פני משה/דמאי/ו/ח

פני משה דמאי ו ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק. מתני' מיירי כגון שהלך אצל המוכר שהוא ג"כ חבר והמוכר יודע מהשליחות ששלח ע"ה את החבר הזה לקנות לו ואמר השליח החבר להמוכר תן לי אגודת ירק אחת או גלוסקין אחד סתם ולא הודיעוהו בפירוש בשעת הקנייה שבשביל ע"ה הוא לוקח אפ"ה פטור השליח הזה מלעשר דמכיון שידע המוכר החבר מהשליחות ששלח ע"ה לזה אמרינן דמסתמא היה דעת המוכר שבשביל ע"ה לוקח הוא זה ותיקן את מה שנתן לו לפי שאסור למכור לע"ה דבר שאינו מתוקן והלכך פטור השליח החבר מלעשר מפני שכבר תיקנו המוכר החבר:

ואם אמר השליח החבר להמוכר שלי זה וזה של חבירי כלומר שלקח אחת ג"כ בשביל עצמו ואמר זהו בשבילי וזה יהיה בשביל חבורי ע"ה ששלחני ונתערבו אח"כ חייב זה השליח החבר לעשר את שתיהן לפי שמה שנתן לו המוכר בשבילו מסתמא לא תיקנו שהרי המוכר לחבר א"צ לעשרו שיודע הוא שהחבר בעצמו יתקן לו ונמצא שנתערב הבלתי מעושר עם אותו שלקח בשביל ע"ה והוא מעושר ולפיכך צריך הוא עכשיו לתקן הכל:

ואפי' הן מאה. אותן של ע"ה כשנתערב בהן אחת שלו והוא בלתי מעושר חייב לעשר את הכל דמאי והכי מוכח פירושא דהמתני' בגמרא:

גמ' תמן תנינן. לעיל בפ"ח דפא' (ה"ב):

והכא את אמר הכן. בתמיה ואסיפא דמתני' הוא דפריך דבידוע שיש לו שדה אחת בסוריא אינו נאמן לומר מעושרין הן והא התם תנינן דנאמנין לומר זה של לקט ושכחה ופאה כשהוא בשעתן ופטורין ממעשרות ואע"ג דהתם נמי ספק הוא אם הוא משל חיוב או לא סומכין עליו:

תמן שתיקנו פטור. לא דמי דהתם שתיקנו פטור כלומר שתיקה שלו כשאינו אומר כלום פטור הוא שהרי לקט שכחה ופאה פטורין הן ממעשרות ובשעתן תלינן דמה שהוא ביד עניים מסתמא ממתנותיהן היא הלכך לא עליו בלבד אנו סומכין אלא דסמכינן אחזקה וחזקת פיטורן מסייע לדיבורא דידיה:

ברם הכא שתיקונו חייב. אם שותק הוא מחייב דהא אי לאו דיבורא דידיה חייבין הן הפירות לתקנן מכיון שידוע שיש לו שדה והלכך לא סמכינן אדיבורא דידיה ואינו נאמן לומר מעושרין הן היכא דליכא מיגו דאי בעי הוי שתק:

ותני כן. בתוספתא דמייתי לקמיה דאת שתיקונו פטור נאמן הוא להחמיר כלומר והכא נמי אלו היה אומר זה לאו משל לקט שכחה ופאה הוא היה נאמן בזה להחמיר ולחייבו במעשרות:

ברם הכא. אמתני' דפאה קאי דמסיק ואזיל למילתיה וכלומר אבל השתא שאומר זה של פיטורא הוא ואין כאן אלא פירושו להקל דבלאו הכי בחזקת פטור הוא והוא פירש ואומר זהו של לקט או של שכחה ופאה הלכך הוא נאמן:

תני. בתוספתא (פ"ה):

באו וטלו לכם ממני פירות עזק הן. כן הוא שם. עזק שם מקום שבא"י ופירותיו משובחים או שאומר של ערלה ושל נטע רבעי הן ומשובחין הן מפירות אילן זקן אינו נאמן מפני שהוא כמשביח מקחו אבל אם אמר מעכו"ם פלוני הבאתים למכור וידוע הוא שפירותיו של פלוני של ערלה הן וכיוצא בהן נאמן הוא להחמיר אם אומר של איסור הן דברי רבי והיינו הא דקאמר לעיל ותני כן דמה שתיקונו פטור וכלומר אם שותק הוא לא היינו חוששין שפירות הללו של איסור ואם אומר שהן של איסור ואין כאן להשביח מקחו נאמן הוא להחמיר אליבא דרבי:

היה צווח לפי תומו. שלא אמר באו וקחו ממני אלא לפי תומו היה אומר פירות אלו של איסור מהו שיהא נאמן:

ר' יודן בעי מן מאי דתימא כותי כעכו"ם. כלומר דהש"ס מפרש דלא תקשי מאי קא מיבעיא ליה לר' יודן הא אנן תנן בשילהי האשה בתרא בעכו"ם אם היה מתכוין אין עדותו עדות ומשמע אבל מסל"ת נאמן וכדאמרינן התם בהדיא והלכך קאמר דלאו על עכו"ם ממש בעא ר' יודן אלא למ"ד דס"ל כותי כעכו"ם הוא דקמבעי' ליה אם בהא נמי דיניה כעכו"ם הוא לענין מסל"ת:

דאיתפלגון. וכו' פלוגתייהו בתוספתא דתרומות (פ"ד) והובא לעיל (בפ"ג) ובכמה מקומות:

והוא שיהא רוב מכנסו משלו. על הא דתנן במתניתן דאם ידוע שיש לו שדה בסוריא אינו נאמן לומר מעושרין הן והוא שידוע ג"כ שרוב מכנס של אוצרו והוא מוכר ממנו משלו הוא דבהא אמרינן דמסתמא משדהו הביאו:

אני אומר מן השוק לקח. ונאמן הוא דבפירות מן השוק לא גזרו דמאי בסוריא והלכך כאן אף שיש שדה לזה שהוריד אריס לתוכה כשזה אומר מעושרין הן תלינן דמן השוק הוא שלקח ומה שאומר מעושרין הן היינו כאלו אומר שפטורין הן:

והוא שיהא אותו המין מצוי וכו' וכדמסיק דאע"פ שאותו המין ג"כ הוא בתוך שדהו מ"מ אם מצוי הוא בשוק תלינן להקל ומותר:

גמ' מתני' דר' יוסי דתני הלוקח סתם א"צ לעשר. כצ"ל והכי איתא בתוספתא (ריש פ"ח) ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק אחד גלוסקין אחד ר' יוסי אומר א"צ לעשר ר' יהודה אומר צריך לעשר ובלוקח סתם מיתוקמא פליגתייהו כדמפרש ואזיל:

מה אנן קיימין דבמאי עסקינן לפלוגתייהו:

אם בשאמר לו צא ולקח לי. שא"ל ע"ה להחבר כן כלומר דמיירי בשהגיד השליח ג"כ להמוכר בשעה שבא לקנות ממנו כך אמר לי פלוני ע"ה צא ולקח לי א"כ שלוחו הוא ואדעתא דהמשלחו נתן לו. ואמאי פליג ר' יהודא וס"ל דצריך לעשר הא מכיון שהמוכר החבר מסר לידו בשביל ע"ה המשלחו ודאי מן דבר המתוקן מסר לו דאין מוכרין דבר שאינו מתוקן לע"ה:

צא ולקח לך. ואם בשאמר לו ע"ה לחבר צא וקח לך במעות האלו וכך א"ל להמוכר החבר א"כ שלו הוא וכן המוכר אדעתא דידיה להוי יהיב ליה ואמאי קא"ר יוסי דא"צ לעשר הא כיון דחבר הוא לא נתן לו מדבר המתוקן דסמיך המוכר עליה דאיהו מתקן ליה:

אלא כי אנן קיימין בסתם. כלומר אלא ודאי בשזה השליח לקח סתם מהמוכר ולא אמר לו כלום בשביל מי הוא לוקח עכשיו ובהא פליגי דר' יודה סבר לא נתכוין המוכר לזכות אלא להלוקח וכיון שהלוקח חבר הוא נתן לו מדבר שאינו מתוקן ע"מ שהוא יתקננו והלכך צריך לעשר ור' יוסי ס"ל כיון דמיהת ידע המוכר מהשליחות אע"פ שלקת בסתם לא נתכוין המוכר הזה לזכות אלא לבעל המעות הע"ה וא"כ לא מסר לידו כי אם דבר המתוקן והלכך אין השליח החבר צריך לעשר:

לפיכך אם נתן אחת יתירה וכו'. סיפא דהתוספתא שם לקמן היא נתן לו אחת יתירה רבי יהודה אומר לשליח ר' יוסי אומר לאמצע:

ופריך הש"ס מחלפא שיטתיה דר' יוסי וקשיא דידיה אדידיה דהא תמן ברישא הוא אומר לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות והכא את. אומר הכין דאם נתן המוכר אחת יתירה על המקח שניהן חולקין בו ואמאי הרי הכל לבעל המעות הוא כיון דאדעתא דדידיה זכי ליה:

כאן ומשני דה"ט דסיפא דכאן ע"י מעותיו של זה המשלח וע"י רגליו של זה השליח שהטריח עצמו לילך ולקנות דעת המוכר היה באחת יתירה שהוסיף שיהיה של שניהן ולפיכך שניהן חולקין אבל ברישא דמיירי בגוף המקח ודאי לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות:

תני. בתוספתא שם. רשב"ג אומר אם החליף. השליח הזה את המעה שנתן לו המשלח ולקח בעד המעה שלו צריך הוא לעשר וטעמא דכיון ששלח בו יד נתחייב הוא באחריותו כדמסיים ר' יוסי אמורא לקמיה והוי כמי שלוקח בשביל עצמו ואפי' אליבא דר יוסי בברייתא דלעיל דס"ל דבסתמא אמרינן דדעת המוכר היה לזכות לבעל המעות וא"כ הרי המוכר כבר תיקן מה שנתן לו ואמאי צריך זה השליח לעשר הא ליתא דר' יוסי לא אמר שבודאי תיקן המוכר מה שנתן לו אלא דבלוקח סתם תלינין לקולא ואמרינן דהואיל והמוכר ידע מהשליחות והמשלח עם הארץ הוא מסתמא לא מסר להשליח דבר שאינו מתוקן בשביל ע"ה המשלחו והלכך כאן שהחליף זה השליח את המעה ולקח בשלו לא תלינן לקולא אלא דהוי כמי שהחבר לוקח מהחבר ונותן לו דבר שאינו מתוקן מפני שסומך עליו שהוא יתקן אותו וה"נ כן דהא לא ידעינן בבירור שזה המוכר נתן לו דבר המתוקן כדאמרן והלכך הואיל והוי כמי שלקח לעצמו אסור לו להוציא מידו דבר שאינו מתוקן וצריך לעשר ואח"כ יתננו לע"ה המשלחו:

אמר רבי יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן וכו' כצ"ל וכדפרישית:

שמואל אמר במחלק בידיו. אסיפא דמתני' קאי ואם אמר זו שלי וזו של חבירי ונתערבו חייב לעשר ומשמע אבל כל זמן שלא נתערבו אינו חייב לעשר אלא את שלו וע"ז קאמר שמואל במחלק בידיו בשעה שהוא לוקח ונותן לחלק שלו בפ"ע וחלק של ע"ה בפ"ע והואיל וניכר כל חלק וחלק אמרינן דחלק של ע"ה נתן המוכר מדבר המתוקן וחלקו של השליח נתן מדבר שאינו מתוקן מכיון שחבר הוא ואינו מעשר אלא על שלו:

אמר רבי אלעזר והוא שנטל חלקו בסוף. וכדמפרש ר' יונה צורכה לדין וצורכה לדין וכלומר דלא פליגי שמואל ור' אלעזר הדדי אלא דלפעמים הוא כך ולפעמים הוא כך ותרוייהו איצטריכו לזה ולזה כדמסיק ואזיל:

חילק בידו ונטל חלקו בתחלה וכו'. כלומר מה דאמר שמואל דבחילק בידו תליא מלתא היינו דבכה"ג אין הפרש בין נטל חלקו בתחלה או לבסוף אלא אפילו נטל חלקו בתחילה א"צ לעשר אלא על שלו דכיון שהבדיל ונתן חלקו בפני עצמו יודע הוא המוכר דמה שלוקח אח"כ הוא בשביל ע"ה ונותן לו מדבר המתוקן:

לא. חילק בידו. כלומר ומה דא"ר אלעזר והוא שנטל חלקו בסוף היינו אם לא חילק בידיו להבדיל כל חלק וחלק בפ"ע אלא אמר להמוכר תן אגודה אחת או כך וכך בשבילי ובשביל חבירי ע"ה בזה אמרי' דאפשר בתחלה נתן המוכר מדבר שאינו מתוקן בשביל חלקו של השליח ואח"כ נתן בשביל חלק ע"ה ומדבר המתוקן ואפשר נמי איפכא והואיל ואינו ידוע היה צריך לעשר על הכל דהוי כמי שנתערבו ועד שיטול חלקו בסוף והיינו אחר שאמר להמוכר תן כך וכך בשביל פלוני ע"ה ונתן לו אמר תן ג"כ בשבילי דבהא ליכא למיחש למידי ובכה"ג אינו מעשר אלא על שלו כל זמן שלא נתערבו:

תני. בתוספתא (פ"ה) וגרסי' להא נמי בפ"ב דקידושין (בהלכה א'):

ואינו חושש על שכרו לא משום שביעית. שמא יקח בו פירות שביעית מן החשוד למוכרן:

ולא משום מעשרות. שמא יקח את שאינו מעושר והוי כמאכילו דבר האסור דהא איהו לא ספי ליה מידי דאיסורא אלא דמים הוא נותן לו:

ולא משום יין נסך. אם זה הפועל עכו"ם הוא ולוקח לו יין לא הוי כנהנה זה מיי"נ דהא איהו לא יהיב ליה מידי:

אבל אם אמר לו צא ולקח לך וכו' מן החנוני ואני נותן לך דמים אח"כ לפרוע חוששין. וכו' דהוי כמו שהוא לוקח האיסור ומאכילו וכדמפרש טעמא ופליגי בה ר"ז ור' הילא:

נעשה החנוני שלוחו של בעה"ב. כלומר שזהו כמו שנעשה החנווני שלוחו של בעה"ב לזכות להפועל דבר האסור דהא עד דלא יהיב דמי לא סליק נפשי' ור' הילא קאמר משום דהוי כמי שהפועל זוכה לבעה"ב דבר האסור משל חנווני כדי לזכות אח"כ לעצמו:

מה נפק מביניהון. בין הני טעמי:

היה החנווני חרש. איכא בינייהו דלדעתיה דר' זירא דהחנווני כשלוחו של בעה"ב הוא אין כאן חשש על בעה"ב שהרי אין שליחות לחרש וכאלו נתן לו מעצמו הוא אבל לדעתיה דר' הילא דהפועל הוא דהמזכה לבעה"ב מהחנווני חושש אפילו בחנווני חרש. ובקדושין שם מוסיף עוד דגריס היה הפועל חרש דאיכא בינייהו איפכא על דעתיה דר' הילא לא חשש שאין זכיות לחרש ועל דעתיה דר' זעירא חשש כלומר לפי שאחרים אין יכולין לזכות לחרש דלא שייכא זכייה לחרש וא"כ לר' הילא אין חשש שאין החנווני יכול לזכות להפועל ולר"ז יש כאן חשש לפי שהחנווני הוא עושה שליחותו של בעה"ב ולא מיקרי זכות מאחרים ואף בשביל החרש יכול לעשות שליחותו ונמצא דהוי כאלו הבעה"ב מאכילו:

לא יאמר אדם לחבירו. ע"ה הילך מאתים דינר ושקול על ידי לאוצר המלך שהיו נותנין מתבואותיהן מס לאוצר המלך מפני שזה נותן דבר שאינו מתוקן והוי כשלוחו ונמצא זה פורע חובו מן הטבל אבל אומר לו הא לך כך וכך ופרשני מן האוצר מלטני ממנו דאפשר ליה לסלוקי במעות וכן לאומנות המלך הדין כן:

הדרן עלך המקבל שדה

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף