ערוך השולחן העתיד/זרעים/ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד זרעים ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דיני לקט ובו כ"א סעיפים

(א) מהו לקט כשקוצרים ומאלמים העמרים לא ימלט שיפלו איזה שבלים על הארץ וזה שייך לעניים כדכתיב ולקט קצירך לא תלקט ואין בעל השדה יכול לומר מה לי מה שהפועלים הניחו לנפול לארץ והתורה לא חייבני רק מה שאקצור בעצמי כדכתיב ולקט קצירך דאינו כן דלקט קצירך פירושו משדה שלך שכן דרך כל בעל השדה לקצור ע"י פועלים ואע"ג דבשכחה בעינן שגם הבעה"ב ישכח כמו שיתבאר בסי' ט' זהו גזה"כ כמו שיתבאר שם ועוד דשם יתבאר קצירך ושכחת על שכחת פועל כמ"ש שם א"כ ה"נ דכתיב ולקט קצירך ג"כ אפועל קאי ועוד כיון דדרך הקצירה כן הוא כמו שאמרה רות אלכה נא ואלקטה בשבלים בוודאי כוונת התורה על כל מי שיקצור וכמו שהיה בפועלי בועז כמבואר שם:

(ב) עבר ולקטן אפילו טחנה ואפאה נותן לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם אפילו לאחר שעברת ולקחת וכמ"ש לענין פאה בסי' ב' סעי' ג' ולכן אין לוקין על לאו זה דהוי ניתק לעשה אמנם אם אבדו או נשרפו אחר שנטלן לוקה ותשלומין לא מהני כמ"ש שם בסעי' ה' מילתא בטעמא ע"ש:

(ג) איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים ויקצור והוא שיהיה הנופל אחת או שתים אבל אם נפלו שלש כאחד הרי שלשתן לבעל השדה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם אחת לעני ואחת לגר (ירושלמי פ"ו ה"ד):

(ד) ותניא בת"כ ולקט קצירך אין לקט אלא מחמת הקציר מכאן אמרו (במשנה י' פ"ד) היה קוצר קצר מלא ידו תלש מלא קומצו הכהו קוץ עקצתו עקרב נבעת נפל מידו על הארץ ה"ז של בעה"ב ולכן גם הנופל אחר היד ואחר המגל לבעה"ב והיינו שנפל לאחורי היד מחמת נדנוד היד והנופל אחורי המגל מחמת נדנוד המגל אין זה דרך קצירה (רע"ב שם) והוי כאנוס (תוי"ט) וכן הנושר מראש המגל או מראש היד כשידו מליאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו והנושר מהן לבעה"ב דדרך קצירה אינו אלא כשנפל מתוך היד ומתוך המגל והרמב"ם ריש פ"ד השמיט הך דראש היד וראש המגל ולא ידעתי למה הלא במשנה שם הוי מחלוקת דר"י ור"ע והלכה כר"ע ובעצמו כתב כן בפי' המשנה ע"ש וצ"ע:

(ה) כתיב ולקט קצירך ולא לקט קיטוף (חולין קל"ז. ות"כ) דהקוטף בידיו השבלים אין בזה לקט ודווקא תבואה וזרעים שאין דרכן בקיטוף אבל דברים שאין דרכן בקצירה אלא בתלישה או בעקירה הוי לקט דכתיב לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך והך לקצור וקצירך מיותרים להורות דבדברים שאין דרכן בקצירה הוי לקט בקיטוף כל אחד כדרכו (שם) וזהו שכתב הרמב"ם שם היה קוצר ביד בלא מגל הנופל מתוך ידו אינו לקט אבל התולש דברים התולשים אותם הנופל מתחת ידו לקט עכ"ל ומשמע מלשונו דתלישה ועקירה אחת היא ויראה לי דאם קצר אותם כ"ש דהוי לקט אע"ג שאין זה כדרכן דסוף סוף קצירך קרינן ביה:

(ו) אע"ג דסתם לקט הוא תלוש שאחר קצירה נפלה מידו כמ"ש מ"מ לפרקים יש לקט גם במחובר והיינו אם שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצרה וכל סביבותיה קצר הרי השבולת בכלל לקט ואין זה בכלל שכחה שיתבאר דעל שבולת אחת אינו נופל שם שכחה וזהו ששנינו (פ"ה מ"ב) שבלת שבקציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעה"ב ואם לאו הרי היא של עניים כלומר אע"פ שנקצר סביבותיה מ"מ אם הקמה המדובר לא רחוק מהשבולים עד שיכול לקמוץ השבולת עם הקמה לקוצרן כאחד הוי לבעה"ב ואם לאו שייך לעניים והטעם פשוט דבזה לא שייך לומר לא תשוב לקחתו דהא לא שכחה אלא שנמלטה מהמגל לפיכך אם מתחברת עם הקמה בקצירה אחת למה לא תהיה להבעה"ב אבל אם אינה מתחברת וצריך לחזור בשבילה לבדה קרינן בה לא תשוב לקחתו (וזהו ששנינו בפ"ו מ"ח שהקמה מצלת את הקמה ואמרינן בירושלמי דקאי על משנה זו דשבלת וכו' כלומר אע"ג דבשכחה יתבאר דרק עומר מציל קמה וקמה עומר מיהו בלקט קמה מציל קמה ע"ש ודו"ק):

(ז) ולא עוד אלא אפילו היו שתי שבולות זו בצד זו שנמלטו מן המגל והפנימית יכולה להקצר עם הקמה והחצונית אינה יכולה להקצר עם הקמה אלא יכולה להקצר עם הפנימית הפנימית ניצלת ומצלת את החצונה דכאחד חשיבי (והרמב"ם פ"ד ה"ד כתב הטעם על דין זה שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע"פ שעדיין לא נקצרה עכ"ל וזהו ממש להיפוך דא"כ שייך לעניים כמו שתמה בכ"מ ע"ש ולענ"ד ברור דטעות נפל בדפוס וזה צ"ל בסוף הל' ג' דאם אינה נקצרת עם הקמה הרי היא של עניים ולכאורה קשה דהא אין זה לקט דלקט לא הוי אלא בתלוש ולכן הסביר הרמב"ם ז"ל דזהו כנופלת בתלוש מן המגל דמה לי אם נפלה מן המגל או נמלטה מקצירת המגל):

(ח) ואמרינן על משנה זו בירושלמי היתה יכולה להקצר עם הקמה ואין הקמה יכולה להקצר עמה ניצולת ע"ש ונ"ל דה"פ דאם יטול בידו הקמה ויכפפם להשבולת לא יתלשו מפני עוביים ויקצרם כאחת אבל כשיטול השבולת ויכפפנה להקמה כדי לקוצרן ביחד תתלש מיד מפני דקותה מ"מ מקרי יכולה להקצר עם הקמה (ופי' הפ"מ תמוה ע"ש) והרמב"ם לא הביא זה:

(ט) עוד אמרינן שם א"ר יוסי והוא שיהא הקציר סובבה והוא שיהא ראשה מגיע לקמה והוא שתהא יכולה להקצר עם הקמה עכ"ל ואינו מובן כלל דהא כל זה מפורש במשנה ונלע"ד דה"פ דדווקא כשהקציר סובבה בעינן שיהא ראשה מגיע לקמה ותהא יכולה להקצר עם הקמה אבל כשאין הקציר סובבה כלומר שעומדת יחידית ברחוק משאר התבואה לא בעינן ראשה מגיע לקמה וכו' דאין זה בכלל לקט וגם מזה לא הזכיר הרמב"ם כלל (מדברי הר"ש נראה שמפרש למשנה זו מטעם שכחה אבל הרמב"ם מפרש לה מטעם לקט וכן משמע מסדר המשנה):

(י) הרוח שפיזר את העמרים ונתערב קציר של בעל השדה עם הלקט אומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים ואין קונסין אותו ליתן ביותר מכשיעור שהרי אנוס הוא וכמה שיעורו כתב הרמב"ם שם ד' קבין לכל בית כור (תבואה) (בפי' המשנה רפ"ה כתב כור זרע ובחיבורו חזר בו כמ"ש התוי"ט וכן הוא כוונת הר"ש ובירושלמי מבואר כור זרע ואולי גם הרמב"ם כן כוונתו):

(יא) לקט שנפל לארץ ולא לקטוהו עניים ובא בעל השדה והגדיש את הקציר שלו על הארץ כיצד הוא עושה מפנה הגדיש שלו כולו למקום אחד וכל השבלים הנוגעות בארץ כולן לעניים מפני שאין אנו יודעין איזה הוא מהם שהיתה לקט ולכן אע"ג דבכל ספק ממון אין מוציאין מחזקת מרא קמא מ"מ בלקט גזה"כ הוא דספק לעניים דכתיב לעני ולגר תעזוב תעזוב משלך (ירושלמי ספ"ד) ונאמר עני ורש הצדיקו הצדיקוהו במתנותיו (שם) ובחולין (קל"ד א) צדק משלך ותן לו ובת"כ פ' קדושים (ספ"ג) מנין שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה ת"ל לעני ולגר תעזוב אותם אני ד' אלקיכם אני איני גובה מכם אלא נפשות שנאמר אל תגזול דל וגו' וכן הוא אומר כי ד' יריב ריבם וקבע וגו' ע"ש:

(יב) ואין לשאול למה אין אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות וליתנם לעניים כבדין הקודם דבאמת חכמים קנסוהו בזה מפני שעשה במזיד להגדיש על הלקט של עניים ולכן אמרו שכל הנוגע בארץ הרי הם של עניים ואפילו היה שוגג ואפילו היה הלקט שעורין והגדיש עליו חטין ואפילו קרא עניים ולא באו ואפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו מ"מ כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים ויש בזה שאלה דאי משום קנס למה הצרכנו לטעם הקודם שספק לקט לקט ובאמת בירושלמי אין אומר הטעם רק משום קנס אך הרמב"ם כתב שני הטעמים ע"ש ויראה לי דלהרמב"ם הוה קשה דאי משום קנס הרי אין זה רק במזיד והרי אף לענין שבת לא קנסו שוגג אטו מזיד כמ"ש הרמב"ם בפ"ו משבת ולענין שביעית דקנסו ביאר הרמב"ם בפ"א משמטה מפני שחשודין על השביעית ולמה קנסו כאן שוגג אטו מזיד ולזה הסביר הרמב"ם דעשאוה כספק לקט כלומר לא רצו חכמים בענין זה לעשות אומד וממילא דהוה ספק לקט ומדינא אסור וזה לא רצו שיעשו אומד בשוגג דלא חששו להטריח בזה וממילא דנשאר ספק לקט ואפילו מן חטים לשעורים עשאום כספק לקט ונראה דכולם פטורין מן המעשרות לא מיבעיא הספיקות אלא אפילו הוודאין כמו מן חטין לשעורין מ"מ כיון דעשאום כספק הוי הפקר ב"ד והפקר פטור מן המעשרות ואע"ג דבירושלמי מפלפל בזה מ"מ לפי ההלכה כן הוא (וכ"כ שם במה"פ ע"ש):

(יג) כתב הרמב"ם בפ"ד דין ח' הצריך לרבוץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה אם הזיקו מרובה על הפסד הלקט מותר לרבץ ואם הפסד הלקט מרובה על הפסידו אסור לרבץ ואם קבץ את כל הלקט והניחו על הגדר עד שיבא העני ויטלנו ה"ז מדת חסידות עכ"ל וי"א דאף במקום שמותר להרביץ מחוייב הבעה"ב לשלם לעניי אותה העיר ההיזק שלהם (ר"ש בפ"ה מ"ג והרע"ב בפי' השני) וכן מבואר בירושלמי שם אמנם הרמב"ם מפרש לה על ענין אחר (דהר"ש מפרש המשנה דאין מגלגלין בטופח אמרבץ קאי והרמב"ם מפרש דאמין תבואה קאי ע"ש בפירושו ולכן זה הירושלמי אטופח קאי ולא אמרבץ ובחיבורו לא הזכיר כלל הך דטופח כיון דלחכמים שוין הן לשארי פירות וגם לענין תשלומין ליכא לרבנן לפי המסקנא שאומר למדת הדין נצרכה כלומר דמעיקר הדין מותר ולא מפני תשלומין ומיושב כל מה שהקשה הפ"מ במה"פ כמו שבארנו שם בגליון ע"ש ודו"ק):

(יד) דרך הנמלים להכניס תבואה בחוריהן ותנן ספ"ד חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעה"ב שלאחר הקוצרים הכל לעניים שספק לקט לקט כלומר קודם שהתחיל לקצור הוה החורים להבעה"ב ולאחר שהתחילו לקצור חוששין שמא הביאו הנמלים מן הלקט לפיכך הכל לעניים (ר"ש ורע"ב):

(טו) אבל הרמב"ם כתב שם זרעים הנמצאים בחורי הנמלים אם היו החורים בתוך הקמה הרי הוא של בעל השדה שאין לעניים מתנה בתוך הקמה ואם היו במקום שנקצר ה"ז של עניים שמא מן הלקט גררוהו ואע"פ שנמצא שחור אין אומרים הרי זה משנה שעברה שספק לקט לקט עכ"ל מבואר מדבריו דאף אחר שהתחילו לקצור אם נמצאו בתוך הקמה שייך לבעה"ב ולא חיישינן שמא הביאו ממקום שנקצר ואמרינן כאן נמצא כאן היה ואין זה בכלל ספק ודיעה ראשונה סוברת דגם זה בכלל הספק (והמפרשים לא העירו בזה שיש הפרש בין הפירושים וגם רש"י בחולין קל"ד. פי' כהר"ש ע"ש):

(טז) שנו חכמים במשנה (פ"ה מ"ב) שבלת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבלת אחת ונותן לו משום דלקט פטורה מן המעשר ולכן צריך ליתן לו מעושרת ולא חש להזכיר תרומה משום דחטה אחת פוטרת את הכרי (רא"ש) אבל לעולם צריך להפריש גם תרומה וכיצד מעשר השבולת אומר בירושלמי דמביא שתי שבלים מן הגורן ואומר על אחת מהן אם זו לקט מוטב ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזה השנייה ונותן להעני את הראשונה ופריך וניחוש שמא זאת השנייה של לקט היא ואין מפרישין מן הפטור על החיוב ונמצא שאוכל הראשונה טבל ומתרץ שמביא שתי שבלים ואומר אם לקט היא הרי זו יפה ואם לאו הרי מעשרות קבועים בזו ונותן לו את אחת מהן עכ"ל כלומר שמביא שתי שבלים לבד הראשונה ומתחלה אומר על הראשונה שיתנה להעני אם זו לקט מוטב ואם לאו הרי מעשרותיה בשנייה ואח"כ לוקח השלישית ואומר ג"כ על הראשונה אם זו לקט מוטב ואם לאו מעשרותיה בשלישית וא"כ ממ"נ הראשונה מעושרת אם אינה לקט ומעשרותיה או בשנייה או בשלישית (כ"מ מפי' הר"ש והרע"ב ע"ש והוא פי' ישר):

(יז) ודברי הרמב"ם שם דין י' בענין זה אינם מובנים שכתב שבולת של לקט שנתערבה בגדיש ה"ז מפריש שתי שבולות ואומר על אחת מהן אם הלקט היא זו הרי היא לעניים ואם אינה לקט הרי המעשרות שהיא חייבת בהן שבולת זו קבועים בשבולת שנייה וחוזר ומתנה כן על שבולת שנייה ונותן אחת מהן לעני והאחרת תהיה מעשר עכ"ל ודבריו תמוהים דאם אחת מהן לקט הרי השנייה לא נתקנה דאין מפרישין מן הפטור על החיוב ויש מי שרוצה לומר דגם הרמב"ם כוונתו על שבולת שלישית (כ"מ בשם הר"י קורקוס) ולשונו מפורש לא כן ונראה דכוונתו דאע"ג דלקמן תנן דאין ביכולת להחליף פאה על תבואה של בעה"ב ולהיות של בעה"ב דין פאה עליה זהו בפאה וודאית אבל בספק בהכרח לעשות כן ועוד דהא בכאן מדאורייתא ברובא בטל ורק מפני גזל העני צריך ליתן לו ולכן כשנותן לו אחת מהן אם זו היא פאה מוטב ואם לאו מוחלפת על של בעה"ב ונכנסת תחתיה ומה שצריך לומר שני פעמים משום דאל"כ החשש יותר בולט (ע' במה"פ שכתב כעין זה):

(יח) תנן בפ"ה (מ"ו) לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו ואע"ג דאמרינן בפ"ק דב"מ (י"ב ב) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו זהו בסתם אבל כשהתנה עמו פוחת לו משכרו (הר"ש) ואיתא בירושלמי בעה"ב שעושה כן ה"ז גוזל את העניים שמוכר חלקן של עניים שמנכה לו משכרו (שם) פועל העושה כן ה"ז גוזל לבעה"ב ולהעניים דמוציא לבנו יותר מדין לקט לפיכך קרי ליה גם גוזל לבעה"ב (שם):

(יט) ולכן בסתם בשלא התנה יכול הפועל להביא אשתו ובניו ללקט אחריו ותניא בתוספתא (פ"ג) האריסין והחכירין והמוכר קמתו לקצור ילקט בנו אחריו ואפילו שכר את הפועל ליטול חצי הקציר או שליש או רביע בשכרו ה"ז מלקט בנו אחריו דבשעת קצירה אינו כבעה"ב ורק בעל השדה בשלו אסור ולא שכיר ואריס וחוכר וכן כשמכר קמתו לחבירו לקצור נעשה חבירו בעל השדה ואסור והוא מותר:

(כ) ומי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח אחד ומונע אחד או שמסייע את אחד מהן שילקוט יותר מחבירו ה"ז גוזל את העניים ועל זה נאמר אל תסיג גבול עולים כלומר יורדים מנכסיהם וקראם עולים בלשון סגי נהור (ירושלמי) ואסור לאדם להרביץ ארי או כלב רע בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו וכתב הרמב"ם שם היו שם עניים שאינם ראויים ליטול לקט אם יכול בעה"ב למחות בידן ממחה ואם לאו מניחן מפני דרכי שלום עכ"ל וזהו תוספתא שם כלומר אם יכול למחות בהם בדברים ימחה ואם לאו שצריך להכותם וכיוצא בזה מניחן מפני דרכי שלום שלא יתרבה המחלוקת (כנלע"ד):

(כא) כתב הרמב"ם שם דין י"ד המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר מאחר שנשר רובו אין לו בו רשות עכ"ל וזהו בתמורה (כ"ה א) וה"פ וודאי אם מפקיר השדה קודם קצירה פטור מלקט ומכל חיובי שדה (רש"י שם) דהפקר פטור שהרי אינו נשמר (שם) ואף שיש הפסד לעניים שהרי הפקר הכל שולטים בו מ"מ קודם קצירה אין להעניים זכות בשדהו וכן להיפך אחר הקצירה פשיטא שאינו יכול להפקיר שכבר שייך להעניים ובעת הקצירה שעדיין לא נפל לקט ג"כ יכול להפקיר אמנם משרוב השבולת נפל מידו או ממגלו אע"ג דמיעוטו עדיין בהיד ובהמגל זכו בהם עניים ואין יכולין להפקיר ובזה אינה דומה לפאה דפאה נתחייבה כל השדה מתחלת הקצירה אבל לקט כל אחיזה ביד או במגל הוי דבר נפרד בפ"ע (כנלע"ד) וכבר נתבאר בס"ס ג' שאין העני זוכה עד שבא לידו ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף