ערך/ניחא ליה לאיניש דתתעביד מצוה בממוניה

ניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה

כלל זה התקבע רק כהיתר להשתמש בשל אחרים לצורך מצוה, אבל בגמ' הוא נאמר כמה פעמים כלפי מצות עצמו, שאדם לא מתחרט מפרט צדדי שיגרום לו הפסד אם בגללו לא יצא חובת המצוה. ואף פעם הוא לא מובא בגמרא כהיתר להשתמש בשל אחרים, ואדרבה בב"מ כט: הופיע כאיסור, אלא שמזה גופא למדו הראשונים שיש בו אופנים של היתר, [אבל הוא רק בראשונים ולא בגמרא].

בפסחים ד: אמרו שאם בגלל שינוי בחוזה השכירות הוצרך לטרוח או להוציא עליה ממון אינו מתחרט מהשכירות, בבכורות יח: נאמר שגם אם נגרם לו הפסד ממון אי"ז מונע אותו מלהקנות מקום בחצר כדי לזכות במצוה, ושם נח: אמרו שבגלל ד"ניחא להו" מכניסים את עצמם במצוות של רשות שלא חייבים בהם.

בב"מ הדבר הופיע כאיסור, שאף דניחא ליה לאיניש דתעביד מצוה בממוניה, אסור להשתמש בספר תורה של אחרים. במקום לבאר שבכל המקומות עסקו במצוה של עצמו ובב"מ עוסקים באחר שרוצה לקיים מצוה בממונו, כמו שיתכן שיש הסוברים כך, רוב הראשונים והאחרונים ראו ליישב את הסוגיא בב"מ עם הכלל של "ניחא ליה", הובאו דבריהם בשדה חמד (נ כלל י):

א) לדעת הרמב"ן (הובא במגיד משנה חמו"מ פ"ב הי"ח) "ניחא ליה" אינו פוטרו מלשלם על מה שהשתמש ורק קמ"ל שאינו מקח טעות, א"כ מעיקרא קושיא ליתא.

ב) השטמ"ק (ב"מ שם) הביא להריטב"א בשם רבו, דבספר תורה איכא קפידא דקילקול, לא ניחא ליה דיצא שכרו בהפסדו דהיום או מחר לא יהיה לו ספר במה ללמוד, אבל במידי דליכא שום חשש קילקול כגון טלית ותפילין, ודאי יכול לשאול שלא מדעת בעלים למעבד מצוה ולהחזירם למקומן, ולא חשיב גזלן כששואל שלא מדעת בעלים. וכ"כ הנמוקי יוסף בהלכות ציצית, שאם התעטף בטלית של אחר לפי שעה ומחזירה למקומה מותר ולא חשיב גזלן, דליכא חשש כילוי קרנא ניחא ליה דליעביד מצוה בממוניה, מה שאין כן בספרים דשמא יבא לקרות בהם הרבה עד שיקרע מרוב שימוש. ולא כתב טעם לחילוק אבל לכאורה כוונתו כרבו דהריטב"א שבחשש כילוי קרנא יצא שכרו בהפסדו שגם לו עצמו לא יהיה לבסוף הספר.

ג) הפרי חדש (תלז ס"ג בד"ה ואי קשיא) כתב שהמרדכי (ב"מ רסג) תירץ דשלא מדעתו לא ניחא ליה ומדעתו בודאי ניחא ליה, ולכך בספר תורה שנעשית שלא מדעתו לא ניחא ליה.

ד) ואף שהמרדכי התיר לקחת טלית תבירו שלא מדעתו, שאני התם דליכא אלא הפסד פורתא דלא קפדי אינשי כלל. ומובן מזה שמדעתו ניחא ליה אפילו בהפסד מרובה. ובקהלת יעקב דלהלן מציין לחו"מ (רצב ס"כ). [אך צ"ע מהיכן נוצר ההיתר בהפסד פורתא, הרי שלא לצורך מצוה גם בהפסד פורתא אסור, ואם "ניחא ליה" אינו מתיר להשתמש למצוה למה בהפסד פורתא מותר].

ה) עוד תירץ המרדכי, דבבדיקת חמץ כיון דאיכא טירחא גמר ומשעבד נפשיה, ומקשה הפר"ח דאדרבא כיון דאיכא טירחא או הפסד ממון י"ל דבטל מקח. ובברכי יוסף (תלז סק"ו) ביאר דכוונת המרדכי לחלק דבבדיקת חמץ שההפסד בא מחמת טירחת הבודק ניחא ליה, לא כן בספרים שההפסד אינו משום טירחה אלא שהספר מתקלקל לא ניחא לי'. והרב נהר שלום פירש בכוונת המרדכי דכיון שאפשר שתעשה בלא הוצאת ממון על ידי טורח בגופו משתעבד לגמרי לעשותה אף אם לא יטרח בגופו אלא יבדוק על ידי אחר בשכר, אבל היכא דנעשית בממונו דוקא דבזה לא ניחא ליה, ואף דברפ"ג דשקלים שהביא הפרי חדש אמרינן דניחא ליה וליכא טרחא אלא הפסד ממון כמו שכתב התוספת יום טוב שם, י"ל דלא נחשב שם הפסד כלל כיון שבזכות שמעשר מתעשר וכתיב ובתנוני נא וכי', עיין שם בשושנים לדוד. ואפש"ל דכיון דלגבי טירחה בגופו אמרו בגמ' "לא מבעיא באתרא דלא יהבו אגרא ובדקו, דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה", הרי שבגופו בוודאי אמרינן דניחא לי' א"כ במצוה שיש בה טורח בגופו אמרינן דניחא לי' גם הותאת ממון. ואולי ראיתי כן בספרים או שהוא כוונת הנהר שלום.

ו) בדברי מנחם (או"ח תלז, לה.) הביא ממוהר"ם ן' ג'אמיל, שיש לחלק בין מצוה הבאה מזמן לזמן, שזו חביבה מאד בעיני בני אדם, למצוה שהיא תדירית, ולכן בבדיקת חמץ דבאה מזמן לזמן אמרינן ניחא ליה, ובספר תורה לא, ואין לנו להשוות דברי תכמים.

אם כלל זה מעיקר הדין

בפשטות כלל זה הוא מעיקר הדין, גם ביחס להיתר להשתמש בחפצי אחרים, ובא לחדש שאף שבסתם אסור להשתמש בחפצי חבירו ללא רשות, בחפצי שמים מותר דאיכא רשות בעלים. וכך נראה סתמא דמילתא במפרשים ובפוסקים. אך רבינו מנוח (חמץ ומצה פ"ב הי"ח) כתב, "ולא מן הדין הוא זה, אלא שרצו חכמים לקנסו כדי שלא ירגילו לפרוק מעליהם עול המצות, שהרי זה שרוצה לחזור משכירותו בשביל טורח מצוה זו הולך בשרירות לבו, ומפני זה להכניע לבו הערל הטילו חכמים עליו לבדוק, ואפילו במקום שבודקין בשכר".

פרטי דינים

בקהלת יעקב (מידות חכמים סימן רו) למהרי"י אלגאזי זצ"ל מביא מה שעמדו הפוסקים בנידון זה, מלבד מה שהובא לעיל מהשד"ח (היה קודם להשד"ח):

א) לתוס' בפסחים (י: ד"ה בממוניה) הוא דוקא במצוה ודאית אבל בספק מצוה לא אמרינן ניחא ליה.

ב) בתשובות בית יעקב (סימן נ) כתב דלא אמרינן ליה במצוה דרבנן, והעיר עליו הקה"י מבכורות (יח:) שנחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא ברועה כהן שנתן בהמות בחצר בעל הבית, וילדה אחת מהן בכור, ונתערב עם של בעל הבית, ומת אחד מהם, רבי טרפון סבר אקנויי קא מקני ליה מקום בחצר, דניחא ליה דתעביד מצוה מממוניה, ופירש רש"י (ד"ה דניחא) דתעביד מצוה שיגדלו בכורותיו של כהן בחצרו וכו', ואיזה מצוה דאורייתא יש בכך, ואפילו רבי עקיבא אינו חולק אלא מטעם דאית ליה פסידא ולא אמרינן ניחא ליה. ועוד אמרו שם (נח.) דאע"פ שמותר למכור ולשחוט קודם שיעשר, היו נמנעים למכור ולשחוט עד שיעשרו, דניחא ליה לאיניש דליקיים מצוה מממוניה.

ג) הפר"ח (או"ח תלז סק"ג) כתב, דאף דמוכח מפסחים ובכורות דאמרינן ניחא ליה גם במקום פסידא, היינו דוקא פיזור ממון להוצאת עשיית המצוות, אבל הפסד הנגרר מחמת המצוה לא. וכ"כ הב"י (או"ח יד) שמותר ליטול טלית חבירו בלא רשותו, ומה שכתבו שיקפל אותו אם מצאו מקופלת, היינו טעמא לפי שהמצוה כבר נעשית ולמה יניח אותו בלא קיפול אחר שכבר נעשית המצוה, וכ"כ בתשובת תומת ישרים סימן מ"ו חילוק זה, ע"ש.

ד) בספר בני חיי (או"ח כה [הגהת טור אות ב, הראשון]) הביא לאור זרוע (סימן נא) דאף דניחא ליה לקיים מצוה בממונו מ"מ אין להשאיל לאחר, שמא אותו אחר לא מהימן לו.

ה) הב"ח (או"ח יד) והש"ך (חו"מ עב סק"ח) כתבו שלא התירו משום ניחא ליה אלא באקראי, אבל להניח תפילין של אחר בכל יום דרך קבע אסור אם לא ששמאן [=שהניח תמורתן לזכות הבעלים]. ועיין בחוות יאיר (ס"י) דף רס"ג ע"א בהשמטות [סימן קסו].

ו) בשער אפרים (סימן ב) כתב דלא אמרינן ניחא ליה אלא דוקא כשהוא בעצמו עושה המצוה בידו, כגון בדיקת חמץ, ואפילו דאיכא חסרון כיס, משא"כ במצוה הנעשית על ידי אחר כמו שאלה בספר תורה או טלית, לא אמרינן ניחא ליה לאיניש וכו'.

ז) הרמב"ם ז"ל (נחלות פי"א הי"א) כתב שמי שנשתטה או נתחרש בית דין פוסקים עליו צדקה אם היה ראוי וכו', ותמה הר"ן בכתובות (יז. מדפי הרי"ף) מהיכן הוציא דין זה. ותירץ הכס"מ, דמסתמא כל אדם ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה, [אך אם הלך למדינת הים אין פוסקין עליו מפני שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא].

ח) עוד חילק שם על פי הבית יוסף (חו"מ עב) גבי דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, דדוקא ספרי אגדתא עשויין להשאיל וכו', ור"ת כתב (שבועות מו: תוס' ד"ה וספרא) דיש ספרים נחמדים שאין דרך להשאילן, והרא"ש (בבא מציעא פ"ב יח) כתב דדוקא תפילין אי"צ להטפל בהם דמשכח שכיח וכו', אבל שאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר וכו'. מוכח מזה דיש דברים שאין דרך להשאילן ואף אם ירצה לשום את דמיהן אסור שאדם חפץ בשלו יותר, הרי דאמרינן "ניחא ליה" רק בדברים שמצויין לקנותן.

ט) בנדרים (לו:) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא, מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת, או דילמא ניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה מממונא דיליה. ומדברי הרמב"ם (תרומות פ"ד ה"ב) נראה דאין צריך דעתו דזכות הוא לו כיון שמשתכר דמי התרומה, וכן נראה מדברי התוס' (קידושין נו. ד"ה מתקיף) דהתורם משלו על של חבירו עושה שליחות דבעל הכרי. והנה ודאי אדם מעדיף לקיים המצוות בעצמו, אלא שבשליחות נחשב שמקיים בעצמו, ואיבעיא להו שמא גם מעדיף לקייים בממונו, והכריע הרמב"ם שמעדיף הרווחת ממון כיון שלא פקע ממנו עצם קיום המצוה, אבל אה"נ באופן שפוקעת ממנו גופא של מצוה ניחא ליה שלכל הפחות תתקיים המצוה בממון שלו. ועיין בזה במחנה אפרים (שלוחין כה, זכיה ז).

י) בתשובות בית יעקב (סימן קיד) כתב שבמצוה לזכות לרבים שרי לקיומי מצוה בשל אחרים ולמזכי לרבים במצוה דמצוה דרבים שאני.

והרב המגיה לס' שלמי ציבור (דיני ציצית ס"ז) מנה כמה פרטי דינים בזה.

נשים במצוות שהזמן גרמא, וקטנים

אגרות משה כרך ד' (או"ח קו-קז).

הידור מצוה

עיין בנפש חיה (יד ס"ד), ומוכיח שם מהריטב"א ב"מ כט: דבתרי מצוות לא ניח"ל א"כ כ"ש דהידור לא ניח"ל, ומציין למבי"ט (ח"ג מט).