ערוך לנר/סנהדרין/נד/א

ערוך לנר סנהדרין נד א

דף נ"ד ע"א

בגמרא מה להלן באישות הכתוב מדבר. עיין מה שהקשה המהרש"א בזה על הרא"ם (ומה שציין על אמו שאינה אשת אביו מניין הוא טעות המדפיס כנראה). ותירץ עלה ב' תירוצים ע"ש אכן לפענ"ד הא' סותר השני דשפיר מופנה ערות אביך לגז"ש דמיעוט אשת איש מהיא אתיא. וא"כ שפיר הוי מצי לילף מערות אביך היא. ולכן נ"ל קושית הרא"ם דהא דיליף מה להלן באישות הכתוב מדבר אין הפי' משום דרישא דקרא באישות איירי וכפי' רש"י אלא משום דשם ע"כ ליכא לפרושי ערות אביך ממש דחייב כבר משום זכור וכקושית הגמרא לקמן וע"ז לא שייך למימר לחייב שתים דהא התם לענין עונש מיתה כתיב קרא ולכן שם ע"כ באישות הכתוב מדבר א"כ ה"נ באישות איירי אבל מערות אביך היא דגבי אזהרה לא הוי מצי לילף כן דמי עדיף זה מערות אביך דרישא דאי יש שם לפרושי ערוה ממש ה"נ גבי ערות אביך דסיפא אכן גם לפי פירש"י י"ל קושיתו דודאי הך גז"ש דמה להלן באישות הכתוב מדבר והגז"ש דלקמן דילפינן מינה עונש לאמו שאינה אשת אביו ע"כ חדא גז"ש הוא דאין גז"ש למחצ' וילפינן הכל דאל"כ איך ילפינן מערות אביו גלה תרתי מילי וכיון דכן אין זה דרשה חדשה דיליף מעונש דבאישות איירי אלא משום דאתקש עונש לאזהרה בענינא דאשת אב לכל מילי איתקיש נמי לענין הך דערות אביו פירושו ע"י אישות אבל אי הוי יליף מערות אביך היא זה יהיה דרשה שאינה צריכה כיון דבלא"ה כבר יליף גז"ש מערות אביו גלה דכתיב גבי עונש:

שם אמך היא משום אמו אתה מחייבו. א"ל מנ"ל דמאמך היא ממעטינן אשת אב ומערות אביך היא ממעטינן אשת איש כדלקמן לר' יהודה דלמא איפכא די"ל דיותר סברא למעט מאמך היא אשת אב דאיירי ביה קרא מלמעט מערות אביך היא איסור אם דלא איירי קרא וכמו שכ' רש"י לעיל סד"ה אלא אמר רבא אליבא דרבנן ע"ש:

שם אמר רבא מסתברא מלתא דר' יהודה. לכאורה היה אפשר לפרושי מלתא דר' יהודה במזיד ובאתרו בי' למלקות ולא לקטלא לפי תירוצא קמא דמכות (דף י"ג ע"ב) דכ"ע אית להו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו אכן רבא לשיטתו דמתרץ שם דלר"ע דהלכתא כוותיה מחברו אין לוקין עליו לדידיה לא שייך הך דינא רק לענין חטאת והיינו דקאמר מסתברא מילתא דר"י:

שם וקמיפלגי בפלוגתא דאביי ורבא. א"ל הא אביי גופא לא סבר כן רק לענין בתו מאנוסתו דהק"ו רק גילוי מלתא בעלמא הוא כדאמר לקמן (דף ע"ו ע"א) מ"מ יליף כאן ג"כ שפיר מק"ו דגם הכא רק גילוי מילתא היא כיון דקורבת אחי אביו אינו בא רק מכח אביו ולכן א"ש דנקיט פלוגתת אביי ורבא ולא פלוגתת ר' יצחק ורבנן (דכריתות דף ג' ע"א) המוקדמת משום דאין ראיה דסובר הך איכא דאמרי כר' יצחק דבכ"מ עונשין מן הדין דדלמא רק הכא משום דגילוי מילתא הוא:

שם ומר סבר אין עונשין מן הדין. ק"ל מכאן על מה שכ' הריטב"א במכות (דף י"ד ע"א) דקרבן עונשין מן הדין והרי הכא רק לענין קרבן ילפינן ואעפ"כ אמרינן דאין עונשין מן הדין ובשלמא אהא דמקשה שם במכות אר' יצחק הא מצרכינן אחותו לבת אביו ובת אמו שאין עונשין מ"ה. ל"ק מאי פריך הא לר' יצחק דחייבי כריתות אין דנין רק בכרת ולא במלקות אין צריכים להך ילפותא רק לענין קרבן וקרבן עונשין דזה גופא קשיא מנ"ל למפיק מאחותו כך לדונו בכרת ולא במלקות דלמא מצרכינן לבת אביו ובת אמו לומר שאין עונשין אבל מגמרא דכאן קשה לכאורה אכללא דריטב"א הנ"ל וצ"ע:

ואולי י"ל דמה שאמר אין עונשין מ"ה היינו לענין מיתה ובאתרו ביה משום לאו דערות אחי אביך ולא משום לאו דזכור וע' מה שכתבתי בזה עוד בספרי ע"ל במכות שם משיטת הריטב"א על סוגיא דהכא. וכן קשה ג"כ מהא דיליף במכות (דף ה' ע"ב) מאחותו דאין עונשין ואין מזהירין מ"ה דאין עונשין ע"כ לאו היינו עונש כרת דקמי שמיא גליא ומאי נפקותא לנו בזה וגם לא לענין מלקות דחייבי כריתות דא"כ איך שייך עוד אין מזהירין מ"ה דלא שייך אלא היכי דלוקין כמ"ש התוספות לקמן (דף פ"ה ע"א) וגם הרמב"ם בס"ה שורש י"ד וא"כ ע"כ לא קאי רק לענין קרבן:

שם לאזהרה לאשת אביו לאחר מיתה. הכא משמע דמצרכינן רבוי דנוהג דין ערוה לאחר מיתה וכן לענין כלתו כדאמרינן לקמן וק"ק דלפ"ז ל"ל גבי אחות אשה בחייה להורות דאינו נוהג לאחר מיתה תיפוק ליה מדלא כתיב רבוי' דנוהג וא"ל דה"א דנילף מאשת אב דא"כ ל"ל גבי כלתו ריבוי נילף ג"כ מא"א ועוד י"ל דלקמן (דף ע"ו ע"ב) פליגי ר"י ור"ע בפי' דקרא דאת שתיהן אי נוהג חמותו לאחר מיתה או לא וקשיא ממנ"פ אי מסברא אינו נוהג ל"ל לר"ע מיעוטא ואי מסברא נוהג ל"ל לר' ישמעאל רבויא:

שם עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו. ק"ל הא לרבנן מצרכינן אמך היא להא דדרשינן לקמן (דף ע"ה ע"ב) א"ק אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם אמו והתוס' כתבו שם דאף דדרשינן כבר מיניה משום אמו אתה מחייבו כו' בפ' ד' מיתות תרתי שמעית מינה ע"ש אכן זה לא שייך אלא דוקא לר' יהודה דמיניה הקשו התוס' כיון דדריש דרק משום אמו אתה מחייבו א"כ ממעטינן כל מידי דלאו אמו אבל לרבנן דלא דרשי כלל למעוטי אלא לרבות אמו שאינה אשת אביו איך שייך למדרש מזה ג"כ מעוטא דאם אמו לקמן דבדרשות חלוקות כאלו אין סברא כלל לומר דתרתי שמעית מיניה וא"ל דרב שישא בריה דרב אידי כרבא לקמן ס"ל דלא ס"ל הך דרשה דאביי מ"מ לאביי הך דר"ש בריה דר"א אליבא דרבנן מנ"ל:

שם לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו. עיין מה שהקשה המהרש"א ולא זכיתי להבין דעתו בזה דודאי אי ממעטינן ערותה דרק משום ערוה זו מחייב ממעטינן הכל כל שאין אותה ערוה וכמ"ש התוס' לקמן (שם) לענין אמך היא וכנ"ל. ומה שהביא ראיה מהכא דמצרכינן מיעוטא לאשת אב לחוד ואשת איש לחוד לא ידעתי כוונתו דהא לא בדרך א' כתיבי הב' מיעוטים דמיעוט לאשת אב באמו כתיב ומיעוט לאשת איש באשת אב כתיב והרי אדרבה אפילו באשת אב הוי ממעטינן לאמו ג"כ אי לאו משום הך קושית הגמרא דלעיל אמו שהיא אשת אביו לא תתחייב כלל:

שם אם אדם חטא בהמה מה חטאה. לקמן בגמ' משמע דטעמים אלו עיקר הם דפריך אי כותי הבא על הבהמה נהרגת וכן ישראל שבא שוגג וכן בקטן בן תשע וק"ל מנ"ל להוציא מסברא טעם למצות התורה ולילף מזה דין והא אנן כר' יהודה ס"ל דלית ליה טעמא דקרא לעיל (דף כ"א ע"א) וי"ל דלא אמרינן דלא דרשינן טעמא דקרא רק לענין שלא להוציא דין נגד משמעות הקרא כגון גבי אלמנה לעיל דמשמעות הקרא בין עניה בין עשירה דהא אלמנה סתמא כתיב ואי נדרוש הטעם משום שם רע זה לא שייך רק בעניה וא"כ ע"י הטעם נוציא הכתוב ממשמעו בזה לא דרש ר' יהודה טעמא דקרא אבל הכא דקרא לא איירי רק במזיד וישראל וגדול דהא מיתה כתיב א"כ מה שיהיה הטעם לא נוציא הכתוב ממשמעו רק דאיכא עדיין נפקותא לענין דינים שאינם במשמעות הכתוב בזה כ"ע מודו דבכה"ג דרשינן טעמא דקרא:

שם משכבי אשה מגיד לך הכתוב. לפי' רש"י אתיא כן מלשון משכבי אשה לשון רבים וא"כ פי' הכתוב הוא בא' מב' משכבות האשה אבל לפי פי' הר"ן אתיא כן מדקרא הכתוב ביאת זכר שהיא שלא כדרכה משכב אשה אך דלפ"ז ק"ק לשון רבים דמשכבי למאי אתי ועוד מנ"ל כלל דאיכא חיוב בביאה כדרכה דלמא גזירת הכתוב היא דרק בביאה שלא כדרכה חייבת כזכר ולכן פרש"י כפי פירושו. ועוד נלענ"ד להביא ראיה לדעת רש"י דמלשון רבים דמשכבי קדריש מהא דאמרינן ביבמות (דף פ"ג ע"ב) באשה שלא כדרכה מנ"ל מואשה ע"ש ולפי' הר"ן דשלא כדרכה יליף מדקרא הכתוב לביאה שלא כדרכה משכב אשה מאי פריך שלא כדרכה מנ"ל הא אנדרוגינוס אתיא ממשכבי ושלא כדרכה מדקרא הכתוב משכב אשה אלא ע"כ מוכח לכאורה כפי' רש"י אכן לפי המבואר מסוגיא דשם הכא ובכל דוכתי דיליף בגמ' שלא כדרכה ממשכבי אשה אזלא אליבא דמ"ד דלא מחייב בבא על אנדרוגינוס ולא כלום דאפילו למ"ד דחייבים על זכרותו לבד ג"כ ממשכבי אתיא וכמבואר בסוגיא שם ובפי' רש"י בד"ה שלא כדרכה מנ"ל ע"ש ולפ"ז דעת הרמב"ם צ"ע שפסק (בפ"א מה' איסורי ביאה ה' ט"ו) דחייבים על זכרותו דאנדרוגינוס ושם (פ"ג ה' ט"ו) הביא אחיוב דשלא כדרכה קרא דמשכבי אשה:

שם ברש"י ד"ה לשוגג ולקרבן. לחלק כרת למפטם וסך. לפי הסוגיא דמכות זה אליבא דר' יצחק הוא דלרבנן אתיא חלוק בכל העריות מאחותו דרישא ולא משום דדרשינן אחותו דסיפא למפטם וסך אבל בסוגיא דכריתות (ד"ג ע"א) משמע כפי' רש"י דהכא ע"ש:

שם בד"ה מאחי אביו. דהאי ודאי משמע ליה ממש. הא דמצריך רש"י להך טעמא ולא פי' בקיצור כיון דבאחי אביו לית לן גז"ש כמו באביו מ"מ הוי ילפינן דלאו אחי אביו ממש בק"ו מאביו אפכא מהק"ו דהש"ס אבל השתא דכתיב אל אשתו לא תקרב א"כ אי גם באישות איירי ע"כ מוקמינן קרא בלאוי יתירי וא"כ מוקמינן יותר באחי אביו ממש שלא להוציא קרא ממשמעותו ולכן א"ש ג"כ מה דקשה לכאורה מה בכך דכתיב אל אשתו לא תקרב הא גם כתיב כבר לאו אזכור וע"כ מוקמינן בלאו יתירא ומ"ש הך מהך ולפי הנ"ל ניחא:

שם ד"ה אשר ישכב את זכר. ואשמעינן דלא בעינן תרוייהו בני עונשין. ואף דלקמן (דף ס"ו ע"ב) איכא למ"ד דדריש ומתו גם שניהם דגבי א"א עד שיהיו שניהם שוין ולפי פי' רש"י שם בני עונשין וא"כ הכא דכתיב ג"כ תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם נדרוש ג"כ משניהם עד שיהיו שניהם בני עונשין י"ל דלא דרשינן כן רק לגבי א"א דכתיב שניהם בם ומתו אבל הכא דקאי אתועבה עשו לא דרשינן כן:

שם בתוספות ד"ה הבא על אביו. תימה דלא תני כו' ובירושלמי פריך. דבריהם צ"ב מה לשון תימה שייך בזה כיון דבירושלמי פריך לה ומשני לה והו"ל להביא בסתם דברי הירושלמי כמו בשאר מקומות. ונ"ל דלכאורה קשה אתי' הירושלמי מאי מתרץ דשם זכור א' הוא הא לפי מה דמתרץ ר' יוחנן בכריתות (דף ג' ע"א) תני במתניתן הבא על הזכר והביא זכר עליו אלמא בתרתי חשיב שם זכור משום דמב' לאוין קא אתיא א"כ כש"כ דהל"ל למיחשב במתניתן הבא על אביו דכתיב האיסור בב' שמות משום זכור ומשום אביו. אכן י"ל דהירושלמי סובר כתירוץ ר"א אליבא דרב שם דלא חשיב זכור רק לשם א' ואף דסבר רב דתני ג' כריתות לסיומינהו לכריתות מ"מ לא קחשיב גם לסיומינהו רק שמות מחולקין ובזה מתורץ מה שתמהו התוס' שם בד"ה לסיומינהו לכריתות תימא א"כ ליחשב נמי הביא זכר עליו והביא בהמה עליו עכ"ל די"ל דרב סובר כתירוץ הירושלמי דכאן דשם זכור ושם בהמה א' הוא אבל תמיהת התוס' דכאן היא לר' יוחנן דחשיב שם זכור בתרתי אלמא דלא סובר כתירוץ הירושלמי וא"כ לדידיה קושית הירושלמי במקומה עומדת:

שם ד"ה לומר לך. וי"ל דנ"ל מגז"ש דדמיהם בם. עיין בר"ן שכתב ג"כ כתי' התוס' דאתיא מא"א רק דכתב עוד דהא דמצרכינן אזהרה משום דאי לאו הכי אין עונשין מן הדין אבל השתא גילוי מילתא בעלמא הוא וצ"ע דק"ו מאן דכר שמי' דהא בגז"ש אתיא ואגז"ש ודאי עונשין וצ"ל דכוונת הר"ן איננה כתירוץ התוספות שנילף בגז"ש מאשת אב אלא בק"ו דמצינו דקיל אשת אב מכלתו דאין לו קרבות למעלה דאם אביו איננה רק שני' מד"ס ואיסור בנו יש לו קרבות למטה דבת בנו ערוה היא. אכן לפ"ז לפי תי' התוס' דמגז"ש אתיא קשה כקושית הר"ן דאזהרה גם כן נילף וי"ל דמלתא דאתיא בגז"ש טרח וכתב לה קרא ועמ"ש התוס' לקמן (ע"ב) בד"ה עונש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף