פירוש המשנה לרמב"ם/עדיות/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פירוש המשנה לרמב"ם ‏ עדיות ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף משנה מפרשי הפרק שנדפסו על הדף רע"ב תוספות יום טוב תפארת ישראל - יכין מפרשי המשנה פירוש המשנה לרמב"ם הון עשיר רש"ש דפים מקושרים

א

ביצת הנבלה הוא שישחוט עוף ויפסול אותו בשחיטתו וימצא בו ביצה אם היא שלימה ונתקשה קליפתה כגון הביצים שנמכרים בשוק היא מותרת באכילה ואם יש בקליפתה רכות ואפי' דבר מועט היא אסורה לפי שהוא מכלל בני מעיה אבל ביצת עוף טריפה היא אסורה מטעם שזכר. ועיקר הוא בידינו שהנכרים אין מטמאין לא בנדה ולא בזיבה לפי שנאמר בזב דבר אל בני ישראל בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הנכרים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם והם זבין מדרבנן ב"ש מטהרים דם הנכרית על עיקר דין תורה ונותנין הגזרה דרבנן ברוקה ומימי רגליה שהוא מצוי תמיד שיהא כרוק הזב ומימי רגליו ובזה ידוע שהוא מדרבנן בהיות דמה טהור לפי שאילו היתה זבה מן התורה הכל היה טמא והיה דמה כדם זבה וב"ה אומרים זה שהשוינו דמה עם רוקה ומימי רגליה ואסרנו הכל בטומאה אחת מודה שהוא מדרבנן. וענין כרוקה וכמימי רגליה שהוא יטמא לח ולא יטמא יבש ואין כך דם הנדה אמתית שהוא מן התורה לפי שהוא מטמא לח ויבש כמו שנתבאר בפ' ז' מנדה:

ודם טהרה של מצורעת הוא הדם שתראה האשה המצורעת אחר ז' לזכר וי"ד של נקבה ועוד יבא פירוש זה בפ' שמיני מנדה:

ופירוש בטובה בטובתו כאילו עשה לו צרכו או עשה לו עמו חסד ומניח אותו לאכול מפירות ארצו כמו שנתבאר בפרק ד' משביעית:

וחמת כלי מעור ששמין בו מימיהן הולכי דרכים ואומרים ב"ש שזה החמת שנקב [צ"ל מקצתו. יעב"ץ.] (מצדו) [וצררו וכ"ה בדפו"י] צריך שיקמט העור ויתקשה על המקום הצרור כמו שמנהג כשיעמוד זמן ארוך שיארע לו והוא אמרו צרורה גזור מן הצוררים ויהיה הקשר בזה כל כך חזק. יעב"ץ. שיחזיק זה החמת הדבר שמשימין בו ותעמוד בו ובכן תהיה החמת מקבלת טומאה כמו שהיתה מתחלה ובה"א כיון שקשרה תקבל טומאה ואף על פי שאינה צרורה ולא נקמט העור ולא נתקשה מקום הקשירה:

ב

בשר עוף בחלב אינו מן התורה ואף על פי כן אומרים ב"ה אינו עולה משום הרגל עבירה: ואמרו (ספרי פ' קרח) שומע אני יתרום זיתים על השמן וענבים על היין תלמוד לומר כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מן הגורן מן הגמור וכבר קדמה זו ההלכה בפרק ראשון מתרומות וצריך אדם שירחיק ארבע אמות מן הכרם ואז יזרע הירק וזו היא עבודת הכרם ואם לא הרחיק וזרע כלאים בצד הכרם אמר רחמנא פן תקדש המלאה הזרע ב"ש שאומרים שתבואת שורה אחת נקרית כרם אומרים שתבואת שורה אחת עם אותם הזרעים נשרפים וב"ה שאומרים שאינו נקרא כרם פחות משתי שורות ראוי לפי דעתם שישרפו תבואת שתי שורות והוא שנפל עליהם שם תבואת הכרם וכבר בארנו זה בפרק ד' מכלאים:

ומעיסה הוא שירתיח המים בקדרה עד שיהיו רותחין בתכלית הרתיחה ויטיל בהם הקמח וינענעו עד שיתעבה ויתבשל וזה אינו חייב בחלה לב"ש וכבר בארנו זה בראש חלה:

בחרדלית הוא בחלוף ה"א בחי"ת ועקרו הרדלית ר"ל הר חלש והענין מימי הגשמים שיורדין ממקום גבוה כגון הר קטן או גבעה כשיגר ממנו נהר קטן אומרים ב"ש הרי הן כזוחלין ואע"פ שאין להם עיקר ומטבילין בהם את הכלים וב"ה אוסרין ועוד יתבאר בפ"ה ממקואות. וכבר פירשנו בשמיני מפסחים שמחלוקתם בגר בלבד שבית (שמאי) [הלל] אומרים שמא בשנה הבאה יהיה טמא מת ויאמר כמו שטהרתי בשנה שעברה ואכלתי פסח בערב כמו כן עתה אטבול ואוכל בערב אבל ערל ישראל אין בו מחלוקת שהוא טובל ואוכל פסחו לערב:

ג

וכבר ידעת שכתבי הקדש הן מטמאין את הידים ונחלקו בקהלת אם הוא מכתבי הקדש לענין זה או לא ועוד יתבאר בשלישי מן ידים. ועוד יתבאר בסוף פרה שמי חטאת כשהוזו על הטמא וטהרו אותו ואח"כ נזלו מגופו על הקרקע או על הבגדים כי הנוגע בהם אחר כן אינן מטמאין אותו לפי שכבר נעשה עליו מצותן:

וקצח הוא הנקרא בערבי שונין ב"ש אומרים שאין חושבים אותם מן האוכלים ולפיכך אינו מתטמא ואינו חייב במעשר מאותו טעם לפי שאינו אוכל והוא לדעת ב"ה אוכל ויתחייב כחיובי האוכל מן הטומאה ומן המעשרות ועוד יתבאר זה בסוף עוקצים:

ד

דם יולדת שלא טבלה. הוא הדם אשר רואה אחר שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה כשלא טבלה ליל יום שמיני או ליל החמשה עשר לפי שאם טבלה הוא דם טוהר בלי ספק ב"ה אומרים כיון שלא טבלה לא נתפרשה מן הנדות ולפיכך מטמא לח ויבש כדם הנדה וב"ש אומרים אמנם תועלת הטבילה שתהא מותרת לבעלה אבל שיחשוב דם טוהר טמא מפני שלא טבלה לא ודע כשילדה בזוב ומלאו לה שבעה לזכר וי"ד לנקבה וספרה עם זה לתשלום שבעה ימים נקיים כדין כל זבה ולא טבלה וראתה דם אחר כן בית שמאי מטהרין וב"ה מטמאין וזה עיקר מחלוקתם ואמנם הסכימו על יולדת בזוב שלא ספרה שבעה ימי נקיים ולא טבלה שלא נבדלה מן הזבות בלא ספק:

ה

מפני שכל אחד מן השני אחים נפלה זיקתו על שתיהם וכאילו שתיהם נעשו צרות זו לזו ולפיכך לא יקחו אחת מהן ופסק ההלכה כי אם קדמו וכנסו יקיימו כמו שבארנו בפרק שלישי מיבמות:

ו

עוד תראה לשון מאמרו בחמישי מנגעים איזהו שער הפקודה מי שהיתה בו בהרת ובו שער לבן והפכה הבהרת והניחה שער לבן במקומו וחזרה וזה כי מן העיקרים המתבארים לשם שבהרת שיהיה שם סימן טומאתה שער לבן ותהיה הבהרת קודמת לשער הלבן כמו שנאמר והיא הפכה שער לבן שהפכה הבהרת ואומר (רבי) עקביא בן מהללאל הכוונה שישנה את זה השער עצם מהבהרת וזה השער הבהרת בעצמה היא ששנתה אותו וחכ"א הכוונה שישנה את זה השער הזאת הבהרת ועד שתהיה זאת הבהרת בעצמה היא ששנתה אותו והוא ענין מאמרם והיא הפכה לא שהפכתו חבירתה. ונקרא זה שער פקודה על דרך משל כאילו הבהרת הפקידה אותו במקומה עד שתחזור אליו ועוד יתבאר בפרק שני מנדה שמראות הדם שמחמתם תטמא האשה ארבעה ומכללם משרת הכרכום ועקביא בן מהללאל אומר שהירוק דומה בזה המראה כלומר כמשרת הכרכום:

וגזיזת הבכור אסור אמרה תורה לא תגוז בכור צאנך וראוי לאכול הבכור בשנתו לא יאחר אותו אם הוא תמים קרב ויאכלוהו הכהנים ואם הוא בעל מום יאכל בכל מקום והאכילה שנה כלומר בשנתו לפיכך אסור בדרך גזיזה שיגוז בכור בעל מום כדי שלא יעכבהו הכהן ולא ישחטהו בשנתו ולפיכך אסור לו שיהנה בצמר שעליו עד שישחטהו ואם נפל הימנו דבר קודם שחיטה (רבי) עקביא מתיר ליהנות בו אחר השחיטה לפי שכיון ששחטו נסתלק מעליו האיסור וחכמים אוסרין אותו מפני הגיזה שמא ישהה ועוד יתבאר זה בפרק שלישי מבכורות: ואומר שגיורת משוחררת אין משקין אותה מי סוטה וכשהביאו ראיה ממה שעשו שמעיה ואבטליון אמר שהם לא השקוה מי סוטה על אמיתתה אבל עשו תחבולה שחשבה שהן מי סוטה והם כדמות מי סוטה ודוגמא הוא הדמיון ועשו זה לפי שהיתה גיורת והם גרים וכאילו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל וקשה זה הדבר על החכמים על שלעג עליהם ונדוהו:

ופירוש מלת פקפוק על בוריו הוא הדבר שאין לו קיום והוא רופף והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן ונתקיימה בישראל ונתחזקה רצונו לומר שהידים מתטמאות מבלי שאר הגוף בדבר פלוני ובדבר פלוני כמו שזכרנו בזו המסכתא וכמו שהתבאר בידים והביא זה באורך:

ז

אמר לו מוטב להניח דברי היחיד ולא אמר לו שזה הראוי לו ואתה יודע עיקר התורה אחרי רבים להטות ואמנם אמר זה שהוא ג"כ קבל מרבים כמו שזכר ואין מתנאי המקבל שיהיו דבריו מרבים אבל כשהיו המקבלים רבים מרבים וקבל יחיד מרבים לעשות כדברי רבים שקבלו מרבים יותר ראוי כמו שבאר לו ומבואר הוא שאין הלכה (כר') כעקביא בן מהללאל בכל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.