ערוך השולחן העתיד/זרעים/לג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד זרעים לג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כיצד היא הפדייה מהלוקח קודם היובל ובו כ"ב סעיפים

(א) כבר נתבאר דהתורה נתנה רשות להמוכר או לקרוביו לפדות השדה גם קודם היובל וכיצד היא הפדייה מפורש בתורה וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו כלומר כגון שמכר לו עשרה שנים קודם היובל בעשרה מנה ונמצא שבעד כל שנה מכר במנה ואכלה הלוקח חמש שנים וזהו וחשב את שני ממכרו כלומר כמה שנים היה עד היובל בעת המכר וידע כמה עולה לכל שנה והשנים שאכל אכל והעודף שעדיין לא אכל מחזיר להלוקח ומחזיר לו חמשה מנה וכן לפי חשבון הזה תמיד ובלשון הגמ' נקרא גירוע כלומר שמגרע מדמי המכר מה שאכל והמותר מחזיר לו ואם לא גאלה אלא הניחה ביד הלוקח עד היובל תחזור לו בלא דמים וזהו שאמרה תורה ואם לא מצאה ידו וגו' והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו כלומר המוכר שב לאחוזתו בלא דמים:

(ב) ובהכרח שכל מוכר ולוקח צריכין לחשוב בעת המכר כמה שנים יש מעתה עד היובל ולפי חשבון השנים ישלם דאם לא יחשובו יכול להיות אונאה גדולה כגון שהשדה שוה דינר לשנה ולא יותר ועומד י' שנים קודם היובל ולא נצרך לו לשלם רק י' דינרים והלוקח ידמה שיש עוד כ' שנים וישלם כ' דינרים או להיפך שיהיה הרבה שנים והמוכר יסבור שרק מעט שנים יש עד היובל ויקח מעט ואין לך אונאה גדולה מזו:

(ג) וזהו שאמרה תורה וכי תמכרו ממכר וגו' אל תונו וגו' במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואות ימכר לך לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואות הוא מוכר לך ולא תונו איש את עמיתו וגו' והפי' כמו שביארנו:

(ד) כיון דכתיב מספר שני תבואות למדו חז"ל בערכין (כ"ט ב) דשני שנים מוכרחת השדה להיות ביד הלוקח ואסור לו להמוכר לגאלה פחות משני שנים אחר המכירה לקיים מה שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך וזהו שני שנים דבכל שנה מביאה השדה תבואה אחת וגם אפילו כשנגמר בישול התבואה מ"מ אינו יכול לפדות עד תשלום שני שנים שלימות ועל זה נאמר במספר שנים אחר היובל ולא כתיב תבואות ואין שנים פחות משנים וצריך שני שנים מעל"ע מיום המכירה:

(ה) ואף שאין לנו ליתן טעמים על ציווי התורה מ"מ הטעם י"ל דאל"כ ינעלו שערי המסחר דמי ירצה לקנות שדות כיון שביכולת המוכר לפדותה מיד ולזה צותה תורה ששני שנים תהיה ביד הלוקח וודאי וימצאו קונים כיון ששני שנים וודאי תהיה תחת ידו וכל כך החמירה תורה בזה עד שהיובל אינו מפקיע כח זה וכך אמרו חז"ל שם שאם מכר שנה לפני היובל לא תצא ביובל ואוכלה הלוקח שנה אחת גם אחר היובל ומשמע בגמ' שם להדיא דאחר השנה חוזרת לו בחנם דהיציאה היא ביובל אלא שמשלימין לו שנה אחר היובל ע"ש:

(ו) וכיון שהתורה דקדקה לומר שני תבואות ולכן אמרו חז"ל דאם היתה שנת שדפון וירקון או שנת שביעית אינו עולה למנין שני שנים דאינו שנת תבואות וצריך למלאות שנה אחרת תחת שנה זה וכן אם שני השנים היה שדפון וירקון צריך שני שנים אחרים אמנם אם הוא מרצונו הניחה בורה או נרה ולא זרעה עולה מן המנין ואפילו הניח כך שני השנים יכול המוכר לגאלה ומנכה לו בעד שני השנים דהא קרינן בהם שני תבואות אלא שהוא מרצונו עשה כן ובמה חייב המוכר:

(ז) ויש להסתפק אם רק בשדה זו היתה שנת שדפון וירקון ולא בכל העולם אם נקרא זה שני תבואות דיכול המוכר לומר מזלך גרם או דילמא סוף סוף בשדה זו לא היה שני תבואות וראיה ממה שאמרו חז"ל דאם הובירה עולה לו לשנה ולישמעינן רבותא יותר דאפילו זרעה ונשדפה דעולה אלא וודאי דבכה"ג אינו עולה ולא דמי לחוכר שדה מחבירו ונשדפה דאם לא היתה מכת מדינה דאינו מנכה לו מחיכורו כמ"ש בח"מ סי' שכ"ב דהתם אינהו דאתני בהדדי וכך היתה כוונתם משא"כ בכאן לא התנו ועוד דבשם יש היזק להמחכיר אבל בכאן אין היזק להמוכר. אמנם בגמ' בב"מ (ק"ו א) מבואר לא כן דדווקא כשבכל העולם היתה שדפון וירקון אבל בלא זה עולה לו דקרינן בזה שני תבואות כלומר שנה שיש תבואה בעולם ומה שהקשינו דא"כ למה לו לומר הובירה י"ל דלרבותא קאמר דאפילו הובירה לטובת השדה כדרך בעלי השדות בכדי שאח"כ תגדל יותר מ"מ עולה לו לשנה:

(ח) יש לפעמים שהלוקח אוכל ג' תבואות באלו שני השנים כגון שבעת שמכרה לו היתה מליאה פירות ולאחר ב' שנים גאלה הרי אוכל שלש תבואות ואין המוכר יכול לומר החזירנה לי מליאה פירות כמו שמכרתיה לך שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך משמע כל תבואות שבשתי שנים מדלא כתיב מספר שנים או מספר תבואות (רש"י ערכין ל'. ד"ה במספר) ומ"מ אינו מחשב עמו אלא לפי מספר שנים בלבד שנאמר על פי השנים לא על פי התבואות (רמב"ם שם) וע' בסעי' כ"א:

(ט) וכל כך החמירה התורה בזה שתהיה שני שנים מעל"ע ביד הלוקח דאפילו אם הלוקח מתרצה להחזיר לו קודם אסור וכך אמרו חז"ל שם דאיסורא נמי איכא ולא מיבעיא מוכר דקאי בעשה דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך אלא אפילו לוקח קאי בעשה דבעינן שנים תקנה וליכא דכתיב במספר שנים אחר היובל תקנה דמשמע שתהא קנויה לו שתי שנים ואי מהדר ליה מקמי הכי עובר בעשה (רש"י) ופשוט הוא דאפילו להחזיר לו במתנה אסור מיהו לאחר נ"ל דמותר למכור או ליתן שהרי האחר מכחו בא:

(י) עוד החמירה התורה על המוכר הבא לפדות מיד הלוקח קודם היובל דדוקא שהשיגה ידו מעות משלו מן הצד שלא ממכירת קרקע אחרת וכן אסור לו ללוות מעות מאחרים וליגאל וכן אינו גואל לחצאין וז"ל הרמב"ם שם המוכר שדה אחוזתו והיו לו שדות אחרות ומכר מאותם השדות כדי לגאול שדהו שמכר אין שומעין לו שנאמר ומצא כדי גאולתו עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר וכן אם לוה לגאול אין שומעין לו שנאמר והשיגה ידו ולא שילוה מצא מעט ורצה לגאול חצי השדה שמכר אין שומעין לו שנאמר כדי גאולתו או גואל את כולה או אינו גואל ואם רצו קרוביו לגאול גואלים שנאמר ובא גואלו הקרוב אליו עכ"ל וכבר ביארנו זה ומסתברא דגם קרוביו יש להם כל חומר שיש לו להמוכר עצמו דאיך אפשר דבא כחו יהיה לו יותר כח מהוא עצמו ויש להסתפק אם גם בזה אסור אפילו ברצון הלוקח או דזהו רק לענין השתי שנים בלבד וכן נ"ל עיקר דהנה הש"ס שם לענין השתי שנים דקדק זה מהמשנה מדלא קתני אינו גואל אלא אינו מותר לגאול ע"ש ובדין זה שנינו במשנה לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב ברעה ויגאל ביפה ולא ילוה ויגאל ולא יגאל לחצאין ולא קתני אינו מותר כבשם ש"מ דברצון הלוקח שרי:

(יא) ואין לשאול למה בדינים אלו החמירה התורה הרבה על המוכר והלא אדרבא בכמה דברים הקילה על המוכר כמו שיתבאר די"ל דאין זה שאלה על גזירת התורה ועוד דיש טעם נכון בזה כעין מה שכתבנו בסעי' ה' והענין כן הוא דוודאי בעצם הענין חסה התורה על המוכר שמוכר מפני דחקו וכל אדם מתאוה לשדה אחוזתו ורק בפרטים אלו החמירה על המוכר מפני קיום העולם דאם נאמר שיכול המוכר ליגאל מעט מעט לא ירצה שום קונה לקנות וכן אם יכול ללוות מעות ולפדות או למכור קרקע אחרת דכל אלו דברים מצויים הם וינעלו שערי המסחר ולזה החמירה תורה על המוכר דדוקא שבאו לו מעות מן הצד ועל כל השדה ואחר כל זה מוכרחת להיות שתי שנים ביד הלוקח וימצאו קונים על זה:

(יב) פשוט הוא דכל דין חזרה ביובל אינו אלא בשדה אחוזה שירשה מאבותיו דאלו בשדה מקנה הרי לא יוחזר לו אלא להמוכר שהוא קנה ממנו וכן אם המוכר שלו קנה מאחר יוחזר להאחר וכן לעולם ולכן צריך לדעת דאף דבמקדיש יש חילוק בין שדה אחוזה לשדה מקנה כמו שיתבאר בסי' ל"ה אבל בחזרת יובל אינו אלא בשדה אחוזה וכל הדינים שבסי' זה אינו אלא בשדה אחוזה וכן בבתים בסי' הבא הם בשל אחוזה:

(יג) וז"ל הרמב"ם שם מכר שדהו לראשון וראשון לשני ושני לשלישי אפילו מאה זה אחר זה בשנת היובל תחזור לאדון הראשון שנאמר בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ עכ"ל ושנינו במשנה דערכין (ל' א) מכרה לראשון במנה ומכר ראשון לשני במאתים אינו מחשב אלא עם הראשון כפי המקח שלו שנאמר לאיש אשר מכר לו ואם להיפך דמכר לראשון במאתים והראשון להשני במנה כשבא לחשוב בפדייתו קודם היובל אינו מחשב אלא עם האחרון שנאמר וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו דהאי לאיש מיותר הוא והו"ל למיכתב לאשר מכר לו אלא ללמד דלפעמים ישיב החשבון כפי האיש אשר עתה בתוכו והיינו כשהאחרון נתן פחות מהראשון והטעם יתבאר בסעי' ט"ו:

(יד) ותניא בברייתא שם מכרה לו במנה והשביחה ועמדה על מאתים מנין שאינו מחשב כשבא לפדות קודם יובל אלא במנה שנאמר והשיב את העודף העודף שבידו שנשאר בידו מן הדמים שקיבל לאחר שינכה לו הלוקח חשבון המגיע לכל שנה שאכלה (רש"י) מכרה לו במאתים והכסיפה ועמדה על מנה מניין שאין מחשבין אלא במנה שנאמר והשיב את העודף העודף שבקרקע מה שהיא שוה יותר על מה שמגיע לחשבון כפי שוויה עתה:

(טו) והנה זהו וודאי דבתורה אינו מפורש מתי חושבין כך ומתי חושבין כך אלא דאנן חשבינן הכל לטובת המוכר ושאלו בגמ' מנלן ומתרץ דילפינן מעבד עברי דהתם ג"כ יש דרשות בכה"ג כמו שיתבאר, ובשם גילתה התורה דנדרוש לטובת העבד כמו שיתבאר שם וילפינן בכאן משם בגזירה שוה שכיר שכיר ע"ש ולפי הפשט ביארנו בסעי' י"א דהתורה חסה על המוכר שמוכר מתוך דחקו:

(טז) כתב הרמב"ם מכרה בשנת יובל עצמה אינה נמכרת והדמים חוזרין לבעלים עכ"ל ומפרש בגמ' שם הטעם דא"א להיות מכירה כלל דאם המכורה כבר תצא ביובל ק"ו שאין ביכולת לימכר עתה וממילא דה"ה שאין יכול ליתן מתנה ביובל מקרקע ובתים שהרי גם מתנה חוזרת ביובל כמ"ש בסי' הקודם סעי' י"ג וישנו גם במתנה זה הק"ו. ויש להסתפק הנושא אשה ביובל ומכנסת לו נכסי מלוג דקיי"ל בעל בנכסי אשתו לוקח הוה אי קונה ביובל אם לאו ונראה דקונה דלא מצינו שנכסי אשתו תצא ביובל וכל דיני יובל לא שייך בנדוניא ונכסי צאן ברזל ונכסי מלוג אבל הבעל שנותן מתנה קרקע לאשתו וכן אשה שהבעל התנה עמה שלא יהא לו שייכות בנכסיה ונתנה לו מתנה וודאי שחוזרים ביובל ואין המתנה מועלת ביובל עצמה (כנלע"ד):

(יז) כתב הרמב"ם שם בדין י"ד מכר אילנות אין נגאלין לפחות משתי שנים שהרי ראויין לתבואות ואם לא גאלן אינן חוזרין לבעלים ביובל שנאמר ושב לאחוזתו ולא לאילנות עכ"ל וזהו בערכין (י"ד ב) וממילא דאחר שתי שנים יכול לגאול מיד הלוקח כקרקע:

(יח) ודע דבגמ' שם אומר דין זה גם לענין הקדש ע"ש ופריך וליקדשינהו אגב ארעא וליפרקינהו אגב ארעא ופירש"י דפריך אתרווייהו אהקדש ואמכר ומתרץ בדלית ליה ארעא ע"ש משמע להדיא דבמוכר ג' אילנות שיש לו קרקע כמ"ש בח"מ סי' רט"ז חוזרין האילנות אגב הקרקע ביובל וכל כי האי ה"ל להרמב"ם לפרש אמנם הרמב"ם הולך לשיטתו בפ"ד מערכין וחרמין דבהקדיש קרקע ואילנות פודה זה לעצמו וזה לעצמו והראב"ד השיגו שם ויתבאר אי"ה, מיהו הרמב"ם לשיטתו שפיר עביד דסתם כאן דאפילו אם יש לו קרקע הקרקע חוזרת ביובל והאילנות אינן חוזרין אבל לשיטת רש"י והראב"ד אין דין זה רק במכר אילן אחת או שני אילנות אבל מכר שלשה אילנות חוזרת ביובל אגב הקרקע אא"כ קנה מפורש בלא קרקע:

(יט) ויש בקרקע היפך מאילנות כגון שמכר קרקע שאינה ראויה לזריעה והיינו שהיא כולה נקעים מלאים מים או מקום סלעים ה"ז פודה בפחות משתי שנים שנאמר במספר שני תבואות וזו אינה ראויה לתבואה ואם לא גאלה קודם היובל יוצאה ביובל להמוכר שהרי אחוזה היא:

(כ) כתב הרמב"ם שם דין ח' הלוקח שדה אחוזה ונטעה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת ביובל שמין שבח האילנות שבתוכה ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח שנאמר ויצא ממכר בית ממכר חוזר ולא השבח עכ"ל וזהו בהמקבל (ק"ט א) ואף דפסוק זה הוא בבית מ"מ מאי נ"מ וה"ה כל מין שבח שהשביח מיהו נ"ל דאם השביח גוף הקרקע כגון שנתן בה הרבה זבל וכיוצא בזה אינו משלם לו בעד השבח כמ"ש בסעי' י"ד דאף כשהשביחה אין מחשבין לפי השבח ואין לחלק בין שבח דממילא לשבח שהלוקח השביחה וגם בשבח אילנות דמשלם משמע להדיא בגמ' שם דאפילו שבח דממילא כגון שהאילנות צמחו מעצמם או היתה שקמה ונתעבה מחזיר לו בעד השבח ע"ש (דעל שבח שקמה אומר שם כן וכן בעובדא דר"פ דקדחו בה תאלי מעצמן וחד עניינא הוא דביובל בכה"ג מחזיר לו השבח ע"ש היטב ודו"ק):

(כא) ודע דעל הדין שביארנו בסעי' ח' דלפעמים אוכל ג' תבואות בשתי שנים ושבפחות משתי שנים אינו מותר לגאלה מיד הלוקח תניא בתוספתא ריש פ"ה דערכין המוכר שדהו בשעת היובל אין מותר לגאול פחות משתי שנים וכו' פעמים שיוכל לאכול הימנה ג' תבואות בשתי שנים וכו' לא יאמר לו הניחה לפני מליאה כדרך שהנחתיה לפניך מליאה אלא אוכלם ומסתלק הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה הרי הן כפירות אילן שנקצץ או שיבש שניהם אסורין בו כיצד יעשה ימכור ויקח בהן קרקע ויאכל פירותיה עכ"ל. ונראה להדיא דה"פ דכשפודה המוכר מיד הלוקח אוכל הלוקח כל הפירות שבתוכה ואח"כ מסתלק והקנים והזמורות ופירות שקמה הן כפירות ונוטלן הלוקח ואילן שנקצץ או שיבש הוי ספק אם נחשבין כקרן או כפירות ולפיכך שניהן אסורים בו ולוקח בהן קרקע והלוקח אוכל הפירות ולכשיגיע יובל יוחזר להמוכר ונמצא דשניהם זוכין בו או אם נאמר דטעות הדפוס הוא וכצ"ל ימכורו ויקחו בהן קרקע ויאכלו פירותיה דבכה"ג נראה יותר נכון מיהו על דברי הרמב"ם בענין זה יש להתפלא כמו שנבאר בס"ד:

(כב) וז"ל הרמב"ם שם אחר שכתב דין שאוכל ג' תבואות בב' שנים כתב בזה"ל הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה הרי הן של לוקח כשארי פירות שבתוכה אבל אילן שנכסח או שיבש שניהם אסורין בו כיצד יעשה ימכור וילקח בדמיו קרקע והלוקח אוכל פירותיה עד שתגאל השדה מידו עכ"ל ואינו מובן מה כוונתו עד שתגאל וכו' אם כוונתו עד שתגאל עיקר השדה הא מיירי כאן בזמן שגואלה מידו ואם כוונתו עד שתגאל זו השדה שקנה בעד האילן שנכסח איך יכול לגואלה בע"כ של הלוקח הלא ספק הוא אם זהו פירות או קרן בשלמא ביובל ניחא דזה אכל הפירות עד היובל וזה זוכה בה ביובל אבל ע"י פדיון הלא המוכר מכריחו ואיך מכריחו בדבר שהוא ספק ונהי דזה אפשר לתרץ דשני שנים יאכל הפירות ואח"כ יטול מעותיה א"כ קשיא להיפך למה יטול הלוקח מעות בשלימות בעדה הלא ספק הוא ולכן צ"ע (פירושא דקנים הם הנסמכים תחת הגפנים שהמה בכלל מכירת השדה כמ"ש בח"מ סי' רט"ו והזמורות פירושו תלושים):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף