ערוך לנר/סנהדרין/יח/ב

ערוך לנר סנהדרין יח ב

פרק שני

דף י"ח ע"ב

בגמרא אימא לא ליגלי קמ"ל. לכאורה יש להבין לפי מה דאמרינן בברכות (דף כ"ב) דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו דכתיב ידיכם דמים מלאו והיינו אפילו בשוגג כמבואר בש"ע א"ח (סי' קכ"ח) וכש"כ דפסול לעבודה דמי ס"ד דכה"ג יעמוד ביה"כ לפני ולפנים ולא יוכשר לישא כפיו וכיון דכן ע"כ צריך למנות כה"ג אחר במקומו של זה ואיך ס"ד דלא ליגלי הא אם אחר כך נתמנה כה"ג אחר במקומו יהא ראוי ליצא במיתתו ויהיה לו תקנה בחזרה אע"כ יהיה מוכח כדעת הריטב"א במכות שם דפליג אשיטת התוספת דכאן בד"ה אינו יוצא ואשיטת רש"י שם וסובר דגם אם מינו אחר קודם שנגמר דינו אינו יוצא במיתתו. וי"ל דה"א דב"ד יתנו וישאו בדינו תיכף וכיון דעתה אין לו תקנה בחזרה בעוד שלא נתמנה כה"ג אחר יפטרו אותו מגלות וא"כ אף שאח"כ יתמנה כה"ג ויהיה לו תקנה בחזרה מ"מ יפטר מגלות כיון שכבר יצא זכאי מב"ד לכך קמ"ל דגם באין לו תקנה בחזרה גולה. ועיין במ"ל סוף ה' ביאת מקדש אי כהן שהרג כשר לעבודה:

שם אם עבר על עשה ול"ת. האי עשה לכאורה קשה דמה עונש ב"ד שייך לענין עשה ואף אם תאמר לענין שמכין אותו עד שתצא נפשו היינו לענין שיקיים אותה בעוד שיש בידו לקיים אבל בברייתא דקתני אם עבר לא שייך עונש גבי עשה וצ"ל דאגב ל"ת נקט נמי עשה:

שם כהדיוט לכל דבריו פשיטא. לכאורה הוי מצי למימר דאצטריך לר' ישמעאל דיליף לעיל (דף י' ע"א) מלקות מדיני נפשות דליהוי בכ"ג וא"כ ה"א דבכה"ג דדיני נפשות שלו בע"א גם במלקות ע"א בעינן לכן קמ"ל בברייתא דאינו רק בכ"ג כבהדיוט והא דלא קאמר כן משום דרצה לאוקמא ברייתא אפילו כרבנן. או אפשר דלר' ישמעאל באמת ע"א בעינן לענין מלקות כיון דיליף לעיל בגז"ש מלקות מדנ"פ:

שם מעיד למלך. הרמב"ם ה' כלי מקדש פסק כן דמעיד למלך ישראל והכ"מ הקשה עליו דהרי זה נגד מסקנת הסוגיא דהכא ע"ש שנדחק בישובו. ולענ"ד לק"מ שהרי על מה דמקשה הכא על תירוץ זה והתנן לא דן ולא דנין אותו הקשו התוס' דלמא מיירי במלכי ב"ד דדן ודנין אותו ותרצו דמתניתן איירי במלכי ישראל והרי ידוע דהרמב"ם לא מביא דינים רק שיתנהגו לעתיד כשיבוא משיח צדקנו ולעתיד ניבא הנביא שלא יהיו עוד ב' ממלכות כ"א מלכים מבית דוד וכיון שדן ודנין אותם שפיר כתב הרמב"ם דמעיד למלך. ומה שכתב הרמב"ם מעיד למלך ישראל כוונתו ע"כ המלך שימלוך על ישראל שהרי לע"ל לא יהיה רק מלך מבית דוד:

שם חולץ וחולצין קא פסיק ותני כו'. מה שי"ל בסוגיא זו ובפרט בדברי הר"ן כתבתי בספרי ע"ל יבמות דף כ':

שם ברש"י ד"ה והא לא דנין אותו. מאי סהדותא בעי. ק' הא דלא פירש בקיצור דקושית הגמרא מולא מעידין אותו משום דהא י"ל כיון דהטעם דאין מעידין אותו משום כבודו של מלך א"כ זה לא שייך רק כשמעיד נגדו דבזה פוגם כבודו וכן משמע לשון מעידין אותו אבל שפיר היה יכול לומר דמעיד דמתניתן מיירי שמעיד לטובת המלך דכן פירש ג"כ רש"י בדבור הקדום וכה"ג יודע לו עדות עכ"ל דמשמע לו לטובתו לכן פירש דהקושיא היא מאין דנין אותו ולכן אפילו עדות של טובה אינו צריך:

שם בתוס' ד"ה מעיד. ה"מ ממונא אבל במידי דאיסורא לא. הכי אמרינן שם בברכות (דף י"ט) דליכא למילף כלאים מוהתעלמות דאסורא מממונא לא ילפינן. אכן קשה לכאורה דהא שם מקשה ג"כ דנילף מולאחותו ומתרץ שב ואל תעשה שאני וכלאים קום ועשה הוא ע"ש וא"כ שלא להעיד דשב ואל תעשה הוא שפיר יש לילף מולאחותו. וי"ל לפי מה שכתבו התוס' בב"מ (דף ל' ע"ב) דכבוד הבריות דמת מצוה גדול מהא דוהתעלמת ורק הא דכלאים שוה לו ע"ש א"כ דוקא לענין כלאים מקשה התם ולגמר מיניה אבל לענין מעיד ליכא למילף ממת מצוה ורק מוהתעלמת יש ללמוד כן דלא שוה בענין כבוד הבריות וע"ז שפיר הקשו התוספת דאיסורא מממונא לא ילפינן ואפשר דלזה כוונו התוספת בתיבת כדפריש':

שם ד"ה והא אין מושיבין מלך. וי"ל דהא דאין מלך דן ה"מ לבדו. ולקמן (דף י"ט ע"א) בד"ה אבל מלכי ב"ד כתבו התוס' דהא דאין מושיבין מלך היינו דוקא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות מושיבין ולפ"ז בדיני ממונות לדון עם אחרים גם מלך ישראל דן דהא לא משום לא דן איכא ולא משום אין מושיבין איכא וא"כ י"ל לכאורה מי דחק הגמרא למימר מקבלי ניהלי' לסהדותא קאי הוא ואזיל לימא דאיירי בדיני ממונות והמלך גופא דן עמהם. וי"ל עפ"מ שכתב רש"י וכן סברו גם התוס' דגם לפי מה שמתרץ אלא מעיד בפני מלך איירי ג"כ בבן מלך וטעמם נראה כיון דבגמרא קאמר דהמלך בא משום יקרא דכה"ג לדון שיעיד כה"ג בפניו אבל אי לאו משום יקרא דמלך גם כה"ג אינו צריך להעיד א"כ למה בא מלך כלל לא יבא הוא ולא יוצרך הכה"ג לבא לכן פירשו דאיירי בבן מלך והמלך רצה להוציא משפט בנו לאור לכן בא בשביל כבוד הכה"ג שיבא גם הוא להעיד ולכן צריך הגמרא ג"כ לומר דקאי הוא ואזיל דהא ל אין לו לדון בדין בנו:

שם בא"ד. ובהכי ניחא דלא פריך. גם קושיתם ועוד מה קמ"ל מתניתן היא הנ"ל בהכי ניחא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף