עקידת יצחק/כז

עקידת יצחק כז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

השער שבעה ועשרים
יבאר דרך התורניים האלהיים להקדים יסוד האמונ' ועל פיה מנהיגים תוכן המדות. הפך הפלוסופים הממשיכים עיונם על תוכן מדותיה קדמו להם:
ויבא יעקב שלם

במשנה (אבות פ"ג) כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין הרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו שנאמר (ירמיה יז) והיה כערער בערב' וכו'. וכל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מעטים ושרשיו מרובין שאפי' כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו שנאמר (שם) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי:

הן האדם לפי הסכמת חכמי השם אשר מקדם היה בדמותו וצלמו כאחד מעצי השדה עושה פרי למינו. וזה כי כמו שהאילן הלזה עם שהוא גוף אחד ימצאו בו חלקים נבדלים בבחינותיהם. החלק האחד הוא הגזע המושרש בארץ וסמוך אליה. והשני הענפים העולים ומשוטטים הנה והנה על פני האויר. והשלישי הפרי אשר לוקח ממנו לאכלה. כן יש באדם גזע ושרש הארץ הוא החלק החמרי וכחותיו ומדותיו ותכונותיו אשר בהם יחיה ככל הדברים הארציים הזמנים. והענפים הם החכמות השכליות אשר ישלח פארותיהם הנה והנה על פני חלקי עיוני הנמצאות אשר יתחלקו להרגליות למודיות טבעיות ואלהיות כמו שזכרם החכם (משלי ט א) חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה שלחה נערותיה תקרא וכו'. והפרי היוצא מהכל הוא ההכרה האלהית והאמונה האמיתית אשר הוא תכלית הכל. והיה מבואר להם כי בהיות הגזע מושרש על נכון כבר יתכן כי בשלומו וחזקו יהיה שלום וחוזק לענפים להרבות פארות ולשאת פרים. כמו שהוא על הרוב עם היות שאינו מחוייב. שכבר איפשר להיות הגזע יפה ושימעטו הענפים. וילקה הפרי לסבות קצובות כמו שיקרה לפעמים לא מעט. אמנם בהיות הגזע חסר בחקו ויגרע מחוקו היצלחו הענפים או אם יתנו פרים זה אי איפשר. וכן הוא מבואר כי הן בהיות האדם שלם במעשיו האנושיות המיוחסות אל הגזע והשרש כמו שאמרנו לא יחוייב לו שיושלם במושכלות וגם שתמצא לו ההכרה והאמונה השלמה לסבות הרבה. כמו שקרה להרבה אנשי מדות מאשר לא קבלו דת אלהית ולא נתפלספו מעצמם בחכמות. אבל ג"כ לא יחוייב להם החסרון אבל היה איפשרי להם השלמות בחכמה ובאמונה לפי שכבר היה השלמיות הראשון ההוא להם כסולם מוצב ארצה במדרגותיו יעלו העולים אל השלמיות האמיתיית. אמנם כשיחסרו לו המעלות הראשונות ונפגמו המדרגות יהיה הסולם פגום או רעוע ולא יתכן לעלות לגדולות ונפלאות ממנו. וזה מבואר לשלש סבות. האחת שרוע המעשים וקלקול המדות הוא המטריד היותר עצום להשגות החכמות וכל שכן לקבלת עול האמונה כי סובא וזולל יורש וקרעיה תלביש נומה (שם כ"ג). והשנית כי מי שקצרה ידו אצל השלמות הקטון הנקנה בהרגל כל שכן שלא יספיק אל שלמות גדול הנקנה בתושית העיון וההרגל. וכבר דברנו מרעת העצלה בחלק השני משער כ"ה שקדם. השלישי כי מי שנפקד אותו חוש מחושיו או שנשתבשה בידו מדה ממדותיו הנה הוא בלי ספק יפקד מושכל ממושכליו או ישתבש בהם כמו שכתבנו בשער ח'. והנה לפי זה יחוייב כי כמו שהצלחת האילן ומעשה תקפו הוא ראוי שיראה יותר בזה החלק הראשון מכל חלקיו להיותו הוא מקבל ההזנה ראשונה ושאר החלקים נזונים ממנו כן יהיה האדם תמיד מושפע בזה החלק מהמדות יותר מבשאר השלמיות כי זהו הענין הטבעי וכנגד הטבע הוא שיהיה האדם מושפע אצל החכמה מאשר יושפע אצל המדות. ולזה לא ימצא ואם ימצא לא יעמוד. כמו שא"א שהאילן אשר יהיה חלוש אצל הגזע וכ"ש אם יהיה שם נגוע ומוכה שיהיה מוצלח אצל הענפים והפרי. ואם יקרה שיצלח יום או יומים לא יעמוד. והוא הנראה מכוונת האלהי רבי אלעזר בן עזריה במשנה שזכרנו כי לפי הסוד הטבעי יחוייב שתהיינה המעלות המעשיות מרובות מהמושכלות ושיהיה האדם חזק ומושפע אצלם ביותר כמו שעל המנהג הטבעי האילן ראוי שיהיו שרשי גזעו מרובים מענפיו שאז אפילו כל רוחות שבעולם וכו'. והנמשל מבואר. אמנם כשהיסוד הוא רעוע והאדם יחלש בהשתדלות או השגת המוטבע אליו ראשונה אף שיקרה שירבה בחכמה הנה הוא באמת נוח ליפול לאיזו סבה מהסבות וקל ההסרה. והנה החכמים ההמה לראותם זה הענין ההכרחי והצורך הנפלא אשר על זה השלמות הראשון שזכרנו ושזולתו לא יתכן מציאות שלמות גדול ממנו השתדל מאד לסלק את הדרך ולישר הנתיבות ויסדו להם ספרים הרבה בהנהגת חיי האדם והיתה כמה מפוארת אצלם הפילוסופיא המדינית ושמוה ראשיית ומעולה על כל זולתה מהחכמות להיותה מישרת ומכינה הדרך אל תכלית האדם והצלחתו והמעולה שבכלם הספר שחובר במדות האדם עצמו הוא ספר המדות לארסטו שהוא רגיל אצלנו בספר הזה. כי הוא המדבר במה שישתלם האדם בכל מעשיו בבחינת עצמו אשר בו נמצא שלם עם כל זולתו. אשר זה יביאהו אל המצא השלום בינו לבין קונו אשר הוא תכלית הצלחתו. ועם שאלו הענינים כלם ימצאם המתבונן מפוזרים בתורה ובנביאים ובכתובים ובדברי חז"ל כמו שאנו רגילין לבאר אותם בכל מקום שנזכירם מ"מ יש להחזיק טובה למחברים אותם כסדרם ומתפלספים בהם נתת טעם שכלי לכל דבריהם ומכללם למדנו ד' מדות באדם שחשבום למדות משובחות ראוי לכל אדם שלם לישמר מחטוא בהנה בכלל המון המדות המעולות. ויש לנו סמך להם מהמקראות ראיתי שיאות זכרונם אל דברי הסיפור שאנחנו בביאורו:

המדה הראשונה הנה החכם בפ"ח מהמאמר האחד מהמדות כתב ז"ל יסבול בנקל רעות רבות וצרות לא לבלתי הרגשת הכאב כי אם להיותו איש אמין הלב ע"כ. יאמר שמתנאי השלם שלא להראות צערו ועצבונו באופן שיורגש בו שהדבר כבד ממנו ולא יוכל שאתו עד שכבר יחשבו הפתאים שהוא בלתי מרגיש ואיננו כן כי חי חי הוא ומרגיש יותר מזולתו. רק ששלמות דעתו ואומץ לבו יחזיקו בידו לבלתי הראות בו דבר רע. וכמה נתאמתו דבריו אלה במה שסופר מאדוננו דוד אשר לבו כלב אלהים לדעת טוב בענין הילד הראשון אשר ילדה לו בת שבע נאמר (שמואל ב יב טז) ויבקש דוד את האלהים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה ויקומו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברה אתם לחם ויהי ביום השביעי וימת הילד וייראו עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד כי אמרו הנה בהיות הילד חי דברנו חליו ולא שמע בקולנו. ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה וירא דוד כי עבדיו מתלחשים ויבן דוד כי מת הילד ויאמר דוד אל עבדיו המת הילד ויאמרו מת ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו ויבא בית ה' וכו'. הנה נלמוד מדבריו הראשונים כמה היה מרגיש בצער ההוא וכי גדל לו הכאב מאד ומהאחרונים אומץ לבו בגבורים ושיעור התחזקו להתאפק ולסבול בנקל ולדחות העצב במה שלא יועיל עד כי נפלא הדבר בעיני עבדיו ויאמרו לו (שם) מה הדבר הזה אשר עשית בעוד הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם ירצו אם עד שלא מת הילד הרגשת צער העדרו בשיעור מופלג עד כי בהשערתך עת מותו כי רע ומר צמת ותבך ולא יכלת להתאפק איך יתכן בבוא העת ההיא ינוסו יגון ואנחה והלא גזירה אמתית היא שהמשים דבר בתאר מה ימצא אתו התואר ההוא בעצם וראשונה. ובאמרם בעוד הילד חי רמזו לו שכבר נתן פתחון פה לחשוב שלא היה מצטער ראשונה כי אם בעבור שהוא חי. והאות התאפקותו אחרי מותו. והנה הוא השיב להם בחכמתו וגובה לבו בדרכי ה' ואמר אין הדבר כמו שחשבתם כי לא בכיתי וצעקתי אל הסבה אשר זכרתם רק כי בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע וחנני ה' וחי הילד ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי. הורה ממש מ"ש הפילוסוף שההצטער וההתרגז אל הדבר כל עוד שיהיה לתוחלת הישועה ודחיית הנזק הוא נכון. אמנם באפס תקוה הוא סכלות גדולה אצל השלמים. והנה הילדים האלה בני יעקב אשר אנחנו הולכים לרגלם יראה שהאשימם הכתוב במעשה שכם במדה הגרועה הזאת באומרו ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד, ואם זאת הקטנה מהתפיסות הבאות עליהם בזה הענין ואף כי רבה ונמבזה היא בעיני ההמון רבה היא אצל המבינים וגדולה היא לאנשים כאלו. ואם קרה לאנשים האלה כמקרה האנשים ההמוניים בהתעצב והתרגז יותר מדאי לא לעזר ולא להועיל למה פרסם זה הכתוב ואף כי אמר אליהם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי אין מדרך הנקראים אנשים לעשות כן:

השנייה כתב החכם בפרק ו' מהד' מהספר הנזכר הכרחי הוא להיות שונא מגולה כי הסתר דבר הוא למפחד וישקוד על האמת יותר מעל סברה המונית ויהיה אומר ועושה בגלוי כי הוא מפורסם בהחלט יען הוא מבזה כי זה יתהפך במשא הוא מפורסם יען כי הוא מבזה והוא מבזה אחר שהוא מפורסם ע"כ ביאר שממדות איש החיל שלא לבא על האויב בהתיל וגנבת הדעת כמנהג השועלים שזה לא יבא רק מפחיתות הלב אמנם גדול הלב אשר בגורל לבו יבזה בעיניו כל אשר יוכלו לעשות כנגדו ודאי יהיה מפורסם בשנאתו. ואמר ששתי המדות האלו מתהפכות זו לזו כי מצד אשר הוא מבזה כח האויב הוא מפורסם אצלו ומצד שהוא לו אויב מפורסם יאות לו לבזות כחו ויכלתו ולהתיצב נגדם. הלא תראה הענין הזה עצמו מבואר בכתוב במעשה נחש מלך בני עמון כשאמר לאנשי יבש גלעד בזאת אכרת לכם בנקור לכם כל עין ימין ושמתיה חרפה על כל ישראל (שמואל א יא ב). הורה כי הוא מבזה בהחלט עד שהיה נקל בעיניו לשלוח יד בהם לבדם וראה לחרף ולגדף לכל ישראל בשיתפרסם בזה שלא יוכלי להושיע לאחיהם. ובטענה זו עצמה נצחו אותו אנשי העיר במה שאמרו (שם) הרף לנו שבעת ימים ונשלחה מלאכים בכל גבול ישראל ואם אין מושיע אותנו ויצאנו אליך. ורצו אחר שאתה מבזה חוייב לך מחק הפרשות להיות מפורסם. ואם אתה חפץ בנסיון העם אשר איננו פה לא יהיה לך לכבוד רק שתודיעם שאין חבין אותם שלא בפניהם והוכרח להודות להם על זה שלא ליפול בחרפת הפחיתות. ואם לא יושכל ממנו שהיה אפשר קרוב להיות מה שהיה מתשועתם:

והנה באמת הילדים האלה נפלו ברשת זו טמנו להה בבואם על אנשי שכם בסתר וגנבת הדעת גם בהתולי דברים דכתיב ויעט בני יעקב את שכם ואת חמור במרמה וידברו. ואיה פה אנושותם ויושר לבבם ותקפו אשר התחכמו להתל ולדבר אתם כזבים. כי באמת היה להם לשקול בשקול דעתם ובמאזני בינתם אם הדבר ההוא אשר הית' עליו השנאה הוא כדאי להראות עליו יפרסמוהו וילחמו עם אויביהם בגלוי וימסרו עליה נפשם כמו שחוייב לאנשים שלמים כהם. ואם אינה כדאי להתפרסם עליה ישליכוה אחרי גיום ולא יבקשו הנקמה בהתולים כי לא לכבוד ולתפארת יהי' להם וכ"ש אחר שעשו תשובה בקבלם את אשר צוום ויאותו להם להיות לעם אחד:

השלישית כתב החכם פרק א' מד' מהמדות אמנם ניחד הנבלה למשתדלים אחר הממון יותר מהראוי ובפרק שני אמר והנה הנבלה היא על פני' רבים כי בענינים רבים יראה שתהיה הנבלה אבל נכלל' היא בשני ענינים בהעדר הנתינה והעדפת הקבלה אבל לא תהיה שוה בכל. אבל לפעמים תתחלף כי אלה יעדיפו בקבלה ואלה יחסרו בנתינה אבל לא יתאוו של אחרים ולא ירצו לקבל מהם. ובסוף אמר ואשר יקחו דברים גדולים ממה שאינו ראוי ולא הראוי לא נקראם נבלים. כמו העריצים משוממי המדינות ושוללי המקדשים. אבל נקראם רשעים וחטאים ע"כ. מכל זה יתבאר כי מפחיתות האנשים והיותר מפורסם להיות נבהל להון והיות חומד של אחרים ואשר לו כן אם יהיה בדברים האמצעיים יקרא נבל ואם בגדולים רשע עריץ וכמה הרחיקה התורה לקחת ממון אחרים שלא מרצונו בכל האופנים והצדדים מהגזל והחמס העושק או הגנבה או האונאה או באי זה צד שלא יהיה מרצונו ודעתו: ולהיות החמדה בנין אב לכל העבירות היתה חתימת עשרת הדברים (שמות כ) לא תחמוד כי הוא הכולל את כלם וכמה נתבאר זה הגנאי מהרבה ספורים שבתורה. וכבר נמצא תפארת הנדיבות אצל אברהם אבינו וידיעת ההפכים אחת ואצל בני גד ובני ראובן אמרו (במדבר רבות פ' כ"ב) נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ). אמנם יספיק זה לתפוס על אלו האנשים אשר נאמר עליהם ובני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר את צאנם את בקרם את אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית והרי זה מגונה מאד שאם הרגו אותם לנקמת הנבלה את אשר נעשה אתם היה להם לעשות כמו שעשו בימי המן אשר נאמר בכלן (אסתר ט י) ובבזה לא שלחו את ידם. וגם כי ישרפו את העיר ואת כל שללה כליל היו פורקים יותר מעליהם דבת החמדה ואשמת הבלתי מסתפק בממון. בעפקות האלה ארבעתן ראיתי לתפוס במעשה הזה על אלה האנשים השלמים אשר השנים מהם היו עקר המעשה אמנם השאר לא מיחו בידם ולא נמצא שהאשימו אותה כמו שהאשים אותם אביהם וחלילה לילדים האלה ולא לקצתם להיותם ילדי פשע לחטוא בהנה לא אחת ולא שתים אף כי לפרוש ולעבור על שלשים ועל רבעים כמו שיראה מהם בתחלה אשר החסרון בהם יעיד על חסרון שאר המעלות הנכללות בשלמות הראשון אשר כבר הנחנו חיוב מציאותו על השלמות לשימצא השלמות האמיתי והתכלית האחרון:

הרביעית כתב החכם בפ' י"א מהג' מהספר הנזכר הגבור לא יבעת באשר הוא אדם כי ירא מהדברים אשר הוא ראוי לירוא מהם ואשר יסבול להיות אדם זהו תכלית המעלה ויהיה ביראה פחות ויתר וכו'. עוד כתב שם ולכן הסובל הראוי ובעבור מה וירא בראוי ומתי הוא ראוי ובזה אמנה הוא מתאמץ הוא גבור כאשר כפי הראוי פועל וסובל הוא גבור. כי משלמות האדם להיותו אומד עצמו ומשער הדבר אשר הוא יכול להתקומם בו לפי מה שהוא ולבלתי הסתכן בנפשו בזמן ומקום שהסכנה קרובה מאד והנצחון הוא רחוק או נמנע וכי הירא לנפשו במקום הכרח סכנה הוא גבור ויתחייב להנזר מהמלחמה וכמ"ש בפ' י"ג וכאשר יהיה לו שלמות המעלה ויותר יהיה מאושר יהיה יותר נעצב אל המות כי הוא יודע כי הוא יותר ראוי לחיות ויותר יהיה משולל מן הטובות. אמנם זהו כבר נעצב אבל עכ"ז לא יחסר מהיות גבור אבל אולי יותיר יען כי יבחר בטוב אשר במלחמה קודם לשאר הטובות. הנה שיבאר שהאדם המעולה הוא ראוי לחוס על עצמו יותר מזולתו ושלא יבחר סכנת המות כי אם על דבר שטוב מותו מסבול אותו כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין עד.) גילוי עריות עבודת אלילים שפיכות דמים יהרג ואל יעבור. ויבא ענין זה בשער פ"ג ב"ה. וכמה הפליגו חז"ל להזהר מן הסכנה כי אין הפרש בין המאבד עצמו לדעת ליכנס בדעתו בסכנה שאין ממנה המלט כי אם ע"י הנס. זכור תזכור את אשר עשה דוד אדוננו כשהלכו שלשת הגבורים לשאוב מים מבור בית לחם אשר בשער בהיות שם מצב פלשתים למלאת תאות דוד אשר כלתה נפשו אליהם ככתוב ולא אבא לשתותם ויסך אותם ליי' ויאמר חלילה לי ה' מעשותי זאת הדם האנשים ההולכים בנפשותם ולא אבה לשתותם וגו' (שמואל ב כג יז). הנה דמה המים ההם אל דם האנשים ההם כי דם יחשב למה שנסתכנו עליהם ודן אותם כדין דם האדם שפירש שהוא אסור והטעם כי נפש האדם היא פקדון אלהיו בידו כמ"ש הכתוב (איוב י יב) ופקודתך שמרה רוחי ואין לנפקד להשיב פקודת אדוניו עד שיקחה ממנו כרצונו כמ"ש אליהו ז"ל קח נפשי וכו' (מלכים א יט ד). ובעוד שלא יקחה חייב להשתדל בכל עוז בשמירתה שאם לא כן למה היה בורח אליהו מפני איזבל הלא היא תמלא רצונו בלי ספק. והוא פשט מ"ש איוב לאשתו כשאמרה לו ברד אלהים ומות שמפני שהיתה כוונתה שימסור נפשו למיתת ב"ד של מעלה או מטה בשיברך אלהים וכאשר ימיתוהו אז טוב לו אשר לא יראה עוד ברעתו. השיבה על שני הענינים על נכון כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל וכו' (איוב ב). במה שהתרת לברך אלהים באמת היא נבלה עצומה איש כי יקלל אלהיו. גם מה שיעצת לגרום המיתה לעצמי כדי שלא לסבול אלו הייסורין הרעים היא עצה נבערה וכי את הטוב נקבל מאת האלהים ונרצה החיים לקבל ואת הרע לא נקבל אם ירצה שנקבלוהו ונשליך נפשנו מנגד כדי שלא למלאת רצונו חלילה כי חייבים אנחנו לשמור נפשנו בקרבנו לקבל הטוב והרע המגיע ממנו כל ימי חלדנו. האמנה כי בהקדמת פירוש איכה פירשנו בו כוונה אחרת עמוקה מזו. אבל זאת מה שיראה מפשוטו ואשר תאות לכונתנו. וכמה נעזר יוסף בן גוריון הכהן מזאת הסברא בהיותו במערה עם ארבעים הגבורים עם שרידי חרב הנשארים אתו מארבעים אלף שהיו ראשונה כשרצו לצאת ולהלחם עם מחנות הרומיים עד שהשיאם עצה לאמר שטוב שיהרגו הם את עצמם ושיטלו להם גורלות זוגים זוגים עד שנשאר הוא ובן זוגו באחרונה לא רצה לקבל המיתה כהם ויצא ונמסר לטיטוס ותכן דבריו וטענותיו הנכונות הלא המה כתובים שם בספרו בארוכה (יוסיפון ח' ששי). ודי בזה להרבות אשמה על אלו האנשים אשר אנחנו בעניינם שהשיא לבם אותם להשמיד להרוג ולאבד על לא חמס עשו עיר ואם היושבת בתוך עמים רבים ועצומים אוהביהם ובעלי בריתם שהיתה הסכנה מפורסמת מאד כמ"ש הזקן עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ונאספו עלי וכו'. וכבר היה נמשך זה הענין אלא מפני מה שנאמר ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב ויש חוטאים חומסי נפשם גדולים מזה:

ואולם התר כל זה ותוכן אמתתו רוא בשנזכיר בצורת האילן שאמרנו ראשונה ונעמוד על אמתתו. וזה כי הדמיון ההוא שזכרנו הוא ודאי צודק בכלל האדם אשר לא עמדו בסוד השם באותו המעמד הנפלא ולא שמעו את דבריו משמי קדשו כי הם אשר חוייב להם להכין לפניהם יושר התכונות ותוכן המעשים כפי אשר יגזרם שכלם ראשונה ואשר יחטא מהם בהנה יחסר בתכלית שלמותו כמו שנזכר ונתבאר מצורת האילן ודוגמתו. אמנם האדם האלהי אשר עמד שם את פני ה' הנה הוא באמת הפך שאר האילנות. כי הנה הוא בשמים גזעו ושם מקום נטיעתו וכלפי מעלה ישלח שרשיו וצורתו מעידה עליו ששרשיו בראשו וענפיו נוטין לצד הארץ. ולזה כמו ששאר האנשים נוסדו יחד על המעשים הארציים המדיניים כי הפכו צורתם בשומם שם גזעם ושרשם לעלות משם אל הענפים והפרי. כך הענין אצל האיש התורני כי יסודו ושרש גזעו הוא הפרי בהכרת מציאות האל יתברך ואמונתו השלימה אשר בה יתחיל כל בעל דת בעודו בקטנותו וכמו שאמרו ז"ל (סוכה יב.) כשידע לדבר אביו מלמדו שמע ישראל כו'. וכן כל שאר האמונות האלהיות אשר עליהם חיה יחיה שנאמר (חבקוק ב ד) וצדיק באמונתו יחיה. ואלו הן ההנחות אשר חוייבו להם להניחם ראשונה. והאמונה ההיא היא אשר תסדר ענין החכמות ולמודם והצודק בעיוניהם הוא מה שיסכים עמה לא זולת כמו שביארנו בשער י"ט וכ"א. וכן המעשים הנאותים אינם רק מה שיסכים עליהם הדעת האלהי הנבואיי כמו שביארנו בשער כ"ה. והנה כאשר ישכיל האדם וידע החפץ והרצון האלהי במה שחננו מהמצות וההערות האלהיות אין לו להמשך בהם אחר עקבות שכלו האנושי. אבל חוייב להמשך אחר המצוה וההערה ההיא אע"פ שיחטא ואשם חטא מפורסם ומגונה אצל המונח מהפילוסופי' המדינית דעותיה ומנהגיה כמו שעשה אברהם אבינו בהשתדלותו על הריגת בנו יחידו. ויעקב בקנותו הבכורה מאחיו בנזיד עדשים בשעת רעבונו כמו שכתבנו במקומו עד שלפי זה הוחזקו הנביאים בעיני ההמון למשוגעים כמ"ש אויל הנביא משוגע איש הרוח (הושע ט ז). וכן נאמר (מלכים ב ט יא) מדוע בא המשוגע הזה אליך. הלא תראה אין מדה טובה וחשובה בעיני אלהים ואדם כמדת החמלה והרחמנות. והנה לא נטרד שאול כי אם על אשר חמל שנאמר (שמואל א טו ט) ויחמול שאול וכו'. והנה הרמת יד איש על רעהו והוא רשע גדול כמו שדרשו ז"ל (סנהדרין נח.) מאומרו ויאמר לרשע למה תכה רעך. כמ"ש (שמואל א כו ט) כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. והנה כאשר אמר הנביא אל רעהו (מלכים א כ) הכני נא וימאן להכותו מה נאמר יעך לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו. ונטל שכר אשר מלא את ידו בו הכה ופצוע. וכן אין דבר שנוי למעלה ומטה כמו ההקל בכבוד ההורים וחז"ל דרשו (סנהדרין יז.) נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו מלך יהודה שגרר עצמות אביו במטה של חבלים. ואפשר שאל זה וכדומה לו כיון במ"ש בתפלתו אנא ה' זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי (מלכים ב כ). ירצה שלא ידינהו בדיני ההמון אשר יחשבוהו בזה וכדומה לחייב מיתה כי הוא כבר עזב מדותיהם ומנהגם להתהלך לפניו ולעשות הטוב בעיניו בכל לב ובכל נפש ולא חשב אנוש. והנה יואש גם כן הרג את זקנתו (שם י"א). וכל בני לוי איש את אחיו ואיש את קרובו (שמות לב כז). וכבר נענש מלך ישראל על אשר נתפתה למאמר מלכי בית ישראל מלכי חסד הם ונאמר (מלכים א כ) יען שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו וכו'. כמו שיתבאר בפרשת עמלק שער מ"ב ב"ה. והכלל כי אין חכמה ואין תבונה ואין וכו' (משלי כא). וזה הוא באמת הטעם האמיתי אשר אליו כווני חז"ל במאמר שזכרנו ראשונה כל שמעשיו מרובין או מעוטין מחכמתו למה הוא דומה כי על המעשים התוריים הנתלים באמונה אמרו כי הם אשר יאותו להיותם ראשונה באדם כי הם המחוייבות מגזע שרשיו והם אשר הם ראויים להיותם בשפע לפי טבעם כי האדם הוא אילן נטוע במקום טהרה וכל עוד שיתרבו שרשי אמונתו החכמה אשר תבא בקרבו תהיה טהורה ונקייה ויראת ה' עומדת לעד וכל המעשים יהיו לשם שמים ויתקיים עליו והיה כעץ שתול על מים וכו'. כי הוא באמת עץ שתול על מי התורה האלהית. אמנם כשלא הושרשו שרשי האמונה ויבקש למצא חכמה אשר לא תסכים עמה. הנה היא תכזב ברב משפטיה. ואשר היא כן אין מטבעה להתקיים אצל רוח מצויה כ"ש אצל רוח גדולה וחזק לא כראשונה שאפילו כל רוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו. והנה מפני שהאנשים האלה בני יעקב אבינו בל שורש בארץ גזעם אבל הם זרע מבורך ומטע ה' להתפאר והם גדלו מלידה ומבטן על שרשי האמונה האמיתית ונהירן להו שבילי דשמיא בראשונה וידעו והשכילו כי הבדל הבדילם אלהים מכל עמי הארצות כתרומת גורן. ומיום אשר כרת ה' את אברהם ברית המילה לא יבא בם עוד ערל וטמא. ונוסף עוד מה שנתברר להם את כל הטורח אשר טרח אברהם זקנהם כדי שלא יקח יצחק אשה מבנות הכנעני והאמורי (בראשית כד ג). וגם מה שצוו יצחק ורבקה את יעקב אביהם (שם כ"ח) והאל יתעלה גמר עמהם והשלים עמו למלאת אשפתו כלו זרע אמת בי"ב שבטים אשר לא באת ביניהם רק נקבה אחת אשר מכל זה ידעו כי ההתחתנות בהם הוא דבר נמאס בעיני האלהים מאד כל שכן שיעשה בבשר קדש הקדשים אשר כזה את דבר הנבלה הזאת. והנה במקום שיש חילול השם ותועבת נפשו לא ראו לחלק כבוד לחקי דתי המדיניות ונמוסיות כי הם שנו מעשיהם וישנו את טעמם בכל אחת מאלו הארבע המדות כדי שיודע בגוים על ידי המעשה ההוא הרצון האלהי בטהרתם וקדושתם כאשר יודע אם לא אירע המעשה ההוא והותר. וראה בעיניך נפלאות מתורתנו הקדושה איך היא מורה בגלילי אצבעותיה אצבע אלהים בכל מקום ומקום מארבעה ספקות אלו הסבה העצמית אשר עליה עברו חק המדה והנמוס המדיני. וזה כי בזכרו ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד שהיא הקטנה שבתפיסות אמר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכו'. ובתפיסה השנית שאמר ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם במרמה וידברו נאמר אשר טמא אחותם. וכאשר נזכר ובני יעקב באו על החללים ויביזו העיר שהיא התפיסה השלישית נאמר ויבוזו העיר אשר וכו'. וכאשר האשימם הזקן בתפיסה הרביעית הוא הסתכנות נפשם ונפש כל אשר אתם באמרו עכרתם אותי וכו'. הם השיבו בעדם הכזונה יעשה את אחותנו. והנה באמת יורו דברים אלו על אמתת זה הענין מאד כי לכלם נתן הסבה הראויה והמחייבת להם ולכל בעל שכל להפר ברית הפרסום ולבטל חקי הנמוסים האנושיים אשר עליהם חיו יחיו: ומפני זה לא נזכרה ולא נפקדה טומאה זו בכל הספור זולתי במקומות האלו הנזכרים מלבד מה שזכר בשעת מעשה ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו הוא מהכרח המאורע. ואחר שנתישב זה אעורר שער הספקות הנופלות בזה הספור כדי לבא אל הביאור:

א אומרו ויבא יעקב שלם שפירשו בו (שבת לג:) שלם בגופו שלם בממונו. ושמוש זה אינו ממנהג הכתוב. וגם שאם כן לא הוזכר בכל הפרשה שם העיר אשר היה בה זה המעשה כי עיר שכם הרי היא כעיר דוד (שמואל ב ו כ), עיר סיחון (במדבר כא כז):

ב אומרו ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב וכי היתה שם דינה אחרת בת אשה זולתה או ילדה לאה זולתי ליעקב. ודרך המדרש ידוע (ב"ר פ' פ'). גם מאמר ויקח אותה וישכב אותה ויענה הלא המה דברי מותר והכל בכלל ויענה. ועוד הזכירו ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ועוד מעט הזכיר שם אביה ואמה ומה יוסיף עוד להודיע. וכן כשאמר ותדבק נפשו בדינה הנה הוא מבואר במה שאמר ויאהב את הנערה כל אלה דברי מותר:

ג באומרו ויצא חמור אבי שכם אל יעקב וכו'. וסמך ובני יעקב באו מן השדה כשמעם וכו'. ואחר כך חזר לומר וידבר חמור אתם לאמר. הנה היה לו להקדים ובני יעקב באו וכו' לויצא חמור. כיון שהוא לא דבר אלא עם כלם יחד ועוד כי היה לו לומר ובני יעקב שמעו את הדבר ויתעצבו וכו'. שלא יתכן שלא נתעצבו כשמעם עד שבאו העיר. והנה כל זה הוא מסורס וכבר נזכר ספק העצבון והתרו. עוד אומרו לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה פשיטא שלא נתפשט המנהג לשכב את בת יעקב:

ד בדברי חמור והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו וכו'. יפייסום על מה שעבר תחלה ואחר כך יבקשו על העתיד ודיה לצרה בשעתה. גם שכם הוסיף הרבו עלי מאד מהר ומתן וכו':

ה אומרו ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וכו'. כי מלבד מה שהוקשה כבר והותר. יראה שאין לכנות לדבורם זה שם מרמה כי לא היה שם עומק מחשבה רק התול גדול:

ו אמרם לא נוכל לעשות את הדבר הזה לתת את אחותנו וכו'. כי מה הדבר שהיה להם לעשות זולתי נתינת אחותם ואיך תהיה הערלה חרפה למי שאינה לו. וכן הם דברי מותר באומרם אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר. כי די שיאמר אך בזאת נאות לכם וכו'. וכן בדברי חמור להמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים:

ז אחר שהיה בלבם להתל בהם למה יאריכו בהרבות תנאיהם ואמרו ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם וכו'. כי כרובם כן חטאו אחרי כן בהפרתם. ואיך עלה בלבם שיקיבלו חמור ושכם להמול להם או שיקבלו מהם אנשי עירם ומה ראו בני העיר שקבלו לתועלת לא להם. ומה טעם אמרם להם האנשים האלה שלמים הם אתנו והרי לא הוחזקו להם לאנשי ריב:

ח אומרו ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כו'. מה היום מימים ואם לפי שהיה יום השלישי למילתם כבר אמרו (ב"מ פו:) שביום השלישי למילת אברהם בא הקב"ה לבקרו ובו ביום היה פתח האהל והכניס האורחים ורץ אל הבקר וימהר לעשות מעשים הרבה שלא נכתב עליהם שהיו בנס. והדעת תחייב שהטרדה היא גדולה ביום הראשון משאר הימים:

ט במה שנסתכנו במעשה הזה וכו':

י במה ששללו שלל ובזזו בז. כי הי' להם להיות שונאי גזל בעולה. וכבר נזכרו ופתחנו פתח להתרתם. ויושלם הענין בביאור ועל ידי כן נתבאר צורך הזכרת הטומאה ההיא כמה פעמים. ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו וידברו אשר טמא את דינה אחותם ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם. ולבסוף הכזונה יעשה את אחותנו ודי בזיון במה שהזכיר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב ולמה יפרסם עוד:

יא באומרו קום עלה בית אל וכו'. ולמה הוצרך לכך. הטוב לראש הנודרים לאחר את נדרו. וכבר הותר זה יפה במקום הנדר שער כ"ה. ונתבאר טעם אומרו ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי וכו'. וטעם אומרו כי שם כנלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו:

יב מה המה אלה אלהי הנכר אשר עליהם אמר הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו כו'. ומה ענין דבורה מינקת רבקה לשם:

יג אומרו ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ. כי הנכון שיאמר הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך ולזרעך כו'. ומאמר ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר כו'. אשר כתב רש"י ז"ל לא ידעתי מה בא ללמדנו:

יד אומרו ותאמר לה המילדת אל תראי כי גם זה כו'. כי ודאי נראין דברים שלא יועילו דבשלמא גבי אשת פנחס (שמואל א ד יט) הוזכר כן לומר כי מדאגת הלקח ארון האלהים ומות חמיה ואישה לא ענתה ולא שתה לבה:

טו אומרו ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא כי הם דברי מותר אחר שנאמר ויט אהלה מהלאה למגדל עדר:

טז למה כלל בפסוק אחד וישכב את בלהה פלגש וכו' ויהיו בני יעקב שנים עשר. וטעם זכרון תולדות עשו ואלופיו בכתוב ובזה המקום. אלו הן הספקות אשר ראיתי להעירם בזה ומעתה נבא אל הביאור:

ויבא יעקב שלם עיר שכם. הנה לא מצאנו בכל המקרא עדות ברורה שהיתה שכם אותה העיר שהיה בה זה המעשה אבל נמצא מה שיורה סותרו. שהרי עכשיו רחוקים היו הרבה מאד מיצחק והנה כאשר בא יעקב אל אביו ממרא קרית ארבע הוא חברון היו שם קרוב לשכם כי שם היו רועים בניו את צאנו. ושמה שלח ליוסף את שלום אחיו ואת שלום הצאן שנאמר (בראשית לז) הנה אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ונאמר (שם) וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה. ומהידוע שלא שלחו אלא דרך יום או פחות. ועוד אם היתה היא עיר הדמים הנה כל סביבותיה פחים להם ולזרעם כמו שאמר הזקן עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ וכו' ואיך היו הולכים שם לרעות. ואם הם היו מתעברים ובוטחים איך שלח הזקן ליוסף שם להרבות עצים על האש. לכך אני אומר כי שם העיר הזאת אשר בא אליה יעקב עכשיו אינה שכם. אבל אומרו עיר שכם הוא כמו עיר דוד עיר סיחון והיא עיר אחרת אשר היה בה זה המעשה ואותה החריבו. (א) ויתכן ששמה שלם ויהיה אז ויבא יעקב שלם כמו כאשר בא יעקב מצרים (שמואל א יב) כבואנה בית לחם (רות א). ושלם זו היא עיר שכם. לא שלם של מלכי צדק. והנה הירושלמי (ת"י ריש ויגש ולפנינו שם גי' אחרת) מסייענו באומרו מה דעבדו תרין אחונא בקרתא דחמור אבוהי דשכם גם במדרש (ב"ר פ' צ"א) ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם ולא אמרו ששכם היה שם העיר. ומה שאמרו (סנהד' קב.) מקום מוכן לפורענות בו ענו את דינה בו קלקלו השבטים ושם נחלקה מלכות בית דוד על השם לבד הקפידו כי שני העניני' היו אצל שכם והאחד בעיר שכם תדע שלא קלקלו השבטים רק בדותן (בראשית לז). ואולי ששכם העיר ג"כ היתה משכם ומחמור אביו כמו שמוכיח לכאורה בספר שופטים (ט') מדברי געל בן עבד. האמנה שאין שם הכרח כמו שיובן מדבריו עם הכתובים אשר לפניו ולאחריו. והנה אמר ויבא יעקב שלם עיר שכם כי היא עיר קצה הגבול אשר פגע בו בבואו מפדן ארם ועדיין הוא רחוק מבית אל אשר נצטווה ללכת שם אחר מעשה דינה ומהידוע כי בית אל רחוק מאד מחברון אשר היתה קרובה לשכם. ויחן את פני העיר ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו. ויהי בשלם סכו ומעונתו. כאשר קרה לו המעשה אשר יספר. ותצא דינה בת לאה. (ב) אומר אני שבשבח הנערה הכתוב מדבר שלא היתה בלבה מחשבה פוסלת ביציאה זו ושלא יצאת ממחיצת אביה ואמה נבקש דבר רע אלא שנתכוונה לדבר אחד ונזדמנה לה זאת התלאה. והעד מוכיח באומרו ויקח אותה וישכב אותה ויענה. (ב) לומר שלא היה לרצון לא בתחלה ולא בסוף כמו שיקרה בקצת האנוסות שתחלתן באונס וסופן ברצון. ואמרו בגמ' (כתובות נא:) מ"ט יצר אלבשה: וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ לכבודו של יעקב אבינו ייחס אותו כן: ויקח אותה וישכב אותה ויענה. (ב) הגיד הכתוב שלש פעולות אלו למה שהם שלשה גנאים מתחלפים הנופלים בדבר זה. האחד הוא הקלון המגיע אל אביה ואל אחיה ולכל משפחתה בהלקח מאתם נערה זו בלא רשותם ואפילו לשם נישואים. והשני הפגם שמגיע אל הנערה עצמה במה שנפגמה מהיות עוד עליה חן הבתולות. והשלישי הצער המגיע לה במה שהוכרחה שלא כרצונה. ומטעם הראשון חייבה תורה האונס בדמי הבושת. מטעם השני בדמי פגם. ומטעם השלישי חייבה תורה בצער (שם ל"ט.) ועל הראשון אמר (ב) ויקח אותה כי הלקיחה לבדה בלא רשות והסכמת אביה וקרוביה היא אשמה רבה וקלון אליהם. ועל השני אמר וישכב אותה. שכיון ששכבה תשאר פגומה ושנואה. ועל השלישי אמר ויענה והוא מבואר: ותדבק נפשו בדינה בת יעקב וכו'. (ב) הגיד הכתוב כי לא נפגמה הנערה הזאת בעיניו בשום אחד מאלו הענינים. ועל פגם משפחתה אמר שנדבקה נפשו בדינה בת יעקב כי כבוד בית אביה ותפארת משפחתה הנה עמד בעיניו. ועל פגם גופה אמר ויאהב את הנערה כי היתה חשובה אליו כבתחלה ולא קרה לה כמקרה אמנן (שמואל ב יג). ועל צערה דבר על לבה דברים טובים כשישלם לה שכר גדול וייטיב עמה ועם אביה ואחיה טובות גדולות תחת אשר ענה. ולשון הכתוב מוכיח במה שהזכיר בראשונה בת יעקב ובשתים הנשארות הנערה לבד: ויאמר שכם אל חמור וכו'. ויעקב שמע וכו'. ויצא חמור וכו'. ובני יעקב וכו' וידבר חמור וכו'. (ג) בהתנצלות יעקב אבינו הכתוב מדבר לומר שלא היתה מאתו גדולה וקטנה מכל מה שעשו בניו. שהרי נאמר שהיא שמע בדבר והחריש מבלי דבר עליו טוב ורע עד בואם וקודם בואם יצא חמור לדבר אליו ועוד מדבר עמו באו. הנה שלא היה להם שום פנאי להתיעץ. והוא מת שאמר הזקן (בראשית מט) בסודם אל תבא נפשי וכו': ויתעצבו האנשים וכו': לא יתכן ששמעו הדבר בשדת ובאו ואחר כך נתעצבו כי העצבון חוייב להיות תכף השמיעה כמו שאמרנו. (ג) ולזה אני קורא ובני ישראל באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים. כי הם באו מן השדה לתומם וכשמעם את דברי חמור אשר היה מדבר עם אביהם על זה נתעצבו וחרה להם מאד כי נבלה עשה בישראל וכו'. ויהיה כשמעם ויתעצבו כמו (הושע יג) כמרעיתם וישבעו. כרפאי לישראל ונגלה וכו' (שם ז'). כשמוע עשו וכו' (בראשית כז). ושוב מצאתי במדרש חזית גבי ישקני מנשיקות פיהו (שיר א') חמשה כתובים שאין להם הכרע. אמר רבי תנחומא אית לי אחרי ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים אי כשמעם ויתעצבו. או בא מן השדה כשמעם. ראיתי וישמח לבי שהרי רבי תנחומא ראה שהענין מכריע לקרוא כשמעם ויתעצבו. ולפי שבעל הטעמים הכריעו למה שלפניו נשאר לו מכלל שאין להם הכרע וכבר אמרנו שעל הדבר הזה הותר או חוייב להם העצבון הנמרץ וכמו שסמך כי נבלה עשה וכו'. (ג) ואפשר שיליץ בעדם ממקום אחר והוא וכן לא יעשה. והנה חוייבו להעצב ולהחרד לגדור את הפרצה הזאת שלא יעשה כזה עוד: וידבר חמור וכו' (ד) יראה מדבריו שבקש לתקן את אשר עותי בנו מהג' צדדים שאמרנו. וכנגד פגם עצמה אמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם. וכנגד קלון המשפחה אמר והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. ויש במשמע שאם הם ירצו ליקח בנותיהם על זה האופן עצמו לא יקפידו בכך. ועל צער הנערה אמר ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם כי הוא אדוני הארץ ויכבשה לפניהם עד שיקבלו עמהם התועלת והריוח כל מה שירצו בתמורת צערה ומוהר בתוליה. ולזה חזר ואמר שבו וסחרוה כלומר אף על פי שלא תודו לדברי ההתחתנות מעתה שבו וסחרוה והאחזו בה לפרעון הנזק העשוי: ויאמר שכם אמצא חן וכו'. מפני שעל הרוב ישא אדם אנוסתו או מפותתו לעשות טוב עמה ועם משפחתה לכסות בשר ערוה אחר שהערה בה כמ"ש הכתוב (דברים כב) ולו תהיה לאשה וכו'. או מפני שאין לו ממון לפרוע צערה ופגמה וקנסה יבחר לקחתה לו לאשה ולהפטר. או לבלתי הפזר ממון רב במוהר ומתן הראוי למצא בתולה אחרת. ולזה כיוון דבריו באופן שיובן ממנו שהוא לא בא אל הזווג הזה לשום צד מאלו. ועל הראשון אמר אמצא חן בעיניכם. ועל השני אמר ואשר תאמרו אלי אתן: (ד) ועל השלישי הרבו עלי מאד מהר ומתן וכו'. והדברים מבוארים וכל זה כבוד גדול ליעקב ובניו שעם היותם אדני הארץ נצטדקו עמם כל זה השיעור אחר שהחלו לעשות הרע: ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם במרמה וכו'. כבר אמרנו שהכתוב סמך הטעם למה שהתירו אלו האנשים לעצמם לרמותם. (ה) אמנם הכתוב כיוון ענין רמאותם בכל דבריהם כמו שיתבאר הענין. האחד באומרו וידברו אשר טמא את דינה אחותם. וזה שכבר התחילו לדבר עמם קצת קנטורין על אשר טמא אותה. ולסוף באו עמהם בפשרה. ובזה נתאנו שחשבו שכבר שקטה חמתם בזה וסמכו על דבריהם מה שלא יעשו זה אם לא ידברו על הענין ההוא כלל או שיענו טובות. כי החשד הוא קרוב שהיה בלבם דבר מר. והענין השני שהם כוונו כל דבריהם מראש ועד סוף באופן שכשיתבונן האדם בהם ימצא שלא הפילו דבר אחד מכל דבריהם ארצה והנה לא הפירו בריתם ולא שקרו באמונתם והם מעצמם נתאנו ונתפתו בפתיותם. ולזה תרגם אונקלוס בחוכמתא כי מחשבות צדיקים משפט תחבולות רשעים מרמה (משלי יב). הנה אמרו לא נוכל לעשות את הדבר הזה לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה וכו'. (ו) כוונתם לומר שלא יוכלו לעשות דבר הפיוס הזה להמשך ממנו לתת את אחותם לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו מחילת הענין הזה באמת. והם הבינו מאמרם כאלו לא אמרו רק לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה וכו' וייחסו החרפה אל הערלה ונתאנו ברצונם: אך בזאת נאות וכו'. גם בזה נשתבשו הפתאים ולא ירדו לסוף כוונתם. כי הם אמרו אך בזאת נאות לכם להתחתן בכם כמו שאמרתם אם תהיו כמונו להמול וכו'. (ו) שהכוונה שיהיו כמותם ממש להמול בהוצאת דמים וקבלת מצוה שבזה כבר יהיו בעלי ברית ויהיה אז ההתחתנות ביניהם למחילת חטא ולסליחת עון בלי שום חרפה. אמנם אם לא יהיו כמותם ממש אף על פי שימולו לא יצאו מידי חרפתם. והם נתאנו מעצמם במה שהבינו מהם שיהיו כמותם בענין המילה לבד וכמו שאמר חמור באזני יצאי שער עירו בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים. וגם טפש כחלב לבם מהבין אמרם ונתנו את בנותינו וכו'. (ז) כי הם בחכמתם פירשו עצמם מדבר בייחוד בענין דינה ודברו בעניינים כלליים. לומר שאם יהיו כמותם ממש להמול כבר יותר להם להתחתן מצד הדת כמו שאמר להם חמור. ולא הוציאו דבר בלשונם שיורה על הודאתם לתת לו את דינה אפילו ע"י שום תנאי. אמנם אמרו בבירור ואם לא תשמעו אלינו ולקחנו את בתנו והלכנו. והם בפתיותם הבינו דבורם הכולל עם תנאי מיוחד לדבור חלקי בתנאי אחר. ולזה הטיב אשר דבר וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור שהרי האב והבן נתפסו בדבריהם כחמורים. שהיה להם לברר וללבן הדברים ולהתנות עליהם בתנאי בני גד ובני ראובן (במדבר לב) ומתוך כך ירדו לסוף דעתם (ז) אמנם השלמים דברו בחכמה כי ידעו שלא יעשו מה שמכוונים אותו. ואם אולי ישכילו ויעשו כבר תהיה זכות גדולה להם ולאחותם להכניס עם אחד תחת כנפי השכינה ולא ימנעוה ממנו. ולא אחר הנער לעשות הדבר וכו'. יאמר שאף על פי שהוא חפץ בבת יעקב היה ממהר בזה מפני הכבוד שראה עצמו בזה נכבד מכל בית אביו. או שיאמר כי מפני היותו הכי נכבד שמעו בקולו ולא אחרו וכו': האנשים האלה שלמים הם אתנו וכו'. כדי שלא יאמרו להם האיש אחד יחטא ועל כל העדה הוטלו התשלומים. (ט) לזה היה פתח דבריהם שהאנשים ההם כבר נתפייסו להם והשלימו עמהם ושאינן מבקשים מהם לצורך הפיוס כי אם לתועלת המדינה לדרוש שלומה וטובתה שהם צריכים מאד לאנשים כאלה כי ראה אותם פקחים וזריזים כמו שיאות לשבת אותם ולסחור את ארצם שהיא רבת התבואות ויושביה קצרי יד לצאת ולבוא בהנה. והארץ הנה רחבת ידים לפניהם למרעה מקניהם ולאכלם והותר. ולא ידחקו לכם והרי יהיה בזה תועלת גדול מבלי הפסד. וגם אמר שתהיה עצה הגונה להתחתן יחד כדי שישתקעו ביניהם הם וזרעם: אך בזאת יאותו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים. יאמר שלא יאותו להם אם יהיו מתחלפים במנהגיהם עד שאלו יהיו נמולים ואלו ערלים כי זה מה שיוליד קטטה ביניהם תמיד ואחר שאי אפשר לנמולים שיעשו ערלים יאות להם להמול כאשר הם נמולים: מקניהם וקרינם וכו' אמר להם אם תאבו ושמעתם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם כי את הכל נקח מאתם במחיר שדות וכרמים או במחיר סחורות ותבואות אך נאותה להם וכו': וישמעו אל חמור וכו'. כי יקרה בעיניהם הצלחת המדינה ותועלתה. ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וכו' ממה שזכרנו בספקות שיעמוד כנגד המורגל (ח) אומר לי לבי שיום שלישי זה שלישי לשבת הוא והוא ראשון למילתם שכבר יכנעו לככב מאדים שהוא משרתו אשר כוחו ירוצו וימהרו לשפוך דם (ט) ואין ספק שההוראות האלו יש להם כח גדול בכמו אלו המעשים אשר לא יעשו בצווי אלהי. ואולי שחשבוה לסבה אלהית אשר הסב את לבם אחורנית כדי שיקחו נקמתם מהם להודיע לעולם כי אלהי ישראל וזה העם אשר בחר בו שונאי זימה הם. ולזה הוסיפו אומץ ובטחון באלהיהם ויעשו כרצונם והצליחו: ובני יעקב באו על החללים וכו'. (י) אחר שהותר להם להשמיד את הזכרים יען אשר טמאו אחותם הוכרחו לקחת להם הנשים והטף כדי שלא להשאיר שריד ופליט להגיד בערים אשר סביבותיהם. ומעתה מה בצע כי יהיו מקניהם נעזבים על פני השדה לאבדון גם כי מן השמים זכום בהם בטענת הקנס והפגם וכו': ויאמר יעקב אל שמעון וכו'. תפס עליהם אביהם על ההסתכנות הנפלאה אשר שמו נפשם בכפם עליה ולא הזכיר שאר העניינים שחטאו בהם כמו שנזכר דחמירא סכנתא והית' תשובתם מה שתכלול כל הענינים כלם באומרם הכזונה יעשה את אחותינו (ט) לומר כי על כיעור זה היו מחוייבים להמסר אל המות כי המות הראוי בעיניהם הוא טוב מחיי החרפה והקלון. וזו ג"כ מהמדינית היא וראי' עצומה על טוב כונתם בכל זה ממה שירא' שהסכימה לדעתם דעת עליון אשר לא כהה בהם אבל הית' בסמוך מצות הש"י על יעקב שילך מהארץ ההיא ואמר קום עלה בית אל ושב שם וכו' כלומר ששם ישב לבטח מכלל שהארץ ההיא אינה בטוחה להם רק על ידי ההשגחה התמידית. והוא מה שנתבאר באומרו ויסעו ויהי חתת אלהים וכו'. וחכמינו זכרם לברכה אמרו (ב"ר פ' פ"א) שרמז לו כי מפני שאחר נדרו נתבקר פנקסו (יא) וכבר כתבנו בשעת נדרו שער כ"ה טעם נכון למה שלא נתאמת לו שהית' עליו שם יד ה' במדרגת הנבואה ושנתחייב בנדרו עד עתה שאמר לו ועשה שם מזבח לאל הנרא' אליך וכו'. ולזה אמר ונקומה ונעל' וכו'. לאל העונה אותי וכו'. וכן ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים. והוא נכון מאד בעיני: ויאמר יעקב וכו' הסירו את אלהי הנכר וכו'. (יב) כיון לטהר אותם מאלהי הנכר אשר ימצאו בתוכה מהשלל ויטהרו ויחליפו שמלותם וכו' ממגע ע"ח שמטמאה במגע (שבת פב:) שנאמר (דברים ז) שקץ תשקצנו וכו' ובכלל דבריו שיזהרו מהתכונות הרעות אשר המה אלה אלהי הנכר אשר בקרבם. ועל דרך שאמרו (שבת קה:) לא יהי' בך אל זר זה יצר הרע: ושלא יורגלו בהם רק שיטהרו מהם ויחלפו שמלותם. וכמה שאמרו (שם קי"ד.) אי זהו חכם היודע בחלוקו להפכו. ועם זה ונקומה ונעל' בית אל וכו'. ואם לא מי יקום יעקב. ואמר לאל העונה אותי ביום צרתי על יום שפגע בו עשו אשר ענהו על ידי המלאך אשר ברכו ובשרו לעתיד כמו שביארנו בשער הקודם: ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. אף על פי שחשבתי שעזבני ביד עוני במעשה לבן ועשו ודינה לא היה כן שכבר נתאמת אלי שאלמלא שהיה עמי ושמרני לא נשאר שריד ופליט והנה הבנים בניו שמעו לקול אביהם ויתנו אל יעקב וכו' ויטמון אותם וכו'. כי הכל טעון גניזה. אמנם המדות היוצאות מהשווי אין ראוי להוציאם מהטמנתם כי אם בשעת הצורך ועל דבר כבוד שמים כיום הזה ומיד ויסעו ויהי חתת אלהים וכו' ברית כרותה לעושים רצונו של מקום שאין כל אומה ולשון יכולין לשלוט עליהם: ויבא יעקב לוזה לא נשתכח עדין שם העיר אשר הית' שם לראשונה כמו שפירשנו שם: ויבן שם מזבח וכו' כי שם נגלו אליו האלהים, כלומר שנתבאר לו כן כמו שפירש אמנם דבר בלשון רבים על מלאכי אלהים אשר ראה שם עולים ויורדים בסולם (בראשית כח): ותמת דבורה. (יב) אמר שלא יצאו נקיים ממעשה זה כי אחר שעשו תשובה ובאו לבית אל ועשה שם מזבח נהפכה כל רעתם וצערם במיתת דבורה מינקת רבקה הבאה עמהם. או ששלחה רבקה כמו שאמרו ז"ל (רש"י בשם ר"מ הדרשן) ובכו עליה בכי גדול כי אשה חשובה הית'. ובזה נפטרו מדיני שמים או ממערכותם אם הית' כנגדם. וירא אלהים אל יעקב וכו' לא יקרא עוד שמך יעקב לבד כי גם כן ישראל יהיה שמך וכמו שאמרו ז"ל (ברכות יג.) שיהי' שם ישראל עקר ויעקב טפלה אליו: וכבר דברנו הטעם בענינו של אברהם ולזה כוונו חכמינו ז"ל (תענית ה:) באומרם יעקב אבינו לא מת כמו שיתבאר בפרשת ויחי שער ל"ב בעזרת הצור: ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה וכו'. הבטיחו שלש הבטחות גדולות. האחד בהרבות זרעו ברבוי וגדולה ועל זה אמר פריה ורבה. והשנית כי הוא ולא אחר מבני אברהם ויצחק יהי' יורש את הארץ אשר נתנה להם (יג) והוא אומרו ואת הארץ הזאת אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה. והשלישית שזרעו אחריו כלם יהיו צדיקים ויירשו אותה לא יפסל שום אחד מהם כמו שנפסלו קצת בני האבות הראשונים. ולזה חזר ואמר ולזרעך אתן את הארץ משמע לכל זרעך כי לסתימת כח הכוללת בדרך הדבור. והיה זה בהפך ממש שנאמר (בראשית כא) כי ביצחק יקרא לך זרע דמשמע ביצחק ולא כל יצחק (סנהדרין נט:) ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו. ירא' שיאמר כן (יג) לומר שלא קרה לו כמנהג התלמיד ששומע הלכה מפי רבו ונוטל רשות ונפטר ממנו והרב נשאר במקומו כמו שהוא מנהג הנביאים אבל שנסתלק הכבוד והלך לו והוא לבדו נשאר עומד שם במקומו. וזהו רמז גדול שיתן את לבו לעשות במקום ההוא דבר ומשם למד שהמקום אשר נשאר בו הוא המיוחד לעבוד את ה' ולזה אמר ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך וכו'. ועוד כתיב ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים בית אל והוא קרוב למה שנאמר (בראשית יז) ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם כמו שפירשנו שם שער י"ח וכאן נשלם הנדר כמו שאמרנו כבר ובמקום הזה נשלם מה שאמר בנדרו (שם כ"ח) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים כי מאז קבל ענין האירוסין וייעד ענין הייחוד והיות לו לעם והוא יהי' לו לאלהים מל' (במדבר ל) ואם היו תהי' לאיש לכשיבא בשלום אל בית אביו כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:) ולזה היה כל הדבר הזה ייחוד החופה ודברי פריה ורביה, מכאן אמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ב) שהאבות הן המרכבה והוא ענין נכבד יושלם ביאורו בפרשת תרומה שער מ"ח בעזרת הצור: ויסעו מבית אל וכו'. ויהי עוד כברת ארץ וכו' ויהי בהקשותה וכו'. (יד) אמר כי לפי שבתחלת הקשותה היתה המילדת מחזקת אותה לאמר אל תראי כי גם זה לך בן היה מענינה כי בצאת נפשה כי מתה לפי שכבר ידעה שהוא בן זכר קראתו בן אוני עם היות שלא היה לה פנאי לשאול עליו. ואולי יגיד הכתוב בו דבור המילדת ובשורתה היו פשיעה בה לסייע במיתתה כי על כן נזהרו המילדות הבקיאות שלא להגיד ליולדת אם בן אם בת טרם תשלום חבליה והמליטה גם שליתה היוצאת מבין רגליה לפי שהתקוממות לבה אם לעצב ואם לשמחה יסיח דעתה מחבליה ותסתכן. ויצב יעקב וכו'. עשה לה את כל הכבוד הזה לשם תפארת תחת היותה עמו במערה. והרלב"ג ז"ל כתב קבורתה כמו קבורה וכן ולא ידע איש את קבורתו (דברים לד). שלא יתכן שיציב מצבה על פועל הקבורה. ושזה הוא אצלו מה שכתב הראב"ע ז"ל קבורתה וקברה שוים. ויותר נכון בעיני שיהיה כפשוטו כי הקבורה ענין זולת הקבר וטעם על קבורתה כמו על עולת התמיד (במדבר כח), על אזניך (דברים כג), ורבים כמוהם. ירצה כי על כל מה שנשתדל בעסק הקבורה הוסיף עוד להציב עליה מצבה לאות עולם וכמה יאות זה הפירוש על ולא ידע איש את קבורתו כמו שכתבנו בקבורת אברהם שער כ"ב. ועוד יתבאר במקומו בעזרת הצור: ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא. (טו) יאמר שלא היה בבית כאשר עשה דבר זה אבל שהיה שוכן בארץ ההיא עם רועיו ומקנהו. ושם שמע את אשר נעשה והודיע בזה שני דברים. האחד צד הקל באשמת ראובן שאם היה האיש בביתו ודאי לא יקים בפניו לעשות כן כי היה מוראו וכבודו על פניו. והשני שכבר היה הדבר קשה בעיני בלהה ובעיני בניה עד שהלכו וצעקו להשמיעו לאביהם באשר הוא שם: ויהיו בני יעקב שנים עשר. מצאתי כתוב שעם זה היו שנים עשר מה שבזולת זה היה ראובן נחשב לשנים כמשפט כל בכור והיו שלשה עשר. ובחללו יצועי אביו נטלה ממנו הבכורה והיו שנים עשר לבד עד שראה יעקב לתת אותה ליוסף. ורש"י ז"ל כתב שחוזר לענין ראשון משנולד בנימין ונשלמה המטה. (טז) והנכון בעיני לפי שטת הכתוב שלענין טהרת וקדושת זרע קודש ברוכי ה' כיוון בזה המאמר והוא כי למה שייחס לראובן חטא שכיבת פלגש אביו בין שיובן ממני חלול היציע או דבר אחר מכל מקום המעשה הזה איך שיהיה לא פסל ולא פגם תולדותם שכבר היו בני יעקב שנים עשר שלמים ולא נולד מהם איש בשום חשד פסול ואולי שכוונו לזה חז"ל באומרם (שבת נה:) מלמד שכלם היו צדיקים ושוים שלא חטא ראובן וירצה שחטא ראובן לא העיל שום פגם בהם ויהיה אם כן וישכב לשון כבישא כדאמר (אסתר ז) הגם לכבוש את המלכה וכו' כמו שיבא אצל שוכב אשת אביו שער צ"ח ב"ה. וכמה הקפיד הכתוב על זה ביחס כל זרעם במספרם כמשפטם לתולדותם למשפחותם לבית אבותם באמור להם עם ה' אלה המיוחס כל אחד למשפחתו המיוחדת אשר הפליג ההודעה בזה באומרו בכל אחד מהם (במדבר כו) לפלוני משפחת הפלוני כי שם עלו שבטים במצרף הזקוק והזכוך ונמצאו שבטי יה עדות גדולה לישראל כי לא נמצא בהם שום פסול רק אחד מיוחד שפלטה אותו מחנה הקדש מתוכם דכתיב (ויקרא כד) ויצא בן איש ישראלית והוא בן איש מצרי מתוך בני ישראל וכבר היה המעשה ההוא לפרסם פיסול הפסול ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור כי אינם זוכים לקבל פני שכינה ולא ליכנס תחת כנפי התורה והמצוה רק הזרע הכשר המתיחס אל אבותיו בלי שום ספק ופקפוק עד שלזה הזקיקו חז"ל לאשה להמתין שלשה חדשים בין בעל ראשון לשני להכרת אבי הולד כדאמרינן התם (יבמות מב.) מאי טעמא אמר ר' יהודה אמר שמואל אמר קרא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. ופרש"י ז"ל שאין השכינה שורה אלא על הוודאין שזרעו מיוחס אחריו והכי נמי קייל"ן בנדרים (כ:) וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ערבוביא. ולהעיד על הטהרה והקדושה הזאת בשרשי היחס אמר ויהיו בני יעקב שנים עשר (יו) ועל הדרך שנתבאר יאמר שהיה בהם בזה הפך ממה שסופר בסמוך מתולדות עשו נשיו ובניו ואלופיו שהכל היו מתחלתם בני ערבוביא וממזרות כמו שתכף נודע למתבוננים בהם כי שם תמצא לאהליבמה אשת עשו שני אבות לפי מה שהעיד הכתוב באומרו אהליבמה בת ענה בת צבעון שהיה לו לומר בת ענה בן צבעון כי כן כתוב ואלה בני צבעון ואיה וענה אלא מגיד שבא צבעון על כלתו אשת ענה ויצאה אהליבמה מבין שניהם (ב"ר פ' פ"ב) והיה ענה מוחזק בן צבעון על דרך האמת וכן הוא ענה אשר מצאניהו אח ובן לצבעון בן אמו כמו שנאמר, אח דכתיב ואלה בני שעיר יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה וכן אליפז בא על אשת אביו וילדה את קרח ולכן נחשב מאלופי עשו ומאלופי אליפז. אלה ראשי בית אבותם ובשאר הבנים הילודים אחריהם מה עשו. ובמדרש (שם כגי' הילקוט) ואהליבמה ילדה את יעוש ואת יעלם ואת קרח. הה"ד (ירמיה מט) כי אני חשפתי את עשו. אמר רבי שמעון קליפת בצלים וכל כך למה גליתי את מסתריו בשביל לגלות את הממזרים שבו וכמה ממזרים העמיד. רב אמר ג' לוי אמר ד'. אמר רבי בנימין בר לוי הדין קרח דהכא ממזר הוא. הנה שהורו בבירור שכוונת הכתוב בספור תולדותם ויחסהו היתה לגלות חרפתן ופסולתן כמו שאומר ויהיו בני יעקב שנים עשר בני לאה בכור יעקב ראובן ושמעון ולוי ויהודה וכו' בני רחל יוסף ובנימין ובני בלהה וכו' ובני זלפה וכו' אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם הכל נזכר לתאר המשפחות וכשרותן כי מכאן ואילך לא יבא אלא מהטמא טמא ומהטהור טהור. ויבא יעקב וכו' ויהיו ימי יצחק ויגוע וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע ימים אע"פ שלא הגיעה עתו להפטר עד שנים עשר שנה אחרי שנמכר יוסף כמו שנברר לראשונים ממספר שנותיהם סמך מיתתו לכאן להגיד שלא נפטר מן העולם עד שמלא ימים כנפשו שובעו מה שהספיק לראות בו את בנו אהובו העומד במקומו בשלשלת הקדושה כי זה כמה היה מיחל עת בואו וכבר זכה לשמוח בו כי ראה כי היה ה' עמו ונתקיימה בו ברכתו וברכת אמו כי משולל נפטר ממנו ובמקלו עבר את הירדן ועתה היה למחנה גדולה מאד לאלהים אשר לכבדות תנועתו אחרו פעמי מרכבותיו עד הנה כמו שאמר ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים ועוד ראה בניו בהסכמה ובשלום שנרמז באומרו ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. ועם זה ועם מה שאמרנו בקצרה בתולדות עשו ואלופיו נשלם מה שרצינו אליו בזה החלק מהספור:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף