ערוך לנר/יבמות/קכב/ב

ערוך לנר יבמות קכב ב

דף קכ"ב ע"ב

בגמרא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה. הרמב"ם (סוף ה' גירושין) כתב הטעם דאין בודקין בדרישה וחקירה משום דבמקום עגון הקילו וכבר הקשה הרשב"א בשמעתין דהיא נגד גמרא דילן דקאמרי הטעם דכדיני ממונות דמי, ומלבד זה עוד יש להקשות דהרמב"ם פתח בהטעם דמלתא דעבידא לאגלויי' לא משקרי ומסיים בהטעם כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות ע"ש גם הראב"ד שם השיגו וכתב עוד טעם אחר דהיא גופא דייקא ומנסבי, והנה השגת הראב"ד גם קושיתנו אפשר ליישב בפשטות דלכאורה יש להבין דלעיל (פ"ח.) מסקינן בגמרא דטעמא דעד א' נאמן באשה דמשום עיגונא הקילו רבנן ולעיל (צ"ג:) לענין עד א' ביבמה וכן לעיל (דף קט"ו) לענין עד א' במלחמה (דף קט"ז) לענין עד א' בקטטה מבעיא אי טעמא דע"א מהימן הוא משום דהיא גופא דייקא ומנסבי או משום דמלתא דעבידא לאגלויי' לא משקרי ולא נזכר כלל מטעמא דמסיק לעיל דמשום עגונא הקילו, אבל פשוט דזה א"ש דלעולם טעמא דהקילו היא משום עגונא דאי לאו משום עגונא לא האמינו עד אחד אפילו במלתא דעבידא לאגלויי' וגם במקום דהיא דייקא ומנסבא וגם משום עגונא לחוד ליכא להתיר אי לאו משום דאיכא טעמא דמלתא דעבידא לאגלויי' או דהיא גופא דייקא ומנסבי והיינו מה דאבעיא בגמרא הא דהתירו משום עגונא אי סמכו אטעם דדייקא או דמלתא דעבידי לאגלויי', והנה כפי מה שהוכיח הרי"ף בעד א' במלחמה וכן בע"א ביבמה ובעד א' בקטטה לפסוק דנאמן וכוותי' פסק גם הרמב"ם א"כ ע"כ הטעם דע"א נאמן הוא משום דמלתא דעבידא לאגלויי' היא וכמו שביאר הרמב"ם גופא ולכן כתב הטעם דהאמינו ע"א משום דעבידא לאגלויי' וסיים שפיר גם בטעם עגונא אבל הטעם דהיא גופא דייקי ומנסבי השמיט כיון דגם לענין האבעיות הנ"ל לא פסק כטעם זה:

אכן עדיין נשאר לנו לבאר למה השמיט הרמב"ם טעם הגמרא דכדיני ממונות דמי, ונלענ"ד דהנה הרמב"ן בשמעתין כתב וז"ל הא דתניא בודקין עדי נשים יש מפרשים דהא נמי קודם שהוחזקו עכ"ל ולא ביאר מה הוקשה להי"מ ומה רצו לתרץ בזה, אבל נלענ"ד דהנה לכאורה קשה למ"ד דבדיני ממונות דמי מ"ש דוקא דרישה וחקירה דנקט ולא ג"כ ב' עדים כשרים וג' דיינים כמו בדיני ממונות דבשלמא למ"ד כדיני נפשות דמי ל"ק דליבעי כ"ג כמו בדנ"פ דזה אינו דרק להרוג את הנפש בעינן כהאי גוונא משום ושפטו העדה אבל כאן דלא הוי אלא היתר דבר שחייבין עליו מיתה לא בעינן כן אבל מה דשייך לענין עדות דהוא לחזק את הדבר עצמו ולאמתו שפיר ניבעי דהיינו ב' עדים וג' דיינים שיודעים לחקור ולדון, וכן קשה לפי מה דאמרינן לעיל (ק"ד:) דמר סבר מקשינן ריבים לנגעים וכו' ע"ש שפירש רש"י וחליצה דין הוא דגובה כתובתה עכ"ל, והשתא כיון דאמרינן הכא דכדיני ממונות דמי ניבעי היתר אשה ע"י ב"ד ביום דוקא ולא בלילה ולא נזכר בשום מקום מזה ומ"ש דרק לענין דרישה וחקירה שקלינן וטרינן בגמרא אי הוי כדיני נפשות או כד"מ, ונראה דזה הי' קשה להי"מ ולכן פירשו דשקלי וטרי' דהכא אינו א לא קודם שהוחזקו לישא ע"פ ע"א והיינו ע"פ מה ששמעתי להקשות אפי' רש"י דלכך חליצה חשיב דין וצריך יום דוקא משום דגובה כתובתה דא"כ גט נמי ניבעי ביום מהאי טעמא גופא דגובה כתובתה ט"י גט ולענין גט ביום לא נזכר טעם זה ותירץ דבגט כיון דלא בעי ב"ד אין זה דין וכיון דלא גובה כתובתה ע"פ מעשה ב"ד לא דמי לד"מ אבל חליצה דצריך ב"ד א"כ גובה כתובתה ע"פ מעשה ב"ד ודמי לד"מ וא"כ הא דדמינן הכא לד"מ היינו אי צריך התרת אשת איש לעלמא ע"י דין גמור דהיינו ע"י ב"ד וב' עדים כשרים ולכן הי' צריך ג"כ דרישה וחקירה אי לאו דבד"מ ליכא דרישה וחקירה אבל אי אמרינן דאפילו עבד ושפחה נאמנים א"כ לא הוי דין ולא דמי לד"מ כלל ולא צריך לא ב"ד וגם לא דין ביום ולכן אמרינן לעיל (פ"ז:) נשאת שלא ברשות דהיינו שלא ברשות ב"ד וכיון דבגמרא מפרש דמאן דלא בעי דרישה וחקירה הוי משום דדמי לד"מ ואידך מדמי לדנ"פ כיון דקרי לי' דין היינו ע"כ קודם שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א דאז הוי צריך שני עדים והוי שפיר דין ובאמת הי' צריך ג"כ אז ב"ד וביום דוקא אבל לאחר שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א והיינו משום עגונה וכנ"ל א"כ ליכא עוד דין ולא משום דדמי לד"מ ל"צ דרישה וחקירה אלא משום דליכא עדות כלל ורק משום עגונה התירוה להנשא וכיון דליכא דין א"כ ל"צ ג"כ ב"ד ולא דין ביום וזהו דעת הי"מ שהביא הרמב"ן דכל הסוגיא אינו רק קודם שהוחזקו אבל הרמב"ם דפסק דעבד ושפחה נאמנים דמשום עגונה הקילו א"כ מהאי טעמא גופא ל"צ דרישה וחקירה דליכא עדות כיון דמשום עגונה הקילו להכשיר לעדות זה אותם שפסולים לעדיות אחרות, וזה מש"כ הרמב"ם דלא בעינן דרישה וחקירה משום דבעגונה הקילו ודעת הרמב"ם היא לפ"ז דעת הי"מ שהביא הרמב"ן ז"ל:

ת"ח מרבים שלום בעולם. במהרש"א ח"א נתן טעם איך שייך זה לסוף מסכתא זו, והנה בפשטות י"ל ע"פ מה שכתבתי לעיל (דף ק"ט) אהא דקתני בר קפרא דידבק אדם בחליצה ובהבאת שלום דה"ק דאף דע"י חליצה באים לידי קטטה משא"כ יבום דאיכא שלום וה"א דידבוק יותר ביבום קמ"ל דלעולם ידבוק בחליצה ואעפ"כ ידבוק בהבאת שלו' ג"כ דמה שידבוק בחליצה אינו מפני ששלו' לא נחשב לכלום אלא משום שמא לא יתכוון לשם מצוה כאבא שאול ע"ש, אכן אם יהיו הכל תלמידי חכמים שיודעים דבאינו מייבם לשם מצוה הוי כפוגע באשת אח שלא במקום מצוה אז הי' יותר מצוה ביבום כמו שהי' באמת לעת משנה ראשונה שהיו מכוונים לשם מצוה כדאמרינן לעיל (ל"ט:) וכיון דעיקר המסכתא מיירי מדיני חליצה ויבום לכן מסיים במאמר דת"ח מרבים שלום בעולם דפי' דאף דידבק בחליצה דליכא שלום היינו דוקא משום דאין הכל ת"ח שמכווני' לשם מצו' ולכן עשו תקנה השוה לכל דידבוק בחליצ' אבל אם כל העולם היו ת"ח אז יהי' יבום מעולה יותר דאיכא שלום וזהו ת"ח מרבים שלום בעולם, ומייתי על זה קרא דכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך פי' אם היו כל בניך למודי ד' שיודעים כל דיני ד' ועובדים לשמו אז רב שלו' בניך דיהי' ויבום דאיכא שלום ובזה הוי סוף המסכת מעין פתיחתה, דלעיל (ג'.) פריך ליתני מן היבום ומן החליצה א"נ מן החליצה לחוד ומתרץ דקמ"ל כאבא שאול דחליצה קודם ובזה קאמר דהשתא דאין כולם למודי ד' אני שונה ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצ"ל מן החליצה ומן היבום דחליצה קודם כאבא שאול אבל כשיהיו כל בניך למודי ד' אז רב שלום בניך דיהי' יבום קודם והוי זה על דרך שאמרו אשריך כלום שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה:

והנה המהרש"א ביאר הך ת"ח מרבים שלו' בעולם דמייתי הכא משום דהחכמים התירו משום עגונא שתנשא בעד א' שהעיד שמת בעלה דעי"ז באה לידי שלום כשתנשא ולא תשאר עגונה אכן בביאור סוף המאמר נדחק קצת, ונלענ"ד דהנה פתח ת"ח מרבים שלו' והלשון מרבים צ"ב דהל"ל מביאים שלום לעולם אכן זה מתרץ בפסוק אחר שלום רב לאוהבי תורתך פי' דלא די דהת"ח מביא שלום על עצמו ע"י למודו ועל אחרים ע"י הוראתו כמו הכא גבי עגונה אלא עוד נוסף בזה שגורם גם לאחרים שבאים לידי שלום דהיינו העשירים שאינם עצמם בני תורה אבל מחזיקים ללומדי תורה גם להם יש שלו' שכר לפעולתם, וזה מרבים שלו' שע"י למודם זוכים גם העשירים שאינם בעצמם למודי ד' אבל הם אוהבי תורה לשלו', וזהו דקאמר שלו' רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול יהי שלו' בחילך שלוה בארמנותיך משום דעתה מדבר מהעשירים שלהם חיל דהיינו עושר וגם ארמונות אכן עתה ישאל השואל מה תועלת השלום כ"כ דחושב אותו לדבר מעולה הלא אפשר להתענג על ד' ולעסוק בתורה ובמצות כל אחד לעצמו גם אם לא יהי' לו שלום והתאחדות עם אחרים על זה משיב דלענין ג' דברים השלו' מעולה מאוד עד שראוי הוא להנתן לשכר ללומדי ואוהבי תורה הראשון למען אחי וריעי אדברה נא שלו' בך דאף אם הוא לעצמו יכול לבא לתכלית האושר מבלי שיצטרך לאחרים מכ"מ אחרים צריכים לו ואם יתפרד לעצמו לא יהי' למושיע לאותם שהם אחיו ורעיו וא"כ גדול זכותו ע"י השלו' שמצדיק את הרבים כמש"כ רבינו יונה דע"י השלו' מקיימים ישראל את התורה, והשני למען בית אלקינו אבקשה טוב לך דאמרי' בפ"ק דיומא דבית שני לא נחרב אלא מטעם שנאת חנם וכל דור שאין ביהמ"ק נבנה בימיו כאלו נחרב בימיו וא"כ צריך להרחיק מאוד שנאת אחים אם ירצה שיבנה ביהמ"ק וזה עושה אם יחזיק בקצה האחר שהוא השלו' וזהו למען בית ד' אלדינו אבקשה טוב לך, וטעם ג' אמר ד' עוז לעמו יתן וגו' ע"פ מה דאמרינן (סוף עוקצין) אמר רשב"א לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלו', ויש להבין מהו הלשון כלי מחזיק ברכה, ונ"ל דידוע מה שאמרו רז"ל דרמ"ח מצות ע' הם כנגד אבריו של אדם ושס"ה ל"ת הם כנגד גידיו דע"י המצות ושמירה מהעבירות מתקן תרי"ג בחינות נפשו, אכן כבר הקשו הראשונים הא אי אפשר לכל א' מישראל לקיים כל תרי"ג מצות וא"כ תשאר נפשו פגומה כמו שהגוף פגום אם יחסרו מאבריו וגידיו ותרצו דכל ישראל חשובים כאיש אחד ואם כל אחד מקיים כל המצות שעליו מוטלים לעשות אזי נחשבו לו המצות שקיימו אחרים כאלו קיימם הוא ג"ה להשלים נפשו על דם אכן זה דוקא כשיש לו שלו' עם אחרים שנפשו נדבקה בהם אז נחשבו לו מלוח אחרים כאלו קיימם ומצותיו כאלו קיימום גם הם אבל כשיש פרוד לבבות ביניהם לא, וזה מאמר הקדוש לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל פי' דאף דכבר תני התנא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות מכ"מ לא מצא כלי מחזיק ברכה פי' שאחד יחזיק כל הברכות שנשפעות עליו ע"י קיום תרי"ג מצות אלא השלו' שנאמר ד' עוז לעמו יתן ע"י התורה ושלא יקשה היאך אפשר לאחד לקיים הכל משיב ד' יברך את עמו בשלו' ועי"ז נחשבות לו מצות אחרים כאלו קיימם גם הוא ונשלמים ישראל בין כולם ולכן גם הכא מייתי הך פסוק ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום דזהו הבחינה מעולה השלישית של השלום:

ובזה יבואר ג"כ מאמר פ' הרואה (דף נ"ו) שלש שלומות הם נהר צפור וקדרה, נהר דכתיב הנני נוטה אלי' כנהר שלו', צפור דכתיב כצפרים עפות כן יגן וגו' בשלומיך, קדרה דכתיב ד' תשפות שלו' לנו ע"כ, ויש ליתן טעם למה מרמזים ג' דברים האלה על השלו' דהנה כמו שביארנו שיש ג' תועליות להשלו' לכלל אומה הישראלית בבחינת קיום התורה כמו כן יש ג' תועליות לשלו' בבחינת האנושי (א') האדם יש לו הרבה הצטרכות אשר נלאה ונחלש לקבצם ולהביאם אליו ורק כשיש שלום בין אדם לחברו ואיש את רעהו יעזורו ימצא כל אחד די מחסורו אשר יחסר לו (ב') כשאין שלו' כל טוב האנושי כלא יחשב כשאמרז"ל אם אין שלו' אין כלום שאיש את רעהו חיים בלעו אבל כשיש שלו' אז כל אחד ישכון בטח בדד תחת גפנו ותחת תאנתו וישבע מטובו (ג') שכל חיי האדם מלא התנגדות ופרוד המבוקשות ועי"ז נצמח שנאה ופרוד לבבות אבל כשיש שלו' אז יתאחדו המבוקשות והלבבות למען יהיו כאיש אחד וימצאו בני אדם מרגוע לנפשם ועל זה מרמזים הג' דברים על בחינה ראשונה מורה הנהר שנתהו' ע"י מקורות ונחלים רבים אשר כל א' מהם אין בידו ליתן תועלת לבני אדם מפני קטנותו וחלשותו אבל כשיתאחדו ויהיו לנהר אשר עליו אניות יתהלכון מביאים תועלת וכן ענין השלו', על בחינה השנית מורה הצפור כצפרים עפות על קניהם ירחפו להגן על אפרוחיהם לבל יגע להם נזק מעופו' הדורסים כן השלו' מגין על בני אדם ועל בחינה השלישית מורה הקדרה כי אין בטבע התנגדות כמו אש עם מים אשר עליו ביארו רז"ל עושה שלו' במרומיו אבל יתאחדו ע"י הקדרה שממשיך חום האש לתוך המים אשר בו עד שבמים חמין אש ומים נתאחדו כן ע"י השלו' יתאחדו כל התנגדות ופירוד החיים:

ורב שלו' בניך. כבר העיר המהרש"א ח"א שד' מסכתות בש"ס נסתיימו במאמר זה שת"ח מרבים שלו' שהם ברכות יבמות נזיר כריתות ונדחק המהרש"א לפרש למה ד' מסכתות אילו דוקא ואיך ענינם נוגע לשלו', ולפענ"ד י"ל שמצאו מסדרי הש"ס רמז לזה בכפל בניך בפסוק זה דהו"ל לסיים ורב שלומם ולא לכפול בניך ולכן אמרו דבניך מרמז על ד' מסכתות אלו שר"ת שלהם בניך ברכות נזיר יבמות כריתות ושענינם הוא לתועלת השלו' דהנה למעלה כבר ביארנו תועליות השלום לפי מחלקותיהן וכמו כן יחלק השלו' לפי ענינו לד' מחלקו' והן שלו' בין הקב"ה לאדם בין אדם לחבירו בין איש לאשתו בין גוף ונשמה ועל אילו מרמזים עניני ד' מסכתות האלה דברכות שמדבר מדיני ק"ש תפלה וברכות להתאחד האדם עם בוראו בכל עניני חייו הוא ענין שלו' שבין הקב"ה לאדם ע"ד דכתיב יעשה שלום לי ויבמות הוא ענין שלום שבין אדם לחבירו על דרך שביארתי לעיל וביותר ע"פ כוונת היבום שהוא להקים לאחיו שם אשר על כן נקרא חסד עם החיים ועם המתים ונזיר הוא ענין שלום שבין איש לאשתו ע"ד שאמרו רז"ל למה נסמכה פ' נזיר לפ' סוטה שמי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שגורם זנות ועושה פירוד בין איש לאשתו וא"כ נזיר מורה על שלום שבין איש לאשתו וכריתות ענינו שלום שבין גוף ונשמה שענין כרת נתבאר בדברי רז"ל שתועלת המצות שאדם מקיים בעה"ז הוא ליתן קיום לנפש הבהמי שבגוף לבל יכלה גם אחר הפרד הרוח החיים ממנו ושיהי' קישור תמידי בין הנפש השוכן בארץ ובפרט על הקבר ובין הרוח אשר משכן כבודו בגן עדן התחתון ובין הנשמה אשר משכנה בגן עדן העליון אשר על כן מתפללים על הקברים ובזה הדרך ע"י הקישור הזה ישוב לעת התחיי' הרוח אל הגוף ויחיו יחדיו אבל כשיחטא האדם בעבירה שחייב כרת אז נכרת הנפש מן רות ונשמה כדכתיב גבי כרת ונכרתה הנפש ההיא ועי"ז לא בלבד שכל ימי חייו על הארץ אין עוד קשור בין נפשו הבהמיות ונשמתו האלקי אלא גם אין לו תקוה שיקום בתחיית המתים ויאבד נצח ולכן ענין מסכת כריתות היא השלום הרביעי לעשות שלום בין גוף ונשמה בעה"ז ובעה"ב שישמר האדם מאותן עבירות שחייב כרת עליהם ושגורמין פירוד ביניהם ואם חטא איך יביא קרבן וישוב מחטאו למען ישוב ויאור בקרב נפשו נשמתו נר ד':

סליק מסכת יבמות בעזה"י

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף