פני משה/בבא קמא/ד/א

פני משה בבא קמא ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים. ובכולן היה תם דמשתלם מגופו והיכי דמי כגון שראה שור ונגח וראה שור ולא נגח וראה שור ונגח ואחר נגיחה שניה ראו שנים או שלשה פעמים שור ולא נגח דאפי' מועד לסירוגין ליכא דבעינן הסירוגין שיהו שוין דאז נעשה מועד לסירוגין:

ישלם. ח"נ לאחרון שבהם תחלה ומוקי להמתני' בבבלי דפליגי ר"מ ור"ש בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע דאיתא התם בפרק דלעיל דף ל"ג ע"א דר"מ סבר לה כר' ישמעאל דאמר יושם השור המזיק בבית דין ויתן להניזק דמי השור וכגון שהשור הוא בכדי חצי נזקו וא"כ הניזק בעל חוב של המזיק הוא דממון הוא דחייב ליה והכא במתני' מיירי שתפסו הניזק הראשון להשור לגבות חובו ממנו והילכך נעשה עליו כשומר שכר וכשהזיק תחת ידו הוא חייב בנזקיו ולפיכך האחרון משתלם חצי נזקו משלם:

אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו. הכי קאמר אם יש בו מותר מכדי נזקו של השני כגון שחצי נזקו של הראשון היה מנה וח"נ של השני היה חמשים והשור המזיק היה שוה מאתים וכשנגח שור של הניזק הראשון שחצי נזקו מנה היה לניזק בשור זה מנה ולבעלים מנה וכשתפסו הניזק וחזר ונגח תחת ידו אין לבעלים להפסיד מנה שהיה להם בו שהרי לא היתה שמירתו עליהן אלא על הניזק שתפסו וכשהזיק לשני והיה חצי נזקו חמשים משלם הניזק הראשון מן המנה שלו חמשים לניזק השני והמותר עד המנה חוזר לו והבעלים נוטלין המנה שלהם וכן כולן כשתפסו כל אחד כשתפס נעשה ש"ש עליו ומשלם לניזק שלאחריו והמותר יחזור לו ולפניו ואין הבעלים מפסידים מחלקם שבתחלה:

רבי שמעון אומר וכו'. ר' שמעון סבר לה כרבי עקיבא דאמר יוחלט השור לחצי נזקו ואם שור המזיק שוה יותר מכדי חצי נזקו הבעלים והניזק שותפין הם בו ושניהם מתחייבים בנזקיו כיצד שור שוה מאתים וכו':

ושלפניו. הניזק ראשון נוטל חמשים זוז וזה הבעלים חמשים זוז דיש לניזק ראשון בו החצי הילכך משתלם החצי תשלומיו:

חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה. שהוא חצי נזקו ונמצא אותו שלפניו שהיה החצי שלו משלם מחלקו להאחרון החצי שהוא חמשים זוז וחמשים נוטל הוא:

ושנים הראשונים. שהם הניזק ראשון והבעלים שהיה להם לכל אחד רביע משלמין להאחרון כל אחד רביעית נזקו שהוא החצי מחלקו והוא דינר זהב עשרים וחמשה זוזים של כסף וזה נוטל דינר זהב וזה דינר זהב:

גמ' בא עליו ר"מ משני צדדין. כלומר טעמיה דר"מ דאמר האחרון אחרון נשכר משום דהאחרון בא עליו משני צדדין ממ"נ איני מפסיד חצי נזק המגיע לי:

שלך הוא. אם לאחר ששור זה נגח את שורך נעשה כשלך שהיה לך לגבות ממנו הזיקך א"כ תניהו לי לגבות ממך שהרי השור שלך הוא ואתה מתחייב בנזקיו ותשלם לי חצי נזקי ואם יהיה בו מותר יהיה שלך:

אינו שלך. וא"ת השור הוא עדיין ברשות בעלים ואינו שלך א"כ תניהו לי שאגבנו מהבעלים וכלומר אין אתה רשאי ליטול המגיע לך עד שאגבה אני בתחלה ואם יהיה בו מותר תגבה אתה:

ולא כן אמר ר' לעזר שמירת נזקין כשמירת קנין. כלומר דפריך מדקאמר שהשני אומר לראשון תניהו לי ש"מ שהשור תחת ידו הוא שהבעלים מסרו לו לגבות ממנו נזקו דלא כן אמר ר' לעזר לעיל בפ"ק הלכה ב' גבי חפר בור ובא אחר וסיידו וכיירו דחייב הוא ומפרש התם דמיירי שאמר לו סוד את הבית הזה וקנה אותו וכלומר שכשמסר לו והרי הוא כשלו מפני ששמירת נזקין כשמירת קנין כמו שקנה אותו בדרכי הקניה וה"נ שלו הוא ואמאי השני מוציא מתחת ידו:

ומסרו לו לנזקיו. בתמיה וכלומר וכי בשביל נזקו שהוא תחת ידו מסרו לו שיהא שלו לענין שהוא לבדו יגבה ממנו נזקין הא ודאי ליתא שאינו אלא כמשכון בידו שמסרו לו למשכון לגבות ממנו נזקו והרי הוא כשומר שכר עליו בשביל חוב הנזק שלו ועכשיו שחזר ונגח הניזק השני גובה ממנו נזקו:

ומה ביניהון. האי מילתא לאו אהאי מתני' קאי דר' יודה מאי שייך הכא אלא דר' יוחנן מפרש לפלוגתייהו דר"מ ור' יודה בפרק דלעיל ומשום דמסיק ר' יודה ור"ש שניהן אמרו דבר אחד מפרש מעיקרא למילתייהו והדר מסיק למאי דשייך למשנתינו והכי פירושה לפי המסקנא דהאי ש"ס ובמה דקאמר כמה דר' יודה אמר וכו' כדלקמן:

ומה ביניהון. דר"מ ור' יהודה דפליגי לעיל בפ"ג גבי שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים דקאמר ר' יהודה לר"מ דקרא מישתעי בשהנבלה יפה חמשים זוז ובמאי פליגי לדינא הא בין לרבי מאיר ובין לר' יהודה המזיק נוטל קכ"ה והניזק נוטל קכ"ה שהרי הנזק היה ק"נ ומגיע להניזק ע"ה מן המזיק שהוא חצי נזקו ונמצא לר' יהודה דאמר זה נוטל וזה נוטל חצי החי וחצי המת והניזק נוטל מן הנבלה כ"ה וק' מן החי שהוא ע"ה בעד חצי נזקו וכ"ה כנגד הכ"ה שנוטל המזיק מן הנבלה וקכ"ה להמזיק וכן לרבי מאיר דאמר הניזק נוטל כל הנבלה שהוא חמשים ועוד ע"ה מן החי בעד חצי נזקו ואם כן מאי בינייהו לדינא וקאמר ר' יוחנן הקדש ביניהון כלומר אם הניזק יכול להקדיש לשור המזיק כמו המזיק:

על דעתיה דר' יודה. דאמר שהמזיק נוטל חצי המת דגזרת הכתוב הוא ובהכי משתעי קרא ונמצא מה שהניזק גובה מן החי הוא בשביל החוב ח"נ שלו דמשתלם מגופיה ואותן הכ"ה גובה ממנו בשביל הכ"ה שנטל המזיק מן המת הרי דאין לו קנין אחר על שור המזיק כ"א בעד חובו. ואפילו אותן הע"ה שהוא חצי נזקו שגובה ממנו אינו אלא כשאר חוב והרי הן כמו הכ"ה שנתחייב לו עכשיו:

מקדיש הראשון. הבעלים שהן יכולים להקדישו ולא הניזק שאין לו קנין גמור בו ואין הקדשו חל עליו:

על דעתיה דרבי מאיר. אבל לר"מ דס"ל שאין להמזיק שייכות כלל גבי הנבלה כ"א הניזק נוטל אותה ונמצא מה שהניזק גובה מן החי הוא הח"נ לבד שהן ע"ה ולא נתחדש שום חוב אחר אחרי הנזק שיהיה לו לגבות ממנו והח"נ שהוא גובה יש לו שיעבוד גמור עליו מן התורה לפיכך שניהם מקדישין אותו וכלומ' דההקדש של שניהם חלין עליו של הניזק כמו של המזיק. ונתברר לנו לפי סברא זו במאי דפליגי רבי מאיר ור' יהודה בברייתא לפי שיטתא דהאי ש"ס. וזה דר' יהודה דאמר בשהנבלה יפה נ' זוז זהו שור האמור בתורה הורה הכתוב לנו דהח"נ הוא כשאר חוב כמו הכ"ה שהן בודאי דין חוב להם שנולד ונתחדש אחר ההיזק ומחמת שנוטל המזיק כמו כן מן הנבילה דדינן שוה וללמדנו דאין לניזק כ"א חוב על שור המזיק ואין הקדשו חל עליו. אבל לרבי מאיר דאמר אין זה שור האמור בתורה אלא בשאין הנבלה יפה כלום מיירי בא הכתוב ללמדנו שאין כאן חוב אחר כ"א הח"נ ובהאי אלמוה לשעבודא דניזק ואם הקדישו חל עליו כמו אם הקדישו הבעלים. ובהכי מתפרשא כל הסוגיא על מכונה:

הוקיר. שור המזיק וכן אם נעשה בו איזה מלאכה ועשה שכר או אם השביח מאליו ומחמת כן הוא שוה יותר הכל תליא בפלוגתייהו וכפי הטעם שאמרנו:

שניהן אמרו דבר אחד. לאו דבר אחד ממש הוא וכדמסיק אלא דבעינן קנין והחלק שיש לניזק בשור המזיק לדבר אחד נתכוונו דהקנין והחלק בו הוא החצי של השור המזיק דסבירא ליה לרבי שמעון דשור האמור בתור' בשהנבלה יפה נ' זוז ויש להניזק בו מאה כמו לר' יהודה ומיהו לר' שמעון לא דמי הח"נ שהן הע"ה להכ"ה כמו לר' יהודה וכדמפרש ואזיל:

כמה דר' יודה אמר קנה. בענין הקנין עצמו דסבירא ליה לר' יהודה שגובה מאה מן החי כן ר' שמעון אומר קנה כך כפי החשבון של ר' יהודה ושור האמור בתורה מפרש ר' שמעון כמה דמפרש ר' יהודה:

אלא. דבחד צד ע"כ לומר שהן מחולקים ולא אמרו דבר אחד:

שר' יודן אומר קנה לחי קנה למת. כלומר שהוא קונה בהחי כמו שהוא קונה בהמת שהרי נוטל חצי מן החי וחצי מן המת והיינו דר' יהודה דאמר שור האמור בתורה בשהנבלה יפה נ' זוז והורה לנו הכתוב בזה דכל מה שהוא גובה מן החי ואפי' ה"נ שלו שהן הע"ה הרי הן כמו הכ"ה שהוא גובה בשביל הכ"ה שנטל המזיק מן המת ולומר שכולן נחשבין כשאר חוב ואין להניזק חלק ושותפות בשור המזיק ומש"ה נמי אמר ר' יהודה דאינו יכול להקדישו כ"א הראשון:

ורבי שמעון אומר לא קנה אלא למת בלבד. וכלומר דהקנין שיש לו בחי בשביל המת בלבד והן הע"ה שהוא גובה בשביל ח"נ. וזהו שיש לו קנין ממש בו ואף על גב דהכ"ה גם כן גובה ממנו מכל מקום נ"מ דלא מדמינן הח"נ להכ"ה שנפרע בשביל החוב שנתחדש אחר ההיזק שהן לבדן נחשבין כמו חוב בעלמא אבל ה"נ יש לו קנין וחלק ממש בגוף השור ובהא מילתא ר' שמעון כר' מאיר סבירא לי' ושניהן יכולין להקדישו דהן שותפין בו. וטעם פלוגתייהו במתני' הוא משום דרבי מאיר סבירא לי' בשתפסו הניזק להשור לגבות נזקו ממנו נעשה עליו כש"ש והוא מתחייב בנזקו ואין הבעלים מפסידין ורבי שמעון לא סבירא ליה כוותיה בהא אלא הואיל והבעלים יש להם על כל פנים חלק בו מפסידין ג"כ לפי חלקם. ודכ"ע סבירא להו שותפין הן בין ר' מאיר ובין ר"ש ור' יהודה הוא דס"ל הניזק ב"ח דמזיק הוא. ובענין שור האמור בתורה הוא דסבירא ליה ר"ש כר' יהודה. הדין הוא דנתברר לן בפירושא דהאי סוגיא בס"ד:

תמן תנינן. בפ' מי שהיה נשוי הל"ד מי שהיה נשוי לשלשה נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו ר' ושל זו ש' ואין שם אלא מנה חולקות בשוה וכו' וכן שלשה שהטילו לכיס זה מנה וזה ר' וזה ש' ופיחתו אי הותירו בסחורה כך הן חולקין לפי מספר השותפין בשיוה וגרסי' שם קצת מהסוגיא ובשינוי נוסחא:

נראין דברים. לא שנו דחולקין בשוה אלא בשנטלו מרגליות כלו' שלקחו בממון השותפין אבן טובה א' וכיוצא בה דבר שאינו דרכו ליחלק וכלומר שא"א לקנות מקצת ממנה אלא כמות שהיא בזה חולקין הריוח בשוה:

דיכיל מימר ליה. משום שיכול לומר בעל סך המעות המועט לבעל סך הרב אילו לא עשרה הדינרין שלי לא הייתה יכול לקנוס כלום מפני שהוא דבר שא"א לקנות אלא כולה כמות שהיא ואם יפחות לך אפי' כסך המועט שלי לא היית יכול לקנות' וכמוני כמוך בריוח הסחורה זאת:

אבל דבר שדרכו לחלק. ואפשר לקנות ממנו כמו שהוא חפץ:

מביאין לאמצע וחולקין. כלומר משום שדרכה של הסחורה כזו שמביאין אותה לאמצע וחולקין בה כל אחד לפי הממון ומה"ט אם נשאו ונתנו ביחד ולא חלקו הסחורה חולקין הריוח לפי הממון שהרי כל אחד מהן היה יכול לקנות בתחלה כפי סך ממונו ואומר בעל סך הגדול לבעל סך הקטן הלא בתחלה בלא הממון שלך הייתי קונה כפי סך הממון שלי ולא נהניתי מן הסך שלך וגם אתה לא הפסדתה כלום שאם היית נושא ונותן בפני עצמך כפי סך הקטן שלך לא היה לך ריוח אלא דבר מועט וכמו כן תטול עכשיו:

אמר רבי לעזר. דלא היא שאפי' בדבר שדרכו לחלק ולא חלקו ונתעסקו ביחד חולקין בשוה:

דיכיל מימר ליה וכו'. מפני שעדיין יש טענה לבעל סך הקטן שהרי הוא יכול לומר אם היינו חולקין היה לי ריוח בסך המעט אשר בידי כמו אתה בסך הגדול שלך:

את פרגמטיא דידך סגין. מפני שאתה לפי הסך שלך היה מגיע לחלקך סחורה הרבה והיית צריך להתעכב זמן רב עד שתמכור הסחורה שלך ובין כך הייתי אני מהפך בממון שלי הסך המועט בסחורה מועטת קונה ומוכר וחוזר קונה ומוכר עד שהייתי מגיע לריוח גדול כפי הריוח בסחורה מרובה שלך וא"כ עתה אשר לא חלקנו והיינו עוסקין ביחד צריך שלא אפסיד כלום ויש לי חלק בריוח כפי אשר יש לך:

עד כדון. עד כאן שיכול לטעון זאת הטענה כשהיו הסחורות נתונות כאן במקומן ולא היו צריכין להוציא הוצאות ולשלח הסחורות למקום רחוק כדי למכרן בטוב:

היתה פרגמטייו נתונה ברומי אבל אם היו צריכין לשלח הסחורות לעיר רומי למקום רחוק מאי איכא למימר שהרי עכשיו אינו יכול זה לטעון כך שהרי אינו יכול להוציא הוצאות רבות על דבר מועט שלו אם היה מתעסק בשלו בפ"ע:

דיכיל מימר ליה. אפ"ה יש לו טענה ואפי' בכה"ג מפני שיכול לומר לו (אם) אתה היית צריך לשלח לעיר רומי למכור סחורות הרבה שלך לפי שא"א לך למכור לך כ"כ במקומינו אבל אני בסחורה המועטת שלי בעוד שאתה היית הולך למקום רחוק הייתי מהפך בכאן ואיני צריך להוצאה מרובה אלא קונה ומוכר במקומי והייתי מגיע לריוח כפי הריוח מהסחורה שלך:

תני. בתוספתא דכתובות פ"י והכי איתא התם שלשה שהטילו לכיס ונגנבו מהן מביאין השאר לאמצע וחולקין. ונגנבו כך הן חולקין כלומר דהש"ס מפרש דהא דקתני התם מביאין השאר לאמצע וחולקין והיינו שלפי המעות הן חולקין דכל היכא דקאמר לאמצע כך הוא מיתפרש שממצעין ביניהן כ"א לפי חלקו וכדלעיל והילכך מפרש לה דלאו דוקא קתני מביאין השאר אלא נגנבו כך הן חולקין וכלומר דלענין הפסד הגניבה נמי הדין כן דכיון דהמעות בעין היו מחשבין ההפסד לפי המעות:

והתני בברייתא אחריתא:

באילו אבנים. כגון הבית והעליה של שנים שנפלו ששניהן חולקין באבני' ובאילו אבנים אם נגנבו מהן ההפסד מחצה לזה ומחצה לזה:

א"ר שמי. שאני התם סלעים גסות הן. ונתחלפו כאן השיטות בספרי הדפוס אגב שיטפא דהן קמא והן בתרא. וכצ"ל סלעים גסות הן ולית ידע אי מן הדין נסב אי מן הדין נסב מספק מחצה וכו' כלומר שבאבנים שהן גסות וא"א שיבללו זו עם זו ומספק שאין אנו יודעין מאיזה מהן לקח הגנב מחלק זה או מחלק זה הילכך חולקין ההפסד בשוה:

אבל אבנים דקות הן ואפשר לבלול לצאת ידי כולן כל אחד ואחד נוטל לפי כיסו. כלומר אבל במעות שהן כמו אבנים דקות שאיפשר להן שיבללו כולן ביחד ולצאת ידי כולן כל אחד וכו' וכלומר דאמרינן שמאחר שהמעות מעורבבין היו ולקח הגנב מחלק כולן כל א' וא' נוטל לפי כיסו ובזה יצאנו ידי כולן:

מה חמית מימר בגניבה אנן קיימין. מה ראית לומר ולפרש דגם בהפסד הגניבה הדין כן:

או אינן קיימין אלא במשתייר. או אינו דילמא הברייתא דוקא קתני מביאין השאר לאמצע דבמשתייר הדין נותן שכל אחד נוטל לפי מעותיו שהן כאן בעין לפנינו אבל בהפסד הגניבה אימא לך שנגנב מחלקו של אחד מהן ולא מחלק חבירו וא"כ הדבר בספק הוא וחוזר הדין לדין האבנים שיחלוקו בשוה ומנין לך לחלק ביניהם בסברא זו:

ואפי' תימר בגניבה אנן קיימין. כלומר לעולם בהפסד גניבה נמי הדין כן ועל כרחך לפרש הכי ולומר כהטעם שאמרנו דאנו תולין שהגניבה נעשית ממעות התערובו' ומחלק כולן כל א' לפי חלקו שהיה לו בו דאי לא תימא הכי אלא דאיכא חששא שמא ממעותיו של א' מהן לבדו נגנב אם אתה אומר כן נמצאת מידת הדין לוקה שאין לך לברר הדבר בפסק דין שיחלוקו הפסד הגניבה בשוה:

הגע עצמך דהוה לדין וכו'. שהרי אם היה לא' מהן חמשים זהובים ולאחד מאה וחמשים והגניבה היא חמשים ואם אתה אומר דחוששין אנו שמא הגניבה לא נעשית אלא מחלקו של א' מהן מעתה יאמר בעל החמשים לבעל הק"ן הגניבה נעשית מחלק המרובה שלך ומחלקי לא נגנב כלום אישתכח דהדין דחמישיתה לא מפסיד כלום. בתמיה. וכלומר דאם באנו כאן לספק הזה שמא לא נגנב אלא ממעות א' מהן ומתמת ספק זה אתה אומר שיחלוקו בשוה אין לדבר סוף שהרי יטעון בעל החמשים תולין אנו הספק במרובה ומשלך הוא נגנב ואין לי חלק בהפסד כלום וא"כ מידת הדין לוקה הילכך לא אמרינן הכי אלא והואיל המעות נבללין הן הגניבה נעשית ממעות כולן וחולקין בהפסד כפי המעות זה שליש אחד וזה שני שלישים ושאני גבי אבנים שאינן יכולין להבלל זה עם זה ואין שם ספק אחר אלא הספק הזה בלבד שמא לקח מאלו של א' מהן הילכך התם לעולם ההפסד למחצה:

תמן תנינן. במשנתינו. והש"ס מייתי לה בכתובות שם בתמן תנינן וגריס ה"נ כן כדרכו בכל מקום:

ושנים הראשונים דינר זהב. הרי כאן חלוקת ההפסד כל א' ואחד לפי מעותיו דשותפין הן וכדפרישית לעיל דהאי תלמוד מוקי לה לכולא מתני' אליבא דחד תנא וכר' עקיבא:

וכן לשכר. אם הטילו לכיס והותירו כל אחד נוטל השכר לפי מעותיו וכן הדין במתניתין דקאמר לעיל למ"ד דשותפין הן השביח שור המזיק השביח לשניהן ואם יש כאן עוד נזקין אחרים כך הן חולקין האחרון נוטל חצי השבח ושלפניו החצי ממנו ולהראשונים רביע לכל אחד ואחד:

הדא דר' זעירא פליגא על דר' לעזר. דלעיל דאמר אם לקחו סחורה במעות חולקין בשוה בין לשכר בין להפסד ואפילו בדבר שדרכו לחלק:

קשיתה קומי ר' יודן. הקשיתי קושיא זו לפני ר' יודן ממתני' על ר' לעזר ואמר לי דשאני במתני' דמי לא מודה ר' לעזר שאם התנו ביניהן בתחלה שיהא כל אחד נוטל לפי מעותיו כך הן נוטלין שכל תנאי שבממון קיים:

שוורים כמותנין הן. והלכך בדין דשוורים דמתני' כמו שהותנו בתחלה דמי שהרי לא נשתתפו כאן לדעת אלא שיש לכל אחד חלק בו והוי כמו שלקח זה בשלו וזה בשלו שחולקין לפי המעות:

חזר. ר' מני ובא לפני ר' יוסי ואמרה להא דר' יודן וא"ל ר' יוסי בפירוש שמיע לי דפליגי ר' לעזר ור' זעירא דר' לעזר סבר בסתמן חולקין בשוה ובמתני' כמותנין הן ור' זעירא ס"ל אפילו בסתמן כל אחד נוטל לפי מעותיו ולא ס"ל לחלק בין דינא דמתני' לדינא דעלמא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף