ערוך השולחן העתיד/זרעים/כג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד TriangleArrow-Left.png זרעים TriangleArrow-Left.png כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פירות שגדלו מקצת בששית ומקצת בשביעית ובו כ' סעיפים

(א) כיון דשביעית מתחלת בר"ה בר"ח תשרי אם היו תבואה או פירות או ירקות או זרעים נזרעו קודם ר"ה ונתגדלו קצת קודם ר"ה ועיקר גידולן אחר ר"ה אמרו חכמים דרואין מתי הגיעו חיובן למעשר דבחיוב מעשר יש פרטים שונים דבתבואה הולכין אחר שליש בישולן וכן בזיתים (ר"ה י"ג ב) ובירק הולכין אחר לקיטה ובאילן אחר חנטה ואורז ודוחן אחר השרשה (שם) ועוד פרטים יש ויתבארו בדיני מעשרות וכדינם למעשר כך דינם לשביעית וחז"ל דרשו (ר"ה י"ב ב) זה מקרא דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות (דברים ל"א) וקשה הא חג הסוכות שאחר שמיטה היא שנה שמינית אלא לומר לך דלפעמים גם בשמינית יש שביעית והיינו דכל תבואה שהביאה שליש לפני ר"ה דשמינית אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית וממילא דה"ה כשהביאה שליש לפני ר"ה דשביעית אתה נוהג בו מנהג ששית בשביעית (ושם מבואר מנין דעל שליש קאי ע"ש וממילא דבכל המינים הולכין אחרי זמן מעשרותיהן כמו בתבואה):

(ב) וז"ל הרמב"ם בפ"ד דין ט' באחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה הרי אלו מותרין ואע"פ שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ר"ה הרי הן כפירות שביעית התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספיחין ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית עכ"ל ויש בזה שאלה מנליה להרמב"ם דגם בתבואה שנזרעת לפני שביעית גזרו בהם ספיחין והא במשניות ובגמ' משמע להדיא דספיחין אינן אלא הגדילים בעצמם וכמ"ש הרמב"ם עצמו מקודם וכמ"ש בסי' הקודם:

(ג) אמנם דבר זה מבואר בירושלמי (פ"ה דמעשרות ה"ב) שאומר שם הביאה פחות משליש לפני שביעית ונכנסה שביעית אסורה משום ספיחים ולא חלה עליה קדושת שביעית שכבר היו עשבים ולא חלה עליהן קדושת שביעית הביאה פחות משליש לפני שמינית ונכנסה שמינית מותרת משום ספיחים וחלה עליהם קדושת שביעית עכ"ל והירושלמי שם אומר זה לר"ע דס"ל דמן התורה ספיחים אסורים אך ממילא דכן הוא לרבנן לפי תקנת חכמים שאסרו ספיחים אך א"כ צ"ע למה לא כתב גם דין זה דלא חלה עליהן קדושת שביעית ולהיפך בפחות משליש לפני שמינית דחלה עליהם קדושת שביעית ודין זה לא מצאתי בו ואם נאמר דס"ל דזהו רק לר"ע ולא לרבנן צ"ע מנ"ל לומר כן:

(ד) אבל רבותינו בעלי התוס' בפסחים (נ"א: סד"ה כל) לא פסקו כן שתירצו על כמה משניות דמוכח היתר ספיחים דזהו בשל ערב שביעית ע"ש ומירושלמי ל"ק דזהו רק לר"ע אבל מדרבנן לא גזרו בזה אך יש מרבותינו שכתבו דרק בירק דאזלינן בתר לקיטה למעשרות לכן אסורים הנלקטים בשביעית אבל איסור ספיחים אין בהם דספיחים מקרי תחילת גידולן ולכן הם ספיחי ששית ולא ספיחי שביעית אבל בתבואה דהולכין אחר שליש אם לא הביאה שליש בששית אסורה משום ספיחי שביעית כהירושלמי (הר"ש פ"ט מ"א) ואפשר שגם כוונת התוס' שם כן הוא ואולי גם הרמב"ם סובר כן שהרי לא כתב אלא אתבואה וקטניות:

(ה) תנן (בפ"ב מ"ז) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית והלכו במינים אלו אחר השרשה משום דמינים אלו א"א לילך לא אחר הבאת שליש ולא אחר לקיטתן כירק מפני שלקיטתן מעט מעט וכן הבאת שליש אינן כאחת ולכן הלכו בהן אחר השרשה (ר"ה י"ג ב) אמנם שמואל פסק (שם) דהולכין אחר גמר פריין דאם נגמרו קודם ר"ה של שביעית אין שביעית נוהגת בהן ואם נגמרו אחר ר"ה נוהג בהן שביעית ואין זה אחר לקיטה כירק דלפעמים נגמרו היום ולוקטין לאחר זמן (תוס' שם) וכן פול המצרי שזרעו לזרע כמו כן הולכין אחר גמר פירי אבל אם זרעו בשביל הירק הולכין אחר לקיטה כירק דפול המצרי פעמים שזורעין בשביל הזרע לאכול את הזרע (רש"י שם) וי"א כדי להוציא ממנו זרעו לזריעה ולא לאכילה (רמב"ם ורע"ב במשנה ח' פ"ב) וכן פסק הרמב"ם בפ"ד דין י"א וסיים דאם נגמרו אחר ר"ה אע"פ שהשרישו קודם ר"ה הרי אלו אסורים משום ספיחים עכ"ל וזהו לשיטתו הקודמת דגם בכאלו נוהג ספיחים כמ"ש:

(ו) כתב הרמב"ם ושם) דירק כשעת לקיטתו והאתרוג אפילו היה גדול כפול קודם ר"ה ונעשה כככר בשביעית חייב במעשרות כפירות ששית ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית ומתעשר כפירות ששית להחמיר עכ"ל ופסק מספיקא להחמיר משום דבפ"ב דביכורים יש פלוגתא באתרוג לענין מעשר אם הולכין בתר חנטה כאילן או בתר לקיטה כירק משום דאתרוג גדל על כל מים כירק ולענין שביעית הכל מודים דאזלינן בתר חנטה כאילן אמנם בסוכה (מ' א) יש ברייתא דרבותינו שבאושא סברי דגם לשביעית הוי כירק בתר לקיטה ובר"ה (ט"ו א) יש גורסין דבשניהם אחר חנטה ופסק הרמב"ם בשניהם להחמיר אך תמיהני דאיך מחייבו במעשר כיון דמחמיר לענין שביעית ממילא דאינו נוטלם ת"י והוה כהפקר וממילא דפטור מן המעשר כדאמרינן בר"ה (ט"ו א) יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת דחייב במעשר ע"ש וצ"ע ועמ"ש לקמן סי' ע' סעי' ד':

(ז) וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית בתבואה וקטניות ואילנות הולכין אחר עונת המעשרות והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע אחר גמר הפירי והירק אחרי לקיטתו וכן פול המצרי שזרע לירק דינו כירק ועוד יתבאר בזה בס"ד:

(ח) כתב הרמב"ם שם דין י"ד פול המצרי שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ר"ה של שביעית בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית ואם זרעו לירק ונכנסה עליו שביעית בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית וכן אם זרעו לזרע ולירק אסור עכ"ל וזהו בירושלמי (פ"ב הל' ה') וזרעו לזרע כיון שנגמר קודם שביעית מותר אפילו הירק מתגדל בשביעית מ"מ כיון דהזרע כבר נגמר מותר ובזרע לירק אסור משום דהירק מתגדל בשביעית אך מה שכתב דה"ה אם זרעו לזרע ולירק אסור בירושלמי אינו כן ואדרבא אומר שם דזרעו וודאי מותר ובירק יש פלוגתא ע"ש (וצ"ל כמ"ש הכ"מ דכיון דמאן דאוסר שם הוא מפני מראית העין א"כ גם בזרע שייך מראית העין ע"ש וקשה דא"כ גם בזרע לזרע בלבד ניחוש למראית עין אלא וודאי שיודעין שזרע לזרע וא"כ ה"נ יודעים שזרע לזרע ולירק ואולי היה לו להרמב"ם גירסא אחרת):

(ט) עוד כתב עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחים ואם זרעו לירק הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר זרעו לזרע ולירק זרעו אסור משום ספיחים וירקו מותר עכ"ל והראב"ד תמה עליו דהיאך אפשר להתיר מה שזרעו בשביעית עצמה והא קיי"ל הנוטע בשביעית בין שוגג בין מזיד יעקר כמ"ש בריש סי' י"ז אמנם בירושלמי שם מפורש כהרמב"ם ע"ש ויש מי שאומר דרק בנטיעת אילנות החמירו על עוברי עבירה שיעקרום מפני שהיא קיימת לשנים רבות ולא בזריעה (מה"פ שם) וכבר כתבנו בסי' י"ז סעי' ב' דלאו דווקא נוטע והבאנו ראיה ברורה לזה ממשנה דפ"ד ע"ש ויותר נראה כהראב"ד דדווקא כשנזרע ע"י עכו"ם ע"ש (ועכ"מ בשם הרי"ק ודוחק):

(י) שנו חכמים במשנה ריש פ"ה בנות שוח שביעית שלהן שנייה שהן עושות לשלש שנים וה"פ תאנים לבנות המגדלות מג' שנים לג' שנים הפירות החונטים בשביעית אין נגמר בישולן עד שנה שנייה של שמיטה שהיא שלישית לחניטה ואז נוהג בהן דין שביעית דבאילן אזלינן בתר חנטה ובכל שנה נתוסף בה פירות חדשים ולכן אמרו על זה בירושלמי שם שיקשור חוט או יתחוב קיסם על אותן שחנטו בשביעית למען יכירם אח"כ לנהוג דין שביעית בהם בשנייה לשמיטה:

(יא) ודע דבמשנה שם אומר ר' יהודה הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים וזהו ג"כ מין תאנים העושות לשתי שנים אמרו לו חכמים לא אמרו אלא בנות שוח ויש מי שהקשה דבאמת למה לא אמרו כן בפרסאות דכיון דעושות לשתי שנים פשיטא דשביעית שלהן בשנה שאחר שמיטה (תוי"ט) אמנם באמת ה"פ דוודאי אם כן הוא שביעית שלהן מוצאי שביעית אך לא אמרו בפרסאות שכן הוא עשייתן לשתי שנים וכן מפורש בירושלמי שם שאמר להם ר"י והרי בצפורי עושות לשתי שנים והשיבו לו והרי בטבריא עושות לשנה אחת ע"ש ולכן באמת במקום שעושות לשתי שנים דינם כר"י רק חכמים לא נתנו כלל בזה מפני שאינן כן בכל המקומות אבל בנות שוח בכל המקומות עושות לשלש שנים:

(יב) תנן (בפ"ב מ"ט) הבצלים הסריסים שאין עושין זרע כשאר בצלים ופול המצרי שזרע לזרע דאזלינן בהן אחר גמר פירי כמ"ש בסעי' ה' והם בבית השלחין ומנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה של שביעית מותרים בשביעית דכיון שמנע מהם מים ל' יום קודם הוי גמר פירא שלהם בששית ואם לאו אסורים בשביעית משום דגמרן בשביעית ושל שדה בעל שא"צ להשקותה ומנע מהם ג' עונות להשקותה כפי דרכה לירק דלירק גם היא צריכה השקאה הרי הן של ששית ואם לאו הרי הן של שביעית (ערע"ב שם שכתב בפול המצרי שזרעו לירק שזה כתב לפי המשנה שהבאנו בסעי' ה' אבל אנן קיי"ל כשמואל בר"ה י"ג: לכן כתבנו שזרעו לזרע והרמב"ם מסתם לה סתומי)

(יג) עוד שנינו שם הדלועין שקיימן לזרע לזרוע אותן והניחן בארץ אחר ר"ה של שביעית אם נתקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית דכבר נגמרו בששית ואם לאו אסורין בשביעית דגמרן הוי בשביעית ומפרש בירושלמי כיצד הוא בודקן תוחב מחט בעוקצו אם הנקב מתאחה כשנוטל המחט עדיין לח הוא ואם הנקב נשאר הוי יבש ומותר (ונ"ל דדלועין שקיימן לזרע גם לפי המשנה זמן מעשר שלהם נגמר הפירא ולא נזכר זה להדיא בפ"ק דמעשרות ע"ש ודו"ק):

(יד) עוד שנינו שם דהתמרות שלהם אסורות בשביעית והיינו הציצין והנצינין שלהם דאף לאחר שהוקשו נראה תורת אוכל עליו ואסורים מפני מראית העין (תוי"ט) ויש מפרשים דתמרות הוא כעין לולבי גפנים והרמב"ם שם דין י"ח כתב דין הדלועין והך דתמרות לא הזכיר ע"ש ונ"ל שדחה זה מהלכה ע"פ הירושלמי שם שאומר מאן הורי כן ר' יוסי ואינו מובן אהיכא קאי ע"ש ומפרש הרמב"ם דאתמרות קאי שר"י הורה כן שאסורות בשביעית ואינו כן (כנלע"ד):

(טו) וז"ל הרמב"ם שם דין י"ח הדלועין שקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מלאכול אדם מותר לקיימן בשביעית שהן מפירות ששית ואם לאו אסורין כספיחי שביעית וכן הירקות כולן שהוקשו לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית ואם היו רכים אסור לקיימן משום ספיחים אין מחייבין אותו לשרש את הלוף אלא מניחו בארץ כמות שהוא אם צמח למוצאי שביעית מותר ואין מחייבין אותו לשרש את הקנדס אלא גוזז בעלין ואם צמח למוצאי שביעית מותר עכ"ל וזהו הכל בתוספתא (פ"ב הל' ט') וה"פ דירקות רכים אין האיסור מדינא אלא מפני מראית העין שיאמרו שנתגדלו בשביעית דכן מפורש בתוספתא ע"ש ולכן לוף הכל יודעים שהם טמונים בארץ שתים וג' שנים ואין כאן מראית העין שלא יאמרו שגדל בשביעית ורק העלין של הקנדס צריך לקוצצן ולהשליכן לפי שהם גדילים בשביעית ועיקרו מותר שהכל יודעים שעולין מאליהן ושלא זרען וכל מינים אלו אין ידועים לנו מה המה אלה ורק בא"י ידועים הם ורק בכלל המה מיני ירקות:

(טז) ומפני שהלוף דרכו להיות טמון בארץ זמן רב לכן שנינו במשנה (פ"ה מ"ד) לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית וכן בצלים הקצונים שנזרעו בקיץ או המיוחדים לקיץ שהן יבישות מאד (רע"ב) וכן פואה וזהו מין צבע אדום (שם) מותר לעקור אותם בקרדומות של מתכת ואין בזה משום עבודת הארץ דכבר נתקשו והם כאבנים בעלמא ומ"מ שינוי צריך (תוי"ט) כלומר דרק בקרדומות התירו ולא במרא וחצינא שבאלו עובדים הקרקע ממש ובתוספתא תניא דפואה של צלעות הגדילה בין הסלעים מקום שנהגו לחרוש יחרוש דכיון שהוא במקום סלעים לא מיחזי כעבודת קרקע והחרישה הוא רק שתהא ביכולת להוציאם מן הסלעים:

(יז) תנן (פ"ו מ"ג) בצלים של ערב שביעית שישבו בארץ בשביעית וירדו עליהם גשמים וצמחו אם היו העלין שלהן שחורין ולאו שחורין ממש אלא נוטה לשחרות (ר"ן נדרים נ"ח א) אסורים שזה מוכיח שגידולן יפה ומקרקע שביעית נתגדלו ואע"פ שנתוסף מעט אתו גידולי איסור ומבטלין העיקר אע"פ שהוא מרובה (ר"ש ורע"ב ורא"ש שם) אבל אם הוריקו העלין מותרין דאז סימן שהולכין וכמשין ולאו מארעא קא רבו (שם) ונ"ל דזהו ירקות הנוטה לחלמון ביצה שקורין גע"ל אבל ירקות כעשבים או כתכלת שקורין גרי"ן בל"א אדרבא זהו מדרך גידולן ויש מי שכתב בלשון זה שכיון שהם ירוקים לאו מחמת יניקת הקרקע נתגדלו אלא מחמת הבצל עצמו (ר"ן שם) ולפ"ז יכול להיות דבכל מיני ירקות כן הוא ודווקא הנוטה לשחרות סימן הוא שיונק מהקרקע. ודע שהרמב"ם כתב בדין זה שם דין כ' דרק העלים אסורים משום ספיחים אבל הבצלים עצמן בהתירן עומדין עכ"ל ולא ראיתי לשארי רבותינו שכתבו כן ומדבריהם מבואר שגם הבצלים אסורין:

(יח) ונלע"ד דמחולקים בפי' המשנה דכל המפרשים פירשו שהבצלים לא נעקרו מהארץ כלל ולפיכך גם הבצלים אסורים ולאו מטעם ספיחים אלא מפני גידולם העיקרי שבשביעית אבל הרמב"ם מפרש שעקרן מהארץ קודם ר"ה ואח"כ הושיבם בעפר שלא יתקלקלו ולכן אין בהעלים איסור רק משום ספיחים אבל הבצלים בעצמן לא נתגדלו ע"י זה לפיכך הבצלים מותרים ובאמת יש לתמוה על פי' המפרשים דהא בצלים הוא מין ירק ובירק אזלינן בתר לקיטה וא"כ כולם אסורים וצ"ל לדבריהם דאימתי אזלינן בתר לקיטה כשעוקרן בזמנן אבל כיון שבכוונה מניחן בארץ שלא יתקלקלו הוי לענין איסור שביעית כמונחים בבית ורק האיסור אם נתוספו מחמת יניקת הארץ בשביעית (כנלע"ד) ומסוגיא דנדרים שם משמע כהרמב"ם ע"ש וכן משמע בירושלמי שאומר על משנה זו בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו ע"ש:

(יט) ודע דבמשנה שם תנן דכנגד כן במוצאי שביעית מותרין וכתב רבינו שמשון דלא יתכן לפרש בבצלים של שביעית דהנהו לא מישתרי למוצאי שביעית וכו' דילמא אכתי לא רבו גידוליו על עיקרו אלא סיפא נמי בבצלים של ששית איירי שעקרן בששית וחזר ונטען בשביעית ועקרן לאחר שגדלו מעט וחזר ונטען בשמינית ומתוך שכבר גדלו בששית לא הוסיפו כי אם מעט בשביעית ונאסרו וכשחזרו והוסיפו מעט בשמינית חזר אותו ההיתר וביטל אותו האיסור המועט שגם של ששית מסייע לבטל אחרי שסוף גידולן בהיתר עכ"ל (וכ"כ הרע"ב) ויש מרבותינו שפירשו דמיירי שבשמינית רבו גידוליו על עיקרו וכמו שיתבאר (רא"ש נדרים שם).

(כ) וז"ל הרמב"ם שם בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל הואיל ושביעית איסורה ע"י קרקע כך בטילתה (כצ"ל) ע"י קרקע עכ"ל והראב"ד השיגו דבירושלמי לא התיר בזה אלא במרוכנין כלומר שהרכין אותם והטם אל הצד שגילה בדעתו דלא ניחא ליה שיגדולו ואם עכ"ז נתגדלו מותר אבל בלא"ה אסור ע"ש ובאמת יש בזה פלוגתא בירושלמי ובמסקנא מוכח להדיא דהעיקר לדינא כהרמב"ם ואך לחומרא בעלמא חשש אחד לדברי האוסר ע"ש (וכ"כ במה"פ שם וכ"מ בכ"מ) וגם בש"ס דילן בנדרים (נ"ח א) משמע להדיא דגידולי היתר מעלין את האיסור וגם בשם רוצה לדחות אך זהו דיחויא בעלמא כדרך הש"ס ואפילו לפי הדיחוי שבש"ס אומר שם מפורש דבשביעית וודאי כן הוא דהואיל ואיסורה ע"י קרקע בטילתה ע"י קרקע וגם מאן דס"ל דאין גידולי היתר מעלין את האיסור מודה בשביעית ולשונו של הרמב"ם היא מסוגיא זו וצ"ע על הראב"ד (ופריך אח"כ ממעשר ומתרץ דמעשר דיגון דקא גרים ע"ש):

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף