פני משה/פאה/ב/ד

פני משה פאה ב ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני הזורע את שדהו מין א'. מאיזה מין שהוא:

שני מיני חטים. כגון שחמתית או לבנה.

מתני נחום הליבלר. הסופר.

מן הזוגות. הם כל אותם הזוגות הנזכרים בפ"ק דאבות שקבלו שנים שנים עד מפי שמעון הצדיק והוא קיבל מהנביאים עד הלכה למ"מ.

גמ' קצר חצי איגדו וחצי איגדו וחצי שמותית. בזורע שני מינין חטים איירי. איגדו ובר"ש פ"ד ממע"ש גריס אגרו והכל א' ומלשון גורדלי הוא בפ' במה אשה (דף ס"ב) ביין גורדלי. לבן. או ביין חרדלי. שחור:

שמותית. כמו שחמתית כלומר שהיתה שדהו זרועה שני מיני חטין לבנה ואדומה וקצר החציה על מנת לעשות גורן א' ונמלך ועשאן שני גרנות אינו מפריש וכו':

לא בתחלה ולא בסוף. כלומר אפי' בתחלה לא כמו שאינו מפריש פאה אחת לבסוף וקמ"ל דלא אזלינן בתר מחשבתו שבתחלה לעשות גורן א' אלא אחר המעשה אזלינן והיינו אם נמלך קודם שיכלה את כל הקציר כדלקמן ואפי' אם הפריש מזה על זה בתחלה אינו כלום וצריך שיפריש בסוף מכל גורן וגורן בפ"ע:

קצר חצי האגדו וכו'. וכן איפכא דאפי' לקולא בתר מעשה אזלינן.

מפריש מן האגדו שבסוף וכו'. כלומר בין ממה שקצר בתחלה בין ממה שבסוף שהכל כמין א' הוא הואיל ועשה גורן א':

מפריש מן האגדו על האגדו. כלומר ואצ"ל שמפריש מן האגדו שבסוף על האגדו שקצר בתחלה ומשום דלקמיה נקט לה.

בשכילה את שדהו. ודוקא בשכילה לקצור כל שדהו בהא הוא דאמרינן דהולכין אחר מעשיו שעשה גורן אחד ומפריש ממין א' על חבירו:

אבל אם לא כילה את שדהו אפי' מן האגדו על האגדו אינו מפריש. כלומר שכילה לקצור את האגדו בלבד ולא כילה השמותית אינו מפריש ממנו כל זמן שלא כלה גם השמותית וטעמא דאי אמרת שיפריש ממין זה שכלה לקצרו על אותו המין בעצמו גזירה שמא יבוא להפריש ממנו גם על המין אחר שיאמר הרי דעתי לעשות אח"כ גורן א' משניהם ודי בפאה אחת על הכל ושמא אחר שיקצור כל השמותית יהא נמלך לעשות ממנו גורן אחר ונמצא שצריך ליתן פאה אחרת מהשמותית והוא יסמוך על פאה שהפריש מן האגדו על הכל ולפיכך אמרו שאפי' מן אותו המין לא יפריש עליו בעצמו עד שיכלה לקצור גם המין האחר ואז אם יעשה גורן א' נותן פאה אחת ואם ב' גרנות שתי פאות:

קצר חצי אגדו וכל השמותית וכו' וכל השמותית ששם נפטרה. ואע"ג שלא כלה כל השדה ועכשיו עושה שתי גרנות וא"כ היה צריך להפריש מכל מין ומין בפ"ע שאני הכא דכיון שכלה לקצור כל השמותית וגם החצי האגדו בשעה שהיה בדעתו לעשות גורן אחד הו"ל כמו שכלה את שדהו דהא מיהת מהשמותית כלה הכל וממין האחר החצי דכל מה דאמרינן דלא אזלינן בתר מחשבתו דוקא בשלא כלה שדהו משום מין מהמינין כדאיירי ברישא אבל אם כבר כלה מין אחד לגמרי וממין השני חציו כמו שכלה את שדהו מחשבינן ליה ובמה שהפריש מן האגדו פוטר הוא את כל השמותית:

גמ' אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה. מה טעם של אותה הלכה:

אל תפליגנה לדבר אחר. לומר בה שבודאי יש להלכה זו איזה ענין אחר ולא כך אמרו חכמים ומחמת כן תזלזל בה:

שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני. ואין אנו יודעין הטעם וכולן משוקעות הן במשנה ולפיכך לא תפליג למשנה שאין אתה יודע טעמה דכך נמסרה למשה בסיני:

ויאות. ודאי כך הוא שהרי הלכה זו שני מיני חטין אלולי שבא נחום ופירש לנו שכך היא הלמ"מ כלום יודעין היינו שכך נמסרה למשה ואע"פ שאין אנו יודעין הטעם דתלינן בעשיית גורן אחד או שנים אן להרהר מעתה אחריה:

אכתוב לו רובי תורתי. ודריש על הדברים שנדרשין מן הכתב ע"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן:

וכיני. בתמיה. וכי כן הוא הלא רוב דברים שבע"פ אינם נדרשים ע"י המדות אלא כך קיבלו איש מפי איש עד הלמ"מ:

אלא כיני. כך תדרוש את הפסוק אכתוב הדברים שבכתב לו רובי תורתי כלומר לו מסרתי בע"פ רובי תורתי והיינו דכתיב לו דקאי למטה ומדקרי אותם תורתי מלמד שחביבין הן הנדרשים מן הפה שדבר אחד נלמד מן חבירו ע"י דרשת חכמים שמדמין מלתא למלתא יותר מן הדברים הנדרשים מן הכתב לפי שרוב הנדרשים מן הכתב אין להוסיף בהם כמו דאמרינן אין אדם דן ג"ש מעצמי וכיוצא בו והנדרשים מן הפה למדין דבר מדבר הן:

אלו התוכחות שבתורה. ודריש רובי כמו הרבית המשא ואפי' כן כמו לא זר נחשבו בעיניהם שמקבלים עליהם באהבה:

רבי אבין. דריש לה דהכתוב אומר הטעם שלא נכתבו הדברים שבע"פ שאלולי כתבתי לך רובי תורתי שהן שבע"פ לא כמו זר היו נחשבין ישראל שאף להעכו"ם יש להן ספרים ואף התורה שלנו העתיקו איתה ומה יהיה ביני לבין האומות:

דפתריהן. הכתובין על הקלף ודפתרא אבל עכשיו יש לנו דברים שנמסרו בע"פ ואין להם מזה כלום:

כי על פי הדברים האלה. על אלו דברים הנאמרים בפה כרתי אתך ברית ואת ישראל:

חד אמר אם שמרת מה שבפה וכו'. כלומר דמר דריש להמקרא הזה דכתיבי ביה תרוייהו כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה וגו' ומשמע דעל שתי התורות כרת ברית אתם על שבכתב ועל שבע"פ ודלא כרבי שמואל בר נחמן ואידך סבירא ליה דהואיל וכריתות ברית כתוב אצל הדברים שבעל פה משמע דעיקר כריתות הברית בשבילם היא וכהאי דרבי שמואל בר נחמן דלעיל. והלכך דריש מה דכתיב בהאי קרא גם לדברים שבכתב משום קיבול שכר היא דכתיב והיינו דקאמר כרתי אתך ברית ואת ישראל ולא קאמר אתכם אלא ללמדנו דכמו שאתה משמר ומקיים לשתיהם כך אם יהיו ישראל מקיימין את שתיהם יקבלו שכר כמוך:

עליהם. מבעיא ליה וכתיב ועליהם וכן כל מבעיא ליה וכתיב ככל וכן דברים וכתיב הדברים אלא ללמד למקרא ומשנה תלמוד ואגדה וכו' הכל נאמרו למשה בסיני:

וחבירו. משה כבר היה לעולמים. בקבלת משה מסיני שזכה לשני עולמים ועכשיו זכה זה שנתגלה על ידו ונראה כדבר חדש והשתא נמי לא קשיא סיפיה דקרא לרישיה דאם כבר היה לעולמים אין זה דבר חדש אלא שהאחד אומר זה וחבירו משיבו זה:

אין למדין. הלכה למעשה דבר מן דבר ולא מן ההלכות שהוזכר בהן הלכה למ"מ אן למדין מהלכה זו לדמות לדבר אחר כמוה ולא ממה שהוזכר באגדות ולא מן התוספתות אלא מן התלמוד לפי שהאמוראים שבתלמוד הן הן שביררו הלכה למעשה מתוך פלפולם ומתוך סברא שלהם ולפיכך אע"פ שלפעמים הוזכר במשנה ובברייתא הלכה כר' פלוני אין סומכין על זה כ"א דוקא על הלכה שבגמרא:

תני ר' חלפתא וכו'. ובסוף פ"ק דחגיגה גריס והתני ר' חלפתא. וכצ"ל דקושיא היא והתני ר' חלפתא בן שאול היא שני מיני חטין היא שני מיני שעורין דין אחד לשתיהן והא במתני' לא הוזכר הלמ"מ אלא בשני מיני חטין אלמא דלמדין מן הלכה ולדמות מלתא למלתא הימנה:

כך היתה הלכה בידם ושכחוה היא שני מיני חטין וכו'. כלומר לא שלמדו שעורין מחטין אלא כך היתה הלמ"מ דשתיהן שוין לדין זה אלא ששכחוה ולפיכך לא הזכירו במשנה כ"א שני מיני חטין וחזרו והוזכרו ושנו בברייתא לשתיהן:

והתנינן. לקמן בפ"ג:

המחליק בצלים לחים לשוק. המחלק שנוטל חלק אחד מהן למוכרן בשוק ומניח חלק אחר היבשים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן דכשני מינין של חטין דמו:

אית לך מימר שוק וגורן כך היתה בידם הלכה ושכחוה. בתמיה וכי יש לט לומר שכך היתה הל"מ לשנותן לדין דשוק וגורן בבצלים עם זורע שדהו שני מיני חטין הא ודאי דלא נשנו אלו שני הדינים כאחת אלא שחכמים למדו דין דבצלים מדין שני מיני חטין אלמא דלמדין מהלמ"מ לדבר אחר ולא משני מידי:

אין למדין מן הורייה. אם ראה לרבו שהורה כך וכך אין למדין מזה דאפשר היה לו איזה טעם בדבר לפי שלפעמים מורין לפי שעה הצריכה לכך ולפעמים לכך:

הכל מודין שאין למדין מן המעשה. אם ראה לרבו שעושה מעשה בעצמו כך אין למדין לקבוע הלכה כן לפי שאפשר שהיה לו איזה טעם באותו פסק דין וכן אין למדין מזה לדמות מילתא למילתא עד שיאמר לו הלכה למעשה כן:

הדא דתימר בההיא דלא סבר. מל' גמיר וסביר כלומר דוקא אם זה התלמיד אין לו סברא בעצמו אלא שראה שרבו עשה כן ואפשר שהוא טועה בדבר וכן אין לו לדמות וללמוד דבר מדבר הואיל והוא עצמו אינו בעל סברא ויבא לטעות:

ברם בההוא סבר עבד. אבל אם הוא בעל סברא עושה הוא ע"פ הסברא שנראה לו לדמות מילתא למילתא שראה מעשה מרבו. ודרך שאלה א"ל ר' מנא כן:

א"ל. ר' חנניא דלא היא אלא בין סבר בין לא סבר בהוא דפליגא. כלומר לא אמרתי אלא בדבר שיש בו מחלוקת חכמים ובזה אין חילוק בין שהתלמיד הזה הוא בעל סברא או לא אל יעשה כמו שראה מעשה מרבו או ללמד ממנו לדבר אחר וטעמא דהרבה פעמים שנינו הא דר' פלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר ואפשר שרבו בעצמו שהכריע לעשות מעשה כאחד מתנאי דפליגי בדין הזה לא שמע בפירוש אלא דלמד מכללא ואינו כן:

ברם בהוא דלא פליגי. אבל בדבר שאין בו מחלוקת חכמים כלל ואין לספק בדבר שמא טעה רבו בהך דאמרן:

בין סבר בין לא סבר. יכול לעשות מעשה כזו בעצמה כמו שראה מעשה מרבו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף