פני משה/בבא קמא/ה/ז

פני משה בבא קמא ה ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' השני חייב. בבבלי מסיק לה כגון שהראשון כשהלך לו מסרו לכיסוי הבור להשני לכסותו ולא כיסהו:

ובא השני ומצאו מגולה. כגון שהתליע ונשבר הכיסוי ולא כיסהו השני חייב:

כיסהו כראוי ונפל לתוכו. כגון שהתליע הכיסוי:

נפל לפניו מקול הכרייה. שהיה חופר בבור ושמע השור ההולך על שפת הבור קול הפטיש ונבעת ונפל על פניו בבור חייב:

לאחריו מקול הכרייה. שנבעת וחזר על עקבו לאחריו ונפל פטור שאין זה דרך נפילה:

ונשתברו ונתקרעו. בכלי שור שייכא שביר' העול והמחריש' ובכלי חמור שייכא קריעה חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו:

ופטור על הכלים. בגמרא פליגי בפירושא:

שור חרש שוטה וקטן. כדמפרש בגמרא שור שהוא חרש או שוטה או קטן חייבין עליו אם נפל לבור אבל שור שהוא פיקח אינו חייב עליו דאיבעי ליה לעיוני ומיזל:

בן ובת וכו'. אפי' קטני' פטור מגזירת הכתוב שור ולא אדם:

גמ' היך אפשר לבור של שני שותפין. ואע"ג דמשכחת לה בחצר השותפין והבור של שניהן והפקירו רשותן ולא הפקירו בורן דהא קי"ל בורו ברשותו נמי מיחייב בכה"ג וכדאמר הכא לעיל מ"מ לא ניחא לי' להש"ס לאוקמי סתמא דמתני' אליבא דחד דהא איכא למ"ד דחיובא דבור דוקא בר"ה הוא ובר"ה בור של שותפין היכי משכחת לה דאפי' בשניהם כרוה אי אפשר שלא יגמור כ"א א' מהן לבסוף וא"כ איסתליק ליה מעשה הראשון:

תיפתר. דמשכחת לה שיגמרו שניהן בבת אחת שנתנו שניהן כאחת אבן האחרונה העשויה לחזק הבור ונמצא דעיקר גמר הבור של שניהן הוי:

ולמה לא פתר לה. בהאי גוונא שזה חפר עשרה וזה הוסיף וחפר בור עשרה דקי"ל דשניהן חייבין דכל חד שיעור מיתה עבי' וכדאמרי' לעיל פ"ק הלכה ב':

דו בעי מיפתריניה. מפני שהוא רוצה לפרש ולאוקמי המתני' בבור עשרה ושל שותפין דאמתני' דלעיל קאי ובבור עשרה מיירי:

עבר עליו וכו'. וקתני השני שהשתמש בו ולא כסהו הוא חייב אבל הראשון אפי' נודע לו שהבור מגולה הוא פטור ומפרש ר' יוחנן לא דלעולם פטור הוא אלא נותנין לו שהות אחר שנודע לו כדי לכרות ארזים מן הלבנון ולכסותו ואם היה שהות כל כך ולא כיסהו גם הראשון חייב:

אית בה לחומרא. האי שיעורא פעמים שהיא חומרא בשהן סמוכים להלבנון ופעמים שהיא קולא שהן רחוקין מן הלבנון וצריך שהות הרבה וקמ"ל בזה דאע"פ שהיה מצוי לעשות איזה כיסוי בלא שיצטרך לכרות ארזי הלבנון אין הולכין אלא אחרי הכיסוי החזק הנעשה מהן בין לקולא בין לחומרא:

עד היכן כיסהו. עד היכן צריך לכסותו שיהא נקרא כראוי:

ייבא כיי דתנינן תמן. יבא האי דינא כהאי דתנינן בסוף חזקת הבתים אין עושין חלל תחת ר"ה בורות שיחין ומערות ר"א מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת טעונה אבנים שיהא חזק כ"כ כדי שראויה להיות עגלה טעונה אבנים מהלכת עליה וה"נ כן ולא חיישינן שמא יתקלקל לזמן:

אמר ר' ינאי לתוכו וכו'. אמתני' קאי והכי פירושא דר' ינאי בכורה קאמר דיניה והיינו דקאמר שלפניו שלאחריו ובסיפא חוצה לו וכו' דמשמע שהכוונה שחילוק נפילת השור בין לפניו נפל או לאחוריו נפל הוא דוקא אם נפל חוצה לו להכורה אבל לא בענין שנפל למקום שהכורה שם דבחיובא ופטורא דהכורה קיימינן הכא ומתוך דבריו נלמד היאך מפרש המתני' וכדלקמן וה"ק לתוכו אם נפל לתוך הבור בזה בעל הכורה לעולם פטור בין שנפל לפניו בין שנפל לאחריו דאע"ג דאיכא למימר דהכורה גרם ליה ליפול שנבעת מחמת קול הכרייה קמ"ל דהכא אמרינן קול גרמא בעלמא הוא ומשום דאי לאו הבור לא היה נופל. והשתא אם הכורה לאו בעל הבור הוא אלא שהבור כבר היתה כרויה וירד זה הכורה לתקנו למטה א"כ עיקר חיובא על בעל הבור הוא דאומר לו אי לאו בורך לא נפיל ולא אשכחן חיובא להכורה כשנפל לתוך הבור:

חוצה לו. לא נפל תוך הבור אלא חוצה לו והכא לבעל הבור ליכא חיובא כ"א על הכורה וטעמא דחיובא דכורה משום דסבר ר' ינאי דהיכא דלא נפל כ"א מחמת קול הכריה לא אמרי' קול גרמא בעלמא הוא ולא אמרינן הכי אלא בנפל לתוך הבור דעיקר ההיזק בתוך הבור הוא אלא שנבעת מחמת הקול ונפל בזה גרמא בעלמא הוי אבל בשנפל חוצה לו הא חזינן דלא נפל אלא מחמת שנבעת ולא היה מעשה דבר אחר שמסייע להיזק זה. אלא דבכה"ג דהחיוב על הכורה איפכא הוא מדין נפל לבור דבזה דוקא אם נפל לאחריו הוא דחייב דהשתא חזינן דלא נפל אלא מחמת שנבעת ונרתע ונפל לאחוריו והכורה חייב אבל אם לפניו נפל בזה הכורה פטור הוא דיכול לומר אפשר בלאו הכי היה נופל שאם לא היה נופל כ"א מחמת שנבעת לאחוריו היה נופל אבל השתא אימר דנתקל מחמת איזה דבר ונפל דרך הליכתו. והשתא מפרשי' המתני' כפשטה לר' ינאי דמתני' שנפל לתוכו מיירי וחיובא על בעל הבור הוא כדאמרן והילכך במתני' לפניו הוא דחייב דונפל שמה כתיב דרך נפילה דוקא ולאחריו פטור דלאו דרך נפילה הוא ולהכורה ליכא למיחייביה דהשתא גרמא בעלמא הואי:

שמואל אמר בשהתריפו מחמת אוירו. הא דבמתני' פוטר בכלים דוקא בשנטרפו ונשברו מחמת אויר והבל הבור דשמואל סבירא ליה בור שחייבה עליו התורה בין. להבלו בין לחבטו וכלים דממעטינן מחיובא דבור אם פקעי מחמת הבלא הוא דאימעוט כגון בכלים חדשים דעשוין להתקלקל מחמת חום האויר אבל אם כפלו לתחתית הבור ונחבטו בקרקע ונשברו חייב גם על הכלים וטעמיה דשמואל דדייק הכי מדאשמעינן במתני' פטורא דכלים דוקא בהאי גוונא דקתני שור וכליו חמור וכליו ואמאי לא קתני בפשיטות נפל לתוכו שור וחמור חייב וכלים פטור ומאי שנא בכליו דקתני אלא ודאי לאשמעינן האי דיוקא ומשום דלא משכחת לה שלא יהו הכלים נופלין לקרקע הבור וגם שיהא נודע לנו שנשברו מחמת האויר כ"א בכה"ג שנפלו בעודן על הבהמה והיא נפלה לבור והכלים נשארו עליה באויר הבור וקמ"ל תנא דמתני' דבכה"ג הוא דחייב על הבהמה ופטור על הכלים:

אפילו נחבט בקרקעו. ונשתברו הכלים מחמת קרקע הבור פטור על הכלים דדרך נפילה פטרה התורה דכתיב ונפל שמה שור או חמור וממעטינן כלים אפי' נפלו גם הם עם הבהמה ומגיעו עד לקרקע הבור ונחבטו:

שור וכו' חמור וכו'. ותרתי מיעוטי בכלים למה לי וקאמר הש"ס דלהכי איצטריך:

שהיה בדין מה אם בור נזקין. שאין בו עשרה טפחים שפטור מן המיתה ואינו חייב אלא על הנזקין ואפ"ה חייב בו על הכלים כדאמרינן בהלכה דלעיל לר' יצחק דקאמר דבור תרי זמני דכתבה התורה ללמדנו שיש חילוק בין בור של מיתה לבור נזקין לענין כלים והשתא קאמר הש"ס דאי לאו תרי מיעוטא שור וחמור דכתבה לנו התורה בבור של מיתה למעט בה את הכלים ה"א אייתי בק"ו לחייב את הכלים בבור של מיתה שהוא חייב על המיתה אינו דין שחייב על הכלים והיינו דהייתי אומר דהא דכתבה התורה בור בור תרי זמני לחייב את הכלים בבור של נזקין ולפטור בהן בבור של מיתה דוקא אם נפלו בתוכו בפני עצמן אבל בכלים שעל גבי הבהמה ונפלו עמה לתוכו מגו דחייב על הבהמה חייב נמי על הכלים אפי' בבור של מיתה מכח הק"ו ואהני קרא ואהני קל וחומר:

תלמוד לומר ונפל שמה שור או חמור שור וכו' חמור וכו'. להכי איצטריך תרווייהו למעוטי דלעולם פטור על הכלים בבור של מיתה אפי' הן שור בכליו וחמור בכליו וכלומר שנפלו עם הבהמה חייב על הבהמה ופטור על הכלים:

כיני מתני'. שור חרש שוטה וקטן דקאמר לא של חרש שוטה וקטן אלא שהוא חרש או שוטה או קטן בהני חייביה רחמנא בבור אבל שור פיקח פטור דאיבעי ליה לעיוני ומיזל:

בן ובת וכו'. והני לעולם פטור ואפי' הן קטנים דלא שייך עיוני ומיזל דגזירת הכתוב דאימעוט אדם מוהמת יהיה לו כדדריש הכא בפ"ק הלכה א' יצא אדם שאין לו הנאה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף