ערוך לנר/סנהדרין/פ/ב

ערוך לנר סנהדרין פ ב

דף פ' ע"ב

בגמרא ש"מ מותרה לדבר החמור. הטעם דמ"ד דלא הוי מותרה פירשו התוס' בכתובות (דף ל"ג ע"א) דגזה"כ הוא דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה דוקא ולעיל (דף מ"א ע"א) כתבו התוס' דחבר הוי כאלו התיר עצמו למיתה או דלא בעי היתר כלל לר"י בר"י וא"כ הוה מצי לאוקמי מתניתן בחבר וכר' יוסי בר"י וי"ל דניחא ליה לאוקמי בהתרו בו סתם אליבא דהילכתא ולא כר"י בר"י דלית הילכתא כוותיה:

שם ת"ק יליף ממקושש. ק"ק כיון דבעי לתרץ אליבא דכ"ע הא דמותרה לדבר החמור כמש"כ התוס' א"כ מנ"ל לרבנן לידוק מזה דהתרו בו סתם מהני דלמא משום דלא ידעו באיזה מיתה הוא נהרג התרו בו במיתה חמורה שהיא סקילה דמהני ממנ"פ כיון דמותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל וכיון דאח"כ היה נסקל שפיר ה"ל התראה ומכש"כ שי"ל כן לפי מה שכתבו התוס' לעיל (דף ע"ח ע"ב) דמסתמא סברו שהוא בסקילה כיון ששוה חטאו לעע"ז וי"ל לפי' השני שכתב הר"ן דאי התראה סתם מיתה מהני אין כש"כ דמותרה לדבר החמור מהני אבל איפכא הוי כש"כ א"כ יותר סברא לרבות התרו בו סתם ולילף ממקושש משנילף מותרה לדבר החמור אבל לפי' הראשון של הר"ן קשה בין לרבנן בין לר"י למה הוצרך הש"ס למימר אליבא דמקושש הוראת שעה היתה:

שם ברש"י ד"ה ש"מ. מדקתני בסקילה. הא דפי' רש"י ההוכחה מר"ש דוקא ולא מרבנן דסברי ידונו בשרפה או מסתם מתניתן קמא דתנא ידונו בקלה י"ל ע"פ מ"ש התוספות בד"ה הוי דנכרי שעשה כן בישראל ונתגייר ממיתין אותו אף שלא התרו בו א"כ לכאורה לא מוכיח מידי דלמא הך חייבי מיתות שנתערבו דמתניתן איירי בכה"ג דהיינו נכרי שבא על נערה מאורסה דישראל ונתגייר דנידון בסקילה או שבא על א"א דישראל דנדון בחנק לאחר גירותו או שהרג לישראל ונתגייר דנדון בסייף כמבואר לעיל (דף ע"ב ע"ב) ובכולהו לא בעי התראה והאיך בעי למידק מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל ואף דתני כל חייבי מיתות שנתערבו ונשרפין לא שייך בכה"ג הא לפי חד תירוצא של התוס' לעיל (דף מ"ה ע"ב) לא דייקינן האי כל דקתני ולכן מכל הני דמתניתן לא הוי מצי למידק אבל מר"ש דייקינן שפיר כיון דסבר דדנין בסקילה אותן מחוייבי שריפה שהם ע"כ ישראלים והם בעו התראה ולכן י"ל דרש"י בדיוק לשונו דוקא מר"ש נקט דיוקא:

שם בתוס' ד"ה אלא למ"ד. ומיהו התם מבעי' לן. עיין במהרש"א שהקשה בזה דלמא הכא טעמי' ג"כ משום דמספקא ליה וי"ל לפי מה שכתבו התוס' לעיל בד"ה ואחרים דגרסינן הכא ואחרים באחרים דכיון דר"י הוא דס"ל ס"ס אסור וא"כ אי ס"ד דמשום ספק אסר ר"י הולד ל"ל למיתני ואחרים באחרים לאשמעינן דאפילו ס"ס אסור הא גם מתערובות הראשון שמעינן כן דהא הך נתערב באחרים דקתני ע"כ אהולד קאי דאי אפרה נתערבה הל"ל וא"כ גם בתערובת הראשון הוי ס"ס כיון דהולד גופא הוי ס' אסור אע"כ דמכח ודאי אסר ר"י הולד ומקשה שפיר אכן כיון דזה לא אתיא שפיר רק לשיטת ר"ת דספק א' בגופו וספק א' בתערובות מקרי ס"ס אבל לשיטת ר"י בביצה (דף ד' ע"ב) דלא מקרי ס"ס לא לכן הוצרכו התוס' גם לתירוץ ועוד יש לחלק:

שם בא"ד. כ"ע מודו דחוששין. ממה שכתבו בזה עכ"פ ר"י ע"כ סבירא ליה דזה וזה גורם מותר לפי מה דפשיטא ליה להש"ס וא"כ קשה לכאורה אמה דקאמר בחולין (דף ס"ט ע"א) אי לר' יהודה איסור יוצא איכא ע"ש הא ליכא איסור יוצא לר"י אי ס"ל זה וזה גורם מותר ואפשר שלזה כוונו התוספות במה שכתבו לקמן ומיהו בפ' בהמה המקשה איבעי' להו:

שם בא"ד. איכא מאן דשרי לר"א. צ"ע דהוי ראיה להיפך דהא בנרבעו ולבסוף עברו חד איסורא הוי ואולי ט"ס הוא וצ"ל איכא מאן דאסר לר"א וראיתם מרבא דס"ל שם כן:

שם בד"ה עובר ירך אמו הוא. ועוד אשכחן בפ"ק דביצה. לפי מה דמבואר בפ' אלו טריפות אית ליה לרב אחא בר יעקב דטריפה יולדת וא"כ י"ל דגם רב כוותיה ס"ל והאי עגל שנולד מן הטרפה איירי דנטרפה ולבסוף עברה והאי דמותר היינו משום דזה וזה גורם מותר כמו דפסקינן וא"כ שפיר י"ל דס"ל לרב עובר ירך אמו ולא קשה כקושית התוס' ואולי לא ניחא להו להתו' לאוקמי ר"כ ור"א ורב בהך דטרפה יולדת שלא אליבא דהלכתא:

שם בא"ד כדאשכחן בהניזקין דמסיק תיובתא. ק"ק דגם אם איתא כן דמשכחת סוגיא כה"ג אכתי יקשה באמת למה מסיק בתיובתא כיון דאיכא למימר דאתיא כהאי תנא והוא סבר כאידך תנא אכן באמת לכאורה אין ראיה כלל מהך דהניזקין דהתם פריך שפיר על ר' יוחנן דסבר דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ממתניתן כיון דסבר ר"י הלכה כסתם משנה ולכן אין לתרץ דמתניתן אתיא כר' יהודה והוא סבר כר"מ אבל לפי מאי דבעי למימר שם דפליגי ר"מ ור"י בהכי ועוד דהא ר"מ ור"י הלכה כר"י כדאמרינן בעירובין (דף מ"ב) ולכן אסיק ר"י בתיובתא אף דפליגי תנאי בדינו ומהך דפ' השולח ל"ק דכבר הוכיחו התוס' שם דאינו ענין להך היזק שאינו ניכר דר"י אבל בהך דתמורה דמקשה לר"י מברייתא ואח"כ קאמר דתנאי היא ריה"ג ורבנן ור"י סבר כרבנן בהא ודאי מתורץ הקושיא מהברייתא די"ל דברייתא אתיא כריה"ג ור"י סבר דהלכתא כרבנן והא דבאמת אסיק מילתא דר"י בתיובתא י"ל כמו דמתרץ על תירוץ רבא שם כיון דר"א אקשי לר' יוחנן גופא שם ולא תירץ ליה מידי אלמא דלא אליבא דתנאי אמר למילתיה ולכן אסיק בתיובתא אבל לפי האמת קאי דינא דר"י ולא קשה מהברייתא ומה"ט י"ל פסק הרמב"ם הך דין דר"י דהפריש חטאת מעוברת וא"כ יצא לנו מזה דעובר (לאו) ירך אמו הוא לפי האמת וזה דלא כדעת התוספות אכן מש"כ בספרי ע"ל ליבמות (דף ע"ז ע"ב) בביאור דברי רש"י כתבתי שיטה אחרת בפסקי הרמב"ם ע"ש:

שם בא"ד. ופריך עליה אלא הא דאמר רבא. הא דפריך אר"י דיבמות מדיוקא דטעמא דכתיב אשר יולדו ולא אר"י דתמורה דס"ל בפירוש דעובר לאו ירך אמו הוא היינו משום דלרבא לשיטתו מר"י דשם אין ראיה דהא קאמר טעמא אחריתי לר' יוחנן אכן ק"ק מאי בעי רבא בזה לפרש לר' יוחנן טעמא אחרינא כיון דר' יוחנן ע"כ ס"ל דעובר לאו ירך אמו כדמוכח מהך דיבמות ואכתי סלקא בתיובתא ואולי ליישב דינא דר"י שם אליבא דנפשיה קאמר:

שם בא"ד. אלא משום דבעו לאוקמי. הא דניחא ליה לאוקמי הך מילתא דרבא דוקא ולא שאר מילי דסבר רבא ע"כ עובר ירך אמו הוא וכמו שהוכיחו התוס' י"ל עפמ"ש התוס' לעיל (דף ס"ח ע"ב) בד"ה קטן וי"ל כגון שנתגיירה אמו כשהיתה מעוברת ע"ש דמוכח כן מהא דאמרינן שם אלא בגזל הגר הכתוב מדבר והוא ברייתא כדמוכח בב"ק (דף ק"ט ע"ב) ע"ש וא"כ ע"כ כ"ע ס"ל הכי ומזה ראיה קצת לתירוצא קמא דהתוספות שם ולא כמו שחלקו שם בין זכיה דגירות לשאר זכיות:

שם בא"ד ולאו משום דהוי ירך אמו. ק"ק דלפ"ז מי הכריח הש"ס כאן למימר דולדה אסור משום דעובר ירך אמו הוא כיון דגם למ"ד דלאו ירך אמו הוא ולדה אסור ועוד אכתי איך תירץ ר"ת קושית התוס' דלעיל כיון דלדידיה הלכתא דלאו ירך אמו הוא א"כ מאי אולמא הך אוקימתא מאוקימתא קמייתא דתליא בזה וזה גורם וי"ל דהאי עובר ירך אמו הוא דקאמר ולא לענין כל מילי אלא לענין הך ופירושו דנעשה כמי שנגמר דינו עם אמו:

שם בא"ד. ופריך בגמ' פשיטא גופא הוא. אכן אכתי ק' כיון דטעמא דר"ת משום דגמר דין ב"ד היה על שניהם ליהרג וכמו שהרחיב הביאור בר"ן (שהביא שיטת הר"ת בשם ר"י) א"כ לא שייך טעם זה בנגמר דינה ולבסוף נתעברה דהא גם לענין איסור הוי כזה וזה גורם דמותר ואעפ"כ קתני שם סתמא דאין ממתינין לה עד שתלד והיינו ע"כ מגזה"כ דגם שניהם לרבות את הולד וא"כ אכתי מאי פריך שם פשיטא גופיה הוא הא טובא קמ"ל בנגמר דינה ולבסוף נתעברה:

שם בא"ד. ומיהו האי דפ' הפרה קשה. בשט"מ שם כ' בשם הרא"ה וז"ל מ"ט גופיה היא כיון שכל חיותו ממנה וצריך לה שא"א לו אלא עמה כו' ולא שייכא הא דרבא בההיא דאמרינן בעלמא עובר אי ירך אמו הוא או לא עכ"ל וזהו שיטת ר"ת דכאן וסברא זו נלפענ"ד שהיא סברת הש"ס דב"ק (דף ע"ח ע"ב) דקאמר או דלמא כיון דצריך לאשתרויי' בהדה בשחיטה כמאן דשייר בגופא דמי ע"ש ובשט"מ שם הביא בשם הרב המאירי ב' שיטות לענין פסק הלכה ונראה דתליא בפלוגתא דהתוס' והר"ת דכאן:

שם ד"ה הוי מותרה. וא"ת ותפשוט מהא דתניא. ק"ק כיון דתי' הש"ס דהתרו בו סתם שייך ג"כ אדיוקא מהברייתא ודאי עדיף להקשות ממתניתן מלהקשות מברייתא אאמוראי די"ל דלא שמיע ליה הך ברייתא:

שם בא"ד. ושם פירשתי. כבר העירותי דלדעת הרבינו יוסף שהביאו התוס' במכות (דף ב' ע"א) נסתרו ב' תירוצי התוס' דלעיל (דף מ"ה) וקושית התוס' במקומה עומדת:

שם בד"ה הנסקלין בנשרפין. ותירץ דלא אזלינן בתר רובא. עיין בזבחים ובחולין שתירצו התוס' עוד תירוץ אחר בשם ר"ת כיון דנהרג בלא"ה לא אזלינן בתר רובא ממיתה למיתה וכבר הארכתי במ"א מה שיש להקשות אשיטה זו אכן עתה נ"ל לתת טעם לשיטת ר"ת למה יגרע ממיתה למיתה יותר ממיתה לפטור ולפי הסברא נהפוך הוא אם לחייב את הזכאי מהני רוב כש"כ שמהני לחייב בחמורה את החייב בקלה. ונ"ל דהנה ידוע דעת הר"ן בנדרים דלכך דבר שיש לו מתירין לא בטיל דהא דמין במינו לא בטיל יליף ר"י מדם הפר ודם השעיר ורבנן סברי מכאן לעולם שאין מבטלין זא"ז וסבר הר"ן דטעמייהו דרבנן דלא שייך לומר דמין במינו לא בטיל כשהאחד איסור והא' היתר רק כששניהם היתר כהך דעולין בזה אמרינן דאין מבטלין זא"ז דזה שפיר מיקרי מין במינו ולכן בדבר שיש לו מתירין ששניהם היתר גם רבנן מודו דמין במינו לא בטיל עכ"ד וא"כ י"ל כיון דהך דרוב ילפינן מסנהדרין דמקצתן מחייבין ומקצתן מזכין וצותה התורה אחרי רבים להטות וא"כ המחייבין דמו לאיסור והמזכין להיתר ובזה שייך ביטול ברוב ולא מין במינו אבל בב' ב"א שנתערבו ושניהם חייבים רק דזה בקלה וזה בחמורה א"כ שניהם מקרי איסור והוי מין במינו וגם לרבנן לא בטיל כמו עולין ששניהם היתר דלא בטלי לרבנן מטעם מין במינו וזה מש"כ הר"ת דלא אזלינן בתר רובא לחייבו במיתה חמורה כיון דבלא"ה נהרג א"כ הוי מין במינו ולא בטלי וא"כ לא שייך זה רק ברוב ע"י ביטול ולא ברוב בעלמא ומתורצים בזה כל הקושיות שהקשו אשיטת ר"ת הנ"ל:

שם בא"ד. והא דפריך בגמ'. עיין במהרש"א שכ' דרק אתירוץ א"נ קאי זה ולפענ"ד נראה להוסיף דלא קאי רק אמה שכתבו התוספות דגזירה שמא יקח מן הקבוע דסלקא מיניה דלתירוץ קמא דאי אתה רשאי למושכה להחמיר עליו יש לפרש קושית הגמרא דתיפוק ליה דרובא נסקלין דגם אי שוין אכתי נכבשינהו דניידי כיון דנסקלין רובא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף