ערוך לנר/סנהדרין/נח/א

ערוך לנר סנהדרין נח א

דף נ"ח ע"א

בגמרא אחותו מן האב יקיים. לכאורה קשה דיוקא דרישא לסיפא דקאמר מן האם יוציא משמע הא מן האב ומן האם יקיים והדר תני מן האב יקיים משמע הא מן האב ומן האם לא וביבמות שם פליגי אמוראי במן האב ומן האם ע"ש:

אימא אשת אביו היינו באשתו. ק"ק לפי מה דאמרינן לקמן ב"נ שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור. ומדקתני אשת חבירו דוקא ולא סתם על עריות משמע דוקא על אשת חבירו פטור משום דודבק גבי אשתו דוקא כתיב אבל על שאר עריות חייב גם בשלא כדרכה כישראל וכן משמע גם מהרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) וכמו שהחליט הרב בכ"מ שם ולפ"ז מאי מתרץ כאן היינו אשת חבירו וכן מתרץ ג"כ לקמן אהא דפריך אימא אמו ממש הא שפיר מצרכינן לחייב גם אביאה שלא כדרכה:

אי הכי אשת אביו נמי. ק"ק מה לשון אי הכי גם בל"ז קשה כן וי"ל דאי לאו דתירוץ היינו ודבק י"ל דאף דבב"נ לא שייך נפקותא לענין ב' חטאות כמו בישראל מ"מ י"ל דהתורה רצתה להחמיר עליו לכתוב אזהרה ב' פעמים אף שלא שייך רק חיוב א' כמו דכתיבי לפעמים לאוי טובא גבי ישראל גם בדברים שאין לוקין עליהם אבל השתא שתירץ היינו ודבק ולא מסתבר לי' לומר כן פריך שפיר אי הכי א"א נמי:

ברש"י ד"ה ומותר באשת אחיו. דכיון דלשמא יאמרו ליכא למיחש. ולדלמא אתי לאחלופי נמי ליכא למיחש כיון דע"י אישות הוא וכן כתבו התוס' ביבמות ע"ש:

בד"ה לאתויי אשת אביו. וזה לא היתה לו אשה כלל ביהדות. אף דלכאורה משכחת כלתו שמותרת לו ע"י גרות כגון שבא על הנכרית והוליד ממנה בן והולד כמותה ונתגייר הבן ונשא ב"י והיא מותרת לחמיה כיון שאין זה בנו מ"מ לא שייך זה לענין גרות דגם בישראל משכחת הכי ומ"ש דוקא גבי גר דנקט הכי ואף דלפי פי' הא' ברש"י ד"ה נשא אשה ובתה נקט ג"כ אשה ובתה גבי גר אף דשייך גם בישראל גמור מ"מ יש לחלק דהתם דין באפי נפשי' הוא ויש לפרש שפיר אישראל אבל הכא האי וכל העריות מותרות לו אגר דסליק מיניה קאי:

בא"ד. וה"ה לב' אחיות. לחד תירוצא של התוספות ביבמות (דף צ"ו ע"ב) דלכך גזרינן טפי באשה ובתה מבאשת אח משום דהתם קרי ליה חמותא דפלניא משא"כ באשת אח ע"ש יותר דומה אחות אשה לאשת אח מלאשה ובתה דג"כ לא קרי לה אחות אשת פלוני:

בתוספות ד"ה נשא. והשתא הא דפריך דר"מ אדר"מ. ועיין במהרש"א שהניח בצ"ע שדברי התוס' סותרים זא"ז וי"ל דהתוספות לא באו כאן רק לפ' גירסת הספרים דמקשה רק מרישא דכל ערוה שב"ד ש"י ממיתין עלי' ולא ג"כ מסיפא ומזה מוכח דמאחות אביו לא רצה להקשות אף דאתי לאחלופי לא שייך מ"מ שייך טעם לאיסור כמו שפי' רש"י גזירה משום אחותו מן האם אבל משום אחלופי באמת לא שייך וזה מבואר ממה שכתבו התוספות ביבמות (דף צ"ח ע"א) בד"ה אחות האב וא"נ דבהדיא משמע בפ"ד מיתות ע"ש. וזה לא מוכח רק לפי גירסת רש"י שהגיה הר"ן דמרישא ומסיפא פריך דהשתא מדפריך מסיפא דהיינו מאחות האב להוכיח דאסור לב"נ ומתרץ דר"א היא משמע דטעמא משום שמא יאמרו אבל לפי הך גירסא דלא פריך רק מרישא גם התוס' קיימו סברת רש"י דה"ט דלא פריך מאחות האב משום דהתם הטעם משום גזירה דאחותו מן האם דהא לא סתרו התוס' מידי רק מכח אותה גירסא ורש"י י"ל דפירש שם לפי גירסת התוספות דכאן ולכן דברי התוס' דכאן עולין כהוגן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף