ערוך לנר/יבמות/סד/א
בגמרא אחרים אומרים. י"ל במה פליגי עם ת"ק ועוד היאך שייך שגורמים לשכינה שתסתלק הרי תשרה על אחרים מישראל ואם כוונתם ג"כ אם על ידו תחסר המנין של כ"ב אלף א"כ היינו ת"ק ועוד למה לא מפרשים האחרים כן כמו הת"ק, וי"ל דמצינו שם ישראל טל האומה וגם על כל א' מישראל כמו שור של ישראל וכדומה ולכן הת"ק קאמר דלפעמים גורם ששכינה תסתלק מכלל ישראל כשיחסר המנין אבל אחרים אמרו אפילו לא תחסר המנין מכ"מ גורם שתסתלק שכינה מאיש ישראל כיון דהציווי הי' לאברהם להיות לו לאלקים ולזרעו אחריו וזה שייך בכל איש ישראל שהרי לעיל (דף מ"ב) ילפינן מנה הבחנה ופי' רש"י שם שצריך הבחנה מפני שאין השכינה שורה אלא על המיוחסים אחרי אביהם כדכתיב ולזרעך אחריך ע"ש וא"כ אם אינו מוליד בן הרי שגורם ששכינה ששרתה עליו לא תשרה על זרעו אחריו, וזהו מה דקאמרי אחרים שגורם לשכינה שתסתלק מישראל שזה שייך אפילו יהי' המנין מלא ומהו הענין שהשכינה שורה על הכלל ועל אישי ישראל כבר פירש ר"ג במשל בסנהדרין (דף ל"ט) ומה שמשא חד מן אלף וכו' ע"ש וענין המשל בארתי במקום אחר:
ולא ילדה אינה רשאי לבטל. עיין ברשב"א שכתב בחם הירושלמי דאפילו היו לו ומתו אינו רשאי לבטל אבל כתב מולא ילדה דמתניתן לא משמע כן, ולכאורה י"ל דב' שיטות הללו תלי בפי' הברייתא דקאמרה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה אי לא זכה הוא טעם ליוציא א"כ ה"ה בילדה ומתה ג"כ י"ל כן וגם בזה יוציא אבל אילא זכה הוא טעם ליתן כתיבתה א"כ י"ל דיוציא הטעם הוא שמא עקרה היא וזה לא שייך בילדה ומתו, ועיין ברשב"א שכתב בשם רש"י כפי' השני והוכח כן מסוגית הש"ס דלקמן ולכן שפיר העלה להלכה נגד הירושלמי אבל הירושלמי י"ל דהיה מפרש הברייתא כפי' הראשון ולכן כתב דגם בילדה ומתו יוציא, ועיין ברמב"ן שמפרש ג"כ כפי' הראשון:
א"ה אברהם נמי עקר. מה דמקשה בלשון אי הכי והרי לכאורה בלאו תירוצו איצחק קשה כן י"ל כיון שכבר נאמר לאברהם ואעשך לגוי גדול הרי שהי' לו לידע שעקרות שלו אינו מעכב ואעפ"כ שהה י' שנים ולא יותר מזה ראי' שעד י' שנים ידע שיכולה הבטחה זו להתקיים ע"י שרה ורק כשראה שעברו י' שנים ולא נתקיימה אז סבר שלא תתקויים עוד ע"י שרה ילקח הגר ולכן פריך מיצחק שנילף שישהה ך' שנה אבל כשתירץ שאין ראי' מיצחק כיון שעקר הי' אף שודאי ידע שיוליד דהא כבר ואמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע מכ"מ צ"ל שי"ל שעקרות שלו יגרום לשהות יותר ולכן פריך דא"כ גם מאברהם אין ראי' כיון שעקר הי':
בתוספות ד"ה יוציא. לא משמע לשון כפי'. א"ל אכתי ה"ל לכפות דהא כופין על מצות ע' וכמו שכתב הרא"ש בסוגין טעם הרי"ף, די"ל דודאי לישא אחו"ט כופין אבל להוציא את זו אין כופין דבזה ליכא בטול מ"ע דהא מהך טעם קאמרינן התם בהמדיר דאינו אלא מדרבנן, ומה שהביאו התוספות מהחולץ ראי' דכופין לפי שמתנהג עמה זולא כדין לא קשה ל"ל הך טעמא תיפוק לי' דע' דאורייתא הוא די"ל דאם אינו מייבם ולא חולץ ליכא בטול ע' דהא יכולה שלא תנשא:
בא"ד. האומר אי אפשי אלא אני בבגדי. ק"ק מאי קושיא מזה דהא מקרא דשארה יליף בכתובות (דף מ"ח) כן וא"כ דאורייתא היא ואף דאיכא תנא שם דיליף משארה מזונות מכ"מ ברייתא דרב יוסף ס"ל דשארה הוא עונה וי"ל דתנא דמתניתן כוותי' ס"ל והרי אמרינן שם (דף ע"ד) דמתניתן דכופין דרבנן קחשיב דאורייתא לא קחשיב וי"ל דשם פריך ארב דאמר איני זנך ואיני מפרנסך יוציא ויתן כתובה אדכופין להוציא יכפוהו לזון ותירץ אין אדם דר עם נחש בכפיפה א"כ מדאורייתא אין כופין להוציא בהיא בבגדה והוא בבגדו אלא לשמש כדרכו ורק מדרבנן הוא דכופין להוציא משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וא"כ דרבנן הוא:
בא"ד. והכא לא שייך למיתני בה סבורה הייתי שאני יכולה לקבל. ק"ק אמאי לא שייך לומר כן הא משכחא כשהי' לה בן והתנה עמה שאע"פ שלא תלד תשהה אצלי וכשהיא תחתיו מת בנה ובאה מחמת טענה שהיתה סבורה שיכולה לקבל ועכשיו אינה יכולה וצ"ל כיון דלא בכל גווני מצי למימר הכי לא קתני לה ועיין במהרש"א מ"ב שהקשה שלפי תי' התוספות גם משהה עשרה שנים לא מקשה הש"ס מידי וכן הקשה גם בכתובים, ולענ"ד י"ל דהתוספות לא כתבו כן רק היכי שמגרש חשים דידה אבל בשהה עשר שנים דמגרש ע"פ ב"ד לא שייך זה:
בא"ד. ובירושלמי משמע דאין כופין. עיין ברא"ש שהקשה מ"ט כופין שכיון דבירושלמי משמע דאין כופין, אכן לפענ"ד י"ל לפמש"כ התוספות בכתובות (ר"פ המדיר) שי"ל דירושלמי מודה דע"י דבור דהיינו ע"י נדוי כופין דזהו הפי' יוציא ולא קאמר רק דאין כופין בשוטים וזהו כתירוץ רב נחמן דס"ל דשייך כפיי' ע"י דבור אבל לפי מה דמסיק רב אבא דבדברים לא יוסר עבד א"כ ע"כ יוציא היא ע"י כפיי' בשוטים ולכן שפיר מסקינן לענין דינא דכופין וליכא ראי' מירושלמי:
בד"ה יוציא ויתן. א"כ כל שעה תערים ותנשא. ק"ל כיון דרק במוכה שחין יכולה לעשות נגד תנאי שהתנה לרבנן דבדברים אחרים מקבלת בע"כ ובמוכת שחין אמרינן בכתובות שם דאפילו רצתה להיות תחתיו אין מניחין אותה מפני הסכנה וא"כ כש"כ דלכתחלה אין מניחין אותה לנשא לו וא"כ במוכת שחין לא שייך ערמה ולר"מ דס"ל בכולן מהני התנאי דלמא באמת אין לה כתובה אבל מכ"מ לדידן לענין מוכה שחין מנ"ל דאין לה כתובה:
בד"ה אע"פ. אם אי אפשר בלא גירושין. ק"ק הא עכ"פ איכא ראי' גמורה על עיקר הדין דהיינו אחר ששהה עשר שנים צריך לישא אחרת אף אם אינו מוציא את זו, ולפענ"ד י"ל דלכך קרי זכר לדבר ולא ראי' דהא לקמן אמרינן לא שנו אלא בדורות הראשונים וכו' ואמרינן דלתנהו להני כללי וכו' וא"כ אין ראי' ואברהם די"ל דורות הראשונים שאני, ועוד י"ל ע"פ מש"כ הרשב"א דעבירות חוצה לארץ לא שייך רק במי שישב כבר בארץ ויצא חוצה לארץ, אח"כ חזר לארץ זה צריך לשהות י' שנים דכן הי' באברהם אבל שאר הראשונים לא חלקו בכך וא"כ עכ"פ אין ראי' מאברהם דבאברהם י"ל דלכך שהה י' שנים משום דהכי הוי:
בא"ד. כמו שמצינו באברהם. ק"ק מאי ראי' מאברהם הא שם שרה צותה לו כן וודאי אם האשה שנשא כבר מוחלת ומדעתה עביד לא אמרינן יוציא ויתן כתובה ואכתי כשאינה מוחלת מנ"ל, וי"ל דהא בלא"ה י"ל מה ראי' לי' שנים מאברהם הא שם הי' ע"פ ציווי שרה ודלמא אם היתה מצו' מקודם ג"כ הי' עושה או אם שהתה יותר מלצוות הי' שוהה יותר וע"כ צ"ל כיון ששרה נביאה היתה מסתמא צותה לו כן ע"פ רוח הקדש שידע שמחוייב כן וא"כ שפיר כתבו התוספות ג"כ שהי' יכול לדייק דישא על אשתו נגד רצונה מדצותה לו שרה עכשיו ולא קודם לכן:
בד"ה ולילף. וי"ל דמדרשים חלוקים. פי' וקושית הגמרא היא למ"ד דרבקה נערה היתה כשנשאה יצחק, אכן ק"ל על חי' זה לפמש"כ המהרש"א בח"א דמה דפריך הכא ולילף מיצחק לא שייך רק למ"ד בר"ה (דף ט"ז) דזכות א"י גורם דלמ"ד שם שינוי מקום גורם מאי פריך מיצחק הרי יצחק לא שינה מקומו ע"ש, ולפ"ז איך נאמר דקושית הגמרא היא הכא למ"ד נערה היתה דלמא הוא סובר כמ"ד דשינוי מקום גורם וא"כ בלא"ה ל"ק מיצחק ומזה ראי' לכאורה לתי' השני דהתוספות:
והנה בפוסקים ראשונים ואחרונים יש פלוגתא אם דין זה דישיבת ח"ל אינו עולה מן המנין נוהג גם בזמן הזה ועיין בשו"ת ח"צ (סי' ח"א) ושו"ת שב יעקב (סי' א') ובשו"ת נודע ביהודה, אכן לענ"ד תלי זה אם מצו' גם בזה"ז לעלות לא"י או לא ועיין בזה באריכות בפאת השלחן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |