פני משה/מעשרות/ה/ב

פני משה מעשרות ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' לא ימכור אדם את פירותיו. כלומר פירותיו שבשדה משבאו לעונת המעשרות כדתנן בפ"ק לא ימכור אותן למי שאינו נאמן על המעשרות לפי שזה לא יפריש המעשרות וכן אין מוכרין פירות שביעית שבאו לו בהיתר כגון מן ההפקר למי שחשוד על השביעית ולא יאכל אותן בקדושת שביעית:

ואם ביכרו. מקצתן והגיעו לעונת המעשרות נוטל את אלו הבכורות ומוכר את השאר שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות וקמ"ל שאע"פ שיש בהן מאותן שביכרו אינן אוסרים למכור הכל למי שאינו נאמן אלא נוטלן והשאר מותר לו למוכרן:

לא ימכור אדם את תבנו. להוציא ממנו התבואה שנשארת לפעמים בשבלים ואותה התבואה כשתלקט חייבת במעשר לפיכך לא ימכור אותו למי שאינו נאמן על המעשר וכן לא את גפתו והוא פסולת של זיתים ולא את זגין הפסולת של ענבים לא ימכור למי שאינו נאמן להוציא מהן משקין לפי שהן חייבין במעשרות כדקתני ואם הוציא מהן משקין וכן התבואה מן התבן חייב במעשרות. ופטור מן התרומה. אבל בתרומה פטור מאלו הנשארים בתבן וכן בגפת וזגים לפי שהתורם צריך שיהא בלבו לפטור אף הקוטעים והן השבלים שנקטעו ולא נדושו ועל מה שבצדדי הכרי ועל התבואה שנשארה בתוך התבן וכן התורם בית הבד צריך שיכוין גם על מה שבתוך הגפת והתורם את היין שבבור מכוין גם על מה שנשאר בזגים ואם לא נתכוין אע"פ כן נפטר הכל שתנאי ב"ד הוא שהתרומה הוא על הכל:

מתני' הלוקח שדה ירק בסוריא. הן הארצות שכיבש דוד והוזכר לעיל בפ"ו דדמאי ובכמה מקומות שבמקצת עשו אותה כא"י ובמקצת כח"ל ולענין תרומות ומעשרות ושביעית עשו אותה כא"י והכל מדבריהם ולפיכך נקט כאן שדה ירק להשמיענו שהכל הוא בסוריא כשדה ירק שאין חייב במעשרות אלא מדבריהם ואם קונה שדה בסוריא מהישראל לעולם הוא מתחייב במעשרות כמו דתנן בסוף חלה הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים אלא שבסוריא החיוב מדבריהם הוא והכא מיירי שקנה מן הגוי בסוריא הלכך הדין הוא כך אם עד שלא באו הפירות לעונת המעשרות ביד הגוי חייב לפי שברשותו של ישראל בא החיוב המעשרות עליהן ולרשב"ג לקמן דוקא כשקנה הקרקע עם הפירות מחוברין ולת"ק החילוק הוא כך אם קנה עד שלא באו לעונת המעשרות אז הוא חייב ואם משבאו לעונת המעשרות ביד הגוי פטור והכל בשלא קנה הקרקע אבל אם קנה הקרקע מיחייב הוא לעולם להת"ק ולהכי נמי נקט שדה ירק כלומר שלקח אותה כשהיא מלאה ירק אבל לא השדה עצמה:

ולוקט כדרכו והולך. פלוגתא דת"ק ור"י בשלא קנה קרקע כדאמרן דבהא הוא דמחלק הת"ק בין אם קנה משבאו לעונת המעשרות או לא ומשבאו הוא דפטור ובלבד שהוא יהי' לוקט כדרכו והולך אבל לא ישכור פועלים ללקט וטעמא דמילתא דבשלא קנה הקרקע אינו אלא כאריס בעלמא שאין לו בגוף הקרקע כלום וס"ל להת"ק כר"א דלקמן בפ"ד דחלה בחדא דתנינן התם ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא ר"א מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית ולר"א אין חילוק בין ירד לתוכה עד שלא באו הפירות לעונת המעשרות או לא דלעולם מחייב להאריס ישראל אבל להת"ק דהכא כשירד לתוכה עד שלא באו לעונת המעשרות אז הוא מחייב להאריס וכן בקנה הפירות ולא הקרקע דזה כאריס הוא ובהא הוא דס"ל כר"א דחייב אבל אם קנה אותן משבאו לעונת המעשרות ביד הגוי פטור והיינו טעמא נמי דדוקא הוא לוקט ולא ישכור פועלים דאם ישכור פועלים מחזי כבעה"ב ואתי לאחלופי למיעבד הכי בקנה גם הקרקע ולהת"ק בקנה הקרקע לעולם מיחייב הוא ואפי' אם קנה אחר שבאו הפירות לעונת המעשרות ור' יהודא סבר דלא גזרינן בלא קנה קרקע אטו קנה קרקע:

אמר רשב"ג בד"א בזמן שקנה קרקע. רשב"ג פליג וס"ל כר"ג דפ"ד דחלה דהאריס לגוי בסוריא לעולם פטור הוא והכי אמר בגמ' הלכך קאמר דבזמן שקנה קרקע הוא דשייך לחלק דאם עד שלא באו לעונת המעשרות חייב דמכיון שקנה הקרקע והפירות הגיעו לעונת המעשרות ברשותו חייב אבל אם לא קנה קרקע אינו אלא כאריס שאין לו בגוף הקרקע כלום ולעולם פטור הוא:

רבי אומר אף לפי חשבון. ארישא קאי הכי קאמר בגמרא וכלומר אמילתי' דת"ק ועל משבאו לעונת המעשרות הוא דפליג דלת"ק בשקנה הפירות מחוברין בלא הקרקע והן באו לעונת המעשרות ביד הגוי פטור מכלום ואפילו מהחלק שגדלו אח"כ משבאו לרשות ישראל ועלה קאמר רבי דאף בזה מתחייב הוא לפי חשבון וכגון שלקח התבואה אחר שהביאה שליש ביד הגוי דזהו בא לעונת המעשרות בתבואה כדתנן בפ"ק ונגמרה התבואה ביד הישראל השליש הראשון פטור הוא ומשני שלישים שנתוספין ברשותו מפריש מהן תרומות ומעשרות והלכה כרשב"ג בסוריא וכרבי בארץ ישראל:

גמ' כיני מתני' לא ימכור אדם את שדהו. כלומר כך הוא כוונת התנא שלא ימכור את שדהו והיינו הפירות אף על פי שהן עדיין בשדה אם באו לעונת המעשרות לא ימכור אותן למי שאינו נאמן:

ר"ש מתיר. למכור לשאינו נאמן לפי שהוא אומר להלוי הרי אני מכרתי את שלי צא אתה ותבע את שלך ממי שהפירות בידו:

עבר ומכר להתנא דמתני' אם הוא צריך לעשר עליהן וקאמר מעשר ואוכל כלומר מה שהוא אוכל מוטל עליו לעשר אבל אינו מעשר מה שהוא מוכר לפי שאין אנו אחראין לרמאין ואין לזה לחשוש אם יעשר הלוקח הזה או לא:

תני. בברייתא לא יתרום על מה שנשאר בתוך התבן ובגפת וזגין קאי שלא יתרום עליהן בפני עצמן:

עבר ותרם. מהו ופליגי בה דמר אמר יפה כחו דלא אמרו אלא פטור הוא מלתרום עליהן ואם תרם יפה כחו ומר אמר לא יפה כחו לפי שאותה התרומה שהוא מפריש עליהן בפני עצמן קודם שהוציא התבואה מן התבן והמשקין מהגפת והזגין טובל אותן למעשר כדין התרומה שהיא קובעת למעשרות וחיישינן שמא אח"כ לא יוציא מהן ונמצא התרומה גרמה שאלו יהיו טבל:

תרם אחד בששים. מן הכרי שהוא עין הרעה ומיהו תרומתו תרומה כדתנן לעיל בפ"ד דתרומות:

שהוא אחד מששים ואחד על הקוטעין וכו'. כלומר ואם אנו משערין את התרומה על הכל ואף על הקוטעין והצדדין ומה שבתוך התבן לא תהיה התרומה כ"א אחד מששים ואחד מהו בדין התרומה זו דהא תנינן שם עלה בידו אחד מששים ואחד תרומה ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד ואמר לו ר' יוסי ומאי תבעי לך ולא מתני' היא דקתני שהתורם בלבו וכו' וכלום צריכה למיתני הך אלא ביתר שאם תחשוב בין הכל עם הקוטעים והצדדין ומה שבתוך התבן יהי' יותר לפי החשבון שתרם אפ"ה פטור על הכל במה שתרם לפי חשבון הכרי עצמו דאם לא כן מאי קמ"ל שהוא פטור:

גמ' תני. בתוספתא פ"ג וגריס שם פלוגתא דר"ע וחכמים כעין פלוגתא דת"ק ורבי במתני' דתני שם הלוקח שדה ירק בסוריא עד שלא באו לעונת המעשרות פטור משבאו לעונת המעשרות חייב וזהו ט"ס ואיפכא צ"ל עד שלא באו לעונת המעשרות חייב משבאו לעונת המעשרות פטור מלקט כדרכו ופטור דברי ר"ע וחכמים אומרים אף משבאו לעונת המעשרות חייב לפי חשבון. ונסחת הברייתא דהכא היינו הך וכך הובאה לעיל בפ"ד דפאה בהלכה ה':

התוספת. שניתוסף ביד ישראל לר"ע פטור כת"ק דמתני' וחכמים כרבי ס"ל ומפריש לפי חשבון התוספת:

אף חכמים לא חייבו בתוספת אלא לשעבר. כלומר אף למאי דס"ל שחייב להפריש מהתוספת מ"מ בהא מודים דאחר שנה לשעבר שגדל השליש הראשון אנו הולכים ואם היה שנת מעשר שני או מעשר עני מפריש הוא מן התוספת כפי אותה שנה שעברה:

שהביאה שליש לפני ר"ה. של שביעית שכונסה אותה אף בשביעית:

ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית. כלומר דדריש ואספת את תבואתה לקרא דבתריה והשביעית תשמטנה דלפעמים ואספת את תבואת השנה שעברה אף בשביעית ומדלא כתיב ושביעי' תשמטנה הוא דיליף:

כמה דר"ע אמר אחר שליש הראשון אתה מהלך. ולפיכך פוטר אף התוספת שברשות הישראל משום שהשליש הראשון הביאה ביד הגוי כן נמי ר' יונתן אומר כאן לענין שביעית שאחר שליש הראשון אתה מהלך כדפרישית:

ואינון פליגין הדא על הדא. דהא הכא אתון אמרין דאף למה שחייבו חכמים בהתוספת מ"מ לענין שנת החיוב הולכין אנו אחר שנה שעברה שגדל בה השליש הראשון וא"כ מאי האי דקאמרי אתון הכא דאתייא דר' יונתן כשיטת ר"ע רבו הרי אף להחכמים הולכין אנו לענין השנה אחר שליש הראשון והיינו נמי דר' יונתן דבענין השנה הוא דקאמר וזהו כחכמים דר"ע:

אי דאתייא ר' יונתן וכו'. כלומר ועוד אי דר' יונתן כר"ע רבו ס"ל א"כ היה לו להחמיר כאן בשביעית משום דהתוספת ספיחי שביעית הן ור"ע רבו ס"ל דספיחין בשביעית אסורין מן התורה הן כדקאמר בהדיא בת"כ והבאתי לעיל בפ"ה דשביעית בהלכה ג':

הביאה פחות משליש וכו'. מסקנא דמילתא דלעיל הוא דקאמר אם הביאה שליש וכו' ואיידי דדייק עלה דר' אבינא הפסיק בה והשתא הדר למילתיה דאם לא הביאה אלא פחות משליש לפני ר"ה של שביעית ונכנסה שביעית אסורה משום ספיחין וצריך להפקירה כדין ספיחין אבל לענין לאכלן בקדושת שביעית לא חלה עליהן קדושת שביעית כדמפרש טעמא לפי שכבר היו עשבים כלומר דמיהת עשבים היו קודם השביעית ואע"פ שלא גדלו שליש ולא חלה עליהן קדושת שביעית אף אח"כ ואם הביאה פחות משליש בשביעית לפני שמינית וכו' איפכא הויא דמשום ספיחין מותרין דהרי העיקר מה שגדל בשמינית הוא וחלה עליהן קדושת שביעית שכבר חלה עליהן בהיותן עשבים:

ר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין וכו'. כר' אבינא דלעיל דלענין חיוב מעשרות של השנה הולכין אחר שנה שגדלה בה השליש הראשון ולפי סדרן של השנים אם היה שנת מעשר שני או מעשר עני:

הבקר והקדש בסוריא מחלוקת ר"ע וחכמים. כלומר כשם שנחלקו בשדה שהביאה שליש לפני הגוי ולקחה ממנו ישראל כך נחלקו בהפקיר או הקדיש והביאה שליש ואח"כ חזר וזכה מן ההפקר או פדאה מן ההקדש דלר"ע התוספת פטור מאחר שבשעה שהביאה שליש והגיע לעונת המעשרות היתה פטורה מהמעשרות התוספת ג"כ פטור שלאחר השליש הראשון אתה מהלך ולחכמים התוספת חייב:

אמר רשב"ל מודי ר"ע לחכמים בחנט והשרשה. כלומר לא לכל אמר ר"ע דהולכין אחר הגיע לעונת המעשרות ביד הפטור אלא דמודה הוא באלו דאמרו חכמים דהולכין אחר חנטה כגון באילן דאזלינן בתר חנטה למעשרות ויש דאזלו רבנן בתר השרשה כהאי דתנינן בפרק שני דשביעית האורז והדוחן וכו' דהולכין בהן אחר השרשה ומודה ר' עקיבא בזה דאע"ג דבשעת חנטה או השרשה היו ביד הפטור כגון ביד הגוי וכיוצא בו ושוב באו ביד החיוב דהתוספת חייב וטעמא דעיקר הגידולין ביד החיוב הוא שנתגדלו זרע בתורבה. משום דאמרינן לקמן בפ"ק דערלה אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה ואילן דנקט לאו דוקא וה"ה זרע תבואה בתוך הבית דפטור ממעשרות כדיליף מהאי קרא דהיוצא השדה כתיב וגבי תבואה הוא אומר אלא משום דקאמר חייב בערלה להכי נקט אילן והשתא קאמר דאם זרע במקום חורבה והביאה שליש ואח"כ סיכך על גבה והרי היא תחת הבית בזה איפכא הויא בענין פלוגתייהו דר"ע ורבנן דלר"ע התוס' חייב דהולכין אחר השליש הראשון שגדל בחיוב ולרבנן התוספת פטור דרובו גדל בפטור:

זרע בבית. והביאה שליש והעביר הסכך וסיכך על גביו. כלומר שאחר כך העביר אותו הסכך שסיכך על גביו בזה הוי כעין פלוגתייהו ממש דעל דעתיה דר' עקיבא התוספת פטור מכיון שהשליש הראשון גדל בפטור ולרבנן התוספת חייב:

ואף בחלה כן מחלוקת ר' עקיבא וחכמים. בעיא היא אם אמרינן דאף בחלה פליגי בכעין זה וזה לא מיתפרש על שעת הגידול דהא חיוב החלה משעת גלגול העיסה הוא אלא בכגון שבתחלת גלגולה היתה במקום הפטור שהיתה בחוצה לארץ ולא גמרה עד שהכניסה לארץ מהו מי נימא דאף כאן לר"ע פטורה מן החלה הואיל ובתחלת גלגולה במקום הפטור היתה ודמיא לתבואה שהביאה שליש ביד הגוי ולקחה ממנו ישראל ולרבנן חייבת או דילמא דשאני הכא בחלה מכיון שעכשיו עומדת במקום החיוב לכ"ע חייבת ולא דמיא לדהתם דהגידול עצמו מהשליש הראשון היה ביד הפטור והיינו דמתמה הש"ס על הבעיא זו:

מה את בעי מר"ע דר"ע אומר פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה. כלומר דהא כך שנינו לקמן בריש פ"ב דחלה פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה יצאו מכאן לשם ר"א מחייב ור"ע פוטר וש"מ דברישא דלא פליג ר"ע מודה בה וא"כ תו לא שייך למבעי כה"ג בחלה דהא לכ"ע אם נכנסה לארץ נתחייבה בחלה ואף שהיתה בתחילה במקום הפטור. א"נ דהך בעיא ואף בחלה כן כפשטא מיתפרשא ואגוונא דהאי פלוגתא גופה קאי דאם הביאה שליש ביד הגוי ולקחה ישראל ממנו ודקאמרת דלענין מעשר פליגי בתוספת שביד ישראל ומשום דגבי מעשר תבואת זרעך כתיב והלכך מכיון דהשליש הראשון גדל בפטור פליגי בה דלר"ע אחר השליש הראשון אתה הולך ופטור אף התוס' ולרבנן מיחייב התוספת אבל בחלה עריסותיכם כתיב וממעטינן עריסת הנכרי והכא מכיון שהעיסה נעשית ביד ישראל איכא למימר דמודה בה ר"ע דנהי דפטור התוספת ממעשרות בחלה מיהת חייבת או דילמא מכיון דלר"ע פטורה ממעשרות לפי שאחר השליש הראשון אתה מהלך גם בחלה פטורה ועל זה מתמה הש"ס מה את בעי מר"ע דהא שמעינן ליה דלא פליג ארישא דפ"ב דחלה וס"ל דאפילו פירות שגדלו כולן בפטור כמו פירות בח"ל ואפ"ה אם נכנסו לארץ חייבין בחלה ומכ"ש כאן שלא גדל אלא השליש בפטו' וכן לא מצית נמי למיבעי איפכא דאם גדלו בחיוב ונכנסו לפטור דאמרינן לעיל דאיפכא הויא אליבא דפלוגתייהו כמו זרע בחורבה והביאה שליש וכו' דלר"ע התוספת חייב ולרבנן פטור ומבעיא לך דאם אף בחלה כן והרי זה כמו פירות הארץ שיצאו לח"ל וא"כ הא נמי לא תבעי לך דהא שמעינן ליה לר"ע התם בסיפא דקתני יצאו מכאן לשם ר"ע פוטר מן החלה ואם אפי' גדלו כולן בחיוב פוטר ר"ע כשיצאו למקום פטור מכ"ש כאן אם לא הביאה אלא השליש בחיוב ואח"כ יצא למקום הפטור דפשיטא דפטור לר"ע מן החלה ואתי שפיר השתא למאי דמסיים וקאמר:

אין יסבור כר' אליעזר יאות את מקשי. כלומר דבשלמא אם היה ר"ע תופס סברת ר"א והוה ס"ל דיצא מארץ לח"ל חייבין בחלה שפיר הוא דמצית למבעי לר"ע בגוונא דאיירינן כאן דהוה מצינן למימר עד כאן לא מחייב ר"ע בחלה אלא בפירות שגדלו כולן בחיוב אבל הכא דלא גדל אלא השליש הראשון בחיוב אפשר דפוטר מן החלה מכיון שעכשיו הן ברשות הפטור אבל מכיון דר"ע פוטר ביצאו מכאן לשם מכ"ש דפוטר בגוונא דאיירינן לעיל ומאי תיבעי לך. וזה הוא העיקר:

זרע בעציץ שאינו נקוב. דפטור מן המעשרות והביאה שליש ואח"כ נקב מהו ופשט ליה דהא מיהת עכשיו נקב ונגמר בחיוב:

אתיא דרשב"ג בשיטת ר"ג זקנו דתנינן תמן. בפ"ד דחלה ישראל וכו' וה"נ כאריס הוא שאין לו בגוף הקרקע ולפיכך פוטר רשב"ג בשלא קנה קרקע:

על ראשה. הא דרבי ארישא קאי וכדפרישית במתני':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף