ערוך השולחן העתיד/זרעים/נז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד זרעים נז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דין תבואה שבאה מח"ל לא"י ומא"י לח"ל ודין עפר שבא מח"ל לא"י ודין עיקרו בארץ ונופו נוטה לח"ל או להיפך ובו י"ב סעיפים

(א) כתב הרמב"ם בפ"א דין כ"ב פירות א"י שיצאו ח"ל פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים בח"ל פטורים ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהן וכן פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות ח"ל ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהן עכ"ל:

(ב) פסוק זה דאשר אני מביא אתכם שמה בחלה הוא דכתיב בפ' שלח וגם בריש פ"ב דחלה שנינו פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה אך בספרי פ' שלח אומר על פסוק זה מכאן אתה אומר פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה ובמעשר ע"ש דס"ל להספרי דגלי רחמנא בחלה וה"ה בתו"מ דחדא סברא היא ונ"ל פשוט דדוקא כשהגמר מלאכה למעשר כמו מירוח בתבואה היה בא"י דאז חלה חובת התרומה והמעשר בא"י אבל כשבאו לאחר מירוח פטורים וכמו בחלה דחיובה היא משעת לישה והלישה היתה בא"י שהרי לא שנינו עיסה שנכנסה מח"ל לא"י אלא פירות וחיובא דחלה היתה בא"י וכמו כן בתרומה ומעשרות היה החיוב בא"י [כנלע"ד]:

(ג) וכן פירות א"י שיצאו לח"ל מיירי ג"כ שיצאו קודם מירוח אבל אחר מירוח הרי כבר נתחייבו ודומיא דחלה דחיובה היתה בח"ל וכמ"ש דהפירות יצאו ולא העיסה דאם יצאה עיסה מא"י לח"ל פשיטא שחייבת בחלה כיון שכבר נתחייבה בא"י [וכ"כ המל"מ] והראב"ד ז"ל השיג עליו דנהי דמדאורייתא פטורין מתו"מ ביצאו מארץ לח"ל מ"מ מדרבנן ודאי דחייבים דלא גריעי ממדינות הסמוכות לא"י אך באמת אין זה דמיון דזהו אקראי בעלמא ולא גזרו בה רבנן [כ"מ] ועוד כתב טעם שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלים בטבלם וגם זה אינו הכרח שהכל רואים שהם בח"ל [שם] ולא מצינו גזירה זו בירושלמי שם:

(ד) והנה זה שכתב דביצאו מא"י לסוריא חייבין מדבריהן פשוט הוא אמנם זה שכתב דבנכנסו מח"ל לא"י דבחלה חיובה מן התורה ובתרומות ומעשרות כשנקבעו למעשר בא"י חייבין רק מדבריהם לא ידענו מנ"ל לחלק בין תו"מ לחלה ושמא תאמר דפשיטא ליה להרמב"ם דפסוק זה הוי רק לחלה ולא לתו"מ ומה שהספרי אומר גם למעשר הוה אסמכתא בעלמא דבהם אזלינן אחר מקום גידולם א"כ ברישא ביצאו מארץ לח"ל למה פוטר הרמב"ם בתו"מ מן התורה שהרי לא כתב שם שזהו מדרבנן ועוד דרבנן לא יבואו להקל על ד"ת אלא ודאי דרשא גמורה היא וא"כ למה להיפך בנכנסו מח"ל לא"י למה פסק דחיובה הוי רק מדרבנן [עכ"מ] ויש מי שמפרש בכוונתו דגם אחלה קאי הך מדבריהם משום דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ דוקא [כ"מ] והוא תימא שהרי בירושלמי אומר מפורש שמה אתם חייבים בין בשל ארץ בין בשל ח"ל ויש מי שמפרש דזה שכתב ואם נקבעו למעשר ביד ישראל ה"פ שנקבעו בח"ל דאז אחר שנכנסו לארץ חייבין מדבריהם [שם] ולבד דוחק הלשון מנליה להרמב"ם זה:

(ה) ונלע"ד דבדין זה שנכנסו מח"ל לארץ מחלק בין חלה לתרומה ומדייק לה מקרא ומספרי דבקרא כתיב אשר אני מביא אתכם שמה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לד' ראשית ערסותיכם חלה וגו' ודרשינן בספרי תרימו תרומה לד' בתרומה גדולה הכתוב מדבר ע"ש ולפ"ז א"ש הכל דכיון דהנהו קראי מיירי גם בתרומה גדולה ממילא דשמה קאי גם על תרומה כלומר דדוקא שמה חייבים ולא בשיצאו מא"י לח"ל אמנם הדרש השני דשמה אתם חייבים גם בשל ח"ל אינו אלא לחלה כדכתיב ראשית ערסותיכם ולא כתיב של הארץ דוקא אבל על תרומה כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ כלומר ולא ממה שנכנסו מח"ל לארץ אך מ"מ כיון דלהיפך פטורין הוכרחו רבנן לגזור דבנכנסו לארץ והיה שם הגמר מלאכה לחייבם מדרבנן דומיא דחלה ודומיא דתרומה עצמה בהיפך כשיצאו מא"י לח"ל כמ"ש [וא"ש מה שלא כלל במשנה תו"מ]:

(ו) שנינו בחלה שם עפר חוץ לארץ שבא בספינה לארץ חייבת במעשרות ובשביעית [כשזרעו בספינה] אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת כלומר שהיא גוששת בקרקע הים דאז הוה כזורע בא"י ולא כשהיא גבוה מן הארץ ופסק הרמב"ם בפ"א דין כ"ג כר' יהודה משום דס"ל דבא לפרש דברי חכמים וכ"כ התוס' בגיטין [ז': ד"ה אמר] אבל רבינו שמשון כתב דלחלוק בא דכן משמע להדיא בגיטין שם ולפ"ז הלכה כרבנן דאפילו אינה גוששת חייבת בתו"מ [וגם בירושלמי מוכח דפליג ועפ"מ שם דכריב"ל קיי"ל דכל אימתי לפרש]:

(ז) ובאיזה ספינה מיירי אם של חרס אם של עץ נקובה או אינו נקובה לדעת רש"י בגיטין שם של חרס א"צ נקיבה כשמונחת בקרקע מפני שמפעפעת ושל עץ בעי נקיבה ודעת רבינו תם בתוס' שם להיפך דשל עץ א"צ נקיבה מפני שהלחלוחית שואב ושל חרס בעי נקיבה וכ"כ הרשב"א בחדושיו שם ובמנחות [פ"ה.] כתבו התוס' דר"ת חזר בו וס"ל דלעץ לא מהני נקיבה והר"ש בחלה שם מסתפק בזה והראב"ד בפ"ב מבכורים דין ט' ס"ל דבשניהם צריך נקיבה [ע"ש במל"מ] וע' בפ"ב מטומאת אוכלין דין י"א בהשגות:

(ח) והרמב"ם ז"ל לא הזכיר מזה ונראה דס"ל כר"ת והרשב"א ולכן כאן בספינה לא הזכיר נקיבה משום דסתם ספינה היא של עץ ובפ"ה דתרומות דין ט"ו כתב דעציץ צריך להיות נקוב משום דסתם עציץ היא של חרס [מל"מ שם] ואין לשאול דאיך אפשר בספינה להיות נקובה הא יכנסו בה המים אך אין זו שאלה דיכול להיות דרגבי עפר סותמים את הנקב [ר"ש שם] ולפ"ז רוב דיעות הוא דשל עץ א"צ נקיבה ושל חרס צריך נקיבה וכן משמע להדיא בגיטין [כ"א:] שאומר כתבו על חרס של עציץ נקוב וכו' ע"ש אך הרא"ש וטוי"ד סי' רצ"ד פסקו כרש"י וא"כ הוה ספיקא דדינא:

(ט) והנה בירושלמי פ"א דערלה [הל' ב'] אומר דאילן יונק אף באינו נקוב שאומר שם הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה מפני שהשרשים מפעפעין אותו ע"ש ולפ"ז אם נטע אילנות של מאכל בספינה או בעציץ אף שאינן נקובים חייבים בתו"מ והרמב"ם בפ"ה דתרומות דין ט"ו כתב דין עציץ נקוב ולא הזכיר זה ולענין ערלה בפ"י דמע"ש דין ח' כתב זה וז"ל הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות עכ"ל ולמה לא הזכיר זה בתרומה והא לדידיה מעשר אילן דאורייתא כמ"ש בסי' נ"ד סעי' ג' וצ"ע וע' בסי' ע' סעי' ט"ו:

(י) אילן העומד בארץ ונופו נוטה לח"ל או עומדת בח"ל ונופו נוטה לארץ הכל הולך אחר העיקר בין לקולא בין לחומרא דשדינן נופו בתר עיקרו בעניני יניקות מהקרקע דהיניקה הוי בעיקר האילן ואם עיקר האילן מקצת שרשיו בארץ ומקצתם בח"ל הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה ואפילו הפסיק ביניהם צחיח סלע מ"מ מתערבין זה בזה כיון דחד אילן הוא דאחר הפסקת הסלע עולין למעלה כאחת ואויר העליון מבלבל ויונקין זה מזה אבל אם מופרדין עד למעלה אין יונקין זה מזה [גיטין כ"ב. וכרבי ע"ש]:

(יא) וכיון דטבל וחולין מעורבין זה בזה א"א להפריש ממקום אחר עליהם ולא מהם על מקום אחר [רש"י שם] אלא מפריש מינה ובה דכי מפריש מינה ובה מפריש מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו [שם מ"ז: ונ"ל דאפילו התוס' דפליגי שם על רש"י מודים בכאן ע"ש ודו"ק]:

(יב) ואימתי אזלינן בתר העיקר כשהעיקר מושרש בארץ אבל בשלא השריש כגון עציץ נקוב שהיה בו זרע שלא השריש והיה עיקרו בארץ ונופו לח"ל הולכים אחר הנוף וכ"ש כשעיקרו בח"ל ונופו לארץ דאזלינן בתר הנוף לחייבו במעשר ואע"ג דהיניקה הוי כנגד העיקר מ"מ כיון דאינו מושרש בארץ הוי נוף עיקר מפני שעליו גדילין הפירות [כן צ"ל בטעמא דרבא בגיטין שם] ופשוט הוא דאם מקצת ענפים בארץ ומקצתם בח"ל דטבל וחולין מעורבין זה בזה ומפריש מינה ובה כבדין הקודם.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף