ערוך לנר/סנהדרין/ס/א

ערוך לנר סנהדרין ס א

דף ס' ע"א

בגמרא כל שישנו בכלל כל שוכב. א"ל דא"כ נימא ג"כ כל שישנו בכלל מכשפה ל"ת ישנו ג"כ בכלל כי יפתה איש נערה בתולה דסמיך לי' כמו דדרשינן סמוכים לענין כל שוכב עם בהמה ואף דזה בחדא פרשה וזה בב' פרשיות הא ביבמות (דף ד' ע"א) דרשינן סמוכים לענין גדילים תעשה לך ולא תלבש שעטנז ולענין לא יגלה כנף אביו דהוא ג"כ בב' פרשיות די"ל דלא מרבינן מסמוכים לב"נ אלא כישוף דהוא חיוב מיתה דכיוצא בהם יש בהם אבל דיני קנסות דאין בהם כיוצא בו לא:

שם אף על הכלאים מנה"מ. אהא דאמר ר' חדקא בברייתא לעיל (דף נ"ו ע"ב) אף על הסירוס לא פריך מנה"מ דכבר פי' לעיל (דף נ"ז ע"א) אליבא דתנא דבי מנשה דאתיא כן מדכתיב שרצו בארץ. אך לפ"ז קשה מאי פריך על הכלאים מנה"מ הא גם זה כבר פי' שם דאתיא מהעוף למינהו וי"ל דבשלמא אתנא דבי מנשה דאמר סתם על הכלאים ויש לפרש אכלאים דהרבעה דוקא מייתי שפיר מהעוף למינהו דנח דכתיב בב"ח אבל ר' אלעזר דאמר בברייתא לעיל מותרים ב"נ ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורים אלא בהרבעת בהמה והרכבת אילן פריך שפיר מה"מ דבזה אין לפרש דאתיא מלמינהו דהא זה לא כתיב רק בבהמה ואכתי הרכבת אילן מנ"ל ואהא מתרץ שמואל מאת חקותי תשמרו ובזה א"ש הא דהוצרך שמואל גם לפרש כאן סיפא דקרא דמה בהמתך בהרבעה דבזה אתי לתרץ למה דחייבים אהרכבת אילן ולא אזריעת כלאים:

שם שם בן ד' אותיות. מזה משמע דכש"כ דשם של מ"ב שם הוא וא"כ קשה על הרמב"ם דפסק (בפ"ב מהל' עכו"ם) דאין חייבים אלא על שם יו"ד ה"א או אל"ף ד'. ונלע"ד דשם של מ"ב ושל י"ב הוא ג"כ שם המיוחד דיו"ד ה"א אלא דנקרא לפי אותיותיו. וכן מוכח מהא דאמרינן ריש פרק עשרה יוחסין דכהנים היו מברכים את העם בשם בן י"ב אף דכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' אלא ודאי דשם בן מ"ב הוא ג"כ השם של יו"ד ה"א:

שם עומדים מנלן. ק"ק מאי פריך דלמא לכך היו צריכים לעמוד משום דצריכין לקרוע ואין קריעה אלא מעומד כדאמרינן במ"ק (דף כ' ע"א) וזה יותר מדוייק בלישנא דמתניתן משום דקתני הך והדיינים עומדים לאחר שהזכירו את השם וקודם הקריעה ואי העמידה משום הזכרת שם הא קודם ההזכרה היה להם לעמוד. וי"ל דלא אמרינן דאין קריעה אלא מעומד אלא דוקא גבי קריעה דעל מיתת קרובים דהתם כתיבא גבי איוב ודוד אבל דברכת השם דלא כתיבא לא ואף דילפינן לקמן קריעה קריעה הא ע"כ מהך דויקרע דגבי איוב לא ילפינן דאל"כ נילף ג"כ איפכא הך דאיוב מהך דברכת השם דלא מאחין וכמו שהקשו התוספות באמת בשמעתין. אכן ממה שכתב מהרש"ל בשמעתין משמע דסובר דגם קריעה דמברך השם צ"ל מעומד. ומה שהכריחו לזה לפרש דעת התוס' למה דמייתי הך דאיוב נלע"ד ליישב בפשטות דהא דאבל חייב לקרוע יליף במ"ק שם מדכתיב ובגדיכם לא תפרומו משמע הא אחר יפרום וא"כ לא כתיב לשון קריעה כלל ואיך שייך למילף קריעה קריעה לכן הוצרכו התוס' להביא הך קרא דאיוב דילפינן מיניה דקריעה מעומד ומזה מוכח דקריעה זו היא משום אבלות וא"כ כתיב לשון קריעה גבי אבילות ושייך שפיר למילף קריעה קריעה:

שם השומע אזכרה מפי נכרי. א"ל הא זה ע"כ לא איירי אלא בכינויי דאי בשם המיוחד מי גמירי כדאמרינן לקמן וא"כ מאי איריא נכרי אפילו ישראל דהא סבר אידך דר"י אמר שמואל דאין קורעין על הכינויי די"ל דלא אמרינן לקמן דלא גמירי אלא דלא רגילי ביה כ"כ ששייך למימר נתמלא הבגד כולו קרעים וכמו שפירש רש"י אבל מ"מ אפשר דאיכא חד בהו דגמיר ולעולם בשם המיוחד איירי:

שם ופליגא דר"ח בתרוייהו. א"ל לפי מה דסבר ר' מיישא לעיל (דף נ"ו ע"א) אליבא דרבנן דב"נ חייב גם על הכינויי אבל לא ישראל וכמו שפירש גם הרמב"ם א"כ מנ"ל דפליג ר"ח אתרווייהו דלמא מודה ג"כ להא דאין קורעין על הכינויי כיון דריא"ש ע"כ בישראל איירי דהא על הנכרי אין קורעין כלל ובישראל אין קורעין רק על השם המיוחד דחייבין עליו מיתה אבל על כינוי דאין חייבים עליו מיתה לא אבל ר"ח דע"כ איירי בנכרי כדדייק בגמרא דחייב מיתה גם אכינויי לכן אמר שפיר דקורעין גם אכינויי אבל לעולם לענין ישראל מודה לריא"ש דאין קורעין על הכינויי די"ל כיון דהא דנכרי חייב מיתה יותר מישראל אין זה משום חומרא דכינויי גבי נכרי יותר מישראל אלא משום דבנכרים אזהרה שלהם זו היא מיתתן משא"כ גבי ישראל א"כ לא שייך לחלק בזה לענין קריעה:

שם וש"מ בזמן הזה הוא דלא. פירוש משום דאין מתייראין מב"ד וא"כ ע"כ מוכח דסובר דב"נ נהרג על הכינוי דאי פטור א"כ מ"ש בזמן הזה דוקא הא בזמן דידנו תקיפא ג"כ אין להם לירא. ומזה ראיה לפסק הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ג) שפסק הרמב"ם כן וע"ש בכ"מ ולחם משנה שנדחקו ליישב למה דפסק הרמב"ם כר' מיישא לעיל (דף נ"ו) ולפ"ז א"ש דע"כ ר' חייא קאי כוותיה ובפרט כיון דהרמב"ם פסק בהא כר' חייא דחייבין קריעה גם על הכינויי. שם סתמא כר"ע דמקיש ב' לג'. כר"ש לא בעי למימר דמקיש ג"כ ב' לג' במתניתן דמכות (דף ה' ע"ב) לענין דאין נעשים זוממים עד שיזומו שלשתן דאין סברא שיבדקו אותן כי היכי שיהיו פטורין אם יזומו אלא מסתמא הוא לזכות אותו שמעידין עליו וכמו שפירש רש"י כי היכי שיצורף לעדות אם קרוב או פסול הוא ויבטל על ידו ולכן נקט רש"י ג"כ מימרא בתרא דר"ע שם ולא מימרא קמא לעשות דינו כיוצא באלו דמסתמא אזכות קמהדרינן ולא בודקים את השלישי לחובה אלא לזכות:

שם בתוספות ד"ה חוקים שחקקתי לך. ומפרש ר"ת דאי לאו את חקותי. והשתא מתורץ מה שהקשו מהמרביע ב' מינים דאי לאו דילפינן מלמינהו דיבשה דקאי חוקים שחקקתי לך עליו מלמינהו לחוד לא הוי מצינן למילף וגם מה שהקשו מפרק אלו טריפות דגם שם הפירוש הוא דאי הוה כתיב בגופיה הוי ילפינן בגז"ש מיבשה:

שם בד"ה חקותי דהשתא. דב"נ נצטוו על העריות. ואף דבאותה פרשה כתיבי ג"כ עריות דחייבי כריתות ועליהן ב"נ אינן מוזהרים לר"מ לעיל (דף נ"ז ע"ב) והרי ע"כ קאי חקותי אכל מה דכתיב שם כדהקשו התוס' לעיל לענין שעטנז צ"ל דר"מ לית ליה דר"א דדריש חקותי אלא כרבנן דלא דרשי כן:

שם ד"ה המלך קרע. תימה האיך אמרו למלך. עיין במהרש"א וא"ל דאכתי מאי פריך בתוס' דלמא באמת לא אמרו והא דקרע מפני שמועה רעה ואעפ"כ דייק שפיר כמו דמשום שמועה רעה אין חייבין לקרוע פעמים ה"ה ג"כ משום ברכת השם דע"כ מוכח דלא שייך בזה שמועה רעה כלל והיינו כדאמרינן במ"ק דלא שייך זה אלא ברוב ציבור וכמעשה שהיה דאל"כ מנ"ל כלל דברכת דשם צריך קריעה דאי משום דכתיב קרועי בגדים דלמא היה זה מפני שמועה רעה אע"כ דלא שייך בזה שמועה רעה כלל. וראיתי בתשובות מהרי"ק הביא הכ"מ בהל' עכו"ם שהביא בשם שיטה אחת ישוב לקושיא זו דהתוס' דבאותו פעם גמרו דינו כל שימצאוהו ולכן הוצרכו לומר מה ששמעו בפירוש ומה שרצה לדייק מזה דרבשקה ישראל מומר היה לא זכיתי להבין כלל דגם אי עכו"ם היה ג"כ צריך גמר דין בעדים כדאמרינן לעיל דב"נ צריכים עדה ועדים והתראה אכן בעיקר הדבר ג"כ יש לעיין איך שייך שגמרו דינו הא אמרינן בב"ק אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו והכי הלכתא. וגם קשה איך שייך למימר דמשום גמר דין אמרו כן לפני חזקיה הא אין מושיבין מלך בסנהדרין לדון דיני נפשות ואפילו ממלכי ב"ד וכמו שכתבו התוס' לעיל (דף י"ט ע"א) בד"ה אבל ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף