ערוך לנר/סנהדרין/לב/א

ערוך לנר סנהדרין לב א

פרק רביעי דף ל"ב ע"א

במתניתן הטומאות והטהרות. צ"ב למה חשיב טומאות וטהרות דוקא בבבא זו גבי ד"מ ולא בבבות הקודמות:

שם ברש"י ד"ה ודיני נפשות מטין. וכש"כ שאר דיני ממונות. הר"ן הקשה דאיך אפשר לאוקמא כלל בד"מ דהא לא משכחת לעולם הטיה לשנים דאי דג' מסכימין לדעת א' או דמטין עפ"י אחד כיון דג' דיינים מן התורה הוא. ולפענ"ד לא זכיתי להבין קושיתו דא"כ גם לגבי דנ"פ לא משכחת כלל שיהיה הטיה ע"פ שנים דהא כ"ג בעינן. אכן באמת כבר הקשה כן בגמרא לעיל (דף י"ז ע"א) ותירץ ר' אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין ודברי הכל כו' עיין שם וזה שייך ג"כ לענין ד"מ דהא גם גבי מוסיפין כדאמרינן לעיל (דף כ"ט ע"א) ולכן שפיר הוצרך רש"י לטעמא דשפיר הוי מצינן לאוקמא לא תהיה אחרי רבים גם לענין ד"מ. והמהרש"א הקשה על תירוץ רש"י תיפוק ליה דבד"מ לא משכחת זכות וחובה כלל דזכות לזה הוא חוב לזה. וכמ"ש התוס' לעיל בפ"ק ובזה י"ל כיון דודאי דלענין שוה"נ שפיר מצרכינן קרא דלא תטה דשם הוא רק חוב ולא זכות ולכן כיון דבלא"ה מצרכינן קרא דלא תטה כתב רש"י אשאר דיני ממונות הטעם היותר פשוט דאטעם דמה שהוא חוב לזה הוא זכות לזה אכתי הייתי יכול להשיב ע"פ מש"כ הר"ן בסוגין ובשלמא נמי בד"מ דהכל מלמדין זכות כו' ואעפ"י שזכותו של נתבע יותר חשוב שהוא המחזיק והמוציא מחבירו עליו הראיה מ"מ לא עדיף כולי האי שלא יוכלו ללמוד זכות וחובה לאיזו שירצה עכ"ל. הרי שיש סברא לחלק גם בד"מ לענין זכות וחובה וא"כ שפיר הייתי יכול לאוקמא קרא דלרעות אד"מ שלא לחייב הנתבע ע"פ הטיית א' וקרא דאחרי רבים להטות לבטל תביעת התובע ולפטור הנתבע ע"פ א' ולכן כתב רש"י הטעם היותר מבואר דכ"ש הוא משוה"נ:

שם ד"ה חיישינן שמא אחרוהו. וההיא עצה טובה קמ"ל. עיין במהרש"א שפי' לידי חשש הזמה דהא הזמה ליכא שמא אחרוהו וכתבוהו. ולענד"נ לפרש דודאי הזמה ממש משכחת ע"פ מש"כ הרמב"ם (פ"ט מה' עדות) שהיכי שאמרו העדים בפי' לא אחרנו וכתבוהו והוזמו דין עדים זוממין יש להם א"כ שפיר שייך חשש שמא ישאלום אם אחרוהו וכתבוהו במקום א' או אחר זמן הכתוב בשטר והם לא ירעו לדבורם קמא ויאמרו לא ואח"כ יזומו. וא"ל א"כ מאי פריך בש"ס ואי ס"ד בעינן דו"ח כו' דהא איכא נפ"מ היכא דאמרו עדים שלא אחרוהו דמ"מ אי חיישינן להכחשה דבדיקה גם בלא טענו העדים שלא אחרוהו לא הוי לן ליחוש לזה ואדרבה מזה ראיה לדעת הרמב"ם מדפריך בגמרא ואי ס"ד כו' היכי חיישינן ולא פריך בקיצור למאי נפ"מ כלל בדו"ח דגם אי הוכחשו או הוזמו יש לנו לומר שמא אחרוהו אלא ע"כ היכי דאמרי העדים בפי' לא חיישינן שמא אחרוהו ולכן שפיר נפקא מינה היכי דהעידו על פה ולא ע"י שטר או שאמרו בפי' שלא אחרו לכתוב השטר:

שם בא"ד. שלא יביאוהו לידי הזמה. לפי מה שפי' התוס' בגיטין (דף פ') שם דמהיני לשילי יכולים לבוא ביום א' לא שייך בזה חשש הזמה וצ"ל דעצה טובה הוא שלא ישקרו:

שם ד"ה דלא שכיחי אינשי. דלא מרעי לשטרייהו שהכל מרננין אחריו. לכאורה צ"ב דלמה לא ניחוש דלמא המלוה היתה באמת בשנת השמטה וא"כ למה לא נאמר שמא אחרוהו דמה היה להם לעשות דגם אי יכתבו יום ההלואה באמת ג"כ הוא בשנת השמטה וג"כ איכא רנון ואי יכתבו יום שקודם שנת השמטה מתיראים שמא ישמע בב"ד דשטר מוקדם הוא ויפסידו אותו ממנו ולכן נראה דהפי' הוא דלא מרעי לשטרייהו לכתוב מאוחר כיון דבלא"ה איכא רינון על שטר זה משום הלואה דשמטה לכן אין מוסיפין עוד ריעותא שלא לכתוב יום הלואה באמת:

שם בתוספת ד"ה אחד דיני ממונות. אע"ג דשוין בחקירה. ועיין לעיל (דף ב' ע"ב) דהניחו התוס' (שם בד"ה דברי הכל) קושיא זו בצ"ע. ונלענ"ד לתרץ דלכאורה קשה דלפי מה שהוכיחו שם דלר"א ור"י אתי משפט א' יהיה לכם גם להשוות דיני ממונות להדדי א"כ ל"ל למילף הכא במתניתן דיני ממונות מדיני נפשות תיפוק ליה דבד"מ גופא כתיב דרישה וחקירה גבי עדים זוממין דממון כמש"כ התוס' לעיל (דף ג' סע"א) בד"ה שנאמר וכיון דידעינן כן בחד דין ממון ילפינן כולהו ממשפט א' יהיה לכם. ועוד קשה אי משפט א' קאי ג"כ להשוות הדינים גופא להדדי ל"ל לקמן (דף מ' ע"ב) למילף נחנקין בק"ו וכן נשרפים תיפוק ליה ממשפט א' דהוקשו כל דיני נפשות להדדי. ונלענ"ד דודאי דמשפט א' אתי ג"כ להשוות דינים גופייהו והיינו אי מצינו דין א' גבי א' מדיני ממונות ודין זה נוהג בכל דיני נפשות בזה אמרינן שפיר משפט א' יהיה לכם דכמו דלא חלקת בדין זה בין א' מדיני נפשות לאחרינא אלא נוהג בכולהו כמו כן לא תחלוק בין א' מדיני ממונות לאחרינא ונוהג ג"כ בכולהו וזהו הדמיון שכתבו התוס' לעיל לר' אבהו ור"י לענין דבעינן ג' מומחין דכמו דלא חלקת בדיני נפשות דבכולהו בעינן לפחות כ"ג מומחין כמו כן לא תחלוק בד"מ וכמו דגלה התורה דבעינן ג' מומחין גבי גזילות וחבלות כמו כן בעינן בכולהו וזהו הדמיון ג"כ לענין דרישה וחקירה כמו דבעינן דו"ח בכל דנ"פ ולא תחלוק בין אותן דכתיב בהו לאותן דלא כתיב בהו כמו כן לא תחלוק בד"מ וא"כ לא אתיא משפט א' אלא להורות דכמו דכל דנ"פ יש להם דין א' כן כל ד"מ אבל לא שילפינן דנ"פ או ד"מ מהדדי וגם לא שילפינן אחד מאידך לענין דבר שלא הוזכר אצלו כלל ובזה מתורצים קושיות הנ"ל גם מה שהקשו התוס' עוד לעיל בד"ה דברי הכל דלר"א ור"י גז"ש דהיטב ל"ל. עיין שם:

שם בא"ד. לענין מילי דתלו בזכות וחובה. עיין בר"ן שהקשה על זה דאכתי נילף הא דמתחילין מן הצד לענין ד"מ. ולפענ"ד לק"מ דזה תלוי ג"כ בזכות וחובה לפי מה שכתב רש"י לקמן (דף ל"ו ע"א) בד"ה לא תענה הלכך לא מתחילינן מיניה דלמא חזי ליה חובה ולא פלגינן עליה עכ"ל. הרי דלא חיישינן רק דלמא יסכימו עמו לחובה ולא משום שמא יסכימו עמו ולא ידונו לפי דעתם ואנן דעתם בעינן וכיון דאין הטעם רק שמא יסכימו לחובה א"כ הטעם דחיישינן לזה הוא משום והצילו העדה וזה לא שייך בד"מ:

שם ד"ה חיישינן. וא"ת מאי איריא משום דאחרוהו. ופי' מהרש"א דקושיתם היא דע"כ הברייתא דקאמר שמא אחרוהו לא כוונה לזה דא"כ מאי רבותא משמיטה ע"ש. אך דלפ"ז אכתי יקשה דלמא לכך לא קאמר הברייתא הכי לאשמעינן דאפילו בשמיטה חיישינן שמא אחרוהו ואי הוי נקיט בכה"ג שהקשו התוס' לא הוי שביעית רבותא כלל אכן י"ל דזה באמת קושית התוס' כיון דג"כ ס"ל דהוי בכה"ג והשטר כשר א"כ מאי רבותא דשביעית דגם אי לא הוי חיישינן לשמא אחרוהו מ"מ הוי כשר דשמא נעשה בכה"ג שהקשו התוס'. ומה שהקשו התוס' על רש"י כתבתי יישוב לשיטתו בחידושי לר"ה דף ב'. עיין שם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף