פני משה/עירובין/א/י

פני משה עירובין א י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' מקיפין בקנים. במתני' דלעיל אשמעינן בחבלים שהיא מחיצה של ערב והכא אשמעינן במחיצה של קנים נעוצים ועומדים שהיא של שתי:

ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים. משום דלהצטרף להיות נקראת מחיצה כמו בקנים או בחבלים צריך שלא יהא שום חלל של שלשה טפחים ביניהם מפני שכל שהמחיצה עצמה נעשית משל פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי דקירת הגדי בבת אחת שלא תבטל המחיצה:

בשיירא דברו. חכמים להקל עליהן שאינן צריכין אלא מחיצה של שתי או של ערב אבל ביחיד לא הקילו אפילו הוא בדרך עד שיעשה מחיצה של שתי וערב:

לא דברו בשיירא אלא בהווה. שכן דרך של הולכי דרכים להלך בחבורה והוא הדין ליחיד כשהוא בדרך:

כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב וכו'. רבי יוסי בר' יהודה פליג עליה דאבוה בהא וסבירא ליה דאפילו בשיירא בעינן שתי וערב:

וחכמים אומרים אחד משני דברים. או של שתי או של ערב ורבנן בתראי לטפויי להיתרא קאתו דאלו לרבנן קמאי לא שרי ליחיד אלא בדרך דאז יש לו דין דשיירא. אבל לא כשהוא בישוב שהרי יכול הוא לעשות מחיצה הוגנת ורבנן בתראי אמילתא דר' יוסי בר' יהודה קא מהדרי דקאמר איהו איינה מחיצה לא בדרך ולא בישוב ואמרי ליה רבנן אחד משני דברים או שתי או ערב מחיצה היא בין ליחיד בין לרבים בין בדרך בין בישוב והלכה כרבנן בתראי והחילוק שבין שיירא ליחיד זהו דשיירא שהיא מג' בני אדם ולמעלה יכולה לעשות מחיצה אפי' של כמה מילין ובלבד שלא ישאר בית סאתים פנוי בלא כלים כדפרישית לעיל אבל יחיד או אפילו שנים אינן יכולין לעשות מחיצה אם שבתו בבקעה אלא עד בית סאתים בלבד שהיא כשיעור מאה אמה אורך על רוחב חמשים כחצר המשכן ואם היה יותר על בית סאתים אין מטלטלין בתוכו אלא בד' אמות:

במחנה. ליוצאים למלחמה ואפילו למלחמת הרשות:

מביאין עצים מכל מקום. ואין חוששין משום גזל ואפילו מצאן תלושין ויבישין אין מקפידים על כך:

ופטורין מרחיצת ידים. שלפני הסעודה אבל מים אחרונים חייבין שהן חובה מפני הסכנה:

ומדמאי. שאינן צריכין לתקן בתבואה של עם הארץ משום דמאי אלא אוכלין בלא תיקון דמאי:

ומלערב. בעירובי חצרות אם הקיפו כל המחנה במחיצה של עשרה טפחים מטלטלין מאהל לאהל בלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין הואיל דנפקא מאסמכתא דקראי חייבין הן לערב וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין הן בחזירתן:

גמ' מקיפין בקנה בשיירא דברי רבי יהודה וכו' והא ר' יודא מהשנא בין יחיד לשיירא. כלומר הא הוא דאשכחן דר' יהודה מחלק בין יחיד לשיירא כדקתני במתני' לענין מחיצה של שתי או של ערב:

ורבנן לא מהשנאי בין יחיד לשיירא. לרבנן דס"ל יחיד כשיירא לענין זה ושואל הש"ס אם לא מחלקי רבנן כלל בין יחיד לשיירא ובכל דבר שוין הן:

נשמעינה מן הדא. ברייתא וממה דמפרשי לה אמוראי דאע"ג דבענין המחיצה גופה אין חילוק בין יחיד לשיירא אליבא דרבנן. מיהת במלתא אחריתא איכא לחלק בינייהו אפילו אליבא דרבנן כדלקמן:

שיירא שחנת בתל וכו'. תוספתא היא בפ"ב. וה"ג שם שיירא ששרתה בתל גבוה עשרה בנקט עמוק עשרה ובגינה מוקפת גדר גבוה עשרה מטלטלין בתוכה ובלבד שימלאו את כולה ולא שיירו בה בית סאתים אם אין בכולה בית סאתים מטלטלין בתוכה אע"פ שלא ימלאו את כולה. ולפי גי' התוספתא יש לפרש הא דהכא ג"כ כעין זה. מטלטלין בה אפי' כור או כוריים מטלטלין בה עד בית סאתים ובלבד שלא ישיירו וכו'. כלומר דמפרש הא דקתני מטלטלין בה היינו בכולה אפילו היא כור או כוריים בזמן שימלאו את כולה. עד בית סאתים ובלבד וכו'. כלומר עד בית סאתים היא דצריך שימלאו את כולה ולא ישיירו בה בית סאתים פנוי אבל אם היא מבית סאתים ולמטה אין צריך שימלאו את כולה כדקתני בתוספתא:

אפילו אוכפות. כלומר לאו דוקא במחיצה גמורה אלא אפילו הקיפוה באוכפות ובעביטין. אי נמי לפרש בית סאתים פנוי הוא דקאי דר' אחא מפרש הא דקאמר פנוי שפנוי מכלים הוא אבל אם ממלאין את כולה אפי' באוכפות או בעביטין של גמלים לא מיקריא פנוי וזה עיקר דשייך שפיר הא דבתריה:

מילתא דרב הונא אמרה ובלבד אדם. כלומר וממילתא דרב הונא דלקמיה שמעינן דמפרש שלא יהא בית סאתים פנוי מאדם ולא מכלים דאמר ר' בא בשם ר' הונא אם הוא אחד או שנים נותנין להם בית סאתים דשנים כיחיד הן לענין זה ואם הן שלשה נותנין להן מקום בית ששת סאין. דג' הוו שיירא ולכל אחד ואחד בית סאתים מכאן והילך אם הם יותר הכל לפי חשבון והיינו דקתני ובלבד שלא ישיירו בית סאתים פנוי מאדם שאם הן שלשה לא יקיפו אלא בית שש סאין או שבע ובלבד שלא יקיפו בית שמונה סאין שלא יהא בית סאתים פנוי בלא בעלים וכיוצא בזה הכל לפי חשבון. והשתא שמעינן נמי מה שיש חילוק בין יחיד לשיירא לרבנן כדמפרש רב הונא לסתמא דהתוספתא דאתיא כדברי הכל:

אין שיירא פחות משלשה. ישראלים ואין העכו"ם משלים לשיירא דלאו בר חיובא הוא:

קטן מהו שישלים לשיירא. מכיון שבא לכלל חיוב או לא ולא נפשטה הבעיא:

היך עבידא. מילתא באנפי נפשה וכעין בעיא הוא כלומר למאי דאמרינן דאין העכו"ם מצטרף להשיירא ושואל הש"ס ובכה"ג היך עבידא כגון שהיו שנים בע"ש ועירבו עירוב אחד והיינו בית סאתים אחד ומשום דמותר לטלטל בו קרי ליה עירוב. כלומר כדרך שמותר לטלטל ע"י עירוב ומשמעות לשון עירוב עצמו הוא כן שע"י כך מעורבין הן יחד בהיתר טלטול:

ובא העכו"ם. בשבת:

והוסיף. שהרחיב המחיצה יותר מבית סאתים היאך הדין:

כבר נכנסה שבת באיסור. שבשעת הכנסת שבת לא היה להן היתר יותר מב' סאתים ואין להן יותר:

היו שלשה ועירבו שנים עירובין. כלומר יותר משיעור בית סאתים שאינו אלא שיעור עירוב אחד ולאו דוקא שנים עירובין אלא שיעור עירוב אחד לכל אחד ואחד כדלעיל ובא העכו"ם בשבת ופיחת מכשיעור ההיתר שלהן וכגון שלא היה שם בית סאתים פנוי ובא העכו"ם ופינה הכלים משם שעכשיו גרם איסור כדין בית סאתים פנוי וגרם האיסור הוא בלי קלקול המחינה:

כבר נכנסה שבת בהיתר. ושבת הואיל והותרה הותרה מכיון דאיתנהו למחיצות:

מהו ליתן להם שלשה ראשי תורין. ראש תור הוא באלכסון שראש תור הזה נכנס בשל זה והבעיא היא בשנים שמן הדין אין לכל אחד יותר מבית סאתים. ומי נימא דהואיל ונכנס ראש בית סאתים של זה בזה כזה מותרין הן לטלטל אפילו ביותר משני בית סאתים ולא איפשיטא:

אתיא דרבי יוסי בר' יודה בשיטת אביו. בחדא וחלוק על אביו בחדא כדמפרש ואזיל:

בשיטת אביו. ביחיד יתר מבית סאתים דבענין זה שוין הן דאין נותנין ליחיד יותר מבית סאתים כדתני בתוספתא בהדיא בפ"ב ר' יהודה אומר לא ירבה ליחיד יותר מבית סאתים והיינו במחיצה או של שתי או של ערב וביותר מבית סאתים צריך שתי וערב כדמייתי ראיה לקמיה דהכי ס"ל לר' יהודה ביתר מבית סאתים ובזה שוין הן דהא ר' יוסי בר' יודה קאמר במתני' כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה וא"כ מיהת ביחיד יתר מבית סאתים בחדא שיטתא קיימי דצריך שתי וערב:

וחולק על אביו בשיירא פחות מבית סאתים. כלומר בשיירא ובפחות מבית סאתים אפילו ליחיד דלר' יוסי בר' יהודה לא התירו כלל למחיצה של שתי או של ערב בלבד דקאמר כל מחיצה וכו' לא ליחיד עד בית סאתים ולא לשיירא ואלו לרבי יהודה סגי במחיצה של אחת מהן לשיירא וכן ליחיד עד בית סאתים:

והן אשכחן. והיכן מצינו דס"ל לר' יהודה בהדיא דביחיד יותר מבית סאתים צריך שתי וערב. וכלומר דמיהת שתי וערב. מהני לדידיה ביחיד יתר מבית סאתים דילמא הא דקתני בתוספתא לרבי יהודה לא ירבה ליחיד יותר מבית סאתים היינו דיותר מבית סאתים כלל כלל לא ואפילו במחיצה של שתי וערב:

נשמעינה מן הדא וכו'. דמהכא שמעינן לר' יהודה דשתי וערב מהני ליחיד ביתר מבית סאתים דהא רב ששת קאמר כשם שחלוקין ר' יהודה ורבנן כאן כך הם חלוקין בכלאים וכלאים לא אפי' היא בית רובע בתמיה כלומר דלענין מאי מדמה פלוגתייהו דהכא לענין דינא דכלאים דליכא למימר כי היכי דפליגי בענין כמה נותנין ליחיד בשבת אם בית סאתים או יותר ה"נ פליגי לענין הרחק גבי כלאים הא ודאי לא מצית אמרת דהא גבי כלאים לכל היותר לא בעינן אלא בית רובע סאה כדתנן בפ"ב דכלאים תבואה בתבואה בית רובע וכו' ולא אשכחן פלוגתא בהא אלא ודאי לענין מחיצות הפסק גבי כלאים הוא דקאמר דבמקום מחיצה א"צ להרחיק בכלאים אלא זורע מין זה מכאן ומין אחר מכאן ועלה הוא דקאמר רב ששת כשם שחלוקין כאן וכו' דלר' יהודה צריך מחיצה של שתי וערב בכלאים כשם דס"ל גבי שבת. והשתא ש"מ מיהת דלר' יהודה ביחיד יתר מבית סאתים צריך שתי וערב ומהני נמי דאילו עד בית סאתים הא בהדיא קאמר דאפילו של שתי או של ערב מהני עד בית סאתים:

כמה היא מחנה. שיהו פטורין בארבעה דברים דתנינן במתני':

מאה. דכתיב ויבא גדעון וגו' וקרי למאה איש מחנה:

ר' אבינה בעי. על הא דרבי חנניה דהיאך נרמז בהאי קרא דמאה איש הוו מחנה דאלו אמר מחנה ואנשים אשר אתו מאה יאות קאמרת דמחנה קאי על המאה אשר אתו השתא דכתיב ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה על מחנה מדין הוא דקאי שהיו הרבה והרבה:

עשרה. דכתיב גבי דוד וישלח דוד עשרה נערים וגו' ויבואו נערי דוד וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו ומלת וינוחו מיותר אלא לרמז שנעשו מחנה כדכתיב גבי מחנה ישראל לתור להם מנוחה וכאן עשרה היו:

רבי יודה בן פזי אמר. מהכא מוכח דעשרה נקראו מחנה דכתיב בד"ה גבי דוד בלכתו אל ציקלג נפלו עליו ממנשה וגו' כי לעת יום ביום יבואו על דוד לעזרו עד למחנה גדול כמחנה אלהים ועשרה נקראו מחנה אלהים דשכינתא שריא בי עשרה:

י"ב אלף כמחנה ישראל. על מדין וכתיב התם מחנה:

היוצאים למלחמת הרשות וכו'. ובתוספתא פ"ב גריס גבי למלחמת הרשות מותרין לגזול עצים יבישין:

אם היו עשויין חבילה אסור. הואיל והטריחו בעלים את עצמן לקשרן ולעשות חבילה לא הפקירו החכמים אותן אצל מחנה:

עד כדון בשאינן סמוכין. המחנה להחורש ליטול מן החורש עצים ואפילו סמוכין להחורש אע"פ כן יכולין ליטול עצים שהניחו הבעלים ליבשן:

עד כדון בשאינן סמוכין למעיי'. אפטורא מרחיצת ידים קאי ואפילו הן סמוכין למעיין לא הטריחו אותן חכמים:

נכנסו עמהם לעיר כבר נפטרו. אפטורין מדמאי קאי דשאר אנשים שאינם עכשיו מן המחנה ונתחלקו מהן אע"פ כן כשנכנסו עם אנשי המחנה לעיר כבר נפטרו מן הדמאי ואינם צריכין לתקן אבל אם יצאו מן העיר עמהן ויש אצלם דמאי כבר נתחייבו בשעה שהיו בתוך העיר וצריכין לתקן. א"נ אאנשי המחנה גופן קאי דמה שנכנסו מהתבואות דמאי עמהם בבואן לעיר מהמלחמה כבר נפטרו בהיותם במחנה והיוצאים עמה מעיר בתחלה כבר נתחייבו בדמאי מקודם וצריכין לתקן:

דמיי תיקן לא תיקן. איידי דאיירי בדמאי מייתי להא כדגרסינן בסוף מעשר שני למה נקרא דמאי מפני שספק הוא דא מאי אם תיקן אם לא תיקן:

ויש חצרות במחנה. בתמיה וקאמר אין להתיר אוהלים שבמחנה וכו' כצ"ל:

שלא תאמר יעשו כהרוגי פולמוסיות. החיילים מאומות שאינן מקפידין על כך:

אסור לפנותן. אח"כ:

במכונסין. הרבה במקום אחד מותר לפנותן ולקברן במקום אחר שזהו כבודן:

שמע לה מן הדא. שאף בחזירתן מהמלחמה פטורין הן מד' דברים אלו דכתיב גבי גדעון מי ירא וגו' ויצפור ולשון השכמה הוא בצפרא ולמה הן חוזרין בצפרא מפני השונאין שמתייראין מהם שלא יראו וירגישו בהן וא"כ גם בחזירה צריכין לזרז עצמן כמו בהליכה הלכך פטורין מכל אלו וכן ר' יוסי בר' בון אמר בהדיא בשם רב דאף בחזירתן פטורין הן מארבעה דברים:

הדרן עלך פרק מבוי

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף