ערוך לנר/סנהדרין/מה/ב

ערוך לנר סנהדרין מה ב

דף מ"ה ע"ב

בגמרא ושדי לה איהו. הא דנתן טעם למה לא הוי הסקילה בב' עדים ולא למה לא הוי הדחיה כן דהא לענין דחיה לא שייך טעם דתיתי מרזיא י"ל כיון דמצות הכתוב הוא יד העדים תהיה בו בראשונה א"כ יהיה ע"י א' הדחיה וע"י א' הסקילה ואי ידחפו אותו שנים דלמא יהיה הדחיפה ע"י כח הא' דוקא ושמא אותו העד גופא ישליך ג"כ האבן עליו דהא א"א ע"י ב' כי היכי דתיתי מרזיא ולא יעשה ע"י השני כלום לכן נעשה הדחיה ע"י הא' והסקילה ע"י האחר א"נ לא רצה לפרש רק כיון דע"כ צריכים ב' להגביה את האבן למה לא ישליכו ג"כ:

שם א"ש נקטעה יד העדים פטור. יש להסתפק אם לאחר שהוזמו העדים נקטעה ידם אם נאמר כיון דהשתא לא היה נהרג ע"פ עדותם גם הם לא יהרגו או נימא כיון דבשעה שנגמר דינו ע"פ עדותן זממו להרגו ועשיתם לו כאשר זמם קרינן בהו ויש לפשוט ממה שכתב הרמב"ם (פ"כ מה' עדות) שאם לאחר שנגמר דינו נמצא א' מהן קרוב או פסול אינן נעשין זוממין. ע"ש:

שם תרגמה שמואל בהן הן עדיו. לכאורה זה קשה מאוד דאיך אפשר לפרש ופלוני עדיו כן דהול"ל ואנחנו עדיו וי"ל דלכאורה י"ל מאי פריך מהך דכל מקום שיעידהו ב'. לפי מה שפסק הרמב"ם (פי"ד מה' סנהדרין) דברוצח לא נפטר בנקטעה יד העדים כיון דכתיב מות יומת הרי ריבה דלא בעינן קרא כדכתיב וא"כ ה"ה ג"כ גבי עיר הנדחת וכל הנסקלין לפי מ"ש התוספת בד"ה משום א"כ דלמא איירי מתניתן בהך חייבי מיתות דלא מעכב יד העדים וצ"ל דפריך כן דמתניתן סתמא קתני כל מקום כו' ולא חילק בין חייבי מיתות וכעין מ"ש התוס' בד"ה משום והשתא א"ש דתרגמא שמואל אהן הן עדיו פי' דבכה"ג משכחת בכל חייבי מיתות ואתי דינא דמתניתן שפיר בכל חייבי מיתות ומ"מ א"ש דנקט ופלוני ופלוני עדיו לענין נסקלין ונהרגין דלא בעינן בהו יד העדים דוקא:

שם ומי לא בעינן קרא כדכתיב והתנן. עיין במהרש"ל שחתר ליישב פי' קושיא זו להיכי קאי ולפי דעת הרמב"ם הנ"ל כיון דכתיב ברוצח מות יומת בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ולא בעינן קרא כדכתיב גם לענין יד העדים יש לפרש פי' קושיא זו דפריך אמאי דסליק בתירוצו דלכך לא בעינן גבי רוצח קרא כדכתיב כיון דכתיב מות יומת וא"כ ה"ה ג"כ בנסקלין וכמ"ש התוס' דהא כתיב ג"כ בהם מות יומת ולכן פריך ומי לא בעינן קרא כדכתיב היכי דכתיב מות יומת הא גבי בן סורר ומורה שהוא מן הנסקלין וכן גבי עיר הנדחת דכתיב בהו מות יומת ואעפ"כ מצרכינן קרא כדכתיב ולכן א"ש דלא פריך רק מבן סורר ומורה ועיר הנדחת וע"ז מתרץ תנאי היא פי' דפליגי תנאי אי בעינן קרא כדכתיב או לא ובאמת לא דרשינן לענין סורר ומורה ועיר הנדחת מות יומת לרבויא למאן דבעי קרא כדכתיב ולכן בעינן רחוב ושלא יהיו אביו ואמו גדמין ומות יומת לא דרשי דברה תורה כלשון ב"א וכדאמרינן בכמה דוכתי אבל לענין רוצח וגואל הדם שפיר דרשי ועיין מ"ש התוס' רפ"ב דמנחות ורק לענין נסקלין ועיר הנדחת יש איזה טעם להני תנאי דלא דרשי ליה ולכן סברי דלענין סורר ומורה ועיר הנדחת דוקא בעינן מה שכ' בהם. ובזה א"ש מה שיש להקשות לכאורה אהרמב"ם שהביא דין זה דמות יומת בכל מיתה שאתה יכול וכן מה דאתיא מיניה דנקטעה יד העדים חייב ושממיתן אעדות שנגמר דינו בב"ד פלוני כל אלו הדינים לא הביא רק לענין רוצח בה' סנהדרין ולענין גואל הדם שב"ד מעמידין לו גואל (ריש ה' רוצח) ולא הביא דינים הללו לא לענין נסקלין ולא לענין עיר הנדחת. ולפי דברינו א"ש כיון דהוא פסק לענין סורר ומורה ועיר הנדחת כסתם מתניתן דלקמן דלא סברי ע"כ לענין עיר הנדחת ונסקלין כן לכן לא יכול להביא כן והא דדרשינן בגמרא דלקמן לענין נסקלים ובב"מ לענין עיר הנדחת כן היינו אליבא דר' יהודה דהוא ע"כ דריש כן דאל"כ הוי ב' כתובים הב"כ וכמו שכתבו התוס':

שם שאני התם דכולה קרא יתירא. א"ל דלמא כתב כן אלכתחלה דוקא דיהיה כן למצוה בעלמא וכמ"ש רש"י בד"ה הרי זה יהרג די"ל דהא לענין ותפסו אותו אביו ואמו והוציאו אותו לא שייך לכתחלה דמאי דהוי הוי ואף דלענין ואמרו בננו זה וגומר שייך כן למצוה בעלמא שיאמרו כלשון הזה דוקא מ"מ קאמרינן שפיר דכולי קרא דותפשו יתירא הוא וכיון דהוא לדרשה אתיא לענין עכוב גם לענין פסוק שני דואמרו אל זקני עירו אמרינן כן אף דלענין קרא זה לא הוי הוכחה למדרש לענין דיעבד:

שם אבל דכ"ע בעינן קרא כדכתיב. א"ל מנ"ל דר"ע סובר כן דהא כיון דסבר דרחוב דהשתא נמי כדמעיקרא דמי א"כ נוכל לעשות לה רחוב וכלכתחלה דמי דכ"ע מודו דבעינן כנ"ל די"ל דלכתחלה לא מקרי אלא כשהיה לה רחוב אבל כשאין לה אף שנוכל לעשות מ"מ מקרי דיעבד:

שם תנאי היא. ק"ק דלמ"ד לא בעינן קרא כדכתיב א"כ ל"ל מות יומת גבי רוצח וגואל הדם הא בלא"ה ג"כ ידעינן דאתה ממיתו בכל המיתות כיון דלא בעינן קרא כדכתיב ועוד דכי ס"ד דלמ"ד הכי בכל חייבי המיתות יהיה הדין דאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול דזה לא נזכר בשום מקום ועוד דא"כ קושית התוס' בד"ה משום מסוגיא דפרק הנשרפים במקומה עומדת דלא שייך תירוצם דדייק מדקתני כל חייבי מיתות דאכתי מנ"ל לדייק כן דלמא אתיא מתניתן כמ"ד דלא בעינן קרא כדכתיב ובאמת בכל חייבי מיתות הדין כן אכן י"ל דחדא מתורץ באידך דלכך באמת בין ברוצח בין בגואל הדם כתיב בקרא כן שלא לצורך להורות לנו דדוקא באלו כן ולא בשאר חייבי מיתות. ובזה מתורץ מה שהעירו התוס' דלמ"ד ב' כתובים הב"כ מלמדין מנ"ל למעט שאר חייבי מיתות ולפ"ז א"ש דהא ג' כתובים גם הוא סבר דאין מלמדין והיינו משום דב' פעמים ודאי לא כתב קרא בכדי וא"כ י"ל דסובר דלא בעינן קרא כדכתיב והוי לדידיה הך ב' כתובים כמו ג' כתובים בעלמא כיון דתרתי מיותרין הן. עוד י"ל בזה דהנה התוס' בד"ה אין לו בוהן הקשו ויש תימא היכי דייק כו' ואפשר י"ל ע"פ מה דאמרינן במנחות (דף ה' ע"א) דתהיה לא קאי אשחיטה משום דלאו עבודה היא ע"ש אלמא דלא קאי אלא אתורת טהרה שיעשה הכהן א"כ אם אין לו בוהן ואוזן אין העכוב אצל הכהן אלא אצלו דהרי הכהן עשה לטהרתו כל מה שיוכל לעשות וי"ל דתהיה לא קאי על זה כמו שלא קאי על שחיטה כן י"ל לכאורה. אכן הא קשיא מאי פריך אשמואל ממות יומת המכה דלמא טעמא דשמואל לאו משום דבעינן קרא כדכתיב לחוד אלא משום דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה ותהיה משמע עכובא דהרי בכ"מ דרשינן תהיה לעכובא אכן י"ל דמ"מ פריך שפיר דהא גבי רוצח כתיב ג"כ רוצח הוא והוא משמע ג"כ עכובא כדדרשינן בזבחים (דף ז' ע"ב) ובשאר דוכתי וע"ז מביא ג"כ מגואל הדם דשם כתיב ג"כ גואל הדם הוא ימית דמשמע ג"כ עכובא. וא"ל דא"כ לא לכתוב הוא ולא בעינן מות יומת ואנו יודעים ג"כ דמיתתן בכל דבר כיון דלא כתיב עכובא לא בעינן קרא כדכתיב דזה אינו דא"כ ה"א בכל חייבי מיתות הדין כן לכן כתיב הוא ברוצח וגואל הדם ומות יומת כי היכי דלהוי ב' כתובים הב"כ אבל לפ"ז מוכח דהיכא דלא כתיב עכובא לא בעינן קרא כדכתיב דאל"כ אכתי יקשה לא לכתוב הוא ולא בעי מות יומת וע"ז מקשה ומי לא בעינן קרא כדכתיב פי' גם בלא עכובא והא בבן סורר ומורה ועיר הנדחת מעכב אף דלא כתיב עכובא וע"ז מתרץ תנאי היא היינו היכא דלא כתיב עכובא אבל היכא דכתיב עכוב ודאי לכ"ע מעכב ולכן א"ש דבעינן מות יומת גם למ"ד דלא בעינן קרא כדכתיב כיון דכתיב הוא וגם א"ש מה שקשה עוד כיון דלפי תירוץ הגמרא לכאורה שמואל כתנאי אמרה למילתיה א"כ מי דחיק ליה לתרץ אקושיא ממתניתן דפלוני ופלוני עדיו דבהן הן עדיו איירי לימא דמתניתן אתיא כמ"ד דלא בעינן קרא ואנא דאמרי כסתם מתניתן דלקמן דבעינן קרא כדכתיב אכן לפי דברינו א"ש דבהא דשמואל כ"ע מודו כיון דכתיב תהיה לעכובא:

שם במתניתן א"ל ר"א והא שמעון בן שטח תלה. ק"ק למה לא פריך לרבנן כן אדין קמייתא דאמרו דאין נתלה אלא מגדף ועע"ז דהא הני נשים משום מכשפות דנו אותן כמ"ש רש"י לעיל ולקמן בשמעתין ואעפ"כ תלו אותן וכ"ת דבאמת על שניהם השיב רק נטר להו לרבנן עד לבסוף להשיב על שניהם אין משמעות הלשון כך דאל"כ הו"ל לומר והלא שב"ש תלה נשים מכשפות באשקלון וי"ל דמזה לא היה יכול להקשות דהי' אפשר לומר דתרתי הוי בהו כישוף וע"ז או מגדף ומשום ע"ז תלאם ולכן מקשה דוקא מהא דתלה נשים ועיין לקמן (דף מ"ו) עוד יישוב לזה:

שם תלה נשים באשקלון. לא מצאתי הכרע אי ע"י תליה המית אותן או שסקלן כדינם ואח"כ תלאן. והנה אף שבכ"מ לא כתוב רק תלאן במתניתן כאן וברש"י לעיל (דף מ"ד ע"ב) וכן ברמב"ם מכ"מ נלענ"ד שבתחלה סקלם דאל"כ למה להו לרבנן להוכיח שהוראת שעה היתה מיתתן מדדנו ב' ביום א' תיפוק ליה דדנו במיתה שאינה מד' מיתות אך דיש להשיב ע"ז דכיון דלא היו יכולים להורידן לארץ משום שלא יעשו כישוף ויברחו דלכך היו הבחורים צריכים להגביה כולן כא' כמו שמשמע מדברי רש"י לעיל א"נ אין זה הוראת שעה דבכל חייבי מיתות הדין כן דאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו דממיתו בכל מיתה שאתה יכול ע"י עדים כמש"כ הרמב"ם (פי"ד מה' סנהדרין) והכא ע"כ היו עדים והתראה דאל"כ אין לך הוראת שעה גדול מזה ועוד דא"כ למה היה שמעון ב"ש נידון בגיהנם אם לא היה דונן כמ"ש רש"י לעיל הא לא היה להם דין מיתה אבל כפי הנראה מרמב"ם (ה' סנהדרין פ' כ"ד) לא הי' בהנשים עדים והתראה כראוי ע"ש אכן לפ"ז קשה מלשון אין דנין שנים ביום א' ועיין בירושלמי ששם משמע שע"י תלי' הרגו אותן וזה כאשר אמרנו שלא היה אפשר לדונם בסקילה:

שם ברש"י ד"ה יד העדים. דזו היא יד שלהם. מתוך פי' זה משמע דאף שהם גדמין מ"מ הם ימיתו אותו אכן לא כן דעת הרמב"ם (פט"ו מה' סנהדרין) דפסק שם דאחרים הורגין אותו. ולכאורה יש קצת ראיה לפי' רש"י דלשיטת הרמב"ם מאי פריך מפלוני ופלוני עדיו דלמא איירי שאומרים על העדים שהם גדמין אע"כ דגם אז צריכין שימיתו אותו העדים:

שם ד"ה ואין דנין. ודן את כולן ביום א' מפני קרוביהם שלא יתקשרו להצילן עכ"ל. אי משום הך טעמא תלאן לכולן ביום א' אינו מביא לכאורה ראיה דהי' תלייתן משום פרסום ולא הבנתי למה לא פירש רש"י בקיצור דתלאן לכולן ביום שיהיה יותר פרסום כשתולין כולן כאחד משיתלו אותן א' א' ולכן שפיר מייתי רבנן ראיה דכל תלייתן היתה משום פרסום מדתלאום כולם כא' דהוי ג"כ משום פרסום:

שם בתוספת ד"ה משום דהוי. וי"ל דדייק מדקתני כל חייבי מיתות. לפי מה שכתבו במכות (דף כ' ע"א) דמיתה שהיא מד' מיתות גם בשאר חייבי מיתות דנין ע"ש נסתר תירוץ זה. ולפי מש"כ הרמב"ם (פי"ד מה' סנהדרין) דע"י עדים ממיתין בכל המיתות שאתה יכול גם בשאר חייבי מיתות קושייתם שם בלאו תירוצם מתורץ שפיר וא"כ יש לומר דראיית הרמב"ם לפסוק כן הוא מן התוספתא שהביאו שם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף