ערוך לנר/יבמות/קיז/ב

ערוך לנר יבמות קיז ב

דף קי"ז ע"ב

בגמרא ת"ש אמרה מת בעלי. ק"ק לפי מה שהקשה רש"י לעיל אמאי לא פשיט האיבעיא ממה דיבמתה אינה נאמנת ותירץ דצערא דגופא שאני א"כ איך פשיט מהך מתניתן הא מה שתדבר לבנה עלי' היינו ג"כ צער דגופא, ובאמת לולא דברי רש"י הי' אפשר לתרץ דלכך לא פשוט מיבמתה דביבמתה חששה טפי אלבסוף דבין שימות בעלה בין שימות יבמה איכא חששא דתעשה צרתה אבל בחמותה דלאחר מיכן דליכא רק חשש א' שימות הבעל ותפול לפני בנה היבם לא, אכן באמת נראה כחלוק רש"י בין צער דגופא לצער דממונא אסוגיא (דף קי"ח) וא"כ קשה דגם הכא לא פשיט מידי, וא"ע ראיתי שגם המשנה למלך (פי"ב מהל' גירושין) הרגיש בזה ורצה לדחוק לחלק בין צער דצרה ובין צער זה, אכן אכתי יקשה מנ"ל לפשוט הא ודאי יש חילוק בין צער דמחלוקת עם בעלה וצער דממון, גם הקשה שם דהרי פשיטות הגמרא לא שייך רק לטעם דר' יהודה דכלה שונאת לחמותה משום דמדברת עלי' אבל לטעם דרבנן דכמים הפל"פ לא שויך זה ולכן מה פשיט לרבנן ותירץ דמדר"י נשמע לרבנן, והנה לא היו לפני המ"ל דברי הריטב"א שכבר הקשה קושיא זו ותירץ כן ע"ש, אכן לפענ"ד אין זה מספיק דאכתי מאי פשיט דלמא מתניתן רבנן היא ולר' יהודה באמת חמותה מותרת ולכן לולא פי' רש"י ותוספות הי' נלענ"ד לפרש פי' אחר בגמרא דאדרבא מרבנן פשיט דאף דודאי שייך שנאה בחמותה משום דקאכלה לגירסנא אפילו כשבעלה במדינ' הים כמו שפשוט לריטב"א ולמ"ל מכ"ח לא שייך זה רק בעוד בעלה חי אבל כשמת אז אבדה שנאת חמותה אלי' לשעתה וא"כ גם כלתה אינה שונאתה דשנאת כלתה לרבנן הוא רק מכח כמים הפנים לפנים וא"כ כשאמרה בתחלה מת בעלי אמאי לא נאמנת אחמותה לרבנן דהא חמותה אינה שונאתה עוד וממילא היא אינה שונאת לחמותה אע"כ משום דידעה דלבסוף כשיבא בעלה תחזור שנאת חמותה אלי' ולכן גם עתה היא שונאתה וא"כ שפיר תפשט לחמותה לאחר מיכן, והשתא ל"ק דצערא דגופא הוא דהא שנאתה לחמותה אינה אלא משום מים הפל"פ וא"כ לא עדיף שנאתה משנאת חמותה דליכא אלא שנאת ממון, וא"ל דהשתא תקשי' אפכא דאכתי מאי פשיט דלמא ר"י היא והוי צער דגופא די"ל דדוחק לו לאוקמי' סתם מתניתן כר' יהודה ולא כרבנן ועוד דעדיפא מיני' דחי:

אבל לקולא לא קמ"ל. הקשה הרשב"א הא ממתניתן דסוטה (דף ל"א) שמעינן כן והניח בקושיא, והנה בסוטה (שם) הקשו התוס' אפכא מזה דשם ל"ל הא מהכא שמעינן ותרצו דקמ"ל דאף דהתם רגלים לדבר ואפילו הכי אזלינן לקולא דלא תשתה, אכן אכתי ק' אפכא לכאורה דל"ל לאשמעינן שם ברישא דאזלין בתר רוב דעות לחומרא הרי הכא אשמעינן כן אפילו היכי דליכא רגלים לדבר כש"כ התם דאיכא רג"ל וע"כ צ"ל כיון דהתם צריך למיתני סיפא דאפילו ברגלים לדבר אזלינן בתר רוב דעות לקולא תני רישא אגב סיפא וא"כ גם הכא מתורץ שפיר קושיתם די"ל דקתני הכא סיפא אגב רישא וברישא אשמעינן דאפילו היכי דליכא רג"ל אזלינן לחומרא, אבל בלאו הכי נלענ"ד עוד ליישב קושית הרשב"א דהנה יש לדקדק בלשון הגמרא דהכא פריך היינו הך ושם בסוט' (דף ל"א) בהא דנטמא וכן שם (דף מ"ז) בהא דראינו את ההורג פריך תרתי ל"ל ולא קאמר היינו הך אבל י"ל דיש חילוק רב בין הכא להתם דהכא הקולא וכן החומרא מבוררת דתנשא היא הקולא ולא תנשא החומרא אבל התם בכל א' יש קולא וחומרא דלא תשתה היא קולא שלא ימחק השם ושלא תמות מיתה מנוולת אם נטמאת אבל הוא ג"כ חומרא לאידך גיסא דאפשר שתמצא טהורה ותהי' מותרת לבעלה ולתרומה ולכהונה ואם לא תשתה תהא אסורה והרי אפילו תרצה לשתות אין משקין אותה א"כ חומרא הוא לגבה ולכן כדפריך שם תרתי ל"ל לא קאמר הלשון היינו הך פי' וסיפא ל"ל דאינו ברור לו מה מיותר או רישא או סיפא ופריך עכ"פ חד מיותר ותירץ לו דזה גופא קמ"ל כיון דיש בכל צד קולא וחומרא צריך להשמיענו שתיהן וכן בהא דעגלה ערופה העריפה היא לחומרא אבל היא ג"כ קולא שאם לא צריך לערוף איכא בל תשחית וצער בעל החי' כדאמרינן בע"ז (דף י"ג) לענין עקירה בבהמה וכן יש קולא שאם באמת לא ראו את ההורג הרי צריך עריפ' מן הדין לכפר וע"י שאין עורפין נתעכב' הכפרה וזה חומרא ולכן כיון דהתם בכל צד יש קולא וחומרא צריך להשמיענו שתיהן, וממילא מתורץ קושית הרשב"א דהכא לא הוי שמעינן מהתם כיון דהכא יש קולא לגמרי במה שתנשא:

בתוספות ד"ה לאו. שהרי לא תחזור להיות צרתה. ק"ק הרי לפי מה דאית להו לרבנן לקמן (דף ק"ך) דאמרינן תמות נפשי עם פלשתים היא דקעבדא אמרינן דמקלקלא נפשה לקלקל צרתה א"כ מאי ראי' אפילו נשאת הכלה להתיר חמותה אכתי נימא דלמא תרווייהו לא מתו והיא נשאת כדי שעתה תנשא גם חמותה ותתקלקל ותמות נפשה עמה, וי"ל דקושיתם היא איך רצה לפשוט דחוששת היא לשנאה דבסוף משום דעתה דבעלה במדינת הים ליכא שנאה הרי גם לבסוף לא תבא עוד לידי שנאה, והנה המ"ל נסתפק אי בשכבר רגשה צער אמרינן דנשארה שנאתה אפילו אחר שנתרחקה ע"י מיתת בעלה ע"ש, ולכאורה נפשט ספקו מכח קושית התוספות דמה בכך שלא תחזור להיות כלתה מכ"מ הרי שונאתה מפני שכבר צערה אע"כ שהיכי שפסקה הקורבת לא חוששת עוד לשנאה הקדומה, אבל באמת זה אינו שהרי קושית התוספות על הס"ד דאכתי לא ידע הא דרגיש לה צערא אבל ספק המ"ל הוא לפי האמת, אכן לקמן (דף קי"ח) כתבתי פשיטות לספק המ"ל מדברי תוספות הרא"ש ע"ש:

בד"ה הא לא. הסר ממך עקשות פה. לפי הנראה מסוגיא דכתובות שם רק אביי מתרץ הברייתא הכי אבל רבא ורב אסי לא מתרצי כן וא"כ י"ל דלדדהו לא ס"ל דשייך בהא הא דרב אסי הסר ממך עקשות פה כיון דע"פ ב"ד עושה על עדות העד וא"כ י"ל דקושית הגמרא הכא הוא אליבי' דרבא ורב אסי וא"כ לכאורה לא מקשים התוספות מידי וצ"ל דקושיתם היא מנ"ל להמקשן להקשות דלמא גם הני אמוראי ס"ל בהא כאביי דלכתחלה לא תנשא משום דרב אסי אבל אקושייתם השני לכאורה ק' דהקשו היאך משני התירוה להנשא הא לכתחלה אסור דלמא משני אליבי' דרבא ורב אסי ודלמא הם ס"ל דלכתחלה מותר וא"ל דא"כ אכתי ק' קושית הש"ס לאביי דז"א דלאביי הא בלא"ה ל"ק די"ל כקושיתם הראשונה דאסור לכתחלה משום דרב אסי וי"ל דלאחר שתרצו קושיתם הראשונה דמדיוק קפריך וזה ק' גם לאביי הקשו קושיתם השניי' שפיר דליכ' לתרץ דהש"ס מתרץ לרבא ורב אסי דא"כ אכתי לאביי קושית הגמר' במקומ' עומדת, ובזה מובן המשך דבריהם, גם למה הקשו קושיתם השניי' עם הראשונ' כיון דקושיא אחת היא על המקשן והתירצן:

בא"ד. וסיפא דעד אחד אומר. ק"ק מי דחקם לפרש כן דלמא בזה אחר זה איירי ודוקא לכתחלה לא תנשא כפשטות לשון המשנה, שוב ראיתי למהר"ם שהרגיש בזה וכתב דזה כבר שמעינן מרישא ולענ"ד אין זה מספיקין דבכמ' משניות מצינו כן דאשמעינן בסיפא בפירוש מה דכבר ידענו מדיוק דרישא ועוד דברישא לא שמעינן אפילו מדיוקא אלא דאוקימנא מתניתן כן משום דעולא ודלמא הא גופא אשמעינן, ולולא דמסתפינא הייתי אומר דדבור זה וסיפא דעד א' וכו' עד וא"ת ורבי יוחנן וכו' אין כאן מקומו אלא אחר תירוצם דכתבו דר"י אתי לאשמעינן דאפילו לכתחלה לא תנשא משום דרב אסי דבזה שפיר קשה דהא זה מסיפא דעד א' שמעינן וע"ז תרצו דסיפא יש לפרש בבת א' ואפילו נשאת תצא אבל בזא"ז ה"א דאפילו לכתחלה תנשא לכן צריך ר"י להשמיענו דלא, ולפ"ז יכנס דבור זה תחת דבור ור"י אומר דפריך וכו' שמחק המהרש"א משם, והנה מדברי התוספות לקמן (קי"ח. ד"ה דכל) נראה שאפילו לפי האמת מפרשים סיפא דעד אומר מת וכו' בבת אחת אבל מדברי רש"י נראה דלא ס"ל כן דהנה מה שדייקו התוספות שם דע"כ הך כל לא מת בעדו' אשה לאו הכחש' היא דקאמר היינו בבת אחת דאל"כ מה מקש' מסיפא לר"י דאיירי בבת אחת ע"ש קושיא זו הקשה הרשב"א על רש"י דמפרש דהך כל לא מת איירי בזה אחר זה והניח בקושיא, אכן לפענ"ד לק"מ על רש"י די"ל דמפרש גם סיפא בזה אחר זה דוקא מדנקט לשון לא תנשא ולא נקט רבותא טפי דאפילו נשאת תצא:

בד"ה לא צריכא. מטעם דפריך הכא פשיטא. לענ"ד כבר יישב רש"י ז"ל קושיא זו בסוטה שם במה שכתב (ד"ה הא חד) וז"ל ומתניתן לדיוקא דידה תנא לי' דאי לאשמעינן היא גופא פשיטא דלא אצטריך ע"ש דלפ"ז י"ל דמשום הכי לא דייק שם כן אבל הכא דייק שפיר דליכא למימר לדיוקא דזה כבר שמעינן מרישא ואף דהתם ג"כ הוי מצי להשיב כן דלדיוקא לא איצטריך דמרישא שמעינן מכ"מ התם ניחא לי' להקשות טפי מסיפא דשמעינן אפכא וכמו שכתב המהרש"א שם ואף דהכא ג"כ הוי מצי להשיב כן מדיוקא דסיפא עכ"פ צריך הדיוקים דהכא ודהתם וחדא בלא אידך לא סגי א"כ הכא פריך לחד גיסא ושם לאידך גיסא ותרווייהו צריכי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף