פני אריה (מהרא"ל צינץ)/מכות/ו/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

פני אריה (מהרא"ל צינץ) מכות ו א

בפרש"י ד"ה בדיני נפשות. דכתיב והצילו העדה. והתוס' הקשו עליו דלענין דו"ח מדמינן. ונראה ליישב דרש"י לשיטתיה אזיל דהרשב"ם פרק יש נוחלין דף קי"ד פירש בשם רש"י דוקא ג' שנכנסו לבקר החולה יכולין להיות דיינין אבל אם נתכוונו להעיד שוב אין נעשין דיינין. והתוס' פ"ק דסנהדרין דף ט' ד"ה בזמן הא ר' יהודא פסק כר' יוסי אפילו בראיה בעלמא נעשה עד ואיך נעשו דיינין אפילו נכנסו לבקר. ועוד למה לא ס"ל לא תהא שמיעה גדולה מראיה.

ונראה ליישב חדא מגו חדא דודאי הא דאין עד עשה דיין היינו די"ל דנעשה עד אבל כיון דאיכא למימר דלא נעשה עד כלל כיון דלא תהא שמיעה גדולה מראיה אם כן מאי חזית דתימא שהם עדים נימא שנעשו דיינין מיד ולהכי ס"ל כיון דאיכא למימר דנעשו דיינין אמרינן דמעיקרא נעשו דיינין ולא עדים כלל. דמהיכא תיתי לבטל עדותו. בפרט דמרבה בהדיא דעושין דין מחוקת משפט. ולכן לא פסיל עדותן רק בכוונו להעיד וא"ש דלא תהא שמיעה גדולה מראיה וחשבינן להו דיינין. מיהו בד"נ דמהדרינן אזכותא איכא למימר שמחשבינן אותן לעדים בכדי הקרוב עדותן. אם כן תו ל"ק קושית התוס' הא מדמינן לד"נ לענין דו"ח. ומהרש"א הקשה הא במידי דהצלה לא מקשינן ד"נ לד"מ. ודבריו תמוהין דלא אמרין הכי אלא היכי דתליא בהדיא בזכות וחובה אבל מאי דאינו מפורש משום זכות וחובה לא אמרינן משום זכות וחובה דאל"כ גם לענין דו"ח נימא טעמא משום הצלה. א"ו מה שאינו מפורש לא תלינן דתלי' בזכות. והרי בעדות קרובים דכתיב בהדיא לא יומתו מ"מ ילפינן ד"מ מדכתיב לא יומתו כדאיתא פרק זה בורר דף כ"א. ואין מקום לדברי מהרש"א. אך לפמ"ש ניחא דודאי בד"מ כיון דאפשר לקרותן דיינין לא פסול הקרוב דאין לבטל עדותן לגמרי דהא מ"מ יוכל להיות דיין בדבר מטעם לא תהא שמיעה גדולה מראיה ובדיינין לא מצינו שפסול א' יבטל השני. וא"כ לא יתכן לבטל עדותו לגמרי דעכ"פ יכול להיות דיין בדבר ואמרינן שאינו מגדר עד רק דיין וכיון דאיכא למימר שנעשו עדים ואיכא למימר שנעשו דיינין ע"פ ראייתן א"כ א"ש לחלק בין ד"נ דמהדרינן בתר קולא חשיבי עדים אבל בד"מ אפשר שיהיו דיינים לא שייך לאקושי לדיני נפשות דודאי בד"נ דכתיב והצילו חשבינן לה ועדים משאכ בד"מ לא שייך לאקושי לחושבן עדים דהוי חובה לזה. ולכן שפיר י"ל שאין לבטל בחנם עדתן כיון שיהיו יכולין לדון בראייתם מטעם דיינין א"כ אין שם עדים עליהם ולכן לא נתבטל העדות והכל נכון וברור:

ובלא"ה אפשר לומר דר' יוסי ס"ל דחד נמי כשר לד"מ כדאיתא בריש סנהדרין. א"כ בד"מ שפיר כשר לדיין עכ"פ משא"כ בד"נ שבטל העדות לגמרי, ובלא"ה למאי דאיתא בראש השנה ריש פרק ראוהו בית דין דעד הרואה אינו נעשה דיין בד"נ דכתיב והצילו וא"כ י"ל שכך כונת רש"י דבד"נ אין להכשיר מטעם דיין דכתיב והצילו ואין עד הרואה נעשה דיין משא"כ בד"מ וא"ש הכל:

ובהכי ניחא דפריך לר' יוסי הרוג יציל. וקשה מנ"ל דר' יוסי לא בעי כונת עדות כמו ר' דאינו מבואר מתוך המשנה דר' יוסי פליג בהא. ולפ"ז ניחא דע"כ מוכח דר"י ס"ל אפילו לא כוונו עדותן בטילה דאם איתא דס"ל דבעי כונה א"כ מנ"ל לחלק בין ד"נ לד"מ דאין לומר דבד"נ אין יכולין להיות דיינים משא"כ בד"מ. כיון דס"ל דבד"נ בלא כוון אינו פוסל. והקישא דג' לב' הוא בכוון להעיד א"כ הו"ל לפסול גם בד"מ דאם כוון להעיד שוב אינו נעשה דיין וכשיטת רש"י א"ו ס"ל בד"נ לעולם מקשינן ג' לב' אפילו לא כוון להעיד. ולכן לא מקיש ד"מ לנפשות כוון דבלא כיון יכולין להיות דיינין תו ליתא להקישא דב' לג'. ואם כן מוכח שגם בלא כוון פוסל בד"נ והכל נכון:

ועוד נ"ל ליישב קושית התוס' אמאי מחלק ר' יוסי בין ד"מ לד"נ. וי"ל עפמ"ש הטור סי' ל"ו בשם הרמ"ה דאם העידו כאחד אע"פ שלא ראו כאחד מ"מ אם נמצא ביניהם קרוב או פסול עדותן בטילה. ותמה בש"ך דמשנה שלימה היא היו שנים רואין אותו מחלון זה וב' מחלון זה אם אין רואין זא"ז הוי ב' עדיות וע"כ בהעידו תוך כ"ד איירי דאי לאחר כ"ד אפילו ראו כאחד אין מצטרפין וכמ"ש בגמרא והוא שהעידו תכ"ד. ולכן דחה דברי הרמ"ה. אך נראה שדברי רמ"ה ברורים ומוכרחים דאמרינן בש"ס אר"נ עדות מיוחדת כשירה בד"מ ופריך אלא מעתה בד"נ תציל ופרש"י כיון דבעלמא מצטרפת יש טעם להציל בד"נ והניח בקושי'. ומ"מ אנן קיי"ל דעדות מיוחדת כשירה דקיי"ל כריב"ק בסנהדרין דף ל'. וצ"ל לתרץ הקושיא דודאי הא בהא תלי' אם אינה כשירה בד"נ ממילא אינה מצלת שאין להם צירוף כלל. משא"כ בד"מ דבאמת כשירה אף אם הוא עדות מיוחדת ואפילו לא ראו כאחד מצטרפין לחייב הנידון. וא"כ הן הן דברי רמ"ה שאפילו לא ראו כאחד כיון שמצרפין עדותן והעידו יחד שפיר הפסול מבטל העדות שהרי נצטרף לכשרים אף שלא ראה עמהם כאחד. וא"ת לפ"ז גם לאחר כ"ד יבטל הקרוב העדות דהא קיי"ל נמי דא"צ שיעידו כאחד ושומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין לו א"כ חזינן דהצירוף הוא אפילו לאחר כ"ד. הא ליתא דדוקא הכשר מצטרף זה שהעיד אתמול עם זה שהעיד היום אבל הפסול שלא נצטרף עם הכשר בשום ענין אינו פוסל עדותו כלל מחר שזה פסול וזה כשר. דבשלמא בהעיד תכ"ד כיון דדינא כשרבים מעידין כל אחד יכול לחזור תכ"ד של חברו וכמ"ש התוס' בשבועות (דף ל"ב) ד"ה בתוך. וא"כ שפיר נצטרף עם הקרוב משא"כ אחר כ"ד שכבר נסתיים עדותו א"כ אם בא פסול אח"כ לא נצטרף כלל עם הכשר שהעיד קודם שבא וזה ברור. משא"כ בהעיד כא' שפיר נצטרף כיון שמעיד עם הכשר כא' תכ"ד משוה להו צירוף.

ולפ"ז י"ל דבראו כאחד שפיר הוא פוסל אפילו לא העידו כאחד ואפילו לא ראו זא"ז נמי פוסלין דמ"מ ראו כאחד ואילו היו כשרים הוי עדות מעליא דעדות מיוחדת כשירה בד"מ. והשתא קשיא לר' יוסי איך משכחת לה לקבל עדות החודש הא מסתמא כמה אנשים שראוהו ויש בהם קרובים פסולין ובעדות החודש משפט כתיב ביה כדאמרינן ראוהו ב"ד וכל שראו כאחד שפיר מצטרפין. א"ו בד"מ עדותן כשרה. וזהו דוקא לר' יוסי דס"ל דבראיה בעלמא נמי פסול בנמצא אחד מהם קרוב ופסול משא"כ לר' שאינו פוסל רק בכוון להעיד. א"כ י"ל דאף בד"מ פסיל ומ"מ עדות החודש כשירה דמסתמא אינו מכוון להעיד רק לראות. וצ"ע מתני' פ"ק דר"ה דף כ"ב אב ובנו שראו את החודש ילכו לא שיצטרפו אלא שאם יפסל א' מהם יצטרף השני וקשה הא נפסלו שניהם כמו בד"מ. ולמאן דבעי הגדה א"ש דאין מעידין בב"ד כלל אבל למאן דפסל בראיה לחוד קשה וצ"ל לר' שנתכונו רק לראות. וא"כ מכאן תשובה לדברי הש"ך שביקש לומר ברמב"ם שכתב מפרישין אותן. וסובר הש"ך דדוקא באם הקרוב בא לראות והכשר בא להעיד בזו הוא שאינו פוסל משא"כ בשניהם כוונו לראות שניהם שוין ופוסל. וא"כ תקשי הך דאב ובנו איך משכחת לה אי כוונו להעיד הרי שניהם פסולין ואי כוונו לראות פסולים ג"כ. גם קשה לדברי הש"ך אהא דאמר א"כ מה יעשו ב' אחין שראו באחד שהרג את הנפש. ולדברי הש"ך אכתי מה יעשו אם יכוונו לראות הרי העדות בטל ואם יתכוונו להעיד ג"כ בטל. וכ"ש לפמ"ש התוס' דהשאלה היא שלא ידעי חד בחבריה א"כ איך ידעו מה לעשות אם להתכוין לראות או להעיד.

וגם עיקר הסברא של הש"ך אינו נראה דממ"נ אם אין הקרוב הרואה נחשב לעד א"כ במה יפה כחו במה שגם חבירו נתכוין לראות שבשביל זה יפסול עדות וכי שייך בזה מצוה מן המובחר כיון שהוא כוון להעיד יהיה עדותו עדיף טפי. וגם מלשון הרמב"ם שכתב אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב ופסול. ולדעת הש"ך אפילו נמצא באלו שנתכוונו לראות קרוב ופסול ג"כ עדותן בטילה. וכן מבואר מלשון הרמב"ם עצמו שכתוב בד"א שנתכוונו כולן להעיד אבל אם לא נתכוונו מה יעשו שני אחין בכל העם וראו העם כשהרג כו' או חטף חפץ מידו עכ"ל. משמע דבזה שאין מכוונין להעיד אין פוסלין כלל אפילו לא כוונו שאר העם ג"כ להעיד. ובאמת בלשון הרמב"ם נראה לפרש איפכא שאין הקרוב פוסל את הרחוק אא"כ נתכוין הקרוב עם הרחוק שניהם להעיד דאפילו נתכוין הקרוב להעיד כיון שלא נתכוין הכשר להעיד אין כאן צירוף כיון דלא נתכוין להעיד עיקר עדותו הוא משעת עדות ולא נצטרפו אא"כ אם שניהם כוונו להעיד. ובזה מיושב קצת קושית התוס' דלא יהרג אדם מעולם שיאמרו הקרובים להעיד נתכוונו. ולפ"ז ניחא דלא יועיל בזה שאם הכשרים אין אומרים שנתכוונו להעיד לא מצי למיפסל. ובהכי ניחא מ"ש הרמב"ם ששואלין אותן תחלה קודם שיעידו. ודחק בסמ"ע דאל"כ יש לחוש לראות שיאמרו בכונה שכוונו להעיד כדי לבטל העדות. וקשה אי חיישינן להכי גם קודם העדות יש לחוש שיאמר שנתכוון כדי לבטל העדות על ידו:

אך נראה דס"ל להרמב"ם דכיון דראו כאחד אם העידו אח"כ בב"ד נעשה עדותן למפרע עדות דס"ל להרמב"ם כיון דבאמת נגם עד הרואה מקרי עד וא"כ אמאי לא יפסל הקרוב בנתכוין לראות כמו להעיד ולכן ס"ל להרמב"ם דעד הרואה אינו עד בהחלט עד שיגיד בב"ד ואם הגיד בב"ד ע"פ ראייתו הוברר הדבר דראייתו מעיקרא ראיית עדות הוי ולכן ראיית הקרוב שאינו מעיד בב"ד אינה פוסלת אא"כ נתכוין להעיד וראיית הכשר אינה מצטרפת עם ראיית הפסול מאחר שהכשר עיקר עדותו משעת הגדה והפסול לא העיד כלל משא"כ בהעיד גם הפסול נקרא עדות וראייתו פוסלת גם כן:

ובאמת נראה שהדבר ברור אם העידו כאחד אעפ"כ שנתכוונו רק לראות מ"מ הוי עדות אחד דהא עדים זוממין צירופן ע"י הגדה בב"ד כמ"ש התוס' ומטעם שכתבו כיון דלא נצטרפו ע"י ראיה צירופן ע"י הגדה וא"כ תקשי הא דאמרינן במתני' שם ו' ע"ב היו ב' רואין אותו מחלון זה וב' מחלון זה אם רואין אלו את אלו הרי הם עדות אחת ואם לאו הם ב' עדיות. וע"כ איירי בהעידו תוך כ"ד. וא"כ קשה למה הם ב' עדיות והוא והן נהרגין הא העידו כאחד ובעדים זוממין הצירוף הוא ההגדה. וצ"ל דאף שהוזמו לא נצטרפו בראיה מעולם מ"מ תלי' אם העידו בפני ב"ד שנצטרפו בראייתם אף שכשמזימין אותן הכל שקר מ"מ מקרי עדות אחת להזמה שאין אלו נהרגין עד שיוזמו כולן כיון שאמרו שראו כאחד א"כ נראה כ"ש דאם הפסול ראה כאחד עם הכשר אף שלא נתכוין להעיד אם הגידו כאחד בב"ד דשפיר הוי צירוף עדותן וא"כ צריך דוקא לשאלן קודם שיעידו וא"ש:

וצ"ע מ"ש הש"ך (סק"י) דאם בא לב"ד להעיד אם לא כוון בשעת ראיה להעיד אינו פוסל העדות וכן הוא ברמב"ן ורש"א הובאו בבית יוסף סימן זיי"ן. ולענ"ד תמוה כיון דראו כאחד וגם הגידו כאחד מי גריעי מעדים זוממין שלא יצטרפו בראי' כלל רק בשביל שאמרו שראו כאחד שע"י עדות א' להזמה וכ"ש אלו שראו באמת יחד:

ועוד איתא בפ' היו בודקין דף מ"ם מה בין חקירות לבדיקות חקירות א' אומר א"י עדותן בטילה בדיקות כו' ואפילו ב' אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת ופריך בגמרא מאי אפילו פשיטא כי אמר ר' א"י עדותן קיימת ה"ה שנים א"ר ששת ארישא קאי וה"ק בחקירות אפילו שנים אומרים ידענו וא' א"י עדותן בטילה כמאן כר"ע דמקיש ג' לשנים. ופרש"י דבשלשתן בעינן שיהיו ראוין להזמה כיון דבעינן שיזומו שלשתן. ובתוס' פירשו דזה שאומר א"י הוי כמו קרוב או פסול דלר"ש תתקיים עדות בשאר ולר"ע עדותן בטילה. וא"כ קשה בין לפרש"י שסובר דבעינן כולם ראוים להזמה קשה איך אפשר שאם העידו כאחד שלא יופסל עדותן הא אינו ראוי להזמה דבעינן שיזומו שלשתן וכן לפי' התוס' שזה שאומר א"י הוי כקרוב ופסול. וקשה טובא דלו יהיה פסול אי בעינן דוקא שיצטרפו בשעת ראי' להעיד אם כן קשה אף דזה נצטרף להם בשעת ראיה מ"מ אין לפסול העדות משום הכי דהא בשעת ראיה כשר הוי רק בשעת הגדה נעשה פסול אטו אם א' ראה עדות ואח"כ נעשה קרוב יפסול העדות שלמפרע. זו לא שמענו כלל. וע"כ עיקר הפסול הוא בשביל שעת הגדה א"כ מוכח בהדיא דהגדה לחוד נמי פוסלת וכדברי הרמ"ה. דעיקר קרא בשעת הגדה כתיב.

הן אמת כי הרמב"ם פסק שם דעדותן קיימת. ודבריו תמוהים וכבר תמה הרב לחם משנה בזה מאחר דפסק כר"ע א"כ הו"ל לפסוק דעדותן בטילה דהא אמרינן בגמרא דלא כר"ע. ואפשר ליישב דברי הרמב"ם דקאי בשיטת הרי"ף רבו דהרי"ף סובר דבלא ידעו בפיסולו של חבירו אינו פוסל העדות דלא נצטרף עמו כלל כיון שלא ידעו בפיסולו. וקשה מאי קאמר דהוא דלא כר"ע הא אפילו נדמהו לקרוב ופסול מ"מ לא ידעו הני שזה יאמר א"י ולמה יופסל עדותן:

ולכן נראה דחד בחבריה מיתרצא. דהרי"ף לא קאמר דבעינן שיודע בפיסולו. אלא לשיטתי' דפסק כרבי דבלא נתכוין להעיד אינו פוסל. ולפמ"ש בשיטת הרמב"ם בעינן שגם הכשר נתכוין להעיד נמצא עיקר ביטול העדות מפני שהכשר נתכוין להעיד עם הפסול וכיון שנתכוונו שניהם להעיד הוי צירוף ובטלה העדות משא"כ בלא ידע בפיסולו א"כ לא מהני כונתו שאילו ידע שיש כאן קרוב לא היה מתכוין להעיד כלל שיבוטל עדותו. אבל לר' יוסי דאפילו לא נתכוין כלל להעיד עדותו בטילה א"כ אפילו לא ידע נמי ע"כ הקיש הכתוב שלשה לשנים בכל גווני עדותן בטילה א"כ ממילא אפילו לא ידע בפיסולו נמי מבטל העדות. אבל ר' ס"ל דאין היקש ג' לב' רק כשיצרפו יחד א"כ צריך להיות ידע בפיסולו ג"כ. וא"כ דברי הרמב"ם ברורים דבשיטת הרי"ף קאי דבעינן שידע בפיסולו. וא"כ י"ל הא דאמר בגמרא דלא כר"ע היינו אליבא דר' יוסי דס"ל דלא בעינן ידע בפיסולו כדאיתא נמי בפ"ק דסנהדרין (דף ט') דפליגי בפלוגתא דר' ור"י אליבא דר"ע. וא"כ הרמב"ם שפסק כר' אליבא דר"ע שפיר ס"ל עדותן קיימת וא"ש:

ויש להוסיף בזה נופך דהא בלא"ה הקשו התוס' למה מחלק בין ד"מ לד"נ הא כתיב משפט אחד. וי"ל דבלא"ה כבר כתבתי דקשה מנ"ל להש"ס דר' יוסי לא בעי כונה להעיד. ולכן נראה דחד בחברי' מיתרצא דהוכיח ר' יוסי דבד"מ אין העדות מתבטל דאל"כ תקשי לדידן דקיי"ל שליח נעשה עד א"כ איך משכחת לה בטביחה דמרבינן מקרא טובח ע"י שליח שהוא חייב קנס. הא השליח נעשה פסול לעדות דהא בגזל לא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רמ"ג אלמא דהשני נעשה בו גזלן ופשיטא שאם ידע שהוא של חבירו וטבחו שלא מדעת שנעשה גזלן ובעלמא שליח נעשה עד א"כ ע"כ גם השליח הוא א' ופסול ואיך חייב המשלח קנס. דבלא עדים אינו חייב קנס הא הוי נמצא א' מהם קרוב ופסול. א"ו בד"מ אינו פוסל העדות. ואין לומר דהשליח לא ידע דהוא גנוב דהא התוס' ב"ק דף ע"ט כתבו דבלא ידע שהוא גנוב הוי כמו חצר דבע"כ מותיב בה. א"כ ל"ל קרא לרבויי דיש שליח לדבר עבירה בטביחה אע"כ דמיירי שידע השליח. וא"כ נעשה פסול ואפ"ה אינו מבטל העדות. א"ו בד"מ אין העדות מתבטל. ובזה ניחא נמי מה שהקשו התוס' איך יש מציאות לר' יוסי ליתן קדושין וגיטין דקרוב א' יבטל העדות דלדיני נפשות דמי. ולפמ"ש ניחא דודאי לפמ"ש התוס' דמי לד"נ כיון דטעמא דר' יוסי משום דמחייבו שבועה. אבל לפמ"ש מוכח דגם הקנס דלא שיייך חיוב שבועה נמי אין העדות מתבטל. וא"כ דוקא בד"נ משום הצלה הוא ולא באופן אחר וא"ש. וא"כ א"ש דמוכח נמי בד"נ גם בלא מתכוין מבטל העדות לר' יוסי דאל"כ אין כאן הוכחה לחלק בן ד"מ לד"נ ופריך שפיר הרוג יציל:

ולפ"ז מוכח דלר' יוסי אפילו לא ידע בפיסולו דאל"כ משכחת לה טובח ע"י אחר שהעדים היו סבורים שהוא לו וצריך קרא כיון דהשליח ידע א"כ העדים לא ידעו בפיסולו. א"ו ס"ל לר' יוסי בכל גוונא בטלה העדות. וא"כ א"ש דברי הרמב"ם כדפרישית:

ועוד נ"ל ליישב דמה שכתב הרי"ף בלא ידע אינו פוסל ויש להבין איך נקיים העדות דילמא אי ידע נמי הוי מצטרף עמו ולכן י"ל דמ"מ כיון דהשתא לא ידע איך צירופו מועיל וי"ל דתלי' ביאוש שלא מדעת דפליגי אביי ורבא דלרבא אף דמעיקרא לא ידע חשבינן כאילו ידע. וא"כ רבא דמסיק התם דלא כר"ע לשיטתי' דס"ל דיאוש ש"מ נמי הוי יאוש והרמב"ם פסק כאביי דל"ה יאוש:

ועוד נ"ל ליישב דבלא"ה צריך ביאור למה תליא בכוון להעיד כיו דבאמת בראיה לחוד נמי נעשה עד. ולכן אפשר לומר עפמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות עדות דעד שיודע בחברו שהוא רשע אסור לו להצטרף עמו שנאמר אל תשת ידך עם רשע וא"כ י"ל דרבי לא דריש אחד דומיא דשנים רק כמו דבנמצא א' פסול מחמת רשע ממילא עדות השני בטל ג"כ שהרי גם הוא נעשה רשע שעבר על אל תשת ידך עם רשע א"כ בודאי בטלה העדות ובזו מקשינן ג' לב' דנתבטל העדות אף שיש שנים מבלעדו נמצא שלא השית ידו עם הרשע דוקא וכיון דאפילו הרבה כשרים פוסל א' ה"ה לקרובים אף דלא שייך האי טעמא:

ועוד שמעתי כי בסמ"ג סובר דהך דאיתא בפסחים פרק ערבי פסחים הך דטוביה חטא וזיגוד מנגיד הוא משום דמעיד בו יחיד איכא לאו דלא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת. וא"כ בקרוב גם כן כיון שהשני קרוב עבר על הלאו דלא יקום גם הוא פסול. ולכן מחלק ר' יוסי בין ד"נ לד"מ. ומיושב קושית התוס' כן שמעתי. ולפמ"ש י"ל ה"ה בנמצא א' רשע כיון שאם יודע בחבירו שהוא רשע אסור לו להעיד עמו נפסל גם הוא. ואף דלדעת הרמב"ן בעינן עבירה שיש בה מלקות אפשר דלאותו עדות שנפסל בשבילו מקרי שפיר רשע. [ואם נימא דלא מיפסל בזה מן התורה יש ליישב מ"ש הנ"י דלאותו עדות שנפסל בשבילו א"צ הכרזה והקשה בש"ך סי' ל"ד על סמ"ע שהביאו דמאי נ"מ דהנ"י לא כתב אלא אי לא פלגינן דבורא ואמר לדידי אוזיף בריביתא. אבל למאי דמשני אין אדם משים עצמו רשע ופ"ד לא משכחת להאי דינא ודחק. ולפמ"ש ניחא דמשכחת לה שהעיד עם רשע ועבר משום אל תשת ידך דלעדות אחר אינו נפסל בלי הכרזה אבל לאותו עדות שנפסל בשבילו א"צ הכרזה. ולפמ"ש אפשר דמיפסל מן התורה לאותו עדות י"ל דמשכחת לה בהעיד עם רשע דרבנן שכבר הוכרז עליו וא"ש. ולפמ"ש א"ש דלהכי מצריך הרי"ף שיהיה יודע בפיסולו דע"ז עיקר ההיקש ביטול העדות לגמרי דבלא ידע לא שייך לומר שנפסל ע"י צירופו. מיהו לרבא לשיטתי' דס"ל דאוכל נבילות להכעיס כשר לעדות א"כ לא שייך לפוסלו בשביל כך וא"כ י"ל דשם רבא לשיטתי' אזיל דאוכל נבילות להכעיס כשר ע"כ ההיקש בכל גוונא לא בשביל שגם הא' אינו נשאר ובכל גווני מקיש שלשה לשנים. אבל אנן דקיי"ל כאביי בהא אם כן י"ל דנפסל גם העד א' שנצטרף עמו ולא ס"ל ההיקש כ"א בידע בפיסולו ושם רבא לשיטתיה אמר דהוא דלא כר"ע:

ועוד נ"ל דודאי פשיטא אם ראו כאחד והעידו בב"ד אפילו לא נתכוין להעיד בשעת ראיה דהעדות בטל דהא כתבו התוס' בזוממין איכא צירוף משעת הגדה כיון דליתא לראיה. ואם כן י"ל דאם נמצא קרוב ופסול בשעת הגדה פסול העדות דהא אי אתה יכול להזימה שאם יזומו אם כן ממילא לא נעשה צירוף כלל בראי' ואיכא צירוף ההגדה וא"כ הוי גילוי מלתא למפרע דנצטרף הפסול בשעת ההגדה דהא ההגדה לא היתה אמת. וא"כ דברי רמ"ה מוכרחים. ולפ"ז צ"ל בזוממין שיש חילוק בין ראו מחלון אחד אף שאם הוזמו היה שקר מ"מ נצטרפו ע"פ מה שאמרו שראו כאחד אף דאח"כ שהוזמו הכל שקר צ"ל דמצטרפין על פי אמריתן שראו כאחד:

מעבר לתחילת הדף