פירוש המיוחס לרמב"ן/שיר השירים/מנין תרי"ג מצות

פירוש המיוחס לרמב"ן ‏ שיר השירים מנין תרי"ג מצות

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אלו תרי"ג מצות היוצאים מעשרת הדברות לפי פירוש הרמב"ן ז"ל על שיר השירים.

מצוה ראשונה מצות עשה כמו שחייב אדם לדרוש ולתור ולחפש ולהכיר אלהותו ולדעת אותו ומציע לה מצות עשה וידעת היום והשבות אל לבבך וכו' ועל זה רומז אנכי ה' אלהיך כי הידיעה היא היסוד והשורש לכל דבר. וע"ז אמרו רז"ל כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו. והכוונה בזה לפי שיודע לייחד שם המיוחד הוא כאלו בונה פלטרין של מעלה ושל מטה. ואמרו עוד גדולה רעה שנתנה בין שתי אותיות ואם אין הידיעה לא יתכן שום דבר מהעבודה הן עבודת הקרבנות הן עבודת התפלה כמו שאמרו בת"כ כל כהן שאינו יודע לשם מי זורק לשם מי מקטיר אין עבודתו עבודה. ואמר החסיד לתלמידיו כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים וכך הוא אומר דע את אלהי אביך ועבדהו. אחר הידועה תהא מלאכת עבודה בחיקו. אשר הוצאתיך מארץ מצרים רמז בכאן שחייב כל אדם לייחד שמו שהגאולה ההיא לא היתה ע"י שליח ממלאך או משרף אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו הלך. לכך צריך אדם לדעת כי לייחד שם הוא אחד ואין שני דכתיב אין עוד מלבדו. ולייחדו בעשר ספירות באין סוף

ומצות עשה לייחד. ועבדתם את ה' אלהיכם. ובעבודה נרמז התפלה. וכתיב לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ואיזהו עבודה שעיקרה בלב הוי אומר זו תפלה. ולשון עבודה היא לכבוש המחשבה הטהורה בעסקי העולם הבא ולהביא בשיעבוד הכוונה. ולזה חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים ואמר רבינו החסיד ז"ל עיקר עבודת המשכילים וחושבי שמו ובו תדבקון. וזה כלל גדול שבתורה לתפלה ולברכות להסכם מחשבתו באמונתו כאלו דבקה למעלה לחבר את השם באותיותיו. ולכלול בו עשר ספירו' כשלהבת קשור' בגחלת בפיו יזכירנו בכינויו. ובלבבו יחברנו בבנינו ובכתבו סימן לדבר אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא:

מבית עבדים. רמז בכאן שחייב אדם לאהוב את בוראו כעבד האוהב לאדוניו המוציא והפודה נפשו מכל צרה והמוציאו מעבדות לחירות כדכתיב ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים הרי בפסוק הזה נרמז ג' מצות עשה. לדעת אותו. ולייחדו. ולאהבה. ושלשתן נאמר בק"ש. שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת. ואהבה היא מצות עשה כדכתיב ואהבת את ה' אלהיך. ובכללו לאהבה את אוהבו לכך היא מצות עשה ואהבת לרעך כמוך כמו שמצינו בב"ר. זה כלל גדול מזה שלא תאמר הואיל ונתקלקלתי יתקלקל חברי עמי. אמר רבי תנחומא אם עשית כן דע למי אתה מבזה. ובכלל ואהבת לרעך כמוך י"א מצות להרחיק מן הנזקין ולדון בתשלומיהן ובנזקיהן. ולהיות החובל משלם ממון הבהמה. לדון בנזקי הבור לדון בגניבה ובתשלומין. לדון בנזק המבעה. לדון בנזקי האש. לדון בנזק שומר חנם. לדון בדין נושא שכר והשוכר. לדון בדין השואל. לדון בדיני מקח וממכר הרי ט"ז:

ובכלל ואהבת לרעך לאהוב את הגר ובגדר האהבה אי אפשר שלא תהא בה יראה לכך היא מצות עשה יוצאת ממדת האהבה את ה' אלהיך תירא ובכללה מצות לא תעשה.

שלא להוסיף על מצותיו הן בכתב הן בעל פה.

ושלא לגרוע מהם. ובכלל יראת המקום נכלל יראת חכמים וכבודם הנקראים יחידים. בעבור שיודעים לייחד שם המיוחד. מפני שיבה תקום ובכללה לשמוע אל כל נביא ונביא שיהיה בכל דור ודור כדכתיב אליו תשמעון ולשמוע לכל ב"ד גדול שיעמד לישראל ובכללה מצות לא תעשה שלא להמרות את פי ב"ד. ובכלל יראת המקום ליראה אב ואם השותפים ביצירה כדכתיב איש אמו ואביו תיראו אחר יראת המקום. ופחד עונשו במה. העבודה היא עבודת קרבנות הבאים לכפר על העבודה ולרצות בין ישראל לאביהם שבשמים ובמה. שהתפלה ג"כ נקראת עבודה דכתיב ולעבדו בכל לבבכם ובאה הדביקות שאדם דבק בו דכתיב ובו תדבקון ולהשבע בשמו באמת כדכתיב ובו תשבע היא מצות עשה לשבע בשמו לקיים דבר מצוה כמו שמצינו בבועז וגאלתיך אנכי חי ה' ובאלישע שהיה פורש מאביו ואמו ללמוד חכמה מרבו חי ה' וחי נפשך אם אעזבך. כל אלה היראה והעבודה והדביקות ולהשבע בשמו באמת דבקים זה בזה ונקשרים זה עם זה והם מצות היוצאים ממדת האהבה:

ואין ספק כי האוהב את חבירו או את אדוניו אוחז דרכו ותומך אשורו ועל כן הוא מצות עשה יוצאת ממדת האהבה. וכן להדמות כל אדם בדרכיו הטובים לבוראו כדכתיב כי תשמור את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו זה כולל מצות עשה

ומצות לא תעשה והרבה עניני קדושה וטהרה וגמילות חסדים כמו שאמרו חז"ל מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש. מה הוא חנון אף אתה היה חנון. ובכל מצות עשה של אנכי נרמז מצות עשה של פריה ורביה כמו שאמרו חז"ל ביבמות כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים ומבטל את הדמות ר"ע אמר כאלו ממעט את הדמות. ה"ת והע"ט. אחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה אין זרעך אחריך שכינה על מה שורה על עצים ועל אבנים. ונרמז בו לשמח חתן את אשתו כדכתי' נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח. ונרמז בו מצות עשה ליטול לולב שהעלים שלו זו למעלה מזו וזו לפנים מזו והכל תלוי ונפרד מן השדרה והוא רמז לשכינה וכבוד למעלה מכבוד כדכתיב כי גבוה מעל גבוהים שומר. ולענין האלוהות מדת היום ומדת הלילה. ואמר בויקרא רבה פרי עץ הדר זה הקב"ה שנאמר הוד והדר לפניו. כפות תמרים זה הקב"ה שנא' צדיק כתמר יפרח. וענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר והוא עומד בין ההדסים. פי' צ' בין ח' ופ'. וערבי נחל זה הקב"ה כדאמר סולו לרוכב בערבות. ואמר לולב בימין לפי שהוא כנגד מדת היום ואתרוג בשמאל לפי שהוא כנגד מדת לילה. אמר עוד אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה כמו שאמרו במשנת ספר יצירה תכליתך אין קץ. ואמר עוד שם מדתן עשרה שאין להם סוף. ושדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח כי אנו צריכים לראות הקו האמצעי ולכוון אליו ואמר עוד כל היום כשר ללולב כל זה יש לנו לדעת כי נאמר כן לענין מוכרח ומוצרך. ובו נרמז באנכי לקדש שמו שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם. מצות עשה לקרא את שמע שהוא עיקר היחוד פעמים בכל יום בהשתנות הזמן ליום או ללילה כממשלת כל מדה ומדה על פקודתה ואחז"ל כל מי שלא אמר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית לא יצא י"ח. כל זה להזכיר כל מדה ומדה בעתה מדת היום ביום ומדת הלילה בלילה. וכקל ומה היה מדת היום החסד דכתיב (תהלים י"ב) יומם יצוה ה' חסדו והוא זן בריותיו באותה מצוה בה ומכין מזון לכל בשר. ומה היה מדת הלילה אמונה פי' העטרת שהיה מחכמת שלמה שהאדם מפקיד רוחו ונשמתו בידו ויאמינו שיחזיר להם פקדונם וזהו להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. וכן נרמז באנכי ללמוד תורה וללמדה שנאמר ושננתם לבניך ודברת בם. והכוונה בלימוד לדעת את המצות ולקיים אותם ומתוך כך יזכיר את בוראו כדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה ולמען תשמור לעשות ככל הכתוב בו ואומר ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם. ובכלל והלכת בדרכיו היוצא ממדת האהבה להוכיח החוטא כדכתיב הוכח תוכיח את עמיתך וכתי' כי את אשר יאהב ה' יוכיח ואומר ואוהבו שחרו מוסר. ובכלל התוכתות נכלל להלקות הרשע

ומצות ל"ת יוצא מכלל הוכח תוכיח להכניע לב החוטא ולשבר גאון לבו.

שלא ליתן שמן זית במנחתו ושלא ליתן עליו לבונה כדכתיב כי חטאת היא ויכלם ויתבייש בראות קרבנו שאינו מהודר.

ושלא ליתן ש"ז במנחת סוטה ושלא ליתן עליו לבונה כדכתיב (במדבר ה') לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה כי מנחת קנאות היא. ובכלל והלכת בדרכיו להניח תפילין שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו אין ימינו אלא תורה שנאמר מימינו אש דת למו ואין עוז אלא תפילין שנאמר ה' עוז לעמו יתן וכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ותני ר"א הגדול אומר אלו תפילין של ראש. ענין תפילין ד' בתים ש"ר הראשונה קדש לי כל בכור מורה על ראשית חכמה. השניה להתבונן על יציאת מצרים מורה על בינה. השלישית שמע מורה על אהבת חסד. רביעית היא מורה על מדת הדין הקשה וזהו מניח תפילין לפי שהוא כלול ומוכתר על מדת הדין הקשה ובעבור כי הספירה הראשונה סובבת ומעמדת הכל ונקראת כתר ואמרו חז"ל בתפילין דמרי עלמא מה כתיב מי כעמך ישראל. ובכלל והלכת בדרכיו לעשות ציצית בל"ב חוטין דמיון לזוהר החכמה הטהורה אשר בה ל"ב נתיבות. ואומר (שמות ל"ד) ויעבור ה' על פניו ויקרא מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור. ונכלל בו שלא לתור אחר הלב והעינים בידי סרסורי עבירה.

ומצות מילה גם היא מכלל סוד דרכיו של הקב"ה שנא' סוד ה' ליריאיו זו ברית מילה. ויהיה והיתה לח' ימים שפחות מכאן אינו ראוי לרוב קטנותו וכן בבהמה הוי אומר ומיום השמיני והלאה ירצה ואמרו רז"ל והיה ז' ימים תחת אמו ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר משל למלך שנכנס למדינה והוציא כרוז ואמר אכסנאים שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני מטרונא תחילה כך אמר הקב"ה לישראל אל תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו את השבת שאין ז' בלא שבת ואין מילה בלא שבת. אמר ר' יצחק משפט אדם ומשפט בהמה מיום השמיני והלאה ירצה. ומגדר האהבה לקבוע מזוזה כדי שיזכור בוראו בבואו ובצאתו כמו שמפורש בקבלה בתוכחת ישראל ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. ומגדר היראה הנכללת במדת האהבה להקהיל את העם כדכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה'. ומעשר שני לאכלו בירושלים כדכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וכו' למען תלמד ליראה את ה' ולכתוב כל איש ס"ת לעצמו והמלך ב' אחת בתוך גנזיו ואחת עמו בצאתו למלחמה כדכתיב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה'. ובכלל האהבה והיראה לברך את אדוניו ולזכור חסדו וגמולו בכל עת שיזמין לו טרפו ומחייתו דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. צריך אתה לדעת סוד הברכות וחיובם לפי שהברכה היא אצילת תוספת והמשכה מאסיפת המחשבה שהיא מקור חיים כמו שנאמר במקהלות ברכו אלהים ממקור ישראל לפיכך תיקן דוד מאה ברכות כנגד עשר ספירות בכל אחד מהם עשרה והיו החכמים זריזים וזהירים להשלימם לפי שהקב"ה חפץ בברכה ומתקרב לפי מעלת המברך ושלימותו יבא בביתו וכמו שאמרו על הלל הזקן כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה אומר אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן אף הקב"ה אומר אם תבא לביתי אבא לביתך ואם לא תבא לביתי לא אבא לביתך שנא' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. הדברים האלה נראים לפי פשוטם כי הלל הזקן היה מתפאר ומתגדל בעשותו תורתו הרבה וחלילה לו מרשע ומי גדול כהלל בעבודה ובחסידות כמו שהעידו עליו במס' סוכה אף הלל הזקן מתוך שהיה שמח שמחה גדולה באלהיו בעבודתו כי עיקר העבודה היא השמחה כמו שאמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. היה שמח החסיד השלם ואמר אם אני כאן כמו אם אין אני לי מי לי שהכוונה אינה על עצמה ממש ר"ל האדם השלם לפי שלימותו והשגת בוראו וגודל מעלתו כי כל דרכיו ומעשהו ודבריו ומחשבתו השכינה נסמכת אתו אם בהלכה אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. ומנין לשנים שיושבים ועוסקין בתורה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו'. אם בתפלה הוא כבר מצוי בבה"כ שנא' אלהים נצב בעדת אל. אם בדין שכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ונאמר כי לא לאדם תשפוטו כי לה' ועמכם בדבר המשפט. ואחר שהקב"ה משתתף כל כך עם האדם אין צריכין להביא ראיה גדולה מזו לשלימות האדם ומעלתו. כשאמר הכל כאן רמז על השכינה שהיה בהסכמה אחת עמו אף הקב"ה אומר אם תבא לביתי אבא לביתך וגו'. רישא דקרא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו. אם תבוא את לביתי ר"ל אם תדע לייחד שם המיוחד ולהאציל אליו ברכה שמצינו שנקרא שמו של הקב"ה בית שנאמר ה' בחכמה יבנה בית. לביתך נאוה קודש. גם אני אבוא לביתך לתקן צרכי גופך. כי ע"י שהברכה נאצלת לשמו של הקב"ה מתברכת הברכה לעולם (כלומר שהברכה מתברכת לעולם ג"כ) וזה בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ומצינו שהקב"ה חפץ מאוד בברכה כמו שאחז"ל במסכת שבת כשעלה משה למרום מצא להקב"ה שקושר כתרים לאותיות אמר למשה אין שלום בעירך. אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אמ' הי' לך לעזרני מיד אמר ועתה יגדל נא כח ה'. וע"ז אמרו בברכות ואולם חי אני אמר רבא החייתני בדבריך. ומה שאתה צריך לדעת כי הברכות עולה למנין מאה ברכות כנגד עשר ספירות בכל א' וא' עשר. והם על ג' פנים ברכת ההודאה. וברכת הנהנין. וברכת המצות. ושלשתן בתורה. ברכת ההודאה, הברכות הבאות על הנס הנעשה לו הן הארבעה הצריכין להודות שנאמר בהם (תהלים ק"ו) יודו לה' חסדו. או העובר במקום שנעשה בו נס לאבותינו או לאדם ומחוייב לברך כל פעם שיעבור דרך שם ומברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה כמו שמצינו בברכות פרק הרואה. ומצינו כי הוא בתורה דכתיב וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריבו לה' אם על תודה יקריבנו ר"ל אם מן הד' הצריכים להודות או זולתם הדומה להם:

וברכת הנהנין. האוכל והשותה או בנה בית או קנה כלים חדשים וברכת יוצר אור וברכת מאורי האש ושאר ברכות הרבה שאדם חייב כשנהנה. ומי שאינו מברך נקרא גוזל ומשחית כמ"ש במסכת ברכות אמר ר"ח ב"פ כל הנהנה מהעולם בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכו' שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. (ועיין בזוהר ר"מ ריש פ' עקב) ואין אביו אלא הקב"ה שנאמר הלא הוא אביך קנך ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר ואל תטוש תורת אמך העיר מחשבותיך לזה. וכתיב ואכלת ושבעת וברכת. וברכת המצות היא כי בעשיית המצות חייב אדם לברך בוראו על הקדושה אשר קדשנו בהם. כי עשיית המצות היא אור חיים והעושה אותם למטה מקיים ומעמיד כחה וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור והוא הולך בדרך האור ולא יסיר ממנה והוא שרוי בתוכה ובהפרד הנשמה מן הגוויה האור ההיא כמו משאב לנשמה ברכה (תהלים קי"ב) פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד כי האור ההיא שואבת אותה (שם) קרנו תרום בכבוד ר"ל זוהר הנשמה ירום ויעמוד במקום עליונים ופנימי בכבודו של הקב"ה. וע"ז אמרו רז"ל עשן בחופה למה שכל אחד ואחד נכוה בחופה של חבירו הנה כי בעשיית המצות לוקח שכר שאין למעלה הימנו ובהתעסק אדם בעבירה הולך בדרכי החשך ובאפילה. וכן הוא אומר דרך רשעים באפילה ר"ל בעולם הזה ובבא יקח הדרך ההוא וזהו העונש הגדול שאין עונש למעלה ממנו. וע"ז אמרו חז"ל ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה ר"ל אספקלרי' המאירה וזהו שאמר אנטיגנוס לתלמידיו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו' אל תחשבו כי עשיות המצוה והגמול ב' דברים. והם הבינו היפוך כוונתו ויצאו להפקר. וע"ז הזהיר לאמר שלא ידבר אדם בהמון דברים סתומים הוא באומרו הזהרו בדבריכם וכו'. וע"כ אמרו בב"ר דף ס' ע"ב אמר ר' שמעון ברב יצחק הנה טוב מאוד זה מלאך חיים והנה טוב מאוד זה מלאך המות וכי מלאך המות טוב מאוד משל למלך שעשה סעודה וזימן אורחים והכניס לפניהם כל טוב ואמר כל מי שאכל ומברך את המלך יאכל ויערב לו וכל מי שאכל ואינו מברך את המלך יותז ראשו בסייף כך כל מי שמסגל במצות ובמעשים טובים הרי מלאך חיים וכל מי שאינו מסגל במצות ובמעשים טובים הרי מלאך המות וזהו העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד ר"ל מלאך מליץ לאדם יושר והעושה עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד והכוונה בכל זה כי האדם כלול מכל הדברים הרוחנים. כשאדם הולך דרך טובה יתאצל עליו מדת טובה הנקרא מלאך טוב וכשהולך דרך רעה יתאצל עליו מדת רעה הנקרא מלאך המות עשה אזנך כאפרכסת והעיר מחשבותיך על זה כי הוא עיקר גדול ויתר שהכל תלוי בו. ועל קדושת עשיית המצות אמרו בספרי והתקדשתם כו' והתקדשתם קדושת מצות והייתם קדושים אחר. והברכה על עשיית המצות להזכיר בה קדושות המצות דכתיב למען תזכרו ההזכרה היא הברכה שצריך להזכיר בה לשון קדושה כי עשיות המצות היא הקדושה וכבר בארנו בענין זה כפי הצורך ובכלל האהבה והיראה הוא לבנות בית הבחירה במקום מקודש מכוון כנגך ירושלים של מעלה אשר אועד עמו שם כדכתיב מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך זה בית המקדש של מצות המכוון נגד של מעלה. אשר אועד עמו שם לשבתך פעלת ה' כוננו ידיך ובכללה ליראה מן הבית ההוא שנאמר וממקדשי תיראו ובכלל הקדושה לשלח ממחנה הלוים הטמאים בשביל השכינה השורה בתוכם כדכתיב (במדבר ה') וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש וכתיב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם. ולשאת את הארון על הכתף ולא על עגלות כדכתיב כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ובכלל האהבה והיראה להפריש לו שבט אחד ומכללו מצות ל"ת שלא לעזוב אותו אלא שנותנים לו מתנות כדי שיהיה פנוי לעבוד עבודתו שנאמר ועבד הלוי ואחר שזוכין משולחן גבוה הוא מצות ל"ת להם שלא יקחו חלק בארץ ולא יקחו חלק בביזה בכיבוש הארץ כדכתיב (דברים י"ח) אישי ה' ונחלתו יאכלון ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ה' הוא נחלתו וגו' ולמעלה מהם בני לוי מזרע אהרן מקודשים הממונים להודות ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור.

ומצות לא תעשה שלא לתלוש סימני הצרעת כי אם על פיהם. והם מצווים מצות ל"ת שלא לגלח שער הנחה.

ומ"ע לחלק להם כבוד כדכתיב וקדשתו להלבישם בגדי קודש ולמשחן בשמן משחת קודש ובעבור כי הם נקראים קודש (קדשים) כדכתיב ויבדל אהרן להיות קודש קדשים נתן לו תרומה גדולה ראשונה לכל התרומות הנקראות קודש כדכתיב (במדבר י"ח) מכל חלבו את מקדשו ממנו. והוא א' מנו"ן כנגדם נ' שערי בינה וכולם נמסרו למשה חוץ מא' וכנגד יום חמשים של מתן תורה שהוא קודש. ושנת חמשים שהוא שנת יובל קודש. ומעשר דגן נתן ללוים כדכתיב לפי שהם מעשר השבטים שהפריש יעקב מבניו. כדכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. והארבעה עם אפרים ומנשה היו בכורות לד' אמהות. לכך ניתן להם המעשר דגן ולפי שהכהנים עליונים ופנימים נותנים מעשר מן המעשר לכהנים.

ומצות עשה לערוך הכהן נרות לבהמ"ק והמנורה בה ז' קנים והששה יוצאים מן הקנה האמצעי להודיע כי הוא עיקר וממנה מוצאותיה. ופני הנרות מול נר אמצעי הנקרא נר מערבי כי השכינה במערב והמנורה בדרום דוגמת האור הבהיר וכל זה מבואר.

ומצות עשה שיברך הכהן בנשיאות כפים לרמז בעשר אצבעותיו עשר ספירות ולהאציל הברכה מהם להודיע כי משם תוצאות חיים. וכפי הענין הזה אמרו ז"ל בירושלמי והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל מלמד שהתורה שנקראת ישראל. בתוכו תורת אמת. ומי נידו תורת אמת דבר שמורה על אמתתו העולמים ופעולתו במחשבה. והוא עשרה מאמרות שבהן עומד העולם. והוא אחד מהן. וברא באדם כנגדן עשר אצבעות. וכשהיה משה מרים את ידו נתכוין במע"ט כוונ"ת הלב באותם מדת ישראל ובתוכה תורת אמת. ורומז לו בעשר אצבעותיו שהוא מעמד העבודה. ואם לא יעזר ישראל ולא יתקדשו העשרה מאמרות הלכך וגבר ישראל וכאשר יניח וגבר עמלק וכי משה היה עושה שיגבר עמלק שנאמר וכאשר יניח ידו וגבר עמלק אלא אסור לו לאדם לשהות ג' שעות כפיו פרושות לשמים (ספר הבהיר הובא בילקוט ראובני פרשת נשא בפרשת ברכת כהנים).

ומצות עשה להסדיר הכהן לחם ולבונה ולהקטיר קטורת. הקרבנות כולם באים. מהם על הרהור הלב. מהם על החטא. אבל הקטורת אינה באה אלא על שמחה שהוא תוספות רוח הקודש. ומכלל מ"ע להרים הכהן דשנו ולעבוד משמורות משמורות. שכן בכל אלו מענין תיקון צרכי העבודה.

ומצות ל"ת שלא יתעסקו הכהנים בעבודת הלוים ולא הלוים בעבודת הכהנים. שכל אחד ואחד הוא דוגמת שני דברים הפכיים לפיכך לא יתקן להם לכנוס בתחום שאינו שלו. הכהנים ממונים על קרבן וכפרה ולברך העם. ואמרו חז"ל מקבלה ואילך מצות כהונה שהשחיטה בזר כשרה. ובכל מקום תראה וסמך ושחט לפי שהיו הכהנים נמנעים לשחוט. אך הלוים היו מכוונים על השיר. ודנים ומודים כמשפט וכל זה הוא דוגמא. וע"ז אמרו חז"ל בחולין ת"ר כשר בכהנים פסול בלוים. כהנים במומין פסולים בשנים כשרים ולוים במומין כשרים בשנים פסולין. נמצא הכשר בכהנים פסול בלוים וכשר בלוים פסול בכהנים.

ומ"ע לקדש עצמם במים בעת העבודה כי הוא נקרא קדוש כדכתיב קדוש הוא ולהיות נושא בתולה כדכתיב כ"א בתולה מעמיו יקח אשה. ואומר כי אני ה' מקדשו. ומדרכי גמילות חסד שהוא בכלל ועושה חסד. להטמא בקרובים האמורים בפרשה ולהתעסק בצרכי קבורתם. והקרבנות אע"פ שהם בגדר היראה הם נרמזים בעשרת הדברות באמרו לא תעבדם. וממה שצריך אתה לדעת מה שאמרו רז"ל בב"ר לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות שנאמר תעבדון את אלהים. הה"ד תשמעון להקריב לי במועדו וזה מבואר כי הצמחים בכל בעלי חיים צריכים לכוחות הראשונים להגדילם ולהצמיחם וסופן לשוב אליהם והכהן היה שלם בידיעתו זריז בכוונתו להמשיך הרצון בעת העבודה ע"י שיר הפה והכלי שהנשמה נהנת ומתקרבת בהם. וע"י כוונת הכהנים לוים וישראלים שהיו על הקרבן כמו שאמרו חז"ל בתעניות כהנים ולוים וישראלים מעכבים את הקרבן. ומה שצריך אתת לדעת המזבח החלב המכסה את הקרב והחלב אשר על הכסלים והיותרת על הכבד ועל הכליות הכוונה בזה בכולם מסכימים בהני ומניי האדם מדרך הטוב. הכליות יועצות כמ"ש (תהלים כ"ו) בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי ואומר (שם ט"ז) אף לילות יסרוני כליותי. הכבד משלם כח התאווה ומתפשטת באדם החלב המכסה את הקרב. ואת כל החלב המכסה את הקרב כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב) שמנת עבית כשית ואומר (איוב ט"ו) כי כסה פניו בחלבו ויעש פימה עלי כסל. הכליות שהן מקור העצה והחלב אשר עליהן אשר על הכסלים והיותרת המגין על הכבד והחלבים כולו היה מוקטר ושב ליסודו לכפר על חטא האדם היוצא ממחשבות הכליות ומתאוות הכבד ומשומן הלב והדם כמו כן נזרק לכפרת אשר האדמה. אשר קיוו בדם כדכתיב (ויקרא י"ז) כי נפש כל בשר דמו בנפשו וכתיב (שם) הוא בנפש יכפר. וממה שאתה צריך לדעת כי הזבחים יש מהם נאכלים לבעלים ולכהנים והאמורים למזבח כמו השלמים. ויש מהם נאכלים לכהנים כמו חטאת ואשמות וזריקות דמים והקטרת אמורין לכפר העבירה. אך העולה כולו כליל ולא היה רשות לדבר גופני להנות ממנה לפי שעיקרה באה על עון הרהור הלב בלבד. ולפי שהמחשבה היא המקור והתחלות הכל והעביר המחשבה ההוא בהרהור רע הוצרך לעלות עולה כולה כליל מנפש עד בשר יכלה לשוב הכל רוח כמו שהיתה עיקר העבירה ברוח. וע"ז אמרו חז"ל הרהור עבירה קשה מעבירה. וע"ז אמר רשב"י על מה העולה באה על הרהור הלב שנאמר (איוב א') ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו' כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים. וממה שצריך אתה לדעת מפני מה העולה באה זכר ולא נקבה והשלמים אם זכר אם נקבה ויחיד ששגג במצות ל"ת כשבה או שעירה ולא זכר כי העולה הכוונה באה למעלה מן המקום שאתה לקיים זו"נ אך השלמים הכוונה בהם למטה מאמ"ש שמשם מתחלקים זו"נ לכך אם זכר אם נקבה. ויחיד ששגג במצות ל"ת נקבה ולא זכר כי מצות ל"ת כנגד שמור ושמור הוא כנגד המדה ההיא הפי"ר מחשבותיך לזה. וממה שצריך אתה לדעת כי החטאת והאשם דינם שוה אך החטאת קרב ראשון כדכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה מפני שהחטאת אמר למליץ טוב מרצה אור המורגש בענינו כמו שנאמר (הושע י"ד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ואחר באה עולה רזדו"ן וזה שאמרו רז"ל אמר ר"ש לפרקליט דיינה פרקליטו. (דצ"ל יצא או ריצה). שנכנס דורן אחריו. וממה שצריך אתה לדעת כהן ששגג במצות ל"ת מביא פר וכן סנהדרין שטעו בהוראה וצריך מתן דמים על מזבח הפנימי והנשאר על מזבח העולה כל זה לכפרת עון ולרצות הדברים הרוחנים הפנימים והדברים המורגשים החיצונים כמו שהסכמות החטא ע"י הרוח והגוף (ועיין בבחיי מזה פרשת ויקרא דף ק"ל ע"ש) ובעבור כי הדם מכפר על הנפש כדכתיב כי בדם הוא בנפש יכפר היה הדם מזה על הכפורת ונותן על קרנות המזבח קטורת הסמים שהוא בלי דק ורוחני ואומר שצ"ל ענין תורים ובני יונה כי התורים צריכים להיות גדולים ולא קטנים כי יסודם א'. ואמרו חז"ל תחילת הציהוב שבזה ובזה פסול כי בתורים הם גדולים (נ"ל קטנים) ובבני יונה הם קטנים (נ"ל גדולים) לכן אמר מן הבני יונה (ועיין בזוהר צו דף כ"ו ע"ב שורה ט"ז) ואמרו חז"ל כשר בתורים פסול בבני יונה כשר בבני יונה פסול בתורים והעיר מחשבותיך כי כ"ז נאמר לענין מוכרח ומוצרך. שצ"ל כי כל דבר שהיה במעלה חטא שחיטתן בצפון שהוא מקום הדין. ותורה ושלמים ובכור ומעשר בכל מקום מן העזרה שחיטתן. וארז"ל חוט של סיקרא היה שם כדי להבדיל בין דמים עליונים לדמים של תחתונים הוא דוגמת מים העליון ומים התחתון וביום הכפורים היה הזאת א' וא' למנין והיה מונה אחת א' ואחת אחת ושתים אחת ושלש להודיע כי המשכות האחת עם כולם והנה זה מבואר למש"כ שצ"ל מפני מה לא נאמר אשה בעצרת כמו שנאמר בפרשת תמיד ובר"ח ופסח וסוכות. וכן בה' וביום הבי' וביום הכיפורים לא נאמר בהם אשה כי אם והקרבתם עולה לריח ניחוח. ובשעירי מוספים לא נאמר בעצרת חטאת כמו שנאמר בשאר שעירי מוספין כ"ז בעצרת ור"ה אין הכוונה בקרבן אלא למעלה מהם. וכהן בעצרת לא נאמר חטאת לפי שאין בו יצה"ר ועליו נאמר (תהלים ק"ד) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם כמו שאנו עתידים לבאר.

ומ"ע ראשון לערוך אש למזבח לעולת תמיד.

ומצות ל"ת שלא לכבות אותן. ט"ו לא תעשה ובכלל להזמן לקנות ממנו תמידין בכל שנה. וליתן מחצית השקל בכל שנה ושנה. להקריב תמידין בכל יום ויום. וכהן גדול להקריב מנחה בכל יום כי המכפר צריך להתכפר בכל יום. ועולת יחיד זכר תמים. וחטאת ואשם. ושלמים קרבן. וקרבן ב"ד שטעו בהוראה. וקרבן יחיד חטאת. אם שגג במצות ל"ת שעירה או כשבה ואשם תלוי. ואשם מעילה. וקרבן עולה ויורד. להתודות בשעת ע'. וקרבן הזב וזבה והיולדת והמצורע. היולדת הם טומאות המפורשות מן הגוף בעון אב הראשון ואם כל חי ולכך צריכים כפרה. ומצורע על לשון הרע. ומה שאתה צריך לדעת כי ה' דברים טמאים הם שמראיהם נוטים לאדום. והנוטה ללבן טהור. והנה החכמים בקיאים ומכירים במראה אם נוטה לאודם הוא מן המקום שחזקתו מצד שמאל והוא דם הבא מן החדר ומן העליה או אם הוא נוטה ללובן שחזקתו מצד ימין וטהור וטימא וטיהר בנקבה כפלים מבזכר. וכן הדין כי הדכורא מתגבורת טיפת הזכר שמזריע לובן אחר שתזריע הנקבה אודם ולכן טפת הזכר הבאה באחרונה מתגברת על טפת הנקבה ויולדת זכר ואין הטומאה נמשכה. אבל יולדת הנקבה הוא כשהזכר מזריע תחלה והנקבה באחרונה ומתגברת טפת הנקבה ולכך הטומאה נמשכת כפליים.

ומ"ע לקדש בכור בהמה טהורה ולהקריבו כדכתי' (במדבר ח') ביום הכותי כל בכור בארץ מצדים הקרשתי אותם לי והוא בכלל אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ולפדות בכור אדם. ולפדות פטר חמור. לפי שעו"ג נמשלו לחמור. שנאמר אשר בשר חמורים בשרם וגו' וישראל לשה שנאמר שה פזורה ישראל והכה במצרים בכורי אדם ובכורי בהמה כדכתיב ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מאדם עד בהמה ולקח בכור ישראל זכר (תחת) בכור מצרים שנאמר ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי כדכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם באדם ובבהמה. וכן צוה לפדות פטר חמור מכל בהמות טמאים לפי שמצרים נמשלו בהם ואם אין רצון ישראל לפדותו בשה והערפת ושה דוגמת ישראל הראוי להקריב ע"ג המזבח זכר לבכורי מצרים שהוכו במצרים. וקרבן המוספין מוסף. שבת ור"ח ופסח. וקרבן מנחת העומר ממחרת הפסח עם כבש וקרבן מוסף עצרת ושתי לחם והקרבנות הקריבים בגללו. ומוסף ד"ה ומוסף יוה"כ. ולעשות עבודת היום. ומוסף חג הסוכות ומוסף שמיני עצרת. ולחוג ברגלים. ושלשתן בכלל אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי עיקר הרגלים הם זכר ליצ"מ. ולבער חמץ ולספר ביצ"מ. ולשחוט כבש פסח ולאוכלו. ולעשות פסח שני. ולאכול הפסח עם מצה ומרור כל אלו בכלל אשר הוצאתיך. ומהכשר הקרבן לתקוע עליהם בחצוצרות כדכתיב והיה לכם לזכרון ולמלוח אוהם ולהקריבם מיום ח' והלאה. ולהיותו המים ולהקריב כל הקרבנות חובה או נרבה ברנל ראשון שפגע בו. ולהטפל בדם להביאם לבית הבחירה. ולפדות קדשים בעלי חיים ויהיו מותרים באכילה. ולהטפל בקרבנות חוץ לארץ להביאם לבית הבחירה. והמעשר קיום כדכתיב העשירי יהיה קודש ולהיות התרומה ולאכול אהרן ובניו שירי מנחות. ולאכול בשר חטאת ואשם. ולשרוף בשר קידש שנטמא. ולשרוף נותר. ובגדר הקרבן הבכורים שטעונין הנחה אצל המזבח. והקריאה גם הוא דרך הקרבן שקורין במעשה בראשית. ומגדר העבודה משפט הכהנים מאה העם כדי שיהיו פנוין לעבוד עבודתם תרומה גדולה. וחלה ומת"כ הזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז ושרה חרמים. ומכלל מצות ל"ת שלא למכרו ושלא לפדותו. כדכתיב לא ימכר ולא יגאל כי חרם קודש קדשים הוא לה'. ומעשר דגן ללוים. ולהפריש הלוים מעשר מן המעשר לכהנים. ווידוי מעשר. ומגדר האהבה להדמות האדם בדרכיו לבוראו כדכתיב והלכת בדרכיו. ונכלל בו ענין הקדושה להתרחק מן הטומאה ולטהר מהם שבכולם נאמר והייתם קדושים כי קדוש אני ה'. להיות הנוגע בנבלה טמא. להיות שמונה שרצים מטמאים. להיות האוכלים מתטמאים (וכן הוא ברמב"ם מצוה צ"ח). להיות הנדה טמאה. היולדת טמאה כנדה. המצורע טמא ומטמא. בגד המצורע טמא ומטמא. בית המנוגע מטמא. הזב מטמא. שכבת זרע מטמא. זבה מטמא. המת מטמא. מי הנדה מטמאים לאדם טהור ומטהרים מטומאת מת בלבד. והטהרות מכל הטומאות במי המקוה. הטהרה מן הצרעת בעץ ארז במי מקוה ובצפורי מצורע וגילח שעריו. (עיין מצות עשה קי"ב). וידוע לכל כדברים האמורים בו. ומענין והלכת בדרכיו. הנזיר שנקרא קדוש כדכתי' יקדוש יהיה גדל פרע שער ראשו לפי שהוא מעין דוגמא של מעלה כמ"ש חז"ל במס' סוטה ה"ד ה' נבראים מעין דוגמא של מעלה וכולם לקו בהן שמשון בכחו דכ' ויסר כחו מעליו. שאול בצוארו דכ' ויקח החרב ויפול עליו. אבשלום בשערו דכ' וכאבשלום לא היה איש יפה בכל גבול ישראל להלל מאוד מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבר עליו וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך תנא אבן שאנשי טבריא ואנשי ציפורי שוקלים בה לפיכך נתלה בשערו שנא' ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרדה תחת שובך האלה וגו' ויחזק ראשו באלה. צדקיה בעיניו דכתיב ואת עיני צדקיה עור. אסא ברגליו דכתיב ויהי לעת זקנתו חלה את רגליו ואמר רב יהודא אמר רב שאחזו פודגרא. וכפי הענין שרמזו בנזיר היא מצות ל"ת.

שלא תקיפו פאת ראש.

ושלא להשחית פאת הזקן.

ושלא להשחית דבר מתיקונו וישאר בו באותו סי' (כלומר שישאר בו סימן שהוא מעין דוגמא של מעלה).

מ"ע לגלח הנזיר שערותיו על קרבנותיו או אם יארע לו טומאה. ומדרכי הקדושה לתקן יד במחנה. ולתקן יתד שנאמר והיה מחניך קדוש. ולשחוט בהמה ועוף כדכתיב לא תאכל כל נבלה כי עם קדוש אתה ואומר (יחזקאל ד') הנה נפשי לא מטמאה ונבלה וטריפה לא אכלתי. ומגדר הקדושה כמו כן לבעול בקידושין כדי שתהיה קנין כספו ומיוחדת לו ואסורה בהקדש לכל א' וא' שהוא קנין כספו לפטור אותה לגרש בשטר כדכתיב וכתב לה ספר כריתות ואומר (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה ומגדר הקדושה והטהרה לעשות לסוטה כתורתה והני בכלל גמילות חסד שהוא בכלל והלכת בדרכיו כמש"נ ועושה חסד. לקט שכחה ופיאה ועומר שכחה. ולהניח עוללת הכרם ופרט הבצר והענ"ה לעבד עברי ולאמה העבריה. ולייעד אמה אם רצה ליעדה. לפדות אותה ולהשיב המשכון לבעליו וליתן שכר שכיר בזמנו. ולהיות השכיר אוכל בזמן שכירתו. ולעזוב משא מעל חבירו או מעל בהמתו. ולהקים על הכ"ה ולהשיב אבידה. ומכללו ל"ת שלא יתעלם. ולייבם אשת אחיו הוא חסד עם המתים. כדי שלא להכרית ולמעט דמותו מן התמונה הכוללת כל התמונות ולתת לו שם עולם אשר לא יכרת ונרמזות במילת ולשומרי מצותי שזו שמירת היבום או החליצה. ומכלל אנכי לאבד כל ע"ג ומשמשיה. ולהרוג אנשי עיר הנדחת. ולשרוף את העיר. ולאבד ז' עממים. ולזכור מעשה עמלק תמיד שנאמר (דברים כ"ו) ולא ירא אלהים. ולהכרית זרעו. וממ"ע להשיב את הגזל.

ומ"ע מכלל לא תרצח לערוף את העגלה ולהתודות עליה שלא ידעו באותו רציחה. ומהכשר אותה מצוה שלא יעבוד אותו מקום. ולחקור עדים שמעידים. להרוג בדרישה ובחקירה את הנפש ולהרוג עדים זוממין. ולהכין שש ערי מקלט כדכתיב (במדבר ל"ה) והיו לכם הערים האלה למקלט מגואל ולא ימות הרוצח. ולהגלות הרוצח ההורג בשגגה. ולתת ללוים ערים לשבת (ומאחר) שגם הם קולטות זכר דלא יוכלו להפסיד אותם הוא מצות ל"ת שלא ימכר לעולם. ולעשות מעקה כדכתיב (דברים כ"ב) לא תשים דמים בביתך.

ומ"ע (נ"ל ומכללה) של ל"ת לקיים מה שנדר וכל דיני נדרים ולא לאחר אותם. ומכללם מצות ל"ת שלא להקדים תרומה לבכורים ומ"ש לראשון כדכתיב (שמות כ"ב) מלאתך ודמעך לא תאחר. ואמרו חז"ל ת"ר חומר בנדרים מבשבועות וחומר בשבועות מבנדרים. חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות ואמרינן בספרי (פ' ראשי המטות) הפרש בין נדרים לשבועות נדרים כנודר בחיי המלך ובשבועות בשבוע במלך עצמו ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר (מלכים ב ב) חי ה' וחי נפשך אם אעזבך ואמר עוד חומר בנדרים מבשבועות כיצד האומר קונם סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח בנדרים אסור לעשות' אע"פ שהן מצוה ובשבועות מותר לפי שאין נשבעין לעבור על המצוה כי זה כי נדר דבר שאין לו קצבה והוא למעלה מן המדות ולמעלה מבנין המצות ולכך כחו גדול לבטל ולעקור המצוה והשבועות והמצות הם המדות ובעבור זה אין כח בשבועה לעקור את המצות ולשון שבועה תוכיח שהיא מלה חצובה משבע' בעבור כי משם הסתפקות המדות. ולא הוצרכו להזכיר אמן בבה"מ לפי שהיה השם נזכר לפנים מאסקופת העזרה בכתבו והיתה הימין השם מנעת ונזכרת עכשיו לא נזכר השם אלא בכינויו הוצרך לומר אמן. וכן מתפרשת הדבר יותר

ומ"ע ערך אדם וערך בהמה וערך בית. ומקדיש שדה. ולהוסיף המועל או האוכל תרומה חומש על הקרן.

ומ"ע היוצא מלא תנגוב לצדק מאזנים עם המשקולות.

ומ"ע מלא יהיה לך אלהים אחרים למנות מלך ישראל. לבדוק בסימני חגבים. לבדוק בסימני דגים. לבדוק בסימני הבהמה בין הטמאה ובין הטהורה בכל אלה נאמר והייתם קדושים כדי לטהר הנשמה המשתפת מן האוכל לפי דקותה הצלול והדק שבו. כיסוי דם לחי' ולעוף.

שלא דמם ג' קדם ושלא לאכול חלב הקרביים ע"ג המזבח והשלוח. ובכלל זכור את יום השבת לקדשו. לשבות בו כדכתיב ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת וכו'. ובכללה שביתת המועדים שגם הם קידש כדכתיב מקרא קודש. לשבות בראשון של פסח ולשביעי וליום חמשים שלו. ולשבות ביום ראשון של חדש השביעי. וביום צום העשירי. וביום הראשון של חג וביום ח' בו ובכללו לקדש חדשים. ולחשוב חדשים ושנים בב"ד שכל המועדי' תלוים בהם. ובכלל זכור את יום השבת לקדשו. למנות יובל ושמיטין. ולמנות מקצירת העומד עד יום נ'. ומכלל ויום השביעי שבת לה' אלהיך. להשמט קרקע בשביעית שהוא כנגד האלף הנקרא יום השבת. כמ"ש חז"ל שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב שנא' ונשגב ה' לבדו ביום ההוא תניא דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה א' לז' כך העולם משמטת אלף אחר ו' אלפים שנא' ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. ואומר מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת. ואומר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור.

ומ"ע לשבות בשנה השביעית עבודת הארץ. ועבד עברי יוצא חפשי בשביעי והנרצע ביובל שנא' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. (נ"ל דצ"ל ובכלל) ולקדש השבת בשביתתם. וליתן גאולה לארץ בשנה זו שגם הוא נקרא קודש שנא' (ויקרא כ"ה) כי יובל הוא קודש יהיה לכם. כי כמו שהיובל (נ"ל דצ"ל מחזיר) הארץ לבעליו הראשונים כן אחר נ' אלף שנה יוחזר הכל לסיבה הראשונה כי מדור לדור אחר נ' שנה אלף דור נ' אלף שנה וכה"א (נ"ל נוצר) חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצותיו. (נ"ל ולאלפים) הוא לאלף דור שנא' דבר צוה לאלף דור. ונאמ' ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו ואומר בשנת היובל הזאת ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ ר"ל אם אותו קנהו מאחר ואחר מאחר אפי' עד מאה ישוב השדה לאשר לו אחוזת הארץ כפי דרך כאו"א ישוב השדה לאשר קנהו מאתו עד שיגיע לבעלים הראשונים וזה שאמר בלשון אחוזה שהרבה יש בין אחוזה לנחלה. והוא רומז כי גבוה מעל גבוה שומר וכמו שאמר החכם הכל היה מן הסבה הראשונה והכל שב אל הסבה הראשונה. (ועיין בפירושו לחומש פרשת בהר על פסוק שבת לה').

ומצות עשה לתקוע בשופר בתחלת שנת היובל כדרך שתוקעין בע"ש. מצות עשה היוצא מלא תענה להעיד בב"ד למי שיש לו עדות ובכלל אנכי ה' אלהיך אל קנא הוא מ"ע של תקיעת שופר להעביר הכעס והחימה ביום הדין שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. ומה שאתה צריך לדעת כי הקב"ה ית' מנהיג עולמו ע"י מדותיו הן לרחמים הן לדין וכשהוא מרחם על בריותיו בדרך אחד מדרכי הרחמים פועל הפעולה ההיא במדת הרחמים. וכן בשעת הכעס מתגלגלת גם היא ע"י מ"ה ולכך אמר בתפלת ר"ה ויגולו רחמיך על מדותיך. ולכך באה תקיעת שופר ונרמזים בו מדותיו של הקב"ה דין ורחמים. התרועה והשברים דין והתקיעה רחמים ואנו מזכירים ומעוררים מדותיו של הקב"ה להליץ טוב בעדנו. והתקיעה לעולם היא באחרונה שהיא כנגד מדת הרחמים כדי שיתגוללו רחמיו עלינו בשובנו מחטאתינו ויהפוך מ"ה למדת הרחמים. ובשעו עין עלה בדין וכשהשופר עולה בתקיעה ה' בקול שופר ברחמים שנא' ה' ה' אל רחום וחנון. ובכלל קנא מצות עשה על הרוגי ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק ותליי' כבוד המקום ויראתו לקבור התלויים ביומו כי קללת אלהים תלוי. לא יהיה לך אלהים אחרים היא מצות ל"ת שלא לעלות במחשבה שיש אלהים אחר זולתו ובכלל זה שלא למנות על ישראל מקהל עו"ג (נ"ל ר"ל שלא יאמין אמונת ע"ג). ולא ירבה לו נשים ג' (נ"ל ג"כ) כענין שנא' נשיו הטו את לבבו ולא ירבה לו כסף כדכתיב (דברים ח) וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ואומר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל. ובכללו שלא לעשות פסל ומסכה (נ"ל לעצמו) ולא יעשו אחרים לו.

ושלא לעשות ע"ז אפילו לאחרים.

ושלא לעשות צורות נוי אע"פ שאין עובדים אותם.

ושלא להשתחוות לע"ז אע"פ שאין דרך עבודתה בכך.

ושלא לעבוד ע"ז בדברים שדרכה לעבוד בהן.

ושלא להעביר למולך.

ושלא לעשות מעשה אוב ומעשה ידעוני.

ושלא לפנות אחר ע"ז.

ושלא להקים מצבה.

ושלא ליתן אבן משכית.

שלא לטעת אילן במקדש.

ושלא לישבע בעובדי'. ולא משביעין אותה.

שלא להרים בני ישראל אחר ע"ז.

ושלא להסית אדם מישראל (כן הוא ברמב"ם).

ושלא לאהוב המסית.

ושלא לעזוב השנאה למסית.

ושלא להציל את המסית אלא עומד על דמו.

ושלא ילמד המוסת זכות על המסית.

ושלא ישתוק המוסת ללמוד חובה על המסית אם יודע לו חובה.

ושלא להנות מציפוי נעבד.

ושלא לבנות עיר הנדחת לכמות שהיה.

ושלא ליהנות בממון עיר הנדחת.

ושלא להנות מע"ז וכל תשמישה ובתקרובת שלה. וביין שנתנסך לה.

שלא להתנבא בשמה.

שלא להנבא שקר ושלא לשמוע למתנבא בשקר בשם ע"ז.

שלא למנוע להרוג נביא שקר.

ושלא ללכת בחוקי ע"ז ולא כמנהגות'.

שלא לקסום שלא לעונן שלא לנחש שלא לכשף.

שלא להחיות מכשף.

שלא לחבר חבר.

שלא לשאול באוב.

שלא לשאול בידעוני.

שלא לשאול בחלום עם המתים.

שלא לכתוב בגוף.

שלא לשכון בארץ מצרים לעולם שהיא גורמת להטות מדדך האמת כדכתיב (ויקרא י"ד) במעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו.

שלא לכרות ברית לז' עממין.

שלא להחיות אדם מז' עממים כדכתיב (דברים כ') למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם ושלא לחון לעובדי ע"ג. ובכלל מ"ע להלוות להם ברבית שנאמר לנכרי תשיך.

ושלא להושיב ע"ג בארצנו.

ושלא להתחתן בעובדי ע"ג כדכתיב (שמות ל"ד) ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך וגו'. נ"ג ל"ת. (ר"ל נ"ג בכלל לא יהי' לך) ומכללם מצוה לעבוד בעבר כנעני לעולם.

ושלא ישא עמון ומואב לבת ישראל לעולם.

ושלא ליתן להם שלום בעת מלחמה כשרור כל אלו נקראו שונאי המקום ונכללים במלת לשונאי ועלינו לשנוא את שונאיו דכתיב (תהלים קל"ט) הלא משנאיך ה' אשנא. ואומר (שם) תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי ומכללו מצות ל"ת שלא ישכח מלבבו ענין עמלק שנאמ' בו ולא ירא אלהים. והוא בכלל אנכי ובכללו שלא ייראו האנשים מן המלחמ' ולא יפחדו מאויביה' כדכתיב לא תערוץ מפניהם. ואומר לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם.

ומ"ע למשוח הכהן למלחמה לסדר להם דברים אלו. ומכלל לא תשא שלא לשבע על כפירת ממון. ואנו מוזהרים על ברכת השם.

ושלא לעבור על שבועת ביטוי.

ושלא לשבע לשוא.

ושלא לחלל את השם ושלא לנסות אותו.

ושלא לעבור אדם על דברים שאסר על נפשו. ובכלל כבד את אביך ואת אמך מ"ע של הקב"ה ושכינו כמו שאמרו חז"ל גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו' אין אמו אלא כנ"י ואין אביו אלא הקב"ה. ובכלל שלא לאבד בית המקדש ובתי כנסיות ובתי מדרשות.

ושלא לחלל אבני מזבח לבנותם אבני גזית שנא' (שמות כ') כי חרבך הנפת עליה ותחללה.

ושלא למחוק את השם.

ושלא לאבד כתבי קודש.

ושלא להשבית שמירה סביב לבית המקדש.

ושלא לכנוס כהן להיכל בכל עת.

ושלא יכנוס בעל מום מן המזבח ולפנים לצד ההיכל.

ושלא יעבור בעל מום ושלא יכנוס שתוי למקדש ושלא יורה ושלא יעבוד הזר במקדש.

ושלא יעבוד כהן טמא.

ושלא יעבוד כהן טבול יום עד שיעריב שמשו.

שלא יכנוס טמא לעזרה.

ושלא יכנוס טמא למחנה לויה.

ושלא להקטיר ולהקריב על מזבח הזהב אלא פעם א' בשנה.

ושלא לעשות במתכונתו שמן המשחה.

ושלא להוציא בדי הארון כדי שלא יפתחנו (נלמהר"ם יפחתנו) מן סדר תיקונו.

ושלא יזח חושן מעל האפוד ושלא יקרע המעיל ושלא להעלות קדשים בחוץ.

ושלא לשחוט קדשים בחוץ.

ושלא להקריב בעלי מומין למזבח כמו שנאמר בקבלה (מלאכי א') וכי תגישו פסח או עור או חולה אין רע הקריבהו נא לפחתך.

ושלא להעלות בעלי מומין לשם קרבן.

ושלא לזרוק דם בע"מ ע"ג המזבח.

ושלא להקטיר אימורי בע"מ.

ושלא להקריב עובר.

ושלא להקריב (נ"ל ב"מ מיד כן הוא ברמב"ם מצוה צ"ו שם) הגוים.

ושלא ליתן מום בקדשים כדכ' (שם) ואמרתם במה בזינו שמך מגישי על מזבחו לחם מגואל.

ושלא ילין הנבלה על העץ.

ושלא יקריב קרבן תפל מבלי מלח ושלא להקריב שאור שהוא דבר שנשתנ' ממהותו ומורה על ענין יצה"ר. אך ביום נ' קודש ובו יתבטל יצה"ר (נ"ל לכך) כתיב בו חמץ תאפינה.

ושלא להקריב דבש.

ושלא להקריב אתנן זונה ומחיר כלב.

ושלא להמיר.

ושלא לשנות מקרבן לקרבן ושלא להאכיל בשר פסח לגר תושב.

ושלא לאכול הערל בשר פסח ושלא להאכיל בשר פסח לישראל מומר ושלא יאכל אדם שנטמא בקדשים.

ושלא לאכול מן הקדשים שנטמאו.

ושלא לאכל נותר ופיגול. ותרומה לא יאכל זר.

ושלא יאכל תושב כהן ושכיר תרומה.

ושלא יאכל ערל תרומה והוא הדין לשאר קדשים.

ושלא יאכל כהן טמא תרומה.

ושלא תאכל חללה קודש ולא תרומה וחזה ושוק.

שלא (נ"ל תאכל) מנחת כהן (הן הוא מצוה קל"ח ברמב"ם) כי הוא המכפר והמרצה בין ישראל לאביהם שבשמים וצריך להיות קרבנו כליל.

שלא לגזוז הקדשים ושלא לעבוד בהם.

ושלא לאכול בשר חטאת הנעשית בפנים.

ושלא לאכול פסולי המוקדשי' שהטיל בהם מום בכוונה.

ושלא לאכול מעשר שני של דגן ותירוש ויצהר חוץ לירושלים. ושלשתן ג' מצות ל"ת. הרי קי"ח (נ"ל דצ"ל קמ"ח) בין הכל. והטעם מפורש בהן (דברים י"ד) למען תלמד ליראה את ה' אלהיך וגו'.

ושלא לאכול בשר תמים חוץ לירושלים.

ושלא לפדות בכור בהמה טהורה.

ושלא למכור מעשר בהמה.

ושלא יאכלו הכהנים חטאת ואשם חוץ לעזרה.

ושלא לאכול בשר העולה.

ושלא יאכל זר בשר קודש הקדשים.

ושלא לאכול בשר קדשים קלים קודם זריקת דמן כמו שכתוב (שמואל א' ב') בטרם יקטירון את החלב וגו' ואומר ותכבד את בניך להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי. ובכללה שלא לאכול פת תבואה חדשה קודם פסח.

ושלא לאכול כרמל מתבואה חדשה וקלי מן החדש שנאמר (ויקרא כ"ג) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם הוא הכבש הבא עם העומר.

ושלא יאכל בכורים קודם הנחה בעזר'.

ושלא יאכל מעשר שני בטומא' ושלא לאכול מעשר שני באנינות.

ושלא להוציא דמי מעשר שני בשאר דברים שאין בהם אכילה ושתיה.

ושלא לאכול טבל ושלא יכנס כהן למקדש פרוע ראש.

ושלא יכנס למקדש קרועי בגדי'.

ושלא יצא כהן גדול מן העזרה בשעת העבודה.

ושלא יטמא כהן הדיוט לשאר מתים.

ושלא יטמא כה"ג אפי' לקרובים.

שלא יכנס (נ"ל כה"נ) עם (נ"ל על) מת (כן הוא ברמב"ם מצוה קמ"ח). ומה שאתה צריך לדעת כי טומאת המת הוא מצד המשחית הממית אותו שהוא נקרא יצר הרע כמ"ש הוא השטן הוא היצר הרע הוא המלאך המות. ועל יצה"ר נאמר (זכריה י"ג) ורוח הטומאה אעביר מן הארץ. ואומר (יחזקאל ל"ו) וטהרתי אתכם מכל טומאותיכם. ולכך אמרו חכמינו ז"ל על הצדיקים הידועים ו' שלא שלטו בהם מלאך המות ואלו הן. אברהם יצחק ויעקב. משה ואהרן ומרים דכתיב בהם על פי ה'. ובמרים לא נאמר כי הוא גנאי לדבר. וכשאמר בכל מכל כל הרמז על השכינה שהיתה מיתתם על ידה דכתיב (ישעיה מ"ב) כל הנקרא בשמי וגו' וכמו שאמרו חז"ל היה ר' מאיר אומר גדול השלום שלא ברא הקב"ה מדת יפה מן השלום שנתנה לצדיקים שבשעה שנפטרים מן העולם ג' כתות של מלאכי שרת מקדימין אותם לשלום. הראשונה אומרת יבא שלום שניה אומרת ינוחו על משכבות' והשלישית אומרת הולך נכחו ולא דיין לצדיקים שמיתתן על ידי הכבוד שנא' וה' יאספך אלא שמקלסין לפניו יבא בשלום וכפי הענין הזה אמרו משמת ר' בטלה כהונה ר"ל שבו נתעסקו הכהנים להטמא למתים לפי שלא היה מיתתו אלא ע"י השכינה. ובכלל אשר הוצאתיך מארץ מצרים שלא לשחוט הפסח והחמץ קיים.

ושלא להניח אימורי הפסח עד שיפסלו.

ושלא להותיר מבשר פסח עד בוקר. ומבשר פסח שני עד בוקר. ומבשר התודה ער בוקר והוא הדין לשאר קדשים.

ושלא לשבר עצם בפסח ושלא להוציא מן בשר הפסח מן החבורה.

ושלא לאכול בשר פסח נא ומבושל. ומגדר הקדושה שלא לאכול בהמה טמא'.

ושלא לאכול דג טמא ועוף טמא ושרץ העוף ותולעת הפירות. ושרץ הארץ. ושרץ המים. ובכל א' נאמר אל תשקצו את נפשותיכם ושלא לאכול אותם כי עם קדוש אתה לה' אלהיך.

ושלא לאכול נבילה וגו' ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו.

ושלא לאכול אבר מן החי וגיד הנשה כמו שאמרו ישראל קדושים נהגו בו איסור.

שלא לאכול דם וחלב.

שלא לבשל בשר בחלב.

שלא לאכול בשר שור הנסקל ושלא לאכול ערלה. מספקא לי והיינו כי כוחות האילן אינם נבדלים זה מזה כראוי עד שלש שנים. רמז הטעם הזה אמרו באשה פחות מבת שלש שנים ויום אחד כנותן אצבע בעין שעדיין בתולי' מודי' קודם שלש שנים והם חוזרים לאחר מכאן ויום אחד שאמרו באשה כנגד שנה הרביעית שהוא מצות עשה להיות נטע רבעי קודש.

ושלא לאכול כלאי הכרם.

ושלא לשתות יין נסך.

ושלא לאכול דרך זולל וסובא ושלא לאכול ביום הצום. ומגדר הקדוש' והצניעות שלא לפסוע על המזבח. ובגדר אשר הוצאתיך מארץ מצרי' מבית עבדים שלא לאכול חמץ כדכתיב (שמות י"ג) זכור את היום הזה אשר יצאת מארץ מצרים מבית עבדים (נ"ל וגו') ולא יאכל חמץ. (ושלא לאכול חמץ) ושלא לאכול תערובת חמץ. וחמץ אחר חצות.

ושלא יראה ולא ימצא חמץ.

ושלא ירבה לו המלך ישראל סוסים כמו שנאמר (דברים י"ז) לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. ומגדר הקדושה שלא ישתה הנזיר יין ולא דבר שנתערב בו יין וטעמו כטעם יין.

ושלא יאכול ענבי' לחים וענבים יבשים. והחרצנים והזגין. ולא יטמא נזיר למת ולא יכנוס באוהל המת ולא יגלח הנזיר לפי שנקרא קדוש ולכך אסור בכל אלה. ובגדר אשר הוצאתיך מארץ מצרים שלא יקצר כל השדה.

ושלא ללקוט השבלים הנופלות בשעת הקצירה.

ושלא לבצור עוללות כרמים.

ושלא ילקוט פרט הכרם.

ושלא ילקוט עומר השכחה. וכן לכל האילנות בכל אלו נאמר לעני ולגר תעזוב אותם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרי'. ובכלל כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ שלא לזרוע כלאים ושלא לזרוע תבוא' או זרעים בכרם.

ושלא להרביע מין בשאינו מינו. לפי שכל מעשה בראשית נאמ' למינהו (ע' בזו' קדושים דף פ"ו וכן הוא בפי' על התורה בפ' קדושי') והוא בכלל והלכת בדרכיו וזהו טעם הכלאי'.

שלא לערוב ולערבב הכחות המגדילים הצמחים להיות יונקי' זה מזה. כמ"ש בב"ר אמר ר"ש אין לך כל עשב ועשב מלמט' שאין לו מזל ברקיע מכה אותו ואומר לו גדל שנא' (איוב ל"ח) הידעת חוקת שמי' אם תשים משטרו בארץ וזהו את חוקתי תשמורו ואמרו רז"ל חוקה שחקקתי לך בו' ימי בראשי' תשמרו. ובכלל זכור את יום השבת שלא לעבוד אדמה בשביעי'.

שלא לעבוד אילן בשביעית.

שלא לקצר ספיחי שביעית.

שלא לאסוף פירו' אילן בשביעית.

שלא לעבוד בשנת היובל בין אדמה בין אילן.

שלא לקצור ספיחי יובל.

שלא לאסוף פירות יובל.

שלא למכור שדהו בא"י לצמיתות.

שלא ימנע מלהלות לעני מפני שמיטה.

שלא יתבע הלוא' שעברה עליו שביעי' לפי שעבד לוה לאיש מלוה ובשנה זו העבד יוצא לחפשי לכך הוא מצוה לעו"ג שאינו יוצא חפשי את הנכרי תגוש. וכל אלו ג"כ נכללים בכלל ויום השביעי שבת לה' אלהיך שהוא רמז לאלף השביעי הנקרא יום שכולו שבת.

ושלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו נרמז בל"ת כל מלאכה אתה ובנך ובתך ושורך וחמורך. ובכלל כבוד המקום ויראתו שלא לעלות להגיד דרכיך כדכתיב כבד את ה' מהונך ובכלל אשר הוצאתי שלא לשלוח עבד עברי ריקם כדכתיב (דברים ע"ו) הענק תעניק לו מצאנך וגו' וזכרת כי עבד היית בא"מ וכתיב (שמות י"ב) וינצלו את מצרים. ובגדר גמילות חסד שלא למשכן אלמנה.

ושלא להניח בהמה רובצת תחת משאה בדרך ושלא (נ"ל יעלים) עיניו מלהחיות ומליתן לו מה שהוא צריך.

ושלא יתבע עני בחלום ושלא להרחיק זרע עשו מן הקהל אלא עד ג' דורות ושלא להרחיק זרע עשו אלא עד ג' דורות. ומגדר היראה החמלה וגמילות חסד עם המתים.

שלא תנשא יבמה לאחר חוץ מן יבמה כדי לקיים זרע ולא תכרות שלשלת היחוס המשתלשלת משם.

ושלא להחזיר עבד שברח לא"י מאדוניו שבחוצה לארץ.

ושלא להלות ברבית כדכתיב ויראת מאלהיך.

ושלא ללות ברבית ושלא להשית יד בין לוה למלוה ברבית ולא להיות ערב ולא עד לכתוב ביניהם.

ושלא לעבוד בעבד עברי בעבודת עבד.

ושלא למכור אותו ממכרת עבדים.

ושלא לעבוד בו בפרך.

ושלא להניח לנכרי לעבוד בעבד עברי הנמכר לו בפרך.

ושלא למכור אמה העבריה לאחר.

שלא למנוע מאמה העבריה (נ"ל היעודה) שאר כסות ועונה ושלא למכור אשת יפת תואר.

ושלא יכבוש אותה לשפחה אחר שלקחה לאשה.

ושלא לאחר פעולת שכיר.

שלא ימשכן ב"ח בזרוע.

ושלא למנוע (העבוט מבעליו העני) בעת שהוא צריך לו.

שלא לגנוב (ממון).

שלא לגנוב נפש מישראל.

ושלא יאנה במקח וממכר.

שלא לעשות עול במדה ושלא לעשות אצלו (אבן ואבן) איפה ואיפה.

ושלא להונות יתום ואלמנ'. עבד שברח לא"י לאדוניו שבח"ל. שלבונו' (צ"ע) וכנגד לא תחמוד ולא תגזול כענין שנאמר וחמדו שדות וגזלו.

שלא להשיג גבול.

שלא לעשוק.

שלא לחבש בממון חברו (שם מצוה רמ"ח).

שלא להתאוות (שם מצוה רס"ו). ונדמה בו לדון דיני נחלות כמשפט הכתוב. ונדמה בו מ"ע (נ"ל נדון) במפתה בנ' שקל כסף. ולישא אונס את אנוסתו. (נ"ל דצ"ל לישב) מוציא שם רע עם אשתו כל ימיו (שם מ"ע רי"ט) ויפ"ת לעשות לה כדכ' וראית בשביה הרי כאן ד' מצות של מפתה ואונס ומוציא ש"ר ויפ"ת:

ומ"ע לשמור בית הבחירה מספקת בכלל היראה.

מ"ע לישב עם אשתו כל ימיו שהיא בכלל לא תחמוד אשת רעך אבל אשתו יחמוד. לא תחמוד אשת רעיך אבל אשת מותר לחמוד דכתיב וחשקת בה והחשק הוא חמדת הלב. ברכה.

ושלא לאכול בשעת מלאכה ובכללו מוציא ש"ר ונרמז במלת ריעך שלא לגרש אותה לעולם כמו שמפורש (במלאכי ב') כי שנא שלח. ואומר (ירמיה ג') אכן בגדה אשה מרעה כן בגדתם בי בית ישראל ובכללו אונס שלא יגרש אנוסתו. ובכלל שלא יענה שלא יעיד בעל עבירה רע"ה.

ושלא להעיד קרוב ואפשר הטעם שהוא בכלל לא תענה ברעך עד שקר וקרוב אומר לפעמים שקר להנאת קרובו וזה דוחק לע"ד דהא אפי' משה ואהרן פסולים ובגדר אנכי שלא להשחית אילני מאכל והטעם מפורש כי האדם עץ השדה. רמז דהיינו המצוה שיהא ה' אלהיך ביחוד גמור ולא שיקצץ בנטיעות ח"ו וזהו השחתת האילן.

ושלא לעול במשפט לפי שגורם לשכינה (נ"ל להסתלק) מישראל וזהו בכלל אנכי ה' אלהיך שלא יגרום הסתלקות וזה גורם להטות שכינה השרויה עמהם בדין כמו שאחז"ל במדרש תהלים אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. וז"ש (דברים א') לא תכירו פנים במשפט כי המשפט לאלהים הוא וכן ביהושפט אמר כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר המשפט שלא יאמרו הדיינים לעצמינו אנו יושבים א"ל הקב"ה הוו יודעי' כי עמכם אני יושב שנא' אלהים נצב בעדת אל ונאמר אני ה' אוהב משפט ואתם הטיתם אותו אני אטה אתכם שנא' וקרבתי אליכם למשפט. ובכללו שלא יקח שוחד שגורם להטות ובכללו מ"ע למנות שופטים ושוטרים בכל קהל וקהל מישראל כדי שלא יצטרכו לעלות לב"ד הגדול ומתוך כך יתברר הדין ויצא לאמיתתו כדרך הפרשה שייתר יתרו בתורה.

ושלא יירא הדיין בדין מאדם רע.

ושלא לרחם על עני בדין.

ושלא להטות משפט אדם שחוטא. ובכללו להשוות בין בעלי דינים בשעה שעומדים בדין.

ושלא להטות משפט גר ויתום.

ושלא לשמוע מאחד מבעלי דינין ואין חבירו עמו. לא תדבק שלא להרוג נקי. ובכללו שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות אם המחייבין יותר מן המזכין אחד. ובכלל מ"ע לנטות אחרי רבים בדיני ממונות אם תהיה מחלוקת בין הסנהדרין.

ושלא ללמוד חובה ממי שלמד זכות תחלה בדיני נפשות.

ושלא למנות בדיינים מהם שאינו חכם בדברי תורה בדינים אע"פ שהוא חכם בשאר חכמות.

שלא לכרות הדין ע"פ עד אחד.

ושלא לחתוך הדין באומד הדעת עד שיראו שני עדים גופו של דבר.

ושלא יורה העד שהעיד בדיני נפשות.

ושלא יהרג המחויב הריגה קודם שיגמר הדין.

ושלא לחוס על הרודף אלא הורגין אותו קודם שיגיע לנרדף כענין שנא' וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד. (נ"ל דזה הוא טעות). ויהרגנו או יגלה ערותו שנא' וקצותה את כפה לא תחוס עיניך. (כן הוא ברמב"ם מצו' רס"ג).

שלא לענוש האנוס ושלא ליקח כופר בגלות מן רוצח בשגגה.

ושלא לעמוד על הדם.

ושלא להניח מכשול ושלא להכשיל תם בדרך.

שלא להוסיף במלקות המחויב מלקות.

ושלא לרגל וכה"א אנשי רכיל היה בך עד שפוך דם ואחז"ל לה"ר הורגת ג' האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו.

ושלא לשנוא בלב.

ושלא להלבין פני אדם מישראל כמו שאחז"ל יכול אפי' פניו נשתנות עליו ככרום ת"ל לא תשא עליו חטא ואחז"ל עוד במערבא במאי זהירא בחוורייהו אנפי כדאזיל סומקא ואתא חוורא. רע"ה.

ושלא לחבול כלים שעושים בהם אוכל נפש כדכ' כי נפש הוא חובל. ולעשות במלחמת הרשות כמשפט הכ' כדכתיב (דברים כ') כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת עליה לשלום וזה מ"ע.

ושלא לנקום ושלא לנטור שאינו הולך בדרכיו של הקב"ה מי שנוקם ונוטר דכ' (ירמיה ג') כי חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם ואמר התם הינטור לעולם אם ישמור לנצח. ואינו נוקם אך נקרא נושא עון ועובר על פשע. ואין משתמש בשוה כי אם לנקראים בשם צריו ואויביו כדכתיב (נחום א') נוקם ה' לצריו ונוטר לאויביו. ומדת החסד ורחמים שלא לשחוט אותו ואת בנו.

ושלא ליקח אם על הבנים. ואעפ"כ המבקש רחמים לא יזכיר זה בתפלתו לפי שאינו לשון כבוד כמו שארז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו.

ושלא לחסום שור בדישו. ובגדר כבוד המקום ויראתו שלא לקלל הדיין.

ושלא לקלל הנשיא. ואב אם.

ושלא להכות אב ואם.

ושלא לקלל א' מישראל שנא' לא תקלל חרש. ובכלל ל"ת כל מלאכה שלא ילך חוץ מתחום שבת בשבת הרי הם אלפים אמה סביב העיר.

ושלא לענוש בשבת ובכללו שביתת המועדים שהם נקראים מקרא קודש.

שלא לעשות מלאכה ביום ראשון ובז' של פסח ובחג השבועות ובא' לחודש השביעי וביוה"כ. וביום ראשון וביום השמיני של חה"ס כל אלו בכלל זכור את יום השבת לקדשו. ובכלל לא תנאף שהוא מגדר הקדושה.

שלא לגלות ערות אם וערות אשת אב וערות אחות מן האב או מן האם. (כמו כן הוא ברמב"ם מצות ל"ח של"ג). ואשת אחי האב ואשת הבן ואשת האח. האב. ואחות אשה והטעם בכל אלו שלא להשיב דבר משורשו והענף מעיקרו. ומגדר הקדושה והטהרה שלא לגלות ערות הנדה לפי שקרואה טמאה שנא' ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. וערות א"א שנא' ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה.

ושלא תביא אשה בהמה עליה שנא' תבל הוא.

ושלא לשכב עם זכר שנא' תועבה הוא ושלא לגלות ערות האב. וערות אחי האב.

ושלא לקרב לעריות בדבר המביא לידי גילוי ערוה.

ושלא תלבש אשה לבוש איש ואיש לבוש אשה כי כל זה דרך ניאופים הזכר להתייחד עם הנקיבות והנקיבות עם הזכרים ובגדר אנכי שלא ישא ממזר בת ישראל לפי שמטריח קונו לחתום חותם שאינו הגון כשחז"ל לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי אלא שמטריחין אותי בע"כ. וכה"א (ישעי' מ"ג) אך העבדתני בחטאותיך הוגעתני בעונותיך.

ושלא תהיה קדשה בישראל. ובגדר הקדושה שלא יחזיר גרושתו אחר שנשאת שנא' לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה:

ומצות ל"ת היוצא מכלל עשה של פרו ורבו בכלל אנכי.

שלא יקח סריס בת ישראל.

ושלא לסרס זכר מכל המינים לא אדם ולא בהמה ולא עופות שכן נאמר להם פרו ורבו:

אלו הם תרי"ג מצות בין מ"ע ובין מל"ת הנרמזים בעשרת דברים זכור ושמור וע"ז אמרו רז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע ר"ל להשמיע קול א' שני דברות זה היפך זה עשה ול"ת זה א"א לבו"ד לאומרו ולשומעו. וביאר מצות עשה רמ"ח להדריך אברי האדם שהם רמ"ח בדרך הישר והטוב לטהרו ולקדשו וללבנו ולברכו ולהדמות ליוצרו.

ומל"ת להרים קו האדם שהם שס"ה בדרך הישר והטוב ולמונעו מדרך הרע והמדה המגונה ובזה יהיה הגוף והנשמה בדרך א' ובהסכמה א' וממה שאתה צריך לדעת כי התורה ברורה כולה אמורה מפי הגבורה ואין בה אות ונקודה אחת שלא לצורך. כי כולה בנין אלהים חצובה בשמו של הקב"ה. ואין חילוק בין ותמנע היתה פילגש לאליפז ואלוף מגדיאל ואלוף עירם ובין עשרת הדברות ופרשת שמע ישראל וכו' והמחסר אות אחת הרי הוא כאלו חיסר שם מלא ועולם מלא. ולכך היתה הצורך לסיפור האותיות ולספר התיבות וחסרות ויתרות וכתיב ולא קריין וקריין ולא כתיב וסתום ופתוח ואותיות גדולות וקטנות. זה יהיה בלבך נטוע וחקוק בקרבך. והשמר על נפשך אין לאמר כי עזרא הסופר הוסיף בה מלבו בהעתקתו כמו והכנעני אז בארץ הנה ערשו ערש ברזל כי זו הוא כפירה גמורה. וע"ז אחז"ל בפ' חלק כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה משמים. וכל האומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק א' זה שלא נאמר מפי הגבורה אלא משה מפי עצמו אמרו זה הוא (במדבר ט"ו) כי דבר ה' בזה לפי שהמצות הם הם גוף הטהרה והקדושה והעוסק מתטהר ומתקדש. אמר וריח שלמותיך כריח לבנון כי הריח ההוא קיום שני העולמות (נ"ל חיי העולם הזה) וחיי הנשמות:

עד כאן תרי"ג מצות שכלם יצאו מפי הגבורה בדבור זכור ושמור וכלם נרמזים בעשרת הדברות כאשר כתבתי לעילא. ואשרי המקיים בכל לבבו ובכל נפשו מ"ע ומל"ת ובכל מאמצי כח אמן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף