. ולהבין דעת רמב"ם על בורייה צריך לדעת טעמו ז"ל למה לא הספיק לו במה שכתב בסי' י"ו שהתיר בהדיא מליחת גוי וצלייתו אחר מליחה כמו שכתבתי לך לשונו למעלה. והיה נראה לכאורה לומר שכל עצמו לא כתב דין זה אלא לומר שלא התיר אלא המליחה לא הבישול שאח"כ וזה אינו כי העקר חסר השתא דכל עצמו לא אתא אלא לאסור הבישול שאח"כ לא הוה ליה לאשמועינן אלא דין זה ונמצא העקר חסר. והנכון בעיני לומר בפי' דברי רמב"ם הוא דבדין י"ו כתב דיני הכשר מקצת בישול והודיענו מתחילה מציאות שמלח הגוי דג שבזה נעשה הדג קצת ראוי, וגמר ראויתו הגוי עצמו על ידי הבישול. וכתב עוד אם נעשה מקצת הבישול ע"י ישראל וגמר הגוי הבישול דשרי בכל גוונא. ובדין י"ז חזר להודיע אפילו עשה מליחה שהתקין הדג לאכילה. וזהו דדייק הרב עד שהכשירן לאכילה מה שלא כתב כן במליחת דגים קטנים שאחר האמת כשזכר המליחה בתחילת הענין היל"ל והכשירן לאכילה, אלא דהתם מיירי שמולחים אותם כל דהו ובאותו מלח כל דהוא שעושים להם מכשירין אותם קצת אך לא כהכשר המליחה שעושים להם מלח הרבה לפעמים ואינם ראוים אלא לכוס והא הוי כנתבשל ביד גוי ואע"פ כן שרי מטעם דלא גזור אלא בבישול ע"י האור וכפ"ז לא שנא גדולים לא שנא קטנים כל שמלחם עד שהכשירן לאכילה ע"י המלח אין בהם משום בישולי גוים. וכפ"ז נקט תלמודא בישול דגים קטנים מלוחים דשרי ומכ"ש גדולים וגם רמב"ם כתב קטנים ומכ"ש גדולים ודוקא דהוכשרו לאכילה ע"י מליחה זו כמו שכתב רמב"ם אבל גדולים שמלחן כל דהו לא חזו לאכילה ואם בשלם גוי אסור ומעתה כל מה שכתב הב"י בדיוק דברי רמב"ם ודברי רש"י מחילה מכבוד הרב לא יצא ידי חובת עיונו הזך והבהיר ומה שכתבתי עיקר:

ועוד תמצא שהרמב"ם ז"ל השוה דין דגים מלוחים לדין המעושן, והמעושן תלמוד הירושלמי ערוך הוא דאין בו משום בישולי גוים. ואי תימא דלא חזי אפילו לשיעור מאכל ב"ד איצטריך תלמודא לאשמועינן דלית ביה משום בשולי גוים, אלא ודאי דכל שהוכשר בין ע"י מליחה בין ע"י עישון אין בו משום מב"ד וזו ראיה חותכת:

ומה שכתב הרשב"א בתורת הבית הקצר בדגים גדולים מלוחים אית בהו משום בישולי גוים:

דע כי רמב"ן וראב"ד והרשב"א סוברים שיטה אחרת בפי' דפלוגתייהו דחזקיה ור"י, דלכ"ע מליחה לא באה בכלל הגזירה דב"ג ופלוגתייהו היא בבישול גוי דבתר מליחה, מ"ס דדגים גדולים לא סגי להו במליחה ומ"ס סגי ליה במליחה ונאכל כמות שהוא ושרי בב"ג. ופסקו רבוותא כחזקיה דשרי אפי' בגדולים אלא דרבינו יונה רבו דרשב"א פסק כר"י דאסר והרשב"א פסק בת"ה הארוך כחזקיה ובקצר פסק כר"י. וכיון דכולהו רבוותא כחזקיה סברי הכי פסקינן ומה גם בשל סופרים וכל מה שהכריח הב"י בדין זה אין הכרח כלל ולא נמצאת סברא זו לאסור הדגים הגדולים אלא ברבינו יונה וטעמו הוא משום דפסק כרבי יוחנן וכבר הודעתיך דכל הפוסקים כחזקיה ובר קפרא ס"ל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והר"ן והתוס' ורש"י וגם הרשב"א בת"ה הארוך אלא דבקצר כתב כדעת רבו. לכן פסק הלכה הוא דכל דמתכשרי דגים לאכול ע"י המליחה הגם דהויא אכילתם קצת ע"י הדחק כמאכל בן דרוסאי שרי ולא דמיא לביצה שנגמעת חיה דזה הוי דוחק גדול ואינה דומה למליחת הדגים ופשוט:

טז

והמעושן. הרב בב"י הוכרח במעשיו לומר דאם בשל גוי המעושן דאסיר, ואין לשמוע לו בזה אחר המחילה מכבוד תורתו וקידה מול תפארתו, כמו שהוכחתי בסמוך. ודווקא במעושן שעישנוהו לאוכלו כך בעישון דמסתמא מכשירין אותו לאכילה בהכי ודעת הב"י לאסור אפי' בכה"ג:

יז

ביצה וכו'. ונראה דכל שבישל ישראל הביצה כל דהו אין בה משום בישולי גוים וכל שבשלה גוי כל דהו הגם שכתבתי למעלה דאם בישלו גוי כמאכל ב"ד לא מהני בישול ישראל הכא יש להקל דהא איכא מאן דסברי דאין בה משום בישולי גוים ואיכא מאן דפסק הכי לכן יש להקל ומה גם במילי דעקרם מדרבנן:

יח

תמרים. קים להו לרבנן דאינם נאכלים אפילו כשיעור הנאכל בשר מבושל כמב"ד דהגם דמבעיא ליה בש"ס פשיט ליה דר"א קאסיר והתפוחים החריפים אין בהם משום ב"ג דנאכלים הם חיים וגם החבושים נאכלים הם חיים והגם דהאו"ה כתב דהחבושים אין נאכלים חיים, במקומותינו נאכלים חיים לכל, ואותם החבושים שאינם ראויים לאכילה להיות שעדיין לא נגמר בישולם יש לאסור, וגם יש תפוחים שאינם ראויים לאכילה אפילו על ידי הדחק מחמת רוב חריפותם, אית בהו גם כן משום בישולי גוים ועולין הם על שלחן מלכים מבושלים:

יט

כלים שבשל וכו'. היא דעת הרשב"א וסברת הי"מ היא דעת הרא"ה בבדק הבית וליכא הוכחה בפוסקים להוכיח לא כמר ולא כמר ואין הוכחה מסה"ת דהתם ממשו של איסור בפת. ועיין מה שכתבתי בס"ג ובסי' קי"ב ס"ו גם אין להוכיח מדברי התוס' כדעת הרא"ה כמ"ש שם והיינו טעמא דפסק מר"ן באנפאנאד"ה בסתם ובדין זה כתב סברת יא"ו:

ולענין הלכה כיון דהרשב"א והר"ן אסרו הוה ליה הרא"ה יחידאה לגבייהו גם דלא כהגהה דמתיר גוי שבשל בשבת לחולה וכו' דזו סברת הרא"ה ודלא כהרשב"א והר"ן:

· מעבר לתחילת הדף