פני משה/שבת/י/ו

פני משה שבת י ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' הנוטל צפורניו וכו' וכן שערו שבראשו או בגופו וכו' שתלשן להשערות בידו:

וכן הגודלת. שמקלעת שער הראש:

והכוחלת. וכחול בעיניה:

והפוקסת. שמחלקת השער שבאמצע ראשה לכאן ולכאן:

ר"א מחייב חטאת. ברישא משום גזיזה וגודלת ופוקסת משום בנין וחכמים סברי אין דרך גזיזה בכך ואין דרך בנין בכך ואין דרך כותבת בכך ואינו אסור אלא לכתחלה משום שבות ודוקא בנוטל צפרנו ושערו ביד הוא דפטרי רבנן אבל בכלי מיחייב וכשיטול שתי שערות מהשער ואין חילוק בין לו בין לאחר ובין לפטורא דביד ובין לחיובא דבכלי וצפירן שפירשה רובה וכן ציצין שעל העור שפירשו רובן אם פירשו כלפי מעלה ומצערות אותו מותר ליטול אותן בידו אבל לא בכלי ואם נטלן בכלי פטור ואם אין מצערות אותו אפי' ביד אסור ואם לא פירשו רובן אפי' מצערות אותו אסור לנטלן בידו ואם נטלן בכלי חייב:

התולש מעציץ נקוב. שהוא על הקרקע חייב דהוי כתולש ממקום גידולו שהוא יונק מן הארץ דרך הנקב ושיעורו של נקב בכדי שורש קטן:

ושאינו נקוב פטור. שאין זה מקום גידולו:

ור"ש פוטר בזה ובזה. דס"ל עציץ נקוב אינו כארץ לכל מילי ואינו אסור אלא לכתחלה ואין הלכה כר"ש:

גמ' מה פליגין. ר"א וחכמים בשנטלן הוא לעצמו לצפרניו ולשערו דבהא ר"א מחייב אבל אם נטלן אחר אפי' לר"א פטור מפני שמאוסין הן לו ואינו מאמן את ידיו ליטלן:

דברי חכמים ר' אחא וכו'. כלומר ולדברי חכמים קאמר ר' אחא בשם רב דלעולם אינו חייב בין לו בין לאחר עד שיטלנו בקרוסטל הוא גניסטרא דדוקא בכלי הוא דמחייבי אבל ביד לעולם פטור:

באתרין. במקומנו קורין לקלעיתא בנייתא שהיא כדרך בנין:

אמר ר' זעירא לא מסתברא. דאין זה בונה אלא משום אריג הוא שהקליעה כאריגה היא:

מחלפא שיטתיה דר' זעירא דתמן אמר. על מה ששנו תמן בשם ר' יוחנן הקולע שלש נימין באדם חייב עליו משום אריג ואמר ר' זעירא עלה וכי לא טווי ואריג היא שהרי בתחלה מחליקן באצבעותיו והוי כטוה וליחייב שתים:

והכא הוא אומר הכין. בתמיה דאין בקליעה אלא משום אריגה:

כאן במרובה. שקולע הרבה וצריך לחלקן ומיחייב נמי משום טוויה לר' זעירא וכאן שאינו קולע אלא מעט בראשי השערות ואין בזה אלא משום אורג:

הדא דאת אמר באדם אבל בבהמה טהור. אהא דקאמר הקולע שלש נימין באדם דהוי אריג קאי ומפרש לה מאי באדם לצורך אדם כגון שעושה לתלות בצואר בתו וכיוצא בזה דהוי כאריג לענין שבת ומשום דזה מיקרי אריג לענין טומאה כדתנינן בפכ"ז דכלים הבגד מטמא משום חמשה שמות וכו' מוסיף עליו השק שהוא מטמא משום אריג ועלה קאמר דוקא בשארג הנימין לתלות בצואר אדם אבל אם לתלות בצואר בהמה טהור כהדא דתני וכו':

פסיקיא. רצועה רחבה מהאריג:

ללבב. ללבב ולחבר או לשפר או להדוק בה את המרצופין של עור או לתלותו בצואר בהמה טהור דכל משמשי כלים ושל בהמה טהורין מלקבל טומא':

הדא דאת אמר. דבשל בהמה טהורין. בפשוטין ולא עשאן בכפליים ואינן עומדות אלא לבהמה אבל במכופלין בין עשאן לאדם בין עשאן לבהמה טמאין משום שכשהם מכופלין ראוין הן לתלות גם על האדם שהן עשויין לנוי ואפי' עשאן מתחלה לבהמה מקבלין טומאה:

משום צובעת. דכשפוקסת שערה צובעת אותן. א"נ דמפרש לפוקסת על פניה היא מלשון פרכוס והמעברת שרק על פניה ה"ז משום צובעת כדאמרי' לעיל פ' כלל גדול:

מה פליגין. ר"ש ורבנן בתולש מעציץ נקוב בשלא תלש מכנגד הנקב שבו אבל אם תלש מכנגד הנקב אף ר"ש מודה דכנגד הנקב יונק הוא מקרקע וחשיב כמחובר:

ר' ירמיה בעי. בדינא דעציץ נקוב היה כולו עומד בארץ והנקב שלו הוא כנגד חוץ לארץ מהו אי אמרינן דעיקר יניקה היא ממה שכנגד הנקב וא"כ כיונק מח"ל ופטור ממעשרות או דילמא מכיון דכולו עומד בארץ מלבד מקום הנקב בתר כולו שדינן ליה ומיחייב במעשרו':

אשכחת אמר. נמצינו למידין דמאי דמספקא ליה לר' ירמיה פשיטא ליה ליצחק בר אוריון דהא קאמר מה שהיא כנגד הנקב אף ר"ש מודה אלמא לדידיה מקום הנקב הוא העיקר:

אילין אינון והא אית לך חורנין. עיקרא דהאי מילתא לעיל בסוף פ"ז דכלאים איתמר ואגב דקחשיב ליה נמי להתולש דתנינן ליה הכא מייתי נמי להא. דהתם גרסי' על המתני' עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש ר"ש אומר זה וזה אוסרין ולא מקדשין ומייתי לה התם להתוספתא דפ"ד דכלאים אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד ועלה הוא דקאמר דכר"ש הוא דאתא ברם כרבנן אות לך חורנין יש דברים אחרים ג"כ ביניהן כדקחשיב ואזיל עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים. כדתנן בפ"ג דעוקצין וד"ה היא ובהא אף ר"ש מודה:

ר' יוסה אמר לה סתם. להא דלקמן ור' חנינא משיבה בשם ר' שמואל בר יצחק דמפרש טעמא דר"ש דמודה לחלק לענין הכשר זרעים דעציץ נקוב במחובר הוא ואינו מכשיר ואע"ג דלכל מילי לדידיה כתלוש מחשביה משום שהתורה רבתה טהרה בזרעים מדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ודרשינן בדרך שאדם מוציא לזריעה והיינו בתלוש ואהני הני זריעות יתירא דקרא למעוטי מחובר כל דהוא דכשהוא נקוב חשיב כמחובר לענין זה:

הדרן עלך פרק המצניע

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף