ערוך השולחן העתיד/זרעים/עא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד זרעים עא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מי המה האוכלים בתרומה ובו י"ט סעיפים

(א) כתוב בתורה וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו למדנו מזה שכהן שקנה עבדים ושפחות אוכלין בתרומה שהרי הן קנין כספו וגם בהמתו של כהן אוכלת תרומה כמו כרשיני תרומה שאין נאכלים לאדם אלא ע"י הדחק אבל אוכלין גמורין של אדם אסור להאכיל מהן תרומה לבהמה שהרי אסור לשנות התרומה מכפי שהיא כמו שיתבאר, וכ"ש להפסידה ממאכל אדם לגמרי וכך שנינו בת"כ הם יאכלו ואין הבהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינים ת"ל נפש עכ"ל וזהו קרא דנפש קנין כספו דנפש בהמה ג"כ במשמע דנפש והיא קנין כספו שלקחה או נפלה לו בירושה וכיוצא בזה [עמל"מ רפ"ו]:

(ב) מהו זה דכתיב ויליד ביתו זהו העבד הנולד בביתו משפחתו שקנה כדכתיב בלך לך יליד בית ומקנת כסף ולמה נכתב זה בפ"ע על זה שנינו בת"כ פרשת אמור וז"ל יליד בית מה ת"ל אם הקנוי קנין כסף אוכל ויליד בית לא יאכל [בתמיה] אלו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו כסף אף יליד בית שיש בו [שוה] כסף ומנין שאע"פ שאינו שוה כלום ת"ל ויליד בית מכל מקום עדיין אני אומר יליד בית בין שיש בו כסף בין שאין בו כסף אוכל אבל קנין כסף אם יש בו כסף אוכל אם אין בו כסף [כגון שנתקלקל] אינו אוכל ת"ל קנין כספו ויליד ביתו מה יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום אף קנין כספו אע"פ שאינו שוה כלום עכ"ל הת"כ והובא זה בגיטין [מ"ג.] וע"ש בתוס' ד"ה מי:

(ג) וגם הנקבות של בית אהרן אוכלות בתרומה וגם בקדשים קלים ורק בקדשי קדשים כתיב בפ' קרח כל זכר יאכל אותו אחטאת ואשם אבל בקדשים קלים ובתרומות כתיב שם וזה לך תרומת מתנם וכו' לך נתתים ולבניך ולבנתיך אתך לחק עולם כל טהור בביתך יאכל אותו ואשתו של כהן אפילו היא ישראלית אוכלת בתרומה שהרי היא ג"כ בכלל קנין כספו שהרי היא קנינו וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ו דאשה היא קנין בעלה כדתנן האשה נקנית וכו' ואפילו ארוסה אוכלת בתרומה מדין תורה מק"ו ומה שפחה שאין ביאתה מאכילתה בתרומה כספה מאכילתה בתרומה דקנין כספו היא ארוסה שביאתה מאכילתה אינו דין שכספה מאכילתה [קדושין י':] ואע"ג דמצינו יבמה שביאתה מאכילתה וכספה לא מאכילתה שהרי מן התורה ליכא ביבמה רק קנין ביאה מ"מ לא דמי מהאי טעמא גופא דלכן אין כספה מאכילתה משום דליכא בה קנין כסף משא"כ ארוסה הרי יש בה קנין כסף וקנין כספו היא [תוס' שם]:

(ד) ואם תשאל למה לא כתבה התורה אשתו בפירוש אמינא בה תרי טעמי חדא שנכתבה בפירוש שהרי כתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל דאשה כבעלה ודון מינה ומינה גם ההיפך דבת ישראל כי תהיה לאיש כהן היא בתרומת הקדשים תאכל וכך דרכה של תורה שבכתב לבלי לגלות בפירוש כדי שנצטרך לתורה שבע"פ ובארנו זה בח"מ סי' ת"ך סעי' ח' גבי עין תחת עין ע"ש:

(ה) וטעם השני שהתורה הקדושה והטהורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום בין איש לאשתו דהנה בפרשת קרח בכל מתנות כהונה כתיב כל טהור בביתך יאכל אותו ואח"כ כתיב כל טהור בביתך יאכלנו והנה כדי לאסור על הטמא שלא יאכל בתרומה וקדשים די בפעם אחד אמנם בילקוט הביא מספרי זוטא כל טהור בביתך יאכלנו למה נאמר והלא כבר כתיב כל טהור בביתך יאכל אותו להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה או אינו מדבר אלא בנשואה כשהוא אומר כל טהור בביתך יאכל אותו הרי נשואה אמור מה ת"ל כל טהור וגו' לרבות הארוסה עכ"ל:

(ו) ולמדנו מדברי הספרי דפסוקי דכל טהור בביתך אאשתו קאי ומנ"ל הא אמנם האמת כן הוא דהנה הנושא אשה נושא למצות פריה ורביה ובהכרח שתהיה בת דמים דאם אין לה דם אינה יולדת [כתובות י':] וא"כ אם התורה היתה מפרש אשתו מפורש היתה צריכה לומר אשתך בימי טהרתה ולא בימי טומאתה כשהיא נדה ויולדת ותתגנה על בעלה לכן כתבה ברמז כל טהור בביתך וגו' וביתו זו אשתו כמאמר ר' יוסי בשבת [קי"ח:] מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי וזהו כל טהור בביתך שלא תאכל רק בימי טהרתה והפסוק השני לארוסה לדברי הספרי ולדברי הש"ס והת"כ ילפינן ארוסה מק"ו כמ"ש ואינו מיותר שהרי צריך קרא לכל אוכלי תרומה שלא יאכלו בימי טומאתן ומאשה לא למדנו רק טומאה היוצא מהגוף כמו זב וצריך קרא להנוגעים בטומאה המטמא את האדם שאינו אוכל בתרומה [כנלע"ד]:

(ז) ואע"פ שמדין תורה ארוסה אוכלת בתרומה מ"מ חכמים גזרו שלא תאכל עד שתכנס לחופה וכך שנו חכמים במשנה דכתובות [נ"ח:] אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ונאמרה בגמ' שני טעמים האחד דשמא כשישלח לה תרומה בעודה ארוסה תאכיל ותשקה לאחיה ולאחותה ולטעם זה אפילו קודם החופה אם מסרה האב לשלוחי הבעל לנשואין אוכלת וטעם השני משום סמפון כלומר שמא ימצא מום בגופה ויאמר דאדעתא דהכי לא קדשה לפיכך אינה אוכלת עד אחר החופה והיחוד ויתודע אם יש בה מום אם לאו ומסיק בגמ' דלמשנה אחרונה ודאי הטעם משום סמפון ע"ש:

(ח) ובכן תמיהני על הרמב"ם בפ"ו דין ג' שכתב ישראלית שנשאת לכהן אפילו קטנה בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתכנס לחופה גזירה שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה כשהיא ארוסה בבית אביה עכ"ל ואיך נקיט הטעם שלא כהמשנה אחרונה ומסקנת הש"ס ונ"מ לדינא כשמסרה האב לשלוחי הבעל דלטעמו אוכלת ולטעם סמפון אינה אוכלת:

(ט) ויראה לי דהרמב"ם היה מפרש דלא כפירש"י בגמ' שם [נ"ח.] שאומר הנ"מ בין שני הטעמים קיבל מסר והלך ופירש"י קיבל הבעל את המומין דעתה סמפון ליכא ושמא תשקה איכא ומסר והלך הוה להיפך שמא תשקה ליכא שהרי אינה בבית אביה וסמפון איכא ע"ש ולפ"ז קשה דלטעמא דסמפון הוה קולא לגבי קיבל עליו את המומין וע"ק דהא רב אמר לעיל [מ"ח:] מסירתה לכל חוץ מתרומה ורב אסי אמר אף לתרומה ובודאי הלכה כרב לגבי רב אסי תלמידו וא"כ הוי דלא כהלכתא וכבר נתעוררו בתוס' בזה ולכן מפרש הרמב"ם להיפך דבמסר והלך שמא תשקה איכא והיינו שתשקה להשלוחים וסמפון ליכא דמסתמא בודקה ע"י קרובותיו קודם שמוסר האב לשלוחיו וכן פי' ר"י בתוס' לעיל [מ"ח: סד"ה רב אסי] ולפ"ז למשנה אחרונה הוי עיקר הטעם שמא תשקה דלטעם זה הכל לחומרא [כנ"ל ברור בס"ד]:

(י) אך במ"ש הרמב"ם קטנה בת ג' שנים ויום אחד תמיהני דנהי דבביאה אינה מתקדשת בפחות מג' כדתנן בנדה [מ"ד:] מ"מ בכסף ושטר הרי מתקדשת משנולדה ע"י האב כמ"ש הרמב"ם עצמו בפ"ג מאישות דין י"א ע"ש ואי משום דקטנה היא וקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו וא"כ גם בלא קדושין נמי אוכלת א"כ גם בת ג' שנים הרי קטנה היא ועוד דנ"מ לדינא לענין קטנה בת כהן שנתקדשה לישראל כשהיא בת יום אחד דאסור ליתן לה תרומה בידים כדין קטן אוכל נבלות שבידים אסור ליתן לו כמ"ש בא"ח סי' שמ"ג ולמה כתב בת ג' שנים ויום אחד ונ"ל בכוונתו דודאי כן הוא אלא משום דמדרבנן ארוסה אינה אוכלת בתרומה לפיכך כתב נשאת ונשואין ודאי א"א בפחות מזה כדי שתהא ראויה לביאה:

(יא) כתב הרמב"ם שם חרשת ושוטה שנשאת לכהן אינה אוכלת בתרומה אפילו השיאה אביה גזירה שמא ישא חרש כהן חרשת ויאכילנה לפיכך גזרו שלא תאכל חרשת בת ישראל כלל עכ"ל ותימא דביבמות [קי"ג.] הקשה הש"ס אהך תירוצא ותיכול קטן אוכל נבלות הוא ומתרץ גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת ואיך כתב שמא ישא חרשת [כ"מ]. ויראה לי בטעמו של הרמב"ם דהנה אח"כ בגמ' שם יש איכא דאמרי דאמר שמואל אשת חרש חייבין עליה אשם תלוי ומיבעי ליה שם אי סבר שמואל דחדא דעתא אית ליה לחרש או לאו חדא דעתא ע"ש ולפ"ז שפיר יכול לומר גזירה משום חרש בחרשת דשמא דעתו אינו דעת וקדושיו לאו כלום הוא ודעתה דעת יפה והיא חייבת במצות ככל הפקחות ואסורה לאכול בתרומה מן התורה והש"ס מקודם הוה לפי לשון ראשון ע"ש [ובפרט לשיטת הגאונים שתופסים עיקר כאיכא דאמרי]:

(יב) ולכן תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם ועבדיהם ואמהותיהם וכן בהמתן שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וגו' וכתב הרמב"ם ריש פ"ו דעבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה הרי אלו אוכלין עכ"ל ופשוט הוא דאטו מפני שמרדה פקע קנינו וכן העבד כשברח. ואין לשאול איך אוכל בתרומה ניחוש שמא מכרו לישראל שלא בפניו די"ל דלא שכיח שיקנהו אחר כיון שברח [תוס' גיטין י"ב: ד"ה שביק ע"ש וזה שאמרו שם י"ג. דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל וכו' זהו למה שאמר ר"מ דחוב הוא שיחרורו מפני התרומה השיבו לו חכמים דביכולתו להפקיע הזכות אבל מ"מ כל זמן שלא נדע שעשה כן לא חיישינן לזה משום דלא שכיח ע"ש]:

(יג) כתב הרמב"ם שם בדין ב' תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד ותרומה טהורה בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר בין של תורה בין של דבריהם אינה ניתנת אלא לכהן ת"ח מפני שאסור לאכול תרומה טמאה וכל ע"ה בחזקת טומאה לפיכך נותן תרומה טמאה לכהן שירצה עכ"ל וכל דבריו צריכין ביאור ונבארם בס"ד:

(יד) הנה כבר ביאר הרמב"ם בריש פ"כ מאיסורי ביאה דכל כהנים בזמה"ז בחזקת כהנים הם ואינם אוכלים אלא בתרומה דרבנן אבל תרומה של תורה אין אוכל אלא כהן מיוחס בלבד ואיזהו מיוחס כל שהעידו עליו שני עדים שהוא כהן בן כהן עד למעלה הכהן ששימש על גבי המזבח ע"ש וממילא מובן שזה א"א להיות בזמה"ז:

(טו) ויש להבין הא הרבה גופי תורה אוקמינן אחזקה וכיון דכל הכהנים בחזקת כהנים למה לא יאכלו בתרומה של תורה ולכאורה יש ללמוד זה מכתובות [כ"ד:] דבתחלת בית שני כתיב בעזרא [ב'] ומבני הכהנים וגו' אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו וגו' עד עמוד הכהן לאורים ותומים אמר להם הרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול ומסיק שם באיבעית אימא דהשמא נמי בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול ע"ש אבל באמת אין זה דמיון דבשם כל הכהנים היה להם כתבי יחוס ואלו לא היה להם וגם נקראו על שם ברזילי שהיה ישראל איתרע חזקתייהו כמ"ש שם רבותינו בעלי התוס' [בד"ה שאני] וז"ל שאני התם דריע חזקייהו וכו' היינו שהיו מייחסים אותם אחר בני ברזילי ועוד שלא מצאו כתבם וכו' עכ"ל ואיזה דמיון הוא לכהנים בזמה"ז שאין לכולם כתבי יחוס שדבר זה א"א להיות בזמה"ז כמובן ולא איתרע חזקתייהו ולמה לא יאכלו בתרומה של תורה:

(טז) ועוד דא"כ היאך פודים בכורות דהוי דאורייתא וגם לשונו בשם אינו מובן דכיון שהתחיל לומר כל כהנים בזמה"ז בחזקת כהנים הם איך מסיים שאינם אוכלים בשל תורה וכך היה לו לומר כל הכהנים בזמה"ז אינם אלא חזקת כהנים לפיכך לא יאכלו בשל תורה. ורע עלי המעשה שראיתי לאיזה גדולים שכתבו בספריהם דכהני זמן הזה אינם כהנים ברורים וסומכים על דברי הרמב"ם אלו וחלילה לומר כן וע"י זה יש קלקולים רבים שמקילים בטומאת כהן ובנשואין ולא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו כן:

(יז) ולכן נלע"ד דכוונה אחרת לוטה בדברי הרמב"ם דהנה כבר נתבאר דלהרמב"ם ליכא בזמה"ז תרומה דאורייתא כלל ואף בזמן בית שני לא היה כמ"ש בפ"א וזה יהיה לעתיד אי"ה ומקרא דעזרא מבואר דלעתיד כשיעמוד הכהן לאורים ותומים יתבררו כל הכהנים ע"י יחוסם ע"י הנביאים והאורים והתומים וכמאמר הנביא מלאכי וישב מצרף וגו' וטהר את בני לוי כדאיתא בעשרה יוחסין [ע"א.] ולכאורה לעתיד למה להם היחוס הלא יש להם חזקת כהונה שאכלו בתרומה כל זמן הגלות האמנם זהו אם היו אוכלין תרומה של תורה אבל כיון שזה לא היה בזמן הגלות הרי אין להם חזקה על של תורה ולכן צריכין ליחוס:

(יח) וזהו כונת הרמב"ם שם כל כהנים בזמה"ז בחזקת כהנים הם כלומר בחזקת כהנים גמורים בלי פקפוק ואי קשיא א"כ לעתיד למה יצטרכו ליחוס לזה אומר ואינם אוכלים אלא תרומה דרבנן כלומר כיון דליכא בזמה"ז תרומה של תורה אבל תרומה של תורה כלומר לעתיד לבא אין אוכל אלא כהן מיוחס ומבאר מהו ע"פ דין מיוחס ובכאן ג"כ כונתו כן תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס כלומר לעתיד לבא אבל כהני חזקה כבזמה"ז אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד מפני שאין אצלינו תרומה של תורה כלל אבל לא בפני שכהני חזקה אין רשאים לאכול בתרומה של תורה ועמ"ש ס"ס ע"ג:

(יט) וזה שכתב דנותנין תרומה טמאה לע"ה משום דהוא מפרש דהא דתנן בפ"ד דחלה ואלו ניתנין לכל כהן שירצה שמן שריפה וכו' דפירושו הוא בין לת"ח בין לע"ה אבל הוא תימא דהא יש לחוש שמא יאכלנה כמ"ש מקודם דכל ע"ה בחזקת טומאה [כ"מ] וזהו כוונת הראב"ד בהשגות ע"ש ולכל כהן שירצה פי' הר"ש דזהו בין לחבר שאוכל חולין בטהרה ובין שאינו אוכל אבל לא לע"ה ונ"ל דל"ק כלל על הרמב"ם דאטו ע"ה חשוד לעבור איסור תורה ובידעו כי תרומה טמאה היא ודאי לא יאכלנה וזה שאמרנו דהוא בחזקת טומאה היינו שאינו בקי בטומאה וטהרה וכשיתנו לו תרומה טהורה יאכלנה בטומאה בשגגה שלא ידע שהוא טמא אבל תרומה טמאה ודאית לא יאכלנה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף