ערוך השולחן העתיד/זרעים/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד זרעים כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דין הוצאת זבלים בשביעית ולפתוח מחצב של אבנים ובו כ"ח סעיפים

(א) דבר ידוע שהזבל הוא ממיוחדי עבודת השדה דעיקר גידול הזרעים הוא ע"י שמזבלין את השדות ופשיטא שאסור לזבל שדהו בשביעית וזהו כזורע אמנם אפילו אם אין כוונתו לזבלה אלא שיש הרבה זבל בחצירו ואין לו מקום לפנות ורוצה לפנותה לשדהו אסור שנראה כמזבל שדהו אא"כ עשה צבור גדול של אשפה כשיעור שיתבאר שבכה"ג ניכר לכל שאין זה לשם זיבול דאז מותר דכן הוא דרך עובדי אדמה להכניס הזבל למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה (רע"ב רפ"ג) וכן דרך להוציא מקודם האשפות לרה"ר כדי שידרס ברגלי אדם ובהמה ויהיה זבל יפה ואח"כ כונסו לשדהו ועושה אשפה גדולה עד שיגיע העת לפזרה על פני השדה (ר"ש שם):

(ב) ויש להסתפק אם יש בא"י מקומות שהזבל קשה להשדות ואין מזבלין אותן כמו שיש גם במדינות שלנו שהארץ שמינה והזיבול מקלקלה והזבל מוציאין ושורפין אם גם בשם יש כל האיסורים שיתבארו בדיני הוצאת זבלים דהא באלו המקומות ליכא חשדא דזיבול או דילמא לא פלוג רבנן ולאו כ"ע בקיאי בטיב השדות והרואה יאמר שלזבלה הוציא וכן נראה עיקר לדינא (ואע"ג דבירושלמי רפ"ג אומר דלא חשו לעוברין ושבין רק לבני עירו כבר כתב המה"פ שם דוודאי בכל מקום חוששין כדמצינו בפאה ורק בשם שאין החשש רק משום בני עירו שרואין שמוציא מחצירו ע"ש):

(ג) ומ"מ אפילו לעשות אשפה לא בכל זמן התירו וכך שנינו במשנה ריש פ"ג מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות וכו' משיקשור המתוק כלומר דזבל מקרי מתוק על דרך סגי נהור מפני שהוא מר מאד (רמב"ם) ועוד שהוא נותן מתיקות בהפירות (ר"ש) והזבל כשמתחיל להתייבש מתעבה ונעשה קשרים והטעם משום שקודם הזמן הזה יש שמזבלין שדות וחששו מפני מראית עין בעת ההובלה שהרי מוליכין מעט מעט אבל אחר זמן זה אין מי שיזבל והכל יודעים שמוליך לעשותן אשפתות אשפתות. ודע דבירושלמי שם שאלו אם קודם הזמן הזה דאסור לעשות האשפתות אם רק בשדהו אסור אבל על פתח חצירו מותר או לאו ונראה שיש פלוגתא בזה והורו להיתר ע"ש והרמב"ם בפ"ב שכתב דינים אלו לא הזכיר מזה כלל וע' בסעי' ד':

(ד) ויש בזה שאלה דכיון דלא התירו האשפתות רק אחר זמן זיבול א"כ למה לא התירו לגמרי להוציא אפילו מעט זבל שהרי כיון דלאו זמן זיבול הוא אין כאן חשדא והתשובה בזה דכיון דנחשדו ישראל על השביעית (גיטין נ"ד א) דמטעם זה פסק הרמב"ם בפ"א דנוטע בשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור וכמ"ש בריש סי' י"ז לכן החמירו חכמים וסגרו הדרך בהוצאת זבל מועט אף לאחר זמן זיבול דאם יתירו אח"כ יוציא גם קודם הזמן ולא התירו רק באשפתות ולאחר זמן זיבול דבזה לא יהיה קלקול וי"ל דמטעם זה לא התירו גם אשפתות קודם הזמן לבד הטעם שביארנו בסעי' הקודם:

(ה) כמה הוא שיעור אשפה וכמה אשפתות מותר שנו חכמים במשנה שם דעושה שלש אשפתות לבית סאה ולא יותר ובכל אשפה לא יהיה פחות ממאה וחמשים סאין של זבל וכ"ש ביותר מזה השיעור דמותר וכך שנינו שם מוסיפין על המשפלות ואין מוסיפין על האשפתות ע"ש ואם יש לו שדה גדולה מכמה סאין יכול לעשות ג' אשפתות בכל בית סאה ויראה לי דאם שדהו קטנה מבית סאה יכול לעשות אשפה לשליש סאה ושתי אשפתות לשני שלישי סאה ואם השדה היא סאה ושליש יכול לעשות ד' אשפתות וכן לפי ערך זה משם ולהלן ושנינו בירושלמי שם דבשדה של עכו"ם יכול להוציא זבלים בשביעית ורק לא יפרוק בעצמו את הזבל מן הכלים לפזרן על פני השדה:

(ו) תנן התם עושה אדם את זבלו אוצר ופירשו הר"ש והרע"ב דה"פ דאותן ג' אשפות לבית סאה יכול לעשות אותם אשפה אחת ולהוסיף עליהם כמה שירצה ולא תימא כמו דאסור יותר מג' אשפתות לבית סאה כמו כן אסור הרבה במקום אחד קמ"ל דלא וכן מתבאר מדברי הרמב"ם שכתב הרוצה לעשות כל שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה עושה והרוצה לעשות זבלו אוצר עושה עכ"ל:

(ז) עוד שנינו במשנה היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך והרמב"ם כתב כלשון המשנה ובירושלמי יש בזה שני ביאורים האחד דאם היה לו זבל דבר מועט בתוך שדהו בשביעית שהיה נתון לשם מערב שביעית ה"ז מוסיף עליו והולך בשביעית אפילו שלא לפי השיעורים שנתבארו שאין כאן חשד שמזבל בשביעית כיון שכבר מזובל מערב שביעית והשנית דה"ק דאם לא היה לו בביתו הזבל כשיעור שנתבאר אלא מעט יכול להוציא זה המעט בשביעית לתוך שדהו ואח"כ כשיהיה לו עוד זבל עד שיעשה כשיעור שנתבאר דהא אפילו כשיש לו השיעור שנתבאר א"א להוציאן כולן כאחת אלא מוציאן מעט מעט ולמה לא חיישינן למראית עין שהרואה שמוליך מעט יאמר לזבל שדהו הוא צריך דסלו ומגרופו שמוליך עם הזבל מוכיח עליו שרצונו לעשות אשפה (הרע"ב מפרש כלישנא בתרא והוא קולא נגד לישנא קמא):

(ח) כל השיעורים האלו אינם אלא כשנותן הזבל על פני השדה על הקרקע ממש אבל אם העמיד סלע ונתן הזבל על הסלע או שעשה חפירה בארץ ג' טפחים ונתן לתוכה הזבל או שבנה על הארץ גובה ג' טפחים ונתן עליו זבל א"צ שיעור ואפילו עשה כן כמה אשפתות לתוך בית סאה בין גדולות בין קטנות מותר שהרי הדבר ניכר שאינן לעבודת הארץ אלא לכניסת הזבל:

(ט) שנו חכמים במשנה שם המדייר את שדהו עושה סהר לבית סאתים עוקר שלש רוחות ומניח את האמצעית נמצא מדייר בית ארבעת סאין היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין עכ"ל המשנה וה"פ מי שיש לו דיר של בהמות ואין לו מקום להעמידן רק בתוך שדהו וממילא שיעשו שם זבל אך הוא אינו מתכוין לזה צוו עליו חכמים שיעשה סהר והוא היקף מחיצה לבית סאתים ומעמיד שם בהמותיו וכשנתמלא הסהר זבל פורץ ג' מחיצות ומניח מחיצה האמצעית אחת ומקיף הג' רוחות מצד השני של זו האמצעית ומעמיד שם בהמותיו ונמצא דמדייר בית ארבעה סאין ויותר מזה לא התירו כדי שיהיה גם מקום פנוי מזבל ויראו הכל שלא כוון לזבל השדה ולכן אם כל שדהו היא רק ד' סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שיראו מקום פנוי ואמנם לא יניח הזבל בסהר וכשיתמלאו מוציא הזבל משם ומניחם לתוך השדה כדרך המזבלים ג' אשפתות לבית סאה וכל אשפה ק"ן סאין כמו שנתבאר מקודם:

(י) והנה כפי מה שביארנו כן פירשו מפרשי המשניות הר"ש והרע"ב וכ"כ הראב"ד שם אבל הרמב"ם ז"ל יש לו דעת אחרת בזה דאם רוצה להניח הזבל בתוך הסהר וודאי שרי ואדרבא המשנה אשמעינן דרשאי להוציא הזבל מן הסהר ולפזרה בשדהו כדרך המזבלין וטעמו דהייתי אומר דמסהר לשדה אסור בכל גווני שהרי נראה להדיא דכוונתו על השדה קמ"ל דכדרך המזבלין מותר גם מסהר:

(יא) וז"ל הרמב"ם שם מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן ונותן לתוך שדהו כדרך כל מכניסי זבל והעושה דיר בתוך שדהו בשביעית לא יעשהו יתר על בית סאתים וכו' כלשון המשנה ע"ש והראב"ד השיג עליו דאדרבא דמחוייב להוציא הזבל מן הסהר וכמ"ש ותמיהני דכדברי הרמב"ם מוכח בירושלמי שאומר שם בסוף ההלכה ר' חייא בר בא שאל עד שלא פסקו עובדי עבודה מהו שיהא מותר להוציא מן הסהר וליתן בתוך שדהו כדרך המזבלין עכ"ל כלומר דקשה ליה מאי קמ"ל התנא דמותר להוציא מהסהר וליתן לשדהו כדרך המזבלין למה יהא אסור אלא וודאי דקמ"ל דאף קודם הזמן שהתירו לעשות אשפה כמ"ש בסעי' ג' רשאי להוציא מהסהר ואי ס"ד כדברי רבותינו דכוונת התנא שמחוייב להוציא מהסהר מאי קמיבעיא ליה אלא וודאי כדברי הרמב"ם שרשאי להוציא מהסהר ולזה שפיר פריך מאי קמ"ל ולמה לא יוציא וזה שלא פסק הרמב"ם דרשאי להוציא גם קודם הזמן משום דבירושלמי נשאר בתיקו ופסק להחמיר (כנלע"ד):

(יב) איתא בירושלמי בכל עושין סיהרין במחצלאות ובקש ובאבנים אפילו ג' חבלים זה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין סהר לסהר כמלא סהר אותו המקום חולב בו גוזז בו ומוליך ומביא את הצאן דרך עליה עכ"ל ונראה לענ"ד דה"פ דעל מה שאמרה המשנה דעוקר ג' רוחות ועושה סהר מצד השני אינו מחוייב להסמיכו ממש לסהר הראשון אלא רשאי להעתיקו להלן רק שלא ירחיקו בית סאתים כמלא סהר ממקום הסהר הראשון וטוב לו לעשות כן דבהמקום שבנתיים יחלוב אותן ויגזזם ויוליכן מהסהר להמקום הפנוי שבין שני הסיהרין ובשם יחלבם ויגזזם ואח"כ יביאם להסהר דרך המקום הפנוי דבסהר עצמו וודאי אין טוב לחלוב ולגזוז דהוא מטונף מזבל (והפ"מ כתב דבירושלמי יש חסרון והגיה ע"פ התוספתא שאחד אומר בית ח' סאין ע"ש דאינו כן ובכוונה השמיט הירושלמי זה דזהו כרשב"ג במשנה ולא קיי"ל כן ע"ש ותמיהני מה שהרמב"ם לא הזכיר מזה כלום והברייתא דרשב"א בירושלמי ג"כ כרשב"ג):

(יג) שדות שחוצבין מהן אבנים שחופרין בהקרקע ומוציאין משם אבנים אסור לפתוח מחצב חדש בשדהו בשביעית דהרואה יאמר שחופרה לחרישה וזריעה וכן יאמרו שלתקן שדהו חוצב להסיר הסלעים המעכבים החרישה והזריעה אמנם אם התחילו במחצב לפני שביעית וחצב ממנה שבעה ועשרים אבנים שכל אבן הוא אמה על אמה ברום אמה וכ"ש יותר ולמה שיערו בשיעור זה מפני שמחצב הוא לא פחות מן ג' שורות שכל שורה ג' אמות אורך וג' רוחב ובקומה ג' אמות ונצרך לכל שורה ט' אבנים מן אמה על אמה ברום אמה וג' שורות הם כ"ז אבנים ואם כשיעור זה נחצב קודם שביעית מותר לחצוב בשביעית דהכל רואים שהוא מחצב של אבנים. ודע דאימתי אסרו להתחיל בשביעית כשהאבנים מכוסים בעפר וכשחופרים בהעפר נתגלו האבנים אבל אם האבנים בולטים מהארץ מותר בכל ענין שהרי הכל רואים שהוא מחצב (ר"ש ורע"ב) וי"א דלא בעינן שנחצבו ממש קודם שביעית אלא אם גילו העפר עד שנתגלה כשיעור מחצב כזה מותר לעשות בשביעית (ר"ש שם) וראיה לזה מתוספתא ריש פ"ג דתניא סלע שצף על גבי הארץ ואיגד יוצא ממנה אם יש בו כשיעור הזה מותר ואם לאו אסור ע"ש (שם) ולמדנו מזה דאפילו כשאינו מכוסה בעפר אין היתר להתחיל בשביעית אא"כ מגולה כשיעור זה:

(יד) אבל הרמב"ם שם כתב כדיעה ראשונה ולענ"ד אדרבא מהתוספתא ראיה לדבריו דאם כדברי הי"א מה חילוק יש בין שהיה מכוסה בעפר ובין שהאבנים בגילויים אלא וודאי דהתוספתא ה"ק דמחצב שהיה מכוסה בעפר צריך לחצוב מהם קודם שביעית כשיעור זה וסלע שהיה גלוי א"צ חציבה קודם שביעית אלא שיתגלה כשיעור זה:

(טו) איתא בירושלמי (פ"ג ה"ד) תני מחצב שבינו לבין חבירו ופתח בו חבירו בהיתר מותר ואם היתה ריקה אסור עכ"ל ונ"ל דה"פ דאם חבירו פתח מחצב קודם שביעית כשיעור שנתבאר גם הוא מותר אף שהוא לא חצב קודם שביעית דמחצב של חבירו מוכיח גם עליו ואם היתה ריקה כלומר שחבירו חצב ולקח כל האבנים קודם שביעית אסור כיון שעתה אין שם אבנים כלל לא נשאר דבר המוכיח על המחצב שלו והרמב"ם השמיטו:

(טז) תניא בתוספתא ריש פ"ג לא יפתח אדם מחצב וכו' אמר ר"י בד"א בזמן שמתכוין לעשות שדה אבל בזמן שאין מתכוין לעשות שדה אפילו דבר מועט מותר וכו' כלומר אפילו לא חצב כ"ז אבנים מקודם מותר ונראה שר' יהודה לפרש קאתי והרמב"ם לא הזכיר זה ומדבריו נראה שלפניו היתה הגירסא בתוספתא דדברי ר"י לאו אמחצב קאי אלא על דין גדר שיתבאר וכן נראה עיקר דמקום מחצב לא שייך לעשות שדה דבמקום שיש חציבת אבנים אין דרך לעשות שדות אלא וודאי אגדר קאי ויתבאר בסעי' הבא בס"ד:

(יז) גדר של אבנים שרוצה ליטלו בשביעית וצריך ליטלו מעל הארץ ולהשליך גם אבנים הקטנות ומיחזי כמתקן הקרקע לחרישה אם יש בהגדר עשרה אבנים של משוי שני בני אדם לכל אבן ויש בגובהו עשרה טפחים הכל רואים שליטול הגדר כוונתו ורשאי ליטלו מעל הארץ הגדולות והקטנות שנראה להדיא שלצורך אבנים הוא נוטל היה פחות מעשרה או פחות מי' אבנים או שהיו אבנים קטנות ממשוי שני בני אדם נוטלן ומניח טפח אבנים סמוך לארץ:

(יח) ובזה כתב הרמב"ם בד"א בשנתכוין לתקן שדהו (זהו התוספתא שבסעי' ט"ז) או שהתחיל ליטול בשביעית אבל אם לא נתכוין לתקן שדהו (וצריך להאבנים) או שהתחיל ליטול מקודם שביעית נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום וגומם עד לארץ וכן אם היה נוטל משדה חבירו אע"פ שהוא קבלן גומם עד לארץ עכ"ל דבשדה חבירו הכל יודעים שאין כוונתו לתקון שדה ואין לשאול למה לא ניחוש לעוברים ושבים שאין יודעים שזהו של חבירו ויחשדוהו כמו שחששנו בסעי' ב' לענין זבל די"ל דלא דמי דזבל הכל מרגישים גם העובר ושב דמזבל שדהו אבל בנטילת אבנים דגדולות מותר בכל ענין ובברירת הקטנות העובר ושב אינו מרגיש כלל והחשש הוי רק לאנשי המקום והם יודעים שאינו שלו וגם אין לשאול למה לא חלקנו במחצב של אבנים בכל החילוקים שחלקנו בגדר די"ל דבשם הוי שטח גדול ונראית כעבודה בשדה אפילו בלא נתכוין לתקן שדהו ואפילו התחיל מקודם שביעית אם לא התחיל כפי השיעור שנתבאר ואפילו אין המחצב שלו ולא דמי לגדר שהוא שטח קטן ומלאכה מועטת (נ"ל):

(יט) אבנים שהמחרישה זיעזעתן ממקומן ואפילו לא זיעזעתן אלא עתידה לזעזען (ירושלמי) או שהיו מכוסות בעפר ונתגלו אם יש בהם שתי אבנים שכל אחד משוי שני בני אדם הרי אלו ינטלו כולן אגב אותם שתים דלא מיחזי כמתקן שדה (ר"ש פ"ג מ"ז) היו קטנות מזה לא ינטלו ומלשון הרמב"ם שם דין ט' מבואר דגם כשיש שתים כמ"ש אין ההיתר רק עליהם ע"ש ומלשון התוספתא משמע ג"כ כן ולא אדע מי הכריחם לזה דאי משום דבגדר הדין כן כמ"ש בסעי' י"ז הא לא דמי לגדר דשם הצרכנו לעשרה אבנים וכאן די בשתים וצ"ל דבכאן ניכר לכל שרק לצורך האבנים נוטלן דאי משום תקון השדה היה לו להניח עד זמן חרישה דממילא היה נוטלן מפני עיכוב המחרישה או מטעם דמוכח שהונחו כדי ליטלן או טעם אחר וא"כ לא שייך רק על אלו האבנים בלבד וצ"ע:

(כ) שנינו במשנה (שם) המסקל את שדהו כלומר שמסלק האבנים מן השדה נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ וכן גרגר של צרורות או גל של אבנים נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ אם יש תחתיהן סלע או קש הרי אלו ינטלו וכ"כ הרמב"ם שם דין י' ע"ש. ודע דהא דתנן בפ"ב דמסקלין עד ר"ה ובארנוה בסי' י"ח סעי' כ"ב דמשמע דבשביעית עצמה אסור לסקל וודאי כן הוא דבתוספת שביעית מסקל לגמרי גם הנוגעות בארץ וכאן בשביעית מניחן כמ"ש ומן התימא דבירושלמי שם פריך וז"ל מסקלין עד ר"ח תמן תנינן המסקל נוטל את העליונות וכו' וכא את מר הכין אמר ר' יונה כאן בתלוש כאן במחובר עכ"ל ואינו מובן כלל דאי פריך היאך מסקלין בשביעית דשם לא התירו רק בערב שביעית מאי קושיא דשם התירו לסקל לגמרי כמ"ש ואי פריך למה התירו בשם לסקל לגמרי והרי כאן צריך להניח את הנוגעות בארץ מאי דומיא ערב שביעית לשביעית ונ"ל דלאו אדינא מקשי אלא על לשון המשנה דשם משמע שאין דרך לסקל אלא עד ר"ה וכאן קתני המסקל את שדהו דמשמע דדרך לסקל בשביעית ומתרץ כאן בתלוש וכו' כלומר דוודאי האבנים המחוברים בקרקע שיש בזה טורח רב ואין עושין אא"כ רוצים לנקות השדה שתהא ראויה לזריעה נמנעין מזה בשביעית אך בתלוש דאין טירחא ודרך ללקט האבנים לצורכן להשתמש בהן בזה דרך בני אדם גם בשביעית ולכן הרמב"ם לא הזכיר זה (והתוי"ט נשאר בצ"ע על הרמב"ם והמה"פ נדחק לפרש דהקושיא הוא דגם בערב שביעית היה אסור ליטול את הנוגעות בארץ ע"ש והדבר ברור כמ"ש):

(כא) שנו חכמים במשנה (שם) אין בונין מדרגות על פני הגאיות ערב שביעית משפסקו הגשמים מפני שהוא מתקנן לשביעית אבל בונה הוא בשביעית משפסקו הגשמים מפני שהוא מתקנן למוצאי שביעית ולא יסמוך בעפר אבל עושה הוא חייץ כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה הרי זו תנטל עכ"ל המשנה:

(כב) ופירשו רבותינו (רא"ש ור"ש ורע"ב) דגאיות הם גומות מלשון כל גיא ינשא ונתמלא מים בימות הגשמים ואחר שנתמלאו מים עושין מדרגות לרדת ולעלות לשאוב מים להשקות השדה מפני שמתקנו להשקות שדהו בשביעית וגם בונים הגדר סביב הגאיות שלא יכנס שם אדם לקחת המים וכשבונה אותו לא יסמוך בעפר (רא"ש) ויש מפרשים אם בא להיות סוכר מקום יציאת המים באבנים לא יתן עפר וטיט בין האבנים דמיחזי טפי שהוא מתכוין להשקות שדותיו אבל עושה הוא חייץ אבנים סדורות זו על זו כעין גדר בלא עפר וטיט (ר"ש ורע"ב) והך דכל אבן הוא ענין בפ"ע כלומר כשבונה גדר או בנין יכול לפשוט ידו בשדהו סמוך לו וליטול אפילו אבן קטן ולהכניסו להבנין ואע"ג דאסור ללקט אבנים קטנים כמו שנתבאר מ"מ הכא שרי דהגדר או הבנין מוכח עליו דלבנותו נוטלו ולא לתקון השדה (שם):

(כג) והרמב"ם ז"ל יש לו דרך אחרת בזה שכתב שם דין י"א לא ימלא אדם גיא עפר או יתקננו בעפר מפני שמתקן את הארץ אבל עושה הוא חייץ על פני הגיא וכל אבן שיכול לפשוט את ידו וליטלה והוא עומד על שפת הגיא ה"ז תנטל עכ"ל ואינו מובן דא"כ מדרגות דמשנה מה טיבם אך בפי' המשנה ביאר כוונתו דה"פ אין בונין מדרגות וכו' כלומר כשבונין מדרגות על פני הגאיות שיהא נוח להילוך לא יטול העפר שחופרין מהמדרגות להשליכן לתוך הגיא שהרי בזה מתקן את הארץ אלא עושה בהעפר מחיצה סביבות הגיא והאבנים הקרובות יכול ליטלן להמחיצה ולכן לא הזכיר המדרגות בחיבורו משום דבזה אין איסור כלל והמשנה שאומרת אין בונין מדרגות לאו על המדרגות האיסור אלא דה"ק כשבונין המדרגות לא ישליך העפר להגיא ואע"ג דעיקר חסר מן המשנה אך סתמא הוא כן כשחופרין מהעפר לעשות מדרגות נופל העפר להגיא וה"ק אין בונין מדרגות מפני העפר ואפילו לא יסמוך קצת בעפר אלא עושה בהעפר חייץ וכמ"ש והראב"ד פי' שעשיית המדרגות עצמן אסור כשעושה אותן בעפר דנעשים כמוכנים לזריעה אבל עושה הוא חייץ כלומר שעושה מדרגות מאבנים ע"ש ועל כל אבן וכו' מפרש לענין גזל כשעומד ברה"ר ויכול לפשוט ידו לשדה אחרים וליטול אבן אין בו משום גזל:

(כד) והנה דין זה הוא יחיד במינו שהרי כל המלאכות הותרו ערב שביעית לאחר החורבן כמ"ש בסי' י"ח ודין זה נשאר באיסורו מטעם דבזה יש ידים מוכיחות דכוונתו לזרוע בשביעית ובאמת בירושלמי על משנה זו יש מחלוקת וחד אמר דמשנה זו שנויה בזמן המקדש כשתוספת שביעית היה אסור אבל המסקנא אינו כן ע"ש ולכן פסקה הרמב"ם:

(כה) אבנים הנישאים על הכתף יכול ליטלו מכל מקום אפילו משדה שלו דהכל יודעים דלבנין הם והקבלן שדרכו לבנות בנינים בקיבולת וכוונתו רק לקבץ אבנים מביא מכל מקום ואפילו קטנות ואפילו משדהו דזה האיש מפורסם לכל שצריך לאבנים וכן מי שקיבל שדה באריסות מביא אפילו אבנים קטנות מאותה שדה שהוא אריס בה דאינה כשלו ומשל אחר הא מותר ליטול בין גדולות בין קטנות כמ"ש בסעי' י"ח:

(כו) כתב הרמב"ם שם דין י"ג פרצה שהיא סוגה בעפר אם אינה מכשלת את הרבים אסור לבנותה ואם היתה מכשלת את הרבים או שאינה סוגה בעפר אלא פתוחה לרה"ר מותר לבנותה עכ"ל וזהו בירושלמי שם והגירסא משובשת כמ"ש הראב"ד ובמ"ק פ"א הל' ד' הגירסא כתיקונה ע"ש:

(כז) אסור לו לבנות גדר בינו ובין חבירו בשביעית שהרי צריך לחפור בהעפר ונראה כחורש בשביעית וזהו בין שדה שלו לשדה של חבירו אבל בכותל ביתו או חצרו מותר כן משמע מלשון הירושלמי ספ"ג ומלשון הרמב"ם ספ"ב ע"ש אבל אם שדהו סמוך לרה"ר מותר לו לבנות הגדר בין שדהו ובין רה"ר ואפילו היה יכול לבנותו מקודם נראה דמותר דזהו כצורך רבים ואין בזה איסור מן הדין ומותר להעמיק עד הסלע אך את העפר מחוייב לצבור בתוך שדה כדין העמדת הזבל ג' אשפתות לבית סאה ובכל אשפה ק"נ סאין וכן אם חפר בור ושיח ומערה בשביעית צובר העפר בתוך שדהו כדין שנתבאר:

(כח) תניא בתוספתא (פ"ג הל' ט') אין עוקרין גדר שבין שתי שדות אחד גדר של עצים ואחד גדר של אבנים בד"א בזמן שמתכוין לעשות שדה אבל עצים מותר המשרש עיקר חרוב וסדן שקמה לעצים מותר ולשדה אסור עכ"ל והרמב"ם לא הביא זה וכבר נתבאר דגדר של אבנים שיש בו עשרה אבנים של משוי שני בני אדם לכל אחד מותר וזה שאומרת בד"א בזמן שמתכוין לעשות שדה וכו' זהו כר' יהודה במחצב שכתבנו בסעי' ט"ז וכיון שבשם לא פסק הרמב"ם כן כמ"ש שם גם כאן נראה שאינו כן אך באמת אינו כן שהרי בגדר פסק הרמב"ם כן כמ"ש בסעי' י"ח וכן עיקר לדינא עוד שנינו שם הקוצץ בקנים ה"ז מגביה טפח וקוצץ ע"ש ואין הלכה כן כמו ששנינו במשנה (פ"ד מ"ו) ובארנו זה בסי' י"ט סעי' כ"ב ולכן לא הביא זה הרמב"ם (והתוספתא אתי כריה"ג במשנה שם ואנן קיי"ל כר"ע ע"ש):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף