ערוך לנר/ראש השנה/כא/ב

ערוך לנר ראש השנה כא ב

דף כ"א ע"ב

בגמרא שלוחים יוצאים מבערב. הקשה הט"א אמה דאמרינן לעיל (דף י"ט) שלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ופריך ממתניתן דעל ניסן ותשרי מחללין אי אמרת בשלמא זימנין מלא וזימנין חסר משום הכי מחללין אא"א לעולם חסר למה מחללין ומשני מפני דמצוה לקדש על הראיה והקשה הט"א דאכתי איך שייך הטעם דבהם שלוחים יוצאים דממהר שליחות השלוחים. ולענ"ד י"ל דלהך ס"ד באמת הרי מפרשינן כפי' הבעל המאור דהך שבהם שלוחים יוצאים לסוריא אינו טעם לחלול שבת שוב מצאתי שהשאגת אריה בהקדמתו שהביא ג"כ קושיא זו תירץ כן ועוד בלא"ה קושיא זו כבר נכללת במה שהקשו התוס' לעיל דאם לעולם חסר למה שולחים שלוחים על ניסן. עוד הקשה הט"א על מה דאמרינן לעיל (שם) אי אמרת בשלמא לעולם חסר משום הכי מחללינן דמצוה לקדש על הראי' אא"א פעמים מלא פעמים חסר אמאי מחללינן נעברי' האידנא ונקדשי' למחר ומאי קושיא הא במתניתן מפרש הטעם כדי שיהיו השלוחים יוצאים והניח בקושיא. ולענ"ד לק"מ שהרי כבר כתב רש"י דמשום טעם דשלוחים יוצאים לבד אין מחללין שבת כיון דהשלוחים עצמם אינם מחללים שבת ושאין זה רק סניף אבל עיקר טעם החילול לקדש החדש בזמנו משום תיקון המועדות ולכן קאמר שפיר דאי אמרת זימנין מלא א"כ קדש החודש בזמנו תלוי ברצון ב"ד וליכא בזה משום תיקון המועדות אמאי מחללינן לקדשו למחר דמשום שליחות השלוחים לבד לא מחללינן:

שם אשר תקראו אותם במועדם. ק"ק למ"ד תחומין דרבנן דקיי"ל כוותיה מאי חילול שבת איכא ביציאת העדים דאצטריך קרא לרבויי ובשלמא לשיטת הרי"ף די"ב מילין דאורייתא לכ"ע א"ש אבל להנך שיטות דפליגי עליו וס"ל דאפי' ביותר מי"ב מילין ליכא איסור תחומין מן התורה מאי איכא למימר וי"ל דצריך קרא דמותר לחלל שבת בשביל מזונות ובשביל מקלות כדאמרינן לקמן במתניתן ואין לומר היא גופא מנ"ל דמי עדיף ממכשירי מצוה דאעפ"י שהמצוה דוחה שבת מ"מ המכשירין אינן דוחין די"ל דהכא ע"כ גלי קרא דהנך מכשירין דוחין את השבת דאל"כ קרא דבמועדם ל"ל דדחי שבת. ובזה אתי שפיר מה שיש לדקדק דלקמן סוף פירקן מייתי מתניתן דרשה דבמועדם דמותר לחלל שבת על קידוש החדש ולמה לא מייתי הך דרשה מיד במשנה זו דעל שני חדשים מחללין את השבת אבל לפ"ד א"ש דהכא הא אפשר לומר דמחללין משום דתחומין דרבנן והתירו חכמים לצורך קידוש החודש אבל לקמן דמייתי דלוקחין בידם מקלות ומזונות דאפילו במלאכה דאורייתא מותר לחלל שבת לזה צריך להביא דרשה דבמועדם אכן מזה לכאורה ראיה נגד שיטת הרי"ף דבתחומין עצמו ליכא איסור שבת ולכן א"ש דקרא ע"כ אתי לרבות היתר טלטול ברה"ר אבל לשיטת הרי"ף דילמא מה דכתיב במועדם אתי לרבות דוקא ההליכה דאי אפשר מבלי חילול שבת אבל מנ"ל דלוקחין בידם מזונות ומקלות דזה הוי כהכשר מצוה שלא שייך למצוה עצמה ולא עדיף מלחתוך לולב ממחובר או לעשות איזמל למילה דאסור והכי אמרינן בסוכה (דף מ"ג) דאתי קרא דביום אפילו בשבת למכשירין כיון דלהתיר נטילה ל"צ דטלטול בעלמא הוי אבל אי הוה צריך לנטילה לא ילפינן מיניה להתיר מכשירין:

שם ועכבו ר"ע בלוד. בברייתא אמר ר' יהודה ח"ו דר"ע עכבן וא"כ צריך טעם לתנא דמתניתן למה עכבן אבל י"ל דלכאורה קשה על טעם דר"ג נמצאת מכשילן לע"ל וכי מספיק טעם זה לחלל שבת הלא במקום שגזרו חכמים על שופר ולולב גזרו לבטל מצות עשה מפני איסור שבת החמור וגם זה רק בשב ואל תעשה והכא התיר חלול שבת שלא לצורך בקום ועשה שלא יבא לבטל מצות עשה דקדוש ב"ד אמנם לפי דברינו הנ"ל א"ש דלדידן דקיי"ל תחומין דרבנן אין כאן רק איסור דרבנן במה שילכו לב"ד להעיד דאיסור דרבנן יכולים ב"ד להתיר מפני הצורך דהם אמרו והם אמרו וזה היה טעם ר"ג אבל ר"ע לשיטתו אזיל דס"ל תחומין דאורייתא כדאמרינן סוטה (דף כ"ח) ולכן עכבן אבל ר"י סבר כיון דר"ע בעצמו אמר לקמן מדכתיב אתם אפילו מזידין דכל מה שעשה ר"ג עשוי אין סברא לומר שהיה מתנגד לר"ג בדבר שנוגע לקידוש החדש אבל ת"ק סבר כיון דאין זה נוגע לקידוש החדש עצמו כעת עכבן ר"ע לאפרושי מאיסורא:

שם רב ושמואל חד אמר. הלשון קשה דחד אמר וחד אמר לא משכחת רק אם פליגי בדבר אחד אבל הכא חד אמר נ' שערי בינה וחד אמר בנביאים לא קם הם דברים מחולקים והיאך שייך בזה לשון חד וחד אמר ועוד י"ל דהכא מייתי הך מימרא דנ' שערי בינה וכו' רק בשם חד ובנדרים (דף ל"ח) קאמר רב ושמואל דאמרי תרווייהו נ' שערי בינה וכו' ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דהך חד אמר עומד שלא במקומו וצ"ל לקמן בקש קהלת למצוא דברי חפץ רב ושמואל חד אמר בקש קהלת להיות כמשה וכו' ועל זה שייך שפיר וחד אמר בנביאים לא קם וכו' אלא מה אני מקיים ביקש קהלת דהשתא פליגי בדבר אחד בפירוש הפסוק בקש קהלת והכא גרסינן כמו בנדרים רב ושמואל דאמרי תרווייהו נ' שערי בינה וכו' וכן נראה מדברי רש"י. אחר כתבתי כן נדפסו הנוסחות מש"ס ישן כ"י ושמחתי לראות שכוונתי אל האמת:

שם שלא בעדים. בזוהר פ' יתרו בפסוק ואתה תחזה איתא דשלמה באמת דן שלא בעדים כמשה וי"ל דס"ל כמ"ד הראשון דבקש להיות נביא כמשה וע"ז יצא ב"ק שמיחה בידו אבל על שדן שלא בעדים ע"י רוח הקדש לא מיחו:

שם ברש"י ד"ה שבהם שלוחים. לפי שאין תיקון המועדות תלוי בהן. לקמן בגמרא פירש רש"י טעם אחר למה שאין מחללין גם בשאר חדשים לפי שאין חילול שבת של העדים ממהר יציאת השלוחים וכבר העירו התוס' על זה במה שכתבו ובמתניתן פירש הקונטרס וכו' ע"ש שנדחקו כאלו ב' טעמים אחד הם. ולענ"ד י"ל דרש"י רצה לפרש בזה מה דנאמר במתניתן שבהם שלוחים יוצאים ובהם מתקנים את המועדות הרי שנקט ב' טעמים למה על ב' חדשים מחללים ועל שאר חדשים לא ועל זה מפרש רש"י במתניתן מה דקאמר ובהן מתקנים את המועדות משום דבניסן ותשרי תלויים המועדות ולא בשאר חדשים ולקמן בגמרא מפרש טעם ראשון דמתניתן מה דקאמר שבהם שלוחים יוצאים דהיינו שאינם יוצאים עד שישמעו מפי ב"ד מקודש ולכן החלול ממהר שליחות השלוחים מה שאין כן בשאר חדשים ומה שלא פירש רש"י כסדר המשנה היינו כיון שהפי' של בהם השלוחים יוצאים לא שייך רק אחר שפירשו הגמרא לכן לא הביאו עדיין במתניתן:

שם ד"ה על ניסן. נמצא שלא הלכו י"ב ימים שלמים. מה שפירש דלא הוי שלמים הוא לענין ניסן אבל לענין תשרי יש נפקותא ליום שלם שאם לא יחללו שבת ביום ל' ויקדשו ב"ד יום א' אין להם רק ה' ימים בשבוע זו שהרי ביום א' שהוא ר"ה אי אפשר להם לצאת אבל ע"י שיקדשו ב"ד בשבת יצאו מיד במוצאי שבת ויש להם בשבוע זו ו' ימים ולשבוע שנית אין נפקותא כמו לענין פסח דע"כ לא ילכו רק עד שבת בין שהוא י"ט של סכות או ערב סכות וצריך טעם למה נקט רש"י הנפקותא הקטנה ולא הנפקותא היותר גדולה לענין סק תשרי שהוא יום ולילה ועיין לקמן:

שם בא"ד. י"ב ימים שלמים. הט"א הקשה הא אמרינן לעיל כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי אפ"ה עושין בניסן ב' ימים גזירה ניסן אטו תשרי וא"כ מה נפקותא אם יקדימו השלוחים לצאת הרי מ"מ צריכים בניסן לעשות ב' ימים במקום שיגיעו שם ע"ש שהאריך. ולא ידענא מה קושיא הרי רש"י פירש מה דקתני במתניתן שבהם שלוחים יוצאים ואז עדיין לא היה התקנה שבמקום שלא יגיעו שלוחי תשרי גם בניסן עבדי תרי יומי שהרי לעיל קאמר מכריז ר' יוחנן כל היכא דמטו וכו' משמע שבימי ר' יוחנן תקנו תקנה זו. ובזה יש ליישב מה שהקשיתי לעיל למה נקט רש"י הנפקותא הקטנה לענין ניסן ולא הנפקותא הגדולה דיום ולילה שלא לענין תשרי דהשתא י"ל דקמ"ל דאפילו לענין ניסן הוי נפקותא בשליחות העדים שלא נטעה כמו שהקשה הט"א:

שם בתוספת ד"ה על שני. וקשיא דבגמרא תניא. הפ"י הקשה היאך שייך קשיא זו לפירוש הקונטרס שהביאו התוס' הלא קשה כן על הברייתא דקתני בה בראשונה היו מחללין אף על כולן ע"ש שתירץ בדוחק. ולענ"ד י"ל עפ"י מה שכתבתי לעיל דמתניתן יש לפרש על ב' חדשים מחללין על תחומין דרבנן כן היה אפשר לפרש ג"כ בברייתא דקתני מחללין סתמא ובזה לא היה קשה משאר ר"ח דאעפ"י שאינם בכלל במועדם מ"מ מפני צורך הקרבן היו החכמים מתירין איסור תחומין דרבנן אבל רש"י כתב דמדאורייתא מחללין על כולן הרי שמפרש מה דקתני בבריית' בראשונה מחללין על כולן דמדאורייתא קאמר על זה הקשו התוספות שפיר מנ"ל כן:

שם ד"ה על ניסן. ודבר תימה פירש. לענ"ד תימה על תמיהתם שהקשו הא כי מקלע יום ל' בשבת ע"כ צריכים לחלל דאי מאחרין עד א' בשבת מקלע יום ערבה בשבת ודחינן ליה כדאמרינן סוכה (דף מ"ג) הלא שם פליגי אמוראי בהכי אבל בימי המשנה ע"כ לא חשו דלא למקלע יום ערבה בשבת דהא תנן התם ערבה שבעה כיצד חל יום ז' של ערבה בשבת ערבה שבעה ואפילו הני תנאי דחשו לתרי שבי בהדדי ושלא יחול ר"ה בד' ובו' ע"כ לא חששו שלא תחול ג"כ בא' שהרי בסוכה (דף נ"ד) מוקי מתניתן דשם כמ"ד שלא חל יום ראשון של סכות ביום ו' שלא תחול יוה"כ ביום א' והך תנא גופא אמר שם דחל יום ערבה בשבת ערבה שבעה ולכן גם מה שכתבו התוס' בסנהדרין (דף י"ג) בשם ר"ת דפליגי תנאי אם חל ר"ה באד"ו והביאו מהך דסוכה (דף נ"ד) מה שכתבו באד"ו הוא לאו דוקא דרק בד"ו פליגי תנאי כדמוכח ממה שכתבנו ולכן ל"ק על משנתנו לפי' רש"י הרי צריך לחלל מפני יום ערבה שבזמן המשנה חל יום ערבה בשבת לכ"ע ועיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל בנדה (דף ס"ז):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף