פני משה/ערלה/א/ג

פני משה ערלה א ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני'. אילן שנעקר והסלע עמו. העפר שסביבות השרשים דרכו להיות מתעבה ומתקשה כסלע ואם נעקר האילן עם העפר הזה שהוא כסלע וחזרו ונטעו כמה שהוא עם אותו העפר שסביבות שרשיו:

אם יכול לחיות פטור. בגמ' קאמר דכן צריך לפרש אם היה יכול לחיות פטור כלומר שמשערין אם היה יכול לחיות מאותו עפר אילו לא חזר ונטע הרי הוא כמי שלא נעקר ופטור שהרי כבר עברו שני ערלה עליו ואם לאו ה"ז כנוטע מחדש וחייב בערלה:

נעקר הסלע מצדו. שהעפר שהוא כסלע נעקר הוא מצד האילן או שזעזעתו המחרישה שחרש מצדו וזעזעתו כלי המחרישה להאילן ולא נעקר או שזעזעתו הוא להאילן ולא עקרו:

ועשאו בעפר. כלומר שאח"כ נתן סביבותיו עפר כדי שיתרחב ויתחזק מקום האילן אם יכול לחיות פטור כלומר אפי' בכה"ג שלא נעקר האילן עצמו לגמרי מ"מ הדין הוא כמו בהרישא שאם היה יכול לחיות בלא העפר שנתן סביבותיו פטור ואם לאו ה"ז כמי שעקרו ונטעו וחייב בערלה:

אילן שנעקר ונשתייר בו שורש. בהאי בבא קמ"ל דאפי' לא נשתייר בו אלא שורש א' ממנו שלא נעקר והחזיר אח"כ את האילן למקומו ונטעו פטור שהרי יכול הוא לחיות:

וכמה יהא בשורש. הזה שנשתייר:

כמחט של מיתון. ויש גורסין של מיתוח וזהו מחט של האורגין שיש להם קנה אחד ובשתי קצותיו שתי ברזלים כמחטין שמותחין בהן רוחב הבגד כשאורגין אותו וכל מחט מהן נקרא מחט של מיתוח או של מיתון והיינו הך:

מתני' אילן שנעקר ובו בריכה. בתחלה נפרש דין הבריכה ואח"כ נבין דין זה וכולא מתני'. ידוע הוא מנהג הבריכה שלוקח בד והוא ענף מן האילן ותוחבו בארץ עד שיוצא ראשו לצד אחר ונעשה אילן ויש עוד מין הברכה אחרת שטומן את ראש הגפן עצמו בארץ ומוציאו לצד אחר והיא ההברכה המוזכרת לעיל בריש פ"ז דכלאים כדפרישית שם וההברכה דאיירי הכא כגוונא קמייתא הוא ודין ההברכה לענין ערלה כך הוא דכל זמן שאותו ענף שהבריך אותו מחובר הוא להאילן שיוצא ממנו וזהו שנקרא אילן הזקן אין אותה הברכה חייבת בערלה משום דזה הוא כאילן אחד וכבר עברו עליו שני ערלה על אותו האילן הזקן ואם חתך הענף מן האילן והבריך אותו בארץ ונעשה אילן אחר אז הוא חייב בערלה דהויא כנטיעה מחדש וכך הוא הדין בהרכבה לענין ערלה ובכה"ג דוקא הוא דאמרינן דאחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב בערלה והיינו כשחתך ענף אחד מן האילן והבריכו בארץ או שהרכיבו על אילן אחר ולא כשהענף עדיין מחובר הוא לאילן הזקן ובזה נבין כל חילוקי דינים דהמתני':

אילן שנעקר ובו בריכה. כלומר שהבריכה היתה מחוברת באילן הזקן וכל זמן שהאילן קיים אין בהבריכה דין ערלה כדאמרן אלא דזה שנעקר עכשיו והוא חיה ממנו כלומר שמכיון שנעקר אילן הזקן ושרשו יונק הוא וחי מן הבריכה שמחוברת בו הרי האילן הזה עם הבריכה שבו כמי שעתה נטע אותן מחדש וזהו שאמרו חזרה זקינה להיות כבריכה כלומר שמעתה שתיהן חייבין הן בערלה ומונין לשתיהן שני ערלה משעה שנעקר אילן הזקן:

הבריכה שנה אחר שנה. זהו דין אחר הוא ונלמד ממה שזכרנו בדין דהרישא כלומר הרי שהבריך ענף אחד מן האילן וטמנו בארץ ויצא מזה אילן אחר וחזר והבריך ענף מאותו אילן האחר וכן שנה אחר שנה וכל זמן שענף הראשון מחובר באילן שיצא ממנו אין דין ערלה נוהגת לא בו ולא בכל הבריכות השני' והשלישית וכן כולן כדפרישית לעיל ואם נפסקה בריכה הראשונה מן האילן שהיתה מחוברת בו אז דין ערלה נוהגת בה וכן בכל הבריכות כולן ומונה שני ערלה לכולן משעה שנפסקה בריכה הראשונה:

סיפוק הגפנים וסיפוק ע"ג סיפוק. ה"ז כגוונא שהוזכרה בהברכה אלא שבגפנים לשון סיפוק הוא שייך שדרך למתוח זמורה מגפן זו ומספיק ומחבר אותה לגפן אחרת כעין ששנינו לעיל בסוף פ"ו דכלאים המותח זמורה מאילן לאילן וכו' וקמ"ל הכא דכך הוא הדין נמי גבי סיפוק הגפנים ואע"פ שהבריכן לאותן הסיפוקין וטמן מהן בארץ מ"מ כל זמן שהסיפוק בהראשון מחובר בו וכולן זה בזה הכל מותר משום ערלה עד שיהא נפסק מהראשון ואז אם הבריכן בארץ חייבין הן כמו שאמרנו בדין ההרכבה ומשום דר"מ פליג בהא הדר נקט לה גבי גפנים:

ר"מ אומר מקום שכחה יפה. דוקא הוא שמותר ומשום דבגפן אין הענפים חזקים כ"כ כמו בשאר האילנות בהרכבה שלהן הלכך ס"ל דבמקום שכחה יפה וחזקה יונקת היא מן הראשון ומותר ומקום שכחה רע אסור ואין הלכה כר"מ:

בריכה שנפסקה. מן האילן שהיתה מחוברת בו דהדין הוא שנוהגין בה דין ערלה משעה שנפסקה ואם היא מליאה פירות מאותן שגדלו מקודם שנפסקה והן של היתר והניחן שיתגדלו ויוסיפו:

אם הוסיף אחר שנפסקה במאתים. כלומר שיש בהתוספת אחד ממאתים של אותן הפירות של היתר אסור הכל כדין ערלה שאוסרת במאתים כמו ששנינו בריש פרק דלקמן:

גמ' כיני מתני' אם היה יכול לחיות וכו'. כלומר כן צריך לפרש דמשערינן בין ברישא בין במציעתא אם היה יכול לחיות בלא שחזר ותקנו והכל כדפרישית במתני':

חזקיה שאל. בהא דתנינן אם נשתייר בה שורש אחד ושיעורו כמחט של מיתון ואם הוא פחות מכאן אי מחשבינן ליה להאילן כתלוש לכל מילי לענין אם משתחוה לו לע"ז אסרו דקי"ל המשתחוה למחובר לא אסרו ואם זה כתלוש הוא אסרו וכן אם כותבין עליו גיטו נשים דקי"ל אין כותבין על המחובר לקרקע ואם זה כתלוש הוא כותבין עליו או דילמא מכיון שעדיין מעורה במקצת הוא לא מחשבינן ליה כתלוש לשארי דברים:

אמרין. בבית המדרש חזר בו חזקיה ממה שנסתפק לו בתחילה והם לא שמעו אלא סתם שחזר בו חזקיה מאיזו שאלה אשר שאל ולא היו יודעין מה הוא כדמוכח מדלקמן:

א"ר יונה מן הדא חזר ביה. ר' יונה שמע ג"כ שחזר חזקיה משאלתו וקאמר דנראה לו שמן שאלה זו דשאל לקמן הוא שחזר בו ומשום דהדר אשכח בה טעמא:

דאמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי. כלומר ומה הוא השאלה אחרת של חזקיה על הא דר' ינאי הוא שאמר דהטעם שאמרו אם נשתייר בו שורש כמחט של מיתון שפטור מן הערלה מפני שמכיון שיש בו כמחט של מיתון דבר בריא הוא שכבר [עברו] עליו שלש שנים משעת נטיעתו הואיל ונתעבה שרשו כשיעור הזה ולפיכך פטור מן הערלה:

חזקיה שאל. כלומר ושאל חזקיה בענין זה אם אמרינן דהכל לפי ערך שיעור עובי מחט הוא וא"כ שליש מחט שנה שאם בעובי השורש כשליש אותו מחט הוא בידוע שעבר עליו שנה אחת משעת נטיעתו וצריך להשלים עוד שתים לשני ערלה וכן אם יש בו כעובי שתי שלישי מחט כבר עברו עליו שתי שנים וא"צ להשלים אלא שנה אחת ואם נוכל לסמוך על זה לענין אם נסתפק לו אימתי היה שעת נטיעה של אילן אחד וחברייא בעיי ג"כ כעין אותה הבעיא של חזקיה שאם יש בעביו כשיעור מחט הזה ועוד שליש מחט אם נאמר דדבר בריא הוא שיש לאילן הזה הרבה שנים לפי שבכל שנה ניתוסף עביו של השורש כמלא שליש אותו המחט:

אין תימר לא חזר ביה. השתא מהדר הש"ס להא דלעיל שנסתפקו בני בית המדרש אם על השאלה הראשונה של חזקיה הוא זה ששמעו שחזר בו או לא ומסיים וקאמר למה כלומר ולמה נימא דלא חזר בו משאלה הראשונה:

שעל כן אמר ר' יונה ממילתיה חזר בו. כלומר לפי שנוכל לומר שעל כאן בדוקא הוא דשמענו שאמר רבי יונה שחזר בו חזקיה ממילתיה וזהו על דאמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי וכו' ושאל חזקיה על זה כדאמרן ואפשר דדוקא משאלה על הענין דמיירי כאן הוא שחזר בו כדמפרש ואזיל לטעמא:

אמר ר' יוסי. כלומר משום דאמר ר' יוסי עלה דודאי זהו אמת דמכיון שיש בה כמחט של מיתון דבר בריא הוא שעברו עליו ג' שנים אבל יש דלפעמים אפי' יש בו שלש שנים שעברו עליו ואין בו כמחט של מיתון ומשום דמשתהא יותר ויותר עד שיגיע שיהא בשרשו כעובי מחט של מיתון והשתא שפיר הוא דקאמר רבי יונה משאלה זו השניה חזר בו חזקיה דאין שום סברא לומר דבשליש המחט עברה עליו שנה אחת וכו' דזה לא נלמד מהא דר' ינאי דנהי דזהו דבר בריא אם יש בו כעובי מחט הזה שעברו עליו ג' שנים אבל הרי יש שאע"פ שעברו עליו ג' שנים עדיין לא הגיע לשיעור הזה ולפיכך חזר בו חזקיה משום דאכתי איכא לספוקי דאף שאין בו אלא שליש עובי מחט אפשר שכבר [עברו] עליו שתי שנים או יותר וליכא למיסמך עלה לענין זה כלל והשתא הדרינן לשאלה קמייתא דאיכא למימר דמשאלה זו הראשונה לא הדר ביה חזקיה:

מתניתא מסייע לר' יוסי. תניא בתוספתא דמסייע לר' יוסי שיש שהאילן משתהא יותר ויותר מג' שנים עד שיתעבה במקצת ותוספתא זו הובאה לעיל בסוף פ"ק דשביעית ונשנית גם שם בפ"ק דקתני איזהו נטיעה ר' יהושע אומר בת חמש בת שש בת שבע אמר רבי מפני מה אמרו בת חמש בת שש בת שבע כלומר ולא פירשו לחלוקי זמנים הללו. אלא אומר אני גפנים בני חמש תאנים בני שש וזיתים בנות שבע:

ואנא חמיי. כלומר ופרכינן עלה התם הלא אנו רואין להדין מרותא דתאינה ואתייא בפירא כלומר ילדה אחת של מורביות תאנה שעושה ומביאה פירות והיא לא הגיעה לבת שש ואם היא מביאה פירות מקודם שש אמאי קרי לה נטיעה לבת שש ומשני התם ר' יודן בר' טרפון לעוביה כלומר לכך קרו אותה נטיעה לפי שאינה מתעבה להגיע לשיעור הראוי לקרותו אילן עד שש והיינו דמסייע לר' יוסי שיש שאפי' יש בו שלש שנים לא הגיע לשיעור עובי מחט של מיתוח:

גמ' ובו ברכה. לישנא דבריכה מפרש דלשון ברכה הוא שנעשה אילן חדש מאותו אילן עצמו שבא ממנו:

ר' הונא בשם ר' יוחנן ובו בריכה. כלומר בריכה כמשמעה ולשון ילדה הוא וכהאי דתנינן בפ' הספינה גבי בריכי יונים הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה הראשונה:

אית בני נש שמון בריכה כמאן דאמר וכו'. כלומר ר' מנא מפרש כדאמר מעיקרא שיש בני אדם שמבינים ופותרין כך דבו בריכה שבא ברכה ממנו וכהאי דאמר בוא ברוך ה':

ילדה שסיפקה. שסבכה לזקינה טהרה הילדה כלומר שטהרה מאיסור ערלה מפני שיונקת היא מן הזקינה שכבר עברו עליה שני ערלה:

מתני' אמרה כן. ממתני' שמעינן לזה דקתני סיפוק גפנים וכו' מותר ואע"פ שהבריכן בארץ הואיל ויונקות מגפן הזקינה:

וחש לומר שמא השרישה וכו'. ואמאי לא ניחוש לומר שמא השרישה הילדה בארץ עד שלא תתחבר בחיבור ובדיבוק גמור בהזקינה בכדי שתוכל לינק ממנה ושוב לא תהני לה הזקינה שהרי כבר השרישה וכאילן בפ"ע הוא:

דר' יהודה היא דאמר מתאחה הוא עד שלא תשריש. הך דר' יהודה שמעינן ליה מהא דתני בתוספתא דמכלתין אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים חייב ר' יהודה אומר העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור וטעמיה מפני שהוא מתאחה עם אילן הזקן עד שלא ישריש הוא בארץ:

ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשים אין בהן ממש. אין הולכין אחר שרשים והלכך אפי' השרישה מקודם שתתאחה לאו כלום הוא לפי שאין בשרשים ממש:

א"ר זעירא וכו' או מן שיטתיה דר' יוחנן. כדאמר ליה הכי לעיל בסוף הלכה א' דאפשר הואיל ואתם קיימין הכא בערלה נזכרתם בהא דקאמר ר' יוחנן בבכורים וילפת לה מן שיטתיה דר' יוחנן דהתם דכך ס"ל נמי בדין ערלה אבל לאו מילתא הוא דמהתם לא ילפינן מידי:

ותני כן. כלומר דשמעינן נמי מהא דתני בתוספתא כן דשרשים יש בהן ממש לענין דין ערלה דתני שם הקדיש לאילן אחד ואחר כך נטע אותו בארץ פטור הוא מן הערלה דחל ההקדש עליו מקודם שנטעו נטעו ואחר כך הקדישו חייב בערלה ואע"פ שיונק עכשיו מדבר שהוא הקדש כיון שנטעו והשריש בארץ חייב אלמא דשרשים יש בהן ממש:

ואתון סברין מימר הקדש פטור וזקינה פטור. בתמיה ותשובת ר' יוסי לר' זעירא הוא וכי סבורין אתם לומר דהואיל והקדש פטור דלכם כתיב וזקינה פטור נילף דין סיפקה לזקינה מהאי דהקדש לענין שרשים הא לאו מילתא הוא דלא דמיא דבהקדש היינו טעמא דמכיון דהאילן עצמו יכול הוא להביאו לחיוב ערלה שהרי ראוי הוא לפדותו מן ההקדש ולחייבו בערלה:

הואיל וראוי לחשוב וכו'. וכלומר שההקדש שוה הוא להא דאמרינן לעיל בהלכה א' שאם סיפקה לצד העליון שנטעו לסייג חייב הואיל וראוי הוא לחשוב עליו שיהא למאכל ולחייבו וה"נ בהקדש כן:

אית לך גבי זקינה וכו'. בתמיה וכי יש לך לומר גבי זקינה שראוי לחשוב עלי' ולהביאה לחיוב ערלה הרי כבר עברו עליה שני ערלה הלכך לא דמיא ולא ילפינן דין דסיפקה לזקינה מדין ההקדש:

אתרוג שחנט בשנת הערלה ויצא בשנת היתר. לפי שהאתרוג עומד כמה שנים על האילן עד שיוגמר להכי נקט להאי גוונא באתרוג דמשכחת לה גביה שחנט בתוך שני ערלה ויצא בשנת היתר שעברו שני ערלה ועדיין הוא על האילן וסיפקו להאילן לחבירו שכבר נגמר כולו בהיתר והרי אילן זה שסיפקו לו יש בו איסור ויש בו גידולי היתר מה שמוסיף ונתגדל אחר שסיפקו לחבירו שהוא של היתר:

אפי' מוסיף כמה. אחר שסיפקו אסור הוא לפי שאין גידולי איסור מעלין את האיסור כלומר שאין גידולין הבאין מכח האיסור ואע"פ שהגידולין בעצמן היתר הן אפ"ה אין מעלין את האיסור כדאמרי' לעיל בהלכה א' ובכמה מקומות דקי"ל בערלה וכיוצא בה שאין איסורה בא ע"י קרקע אלא ע"י האדם הנוטעה אין גידולי היתר מעלין את האיסור:

הא ילדה וכו'. כלומר הא ש"מ מהך דר' יוחנן דס"ל כהני תנאי דלעיל דילדה שסיפקה לזקינה טהורה הילדה מיד ולעולם מחיוב ערלה ולא חיישינן שמא השרישה מקודם שתתאחה מן הזקינה משום דאפי' השרישה מקודם שרשים אין בהן ממש וכדמסיק ואזיל דאם תאמר לא טהרה אם כן השרישה אחר שתתאחה להזקינה אם כן אפילו מוסיף כמה אחר כך אסור דהרי יש בה איסור דהא אנן לא ידעינן ולעולם איכא למיחש שמא השרישה מקודם ונשארה באיסור שאין גידולי היתר של אח"כ מעלין את האיסור וקמ"ל בזה דהא דאמר ר' יוסי לעיל בשם ר' יוחנן דשרשים אין בהן ממש מילתא הוא דהכי שמעינן נמי מהאי דר' אבהו בשם ר' יוחנן וכדאמרן:

אתרוג שחנט וכו'. ר"ז בשם רבנן מוסיף בהא דקאמר דלוקין עליו משום איסור ערלה בכזית:

א"ר מיישא לר' זעירא תרתין מילין אתון אמרין וכו'. משום דקס"ד דר' מיישא דהאי אתרוג של ערלה שסיפקו לחבירו והוסיף אחר כך בגידוליו יש בו איסור ויש בו היתר ואין גידולי היתר מעלין את האיסור דקאמר היינו שאין מבטלין את האיסור אלא מה שאסור נשאר אסור ומה שיש בו גידולי היתר שלאחר כן היתר הוא והרי כאן איסור והיתר שנתערבו ולפיכך מקשה הוא לר"ז תרתין מילין אתון אמרין והן כסותרין זה את זה דהכא אתון אמרין שאין גידולין הבאין מחמת האיסור מעלין את האיסור ונשאר האסור באיסור והכא אתון אמרין שלוקין עליו בכזית ואמאי הא יש בו גם כן מההיתר ואם לא אכל אלא בכזית הרי אין בו כשיעור מן האיסור:

וילקה לפי חשבון שיש בו. כלומר הכי מבעי לך למימר שאינו לוקה אלא לפי חשבון האיסור שיש בו. ואם כן עד שיאכל יותר מבכזית כדי שנוכל לומר שאכל בכזית מן האיסור שיש בו:

אמר רבי יונה. דלא קשיא כאן מחמת עצמו הוא חי וכאן מחמת הסיפוק הוא כלו' דלא כדקסלקא אדעתך שיש כאן איסור והיתר מעורבין בו דלא היא דכאן לענין אם אכל ממנו ודאי כולו איסור הוא שהרי עכ"פ מחמת עצמו שהוא ערלה הוא חי ומתגדל ומהיכי תיתי לומר שיש בו היתר:

וכאן מחמת הסיפוק הוא. כלומר והא דאמרינן שאין גידולי איסור וכו' לאו דההיתר נשאר בהיתר אלא דלא תימא מכיון שניתוסף בו אחר הסיפוק לחבירו שהוא היתר יהא מבטל אף האיסור שבתחילה קמ"ל דלא ולעולם כולו אסור דהא מיהת עיקר גידוליו מחמת איסור הוא שהרי ערלה הוא וא"כ בדין הוא שלוקין עליו בכזית:

מעתה וכו' טהרו זא"ז. בתמיה סיומא דמילתיה דר' יונה הוא דאי לא תימא הכי א"כ מעתה נאמר אתרוג של ערלה שיצא לשנת היתר וסיפקו לחבירו וחבירו לחבירו שהן של היתר יטהרו זא"ז ויהא הראשון שהוא של ערלה נמי היתר הואיל ועכשיו סיפקו לאלו שהן של היתר אתמהא הא ודאי לא דאיסור ערלה שבו להיכן הלך וכי אמרינן שהסיפוק משל היתר מטהר מן הערלה היינו דוקא בילדה שסיפקה לזקינה דהתם הך ילדה לא חל עליה עדיין איסור ערלה אלא מיד שסיפקה לזקינה טהרה הזקינה אותה שלא תבא להילדה איסור ערלה אבל הכא שכבר בא האתרוג הזה לאיסור ערלה ודאי לא אמרינן הכי דהיכי מפקת ליה להאתרוג מהאיסור ערלה שבו והלכך כולו הוא אסור:

בסתם חלוקין. אפלוגתא דר"מ ורבנן במתני' קאי דבסתם מיירי שאין אנו יודעין אם הילדה חי הוא מכח גפן הזקינה או לא כדמסיים ואזיל דבמה אנן קיימין לפרושי פלוגתי' אם בדבר בריא שהילדה חי מכח גפן הזקינה בהא לא הוי פליג ר"מ ולד"ה מותר הוא ואם בהיפך שדבר בריא הוא שהוא חי מכח הילדה כלומר זה שסיפקו לא חי הוא מכח הזקינה אלא מכח עצמו בהא לא הוו פליגי רבנן אלא ד"ה אסור אלא ע"כ כדאמרן דכי אנן קיימין בפלוגתיהו בסתם הוא דפליגי וקסבר ר"מ דמקום שכחה יפה הוא דמותר כדפרישית במתני':

כיצד הוא יודע. כלומר דאמרת אם דבר בריא הוא וכו' ומשמע דאיכא למיקם על האי מילתא וכיצד הוא יודע לזה וקאמר ר' ביבי בשם ר"ח דזהו הסימן אם היו העלין של הילדה הפוכין כלפי הילדה כלומר כלפי עצמו לצד אחר ואינן כלפי הזקינה דבר בריא הוא שהילדה חי הוא מכח הזקינה ולפיכך הוא הופך פניו ממנה כדלקמן ואם היו העלין של הילדה הפוכין כלפי הזקינה ולא לצד האחר בידוע הוא שהוא חי מכח הילדה והיינו מכח עצמה וכדקאמר רבי יודן דסימנא על כך הוא דמאן דאכיל מן דחבריה בהית מסתכלא ביה בוש הוא מלהסתכל בפניו והופך פניו לצד אחר:

א"ר יודן וכו'. משום דקשיא דאי הכי נבדוק בהעלין ואמאי קאמרת דפלוגתייהו בסתם הא איכא למיקם עלה דמילתא ולפיכך קאמר דתיפתר פלוגתייהו דמתני' שנשרו העלין של הילדה ואי אפשר למיבדק בהאי סימנא:

בריכה שנפסקה. קתני במתני' אם הוסיפה במאתים אסור הא לאו הכי מותר ואע"פ שיש כאן תוספת איסור מפני שבטל בשל היתר ואמר ר' יודן עלה דלא סוף דבר בבריכה הדין הזה אלא אפי' באילן זקן שיש בו פירות ונעקר ונטעו דחייב בערלה במה שיתגדל בו אח"כ אבל אלו הפירות של היתר שעודן בו וניתוספו אחר שנטעו אם הוסיפו במאתים אסורין ואם לאו מותרין:

דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן וכו' וכן אמר נמי ר' חייה בשם ר' יוחנן. דבצל שעקרו ותיקנו מן המעשרות וחזרו ושתלו כיון שהשריש אחר ששתלו מעשר אותו לפי כולו שכולו נעשה טבל וצריך לתקן הכל והלכך קמ"ל ר' יודן דלא תיסבור מימר אוף הכא לענין ערלה כן דאותן פירות של היתר נאסרו כולן מחמת תוספת איסור שניתוסף בהן ואפי' אין בתוספת מאתים כמו התם גבי טבל לפיכך אשמעינן דלא היא משום דשאני גבי טבל דאוסר בכל שהוא במין במינו אבל ערלה בטילה באחד ומאתים ואין איסור אא"כ ניתוסף במאתים והאי גופיה קמ"ל במתני' בבריכה ור' יודן מפרש דלאו דוקא גבי בריכה אמרו כן אלא ה"ה נמי באילן והא דנקט במתני' בריכה בדין זה איידי דאיירי במילי דבריכה תני להא נמי בבריכה:

חילפיי שאל לר' יוחנן ולר"ש בן לקיש. גרסינן לכל האי סוגיא עד ברם הכא אפי' מאה מותר בפ"ו דנזיר בהל"ט:

תבל מהו שיאסר ביותר ממאתים. תבלין של ערלה ושל כלאי הכרם אם אוסרין הן אף ביותר ממאתים משום דלטעמא עבידי ואיכא למימר נמי דאינן בטלין בא' ומאתים כשאר איסורי ערלה וכלאי הכרם והשיבו לו דאין תבלין אוסרין ביותר ממאתים אלא אף הן בטלין באחד ומאתים:

והתנינן וכו'. ומה זו השאלה ואיך השיבו לו כן דהתנינן לקמן בפ"ב כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור ועל כרחך דאפי' ביותר ממה שאמור בשיעורן אוסרין הן דאין תימר למאה בתרומה ולמאתים בערלה ובכלאי הכרם א"כ מאי אריא המחמץ והמתבל דקתני הא אפי' לא חימץ ולא תיבל אלא אף שאר דברים אוסרין בתרומה עד אחד ומאה ובערלה ובכלאי הכרם עד אחד ומאתים:

אלא בענבים אנן קיימין. השאלה של אילפא היתה בענבים אם תיבל הקדירה בהן ולפיכך השיבו לו שאין תבל של ענבים ביותר ממאתים לפי שאינם נותנין טעם כל כך כמו שארי תבלין ודברים החריפין שנותנין טעם הרבה דבהו איירי המתני' דפ"ב והני דוקא הוא דלא בטלו:

בשלא צמקו. והא דענבים אינם אוסרין ועולין בכשיעור דוקא כשהן חדשים דאז אינם נותנין טעם הרבה אבל אם צמקו אוסרין בתבלין שלהן אף ביותר ממאתים מפני שכשצמקו נתקבץ הטעם לתוכן וכשמתבל בהן מתפשט הטעם לחוץ ונותנין טעם הרבה:

בשלא בישלו. הענבים כל צרכן אבל אם בישלו כל צרכן נותנין טעם הרבה. א"נ בשלא בישלו התערובות עם הענבים אלא שכבשן אבל אם בישלו עמהן נותנין טעם הרבה ויש תבל שלהן ביותר ממאתים וכך פירשתי בנזיר:

ר' יוסי וכו'. חסר כאן וה"ג בנזיר שם ר' יוסי בשם ריב"ל בשם בר פדייה כל נותני טעמים אחד ממאה ר' חייא בר בא בשם ר' יהושע בן לוי בשם בר פדייה כל נותני טעמים אחד מששים:

הא ר' יוסי פליג עלך. ולא אמר כך בשם ריב"ל והא מתני' דלקמן בפ"ב פליגא על תרויכון דקתני כל המחמץ וכו' וע"כ דאפי' ביותר ממאתים דאין תימר וכו' כדלעיל וקס"ד דמה דקאמרי אינהו אף בתבלין קאמרי מדנקטי בלישנייהו כל נותני טעמים וקשיא מהאי מתני' דשמעינן דהתבלין אוסר אף ביותר מכשיעור וה"ה לכל איסורין שבתורה לפי השיעור שאמרו בהן:

תיפתר בשר בבשר. הא דקאמרי אינהו באחד ומאה ואחד בששים בבשר איסור שנתבשל עם בשר היתר קאמרי והאיסור נותן טעם בהיתר בהא הוא דאמרו לשיעורין הללו ומתני' בתבלין הוא דמיירי:

אמר רבי יוסי לאו מילתא היא דקאמרת אלא היא בשר בבשר היא שאר כל האיסורין דין אחד להן לר' יוחנן כדאמר ר' אבהו בשמיה לעיל בתרומות פרק עשירי הלכה א' כל האיסורין שבתורה שנתערבו מין במינו וליכא למיקם אטעמא משערין אותן כאלו כן כלומר כדקאמר התם כאילו הן בצל כאילו הן קפלוט וכך משערין את האיסור שאם היה נותן טעם בהיתר בשיעור שהוא לפנינו אוסרו ואם כן משמע מיהת דלר' יוחנן כל שאר איסורין משערין אותן כאילו הן תבלין דהרי בצל וקפלוט כמיני תבלין הן והשתא מתני' דפ"ב דלקמן פליגא:

מאי כדון. מילתא באנפי נפשה היא ואפלוגתייהו דהני אמוראי מהדר דאהן קאמר באחד ומאה ואהן קאמר באחד מששים ובמאי פליגי וקאמר דשניהם מאיל נזיר הוא דלמדו דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וגו' וקסברי דהזרוע נתבשל עם האיל והרי האיל ההיתר נתבשל עם הזרוע האסור להבעלים ואף על פי כן לא נאסר האיל:

מ"ד נותן טעם א' מששים את עושה הזרוע אחד מששים באיל. כדמפרש לקמיה דלהאי מאן דאמר אין את מוציא את העצמות מן הזרוע כלומר דלא משערינן הבשר בלבד בלא העצמות אלא בכוליה משערינן הבשר בהדי עצמות וקים להו לרבנן דששים איכא ואינה אוסרת את האיל ומאן דאמר אחד ממאה את עושה הזרוע אחד ממאה לאיל לפי שהוא סובר דמשערי' בבשר הזרוע לבד חוץ מן העצמות דאת מוציא את העצמות מהזרוע ואח"כ תשער לפי שהעצמות לא פלטי טעמא וכי משערת בשר הזרוע לבד להדי האיל איכא מאה ובהכי אינה אוסרת את האיל וילפינן מינה לכל שאר האיסורין:

וכשם וכו'. להאי מאן דאמר פריך דס"ל דמשערין בשר הזרוע בלא העצמות אם כן נימא דכשם שאתה מוציא את העצמות מן הזרוע כך אתה מוציא מן כל האיל את העצמות וליכא מאה ומאי חזית דמשער אתה להאיל בשר בהדי עצמות ולהזרוע מלבד העצמות:

לית יכיל. אי אתה יכול לומר כן דתני וכו' והובאה להך ברייתא לעיל בפ"ה דתרומות בהל"ט דאין טינופת והיא הפסולת וסובין של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טינופת של החולין מצטרפת עם החולין להיות כשיעור ולהעלות את התרומה באחד ומאה וה"נ כן דעצמות האיל מצטרפין עם הבשר לבטל טעם הזרוע אבל אין עצמות הזרוע מצטרפין עם בשרו לאסור את האיל:

ר' ביבי בעי. דהואיל דקאמרת דהפסולת של תרומה אינה מצטרפת לאיסור מהו שתיחשב כהיתר ולהצטרף עם החולין להעלות את התרומה ופשיט ליה מן מה דאמר רב הונא שם בתרומות ובסוף פ"י דקליפי האיסור וכן העצמות מצטרפין להעלות את ההיתר הדא אמרה דה"ה בפסולת של תרומה כן:

כל מה שאסרתי לך במקום אחר התרתי לך כאן. בזרוע בשלה כדמפרש ואזיל לפי שבכל מקום מאה אסור ומאה ועוד מותר כלומר בכל מקום דמשערת במאה צריך שיהא מאה מלבד האיסור ועם הכל יהא אחד ומאה כמו בתרומה וכיוצא בה ברם הכא אפי' מאה מותר דקים להו לרבנן דבזרוע בשלה אין כאן אלא מאה בין הכל ואפ"ה מותר:

ותוב אם הוסיף במאתים אסור. אמתני' מהדר דקתני אם אחר שנפסקה שוב הוסיף מאתים אסור וכיצד משערין דבית ינאי וכו' כמו דאמרי לעיל בפ"ה דכלאים בהל"ו ושם תמצא מפורש הכל עד המתני':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף