עקידת יצחק/כד

עקידת יצחק כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

השער הארבעה ועשרים
יתן תמונת כללות הטובות הזמניות וטוב הראותם בתחלה וחיוב אבדנם בסוף ע"פ משלי חכמינו ז"ל ומדברי שלמה. ויבאר הברכ' אשר ברך יצחק ליעקב:
ויהי כי זקן יצחק

דרש רב חיננא בר פפא רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו (תהילים מ) כל נפלאות ומחשבות שעשית לא עשית אלא לטובתינו ולמה כהו עיניו של יצחק אבינו אלא כדי שיבא יעקב ויטול הברכה (ב"ר פ' ס"ה).

הוא הדבר אשר יתקיים אשר יוסד ויתמך אל דברים קיימים אבל הטובות החיצוניות הם חסרים ואובדים הנה האושר הסמוך והנוסד עליהם גם הוא עדי אובד:

הקטנה היא מבוארת מעצמה כי ע"כ תארו לאל יתברך שהוא צור העולמים ומקומו של עולם לסמכו ולקיימו על יסוד קיים ועומד לנצח נצחים ולא יצוייר העמידה והקיום לכל נמצא כי אם בעודו נשען וסומך על ידו ועוצם כחו ית' כמו שנאמר אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי (ישעיה מא). ונאמר ה' אלהיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך (דברים לא ו) וכאלה רבים. אמנם בהחליש והרפות הכח ממנו מיד היא כלה ואבד כמ"ש ויי' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור ויחדו כלם יכליון (ישעיה לא). כי בהתמוטט היסוד על פי רצונו ית' מיד כל הסבות הקרובות והרחוקות ומחוייביהם ומשיגיהם כלם יאבדו מהר הפך ממה שאמר אלהים בקרבה בל תמוט (תהילים מו ו). אמנם הגדולה היא על ג' פנים. האחד במה שהוא ידוע שהטובות החצוניות אינם טובות לפי השכל כי אם לפי הדמיון והדבר המדומה הוא חסר המציאות וא"א לנסמך עליו שיהי' שלם להיותה לפי הדמיון ולא ע"ד האמת. הוא מבואר בפי כל חכם לב כי ע"כ קראם קניינים מדומים וכבר דברו בגנותם עד שאמרו שהם עצמם מעידים שהעדרם טוב ממציאותם. וזה שכל המעלות משמשות לאדם בהמצאם בו והעושר אינו משמש רק בהוצאתו א"כ ההוצאה בו טוב מהקבוץ. הפך הטובות האמתמת שימצא השלימות בקבוצן והדבק בהן אמנם שלמה ע"ה על זה הענין עצמו אמר במשלי חכמתו מה שיזהר בו מאד כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה אל תתאו למטעמותיו וכו'. אל תיגע להעשיר וכי'. התעיף עיניך בו ואיננו וכולי (משלי כג). ירצה אתה בן אדם אם נקרא נקראת לאכול את מושל הוא יצר הרע המושל בך. כי תשב ללחום עמו מלחם תאותיו ויערוך לפניך שלחן מפת בג חמודותיו ויין משתיו אל תתפתה לו ואל תמהר לאכול מאכליו רק בעיניך תביט ובלבך בין תבין את אשר הוא נותן לפניך. ובידוע כי תשים סכין בלועך לבלתי אכול ממנו אם בעל נפש מרגשת אתה כלומר כל מה שאמרתי לך במליצה זו שלא תתאו למטעמותיו שהוא לחם כזבים ירצה לחם לפי הדמיון או לפי מראית העין ולא לפי האמת ומה בצע כי תאכל ולא לשבעה ותשתה ולא לשכרה. ואחר שתקן המשל ביאר הנמשל ואמר אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. ירצה כל מה שאמרתי לך הוא להזהירך שלא תיגע להעשיר יותר מכדי הצורך שכתב החוקר בפ"ו מהי' מהמדות כי הוא ודאי לחם הכזבים והמדומה שאמרתי ולזה מבינתך הראשונ' אשר לך בו ובקבוצו חדל אבל בין תבין היטב פעם אחר פעם בחסרונו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל מה שאמר הנביא למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה. שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם (ישעיה נה ב). הנה שביאר היות אלו הקנינים מדומים ונכזבים מה שיחייב היות שכל הנסמך עליהם היו יהי' כמו אכזב. אמנם הפנים השניים הוא מה שיחוייב מזה הענין הראשון וזה כי מצד היותם מדומים ולחם כזבים חוייב שלא תשבע הנפש הרודפת אחריהם מהם כלל כמו שאמר החכם אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה ט). כי כאשר יחלום הרעב והנה אוכל מכל מאכל אשר יאכל והקיץ ורקה נפשו או כאשר ידמה הצמא שהוא שותה כל משקה אשר ישתה וסר דמיונו ממנו ולשונו בצמא נשתה כך הדבר ההוא ולא עוד אלא שכל מה שמוסיפין לאסוף מהם אסופות נתוספה להם תאוה על תאוה כאלו המבוקש ההוא מסוגל לספות הרוה את הצמאה. וכבר אמרו ז"ל על זה אבר קטן יש בו באדם משביעו רעב מרעיבו שבע (סנהדרין קז.) ולדעתי על הלב או העין יצדק זה כי העין רואה והלב חומד וכל אחד מהם הוא אבר קטן מחזיק כל תאות שבעולם כמו שאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו' (במדבר טו). ואמרו עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי פ"א דברכות ה"ד). ואין ספק שהמרעיב עצמו מתת לאחד מהם אשר יתאוה הנה הות מקצר תאותיו. אמנם המשביעו הוא מלמדו לאוות וכמו שאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה (משלי כז כ). וכבר כתב זה החכם על ההשתדלות המדיניות בפ' י' מהי' מהמדות. ובמסכת תמיד (לב:) זכרו חז"ל ענין נכבד קרה לאלכסנדר מקדון בשובו מאיי הים אמר כי שקיל ואתי יתיב אההוא מעיינא וקא אכיל הוו בהדי' גלדני מליחי בהדי דמחוורי להו נפל בהו ריח אמר שמע מינה האי מעיינא מגן עדן קא אתי. אית דאמרי שקל מיני' מייא וטרא באפי'. ואית דאמרי אדלאי כוליה עד פתח ג"ע רמא להו קלא פתחו לי בבא אמרו ליה זה השער ליי' צדיקים יבואו בו אמר להן אנא מלכא אנא מחשבי חשיבנא הבו לי מידי הבו ליה גלגלתא חדא אתא תקליה לכולי כספא ודהבא דילי' בהדיה ולא הוה תקיל אמר להו לרבנן מאי היא אמרו ליה גלגלתא דעינא דבישרא ודמא הוא דלא קא שבע אמר להו ממאי דהוא הכי שקיל קליל עפרא וכסיה לאלתר תקיל דכתיב שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה. ראו מוסר נפלא ונאות מאד לאיש ההוא אשר נאמר עליו לפי בולמוס תאותיו אחר אלו ההצלחות הזמניות אשר קצר ימיו בהשגתם. ועל דרך זה אמר אבא שאול שנשקע עד חוטמו בגלגל עינו של אבשלום (נדה כד:) כמו שיבא עניינו בשער פ"א ב"ה. ומסגלה זאת אמרו אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו (מדרש קהלת פ"א) לפי שכל עוד שיוסיף לקנות עושר ונכסים לפיהן ולשיעורם יוסיף תאותיו וכן לכל שאר תשוקות כאלו לא הגיעו במה שקנה מהם רק הידיעה וההכרה אל מה שיכסוף ממה שאין לו כי על זה עצמו אמר החכם שלמה ע"ה לעלוקה שתי בנות הב הב שלש הנה לא תשבענה ארבע לא אמרו הון (משלי ל טו) כי העלוק' הזאת היא בריה קטנה מאד דומה למה שאמרו אבר קטן יש באדם ואמר שיצר לב האדם הוא דומה לה וקצת המפרשים אמרו שהוא כמו עקולה שמתעקלת והולכת וכן הוא עקוב הלב ונפתל מתולדתו של נחש ואמר שמתחילה עשה אלהים את האדם ישר בשת היה לו תאוה טבעית משוערת לפי צרכו אמנם כשהתחיל להתעקל ולהתעקש הנה נתוסף לו רצון ותשוקה שנית אל הדברים המותריים ועוד מעט תהיינה שלש כי לא תשבענה. וגם בזאת לא יעמוד עד שיוסיף עוד סרה בקרית ארבע וכולי' האי ועדין לא אמרה הון כי אחר שהיו תאוותיו במספר היסודות אשר ממנו חובר עוד יותר רסן השלוח עד שימצאו לו תאוות חדשות מורכבות מזו ומזו ויעלו לאין מספר ואיך ימות בלי חמדה. וכל זה יחויב היותם ענינים בלתי אמתיים רק דמיונים כוזבים כמו שאמרנו ראשונה כי לזה תתם החכם הענין הראשון ההוא במ"ש התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים (שם כ"ג) ירצה אם תתיר לעיניך לעוף בגובה החמדה הנה כל עושר שבעולם לא יהי' נחשב לכלום כי עשה יעשה לו הממון ההוא לחומד כנפים להגביה עוף על רום התאוות כלם כנשר יעיף השמים וסוף דבר שהיא תאוה ותשוקה אין לה סוף ותכלית והדבר אשר הוא כן לעולם הוא חסר וגרוע וכל הסומך עליו יחויב לו פחיתות גריעותו:

והפנים השלשיים הנה חוייבו מהיות הטובות ההמה טובות ההזדמנות אשר מזה הצד הם מזומנים ומעותדים למסיבות הזמן ותהפוכותיו אשר בין לילה היו והיום או למחר עוד אינם כמו שקרה לרבים ונכבדים ממלכי האדמה אשר מלאו בתיהם טוב ולעת זקנתם יפלו במחשכים כאשר יסופר מפי החוקר פרק ח' מהמדות כי ע"כ היה אומר שולי"ן החכם שאין ראוי שיקרא שום אדם מאושר עד נראה מה אחריתו ונדע אם נורש בחייו אם לא. גם ארסטו אמר לפי דרכו כי אף אחרי מותו לא יהיה שום אדם מאושר לפי שהאושר הוא פועל הנפש לפי המעלה ואחר המות אין שום פועל. וכבר אמרו ז"ל היום לעשותם ואיך מחר לעשותם (ע"ז ג.) ואף כי ירצה שולי"ן כי במותו יוכר ויודע שהיה מאושר בחייו אמר שא"א לגזור שהיה דבר לשעבר אם לא בשנניח שבזמן מה היה הווה ומה שלא היה בשום זמן הווה איך נאמר עליו אח"כ שהיה. ועוד שאי איפשר שלא יגיע למתים רושם דבר מטובות הבנים והאחים ושאר הקרובים או רעתם וגם כי ירד המת בשלום שאולה בשרו עליו יכאב באשר הוא שם בקברו ונפשו עליו תאבל בהיות בבית מנוחתו ולא יהיה במתים חפשי מתהפוכות כאלה ואם הטובות האלו הם מעותדות אל אלו ההפוכים מה שא"א להכחישו הנה האושר הסמוך עליהם גם הוא לא יעמוד. וכ"ש בהתחבר שלשת הפנים האלו המעידים עליה עדות נאמנה ומורים חסרונם וחולשת מציאותם וקלות הפסדם. אשר הכל כללו חכמים ז"ל בפרק המוכר את הספינה (ב"ב עג:) בהגדה תמוהה מאד בתחלת ענינה. אמנם בטוב ההשקפה היא בכלל רעיתיה המובאות שם הם מהמופלאות והנוראות שבדברי חכמים וחידותם בזכרון כוונתנו הנה בדרך משל נאות וחקוי קרוב אל השכל וזה נסחה אמר רבה בר בר חנא לדיני חזי לי ההיא אקרוקתא דהוה כי אאקרא דהגרוני יאקרא דהגרוניא הוה כבת שתין בתי ואתא ההוא תנינא ובלעא ואתא ההוא פשקנצא ובלעי' לההוא תנינא וסליק ויתיב על גב אילנא תא חזי כמה נפישי חילי דההוא אילנא אמר רב פפא בר רבי שמואל אי לאו דהוה תמן לא הימני. והוא כי זה החכם בטוב דעתו ושכלו אמר שנראה אליו תוכן העולם הזה ומיני טובותיו ואופן שמוש בני האדם בהם וסופם והודיעו למשכילים במה שחדה להם חידה ואמר לדידי חזי כו'. המשיל לכל קניני העולם וחמודותיו אל הצפרדע. לפי שמלבד שהוא על הרוב מזון מוכן ומורגל אל התנין אשר בו יושלם המשל הנה היא מתדמה ומתיחסת להם מכמה צדדין. האחד בקרקורה הידוע והמיוחד אליה אשר עליו קראו שמה אקרוקתא. כי פיה תמיד מלא שירה ולשונה ערב ובקר רנה כמו שהטובות האלו הם משמיעים תמיד קול רנה וישועה באהלי הבעלים עם שזה וזה הוא שיר של פגעים. השני כי שטח עורה הוא מנומר עקודים נקודים גם עיניה טרוטות כספירים כמו שטוב העולם מתראה לבעליו טלוא ועקוד עם נקודות הכסף בהבר פנים וטוב רואי. השלישי שהיא קלת הדילוג והקיפוץ מזן אל זן כמו שמדרך הקנינים האלה לדלג על המפתן ולקפוץ מבית לבית ומרשות לרשות וכמו שאמרו חז"ל גלגל הוא שחוזר בעולם (שבת קנא:) אבל אמר שראה אותה גדולה כעיר בת ס' בתים לומר שזאת הבריה ואם קטנה היא תכלול כל עניני קניני העולם הזה כלליהם ופרטיהם כמו שמספר הס' הוא כולל כל חלקי המספרים כי על כן ישתמשו בו כל בעל החשבונות ואמר שזאת העיר שכן היא כלילת יופי שראה שבא תנין א' ובלע אותה בכמותה ואיכותה גם יכול לה והוא באמת משל נכון וקרוב אל עוצם הכוסף והחמדה האינושית הבלתי משוערת אל אלו הקנינים העולמיים אשר הרחיבה להם נפשה ופערה פיה לבלי חוק כמו שאמרנו ואחר שאפה כתנין רוב רובי רבבות מהם נכספה וגם כלתה כפלי כפלים מבראשונה כמו שאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם כו' (משלי כז כ). כאשר יתבאר. וזה התנין הוא בעצמו הנתש הקדמוני אשר השיא ופתה אם כל חי לפתוח פיה ולבלוע תפוח או פגה או איזה פרי שהיה אשר באמת לא היתה הצפרדע הזאת בדמותה בצלמה ומ"מ כבר נזכר זה התנין במשל העלוקה שזכרנו. ואמר כי עודנו באבו וכל קניני העולם בקרבו עוד מעט בא עורב אחד יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו. הנה באמת העורב הזה מקול נהי קריאתו גם מקדרות כסותו נכר שהוא שטן הוא מלאך המות אשר שולח בו גם כי הקדרות והשחרות סימן אל החשך המורה על ההעדר הכרוך בעקבי כלנו מצד שהוא ערב להחזירו לאפיסתו ויורה כי המות יכלה ויפסיד כל טוב העולם הזה המדומה בכל מעשה תוקפו וגבורתו, הנה כי העורב מוכן לפרוע פרעות ולנקום נקמת הצפרדע מיד התנין כי ע"כ נשתמשו בשניהם הרבה בהגדות ההמה בכיוצא. הנה שכלל החכם עד הנה כל מה שאמרנו מדמוי אלו הטובות וכזביהם ומבולמוס רעבונם ומקלות הפסדם. וכמוה יש לרז"ל אגדה אחרת דימה לזו וסמיכה לה אמר רבה בר חנא זימנא חדא הוה אזילנא בספינתא וחזינא לההוא ציפרי דהוו קיימי עד קרסולייהו במיא ורישייהו מטו לרקיעא וסברינן דלא נפישי מיא ובעינן לקרורי נפשין נפקת בת קנא ואמר לן לא תחותו דהא שבעין שנין דנפל חצילא דבר נגרא ולא מטא לארעא ולא תימא דנפישי מיא אלא דרדפי מיא (שם) יאמר כי ברודפם אחרי קבוץ חריצות הממונית כדרך אניה בלב ים היה רואה הכנות שהיו קרסולי השתדלותם שקועים במי ים ההצלחות והיה כזה מדמים להגיע ראשם אל במותי עב ושהוא וסיעתו היה בלבם להדמות אליהם ולרדוף אחריהם כסבורין שהם ענינים שיש להם סוף ותכלית. עד שיצתה בת קול מעצת השכל האלהי ואמרו הזהרו מהם ומדרכיהם כי באמת כל שבעים שנה שהם שני חיי האדם יוצאים בעסק זה ועדין לא הגיעו לסוף התאוה והחמדה וכמו שאמרו אין האדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו כמו שאמרנו. ולהורות שאין הזמן יוצא בהם מפני חשיבותם וממשותם אמר ולא תימא דנפישי מיא כלומר לא מפני כמותם ואיכותם רק מפני רוב הטירוף והבהלה אשר לאנשים אחריהם והנה באמת זה הענין הנכבד הנרמז באגדה זו על זה האופן אינו רק זירוזו של ראשון המחוקה בראשונה עד המקום שביארנו ממנו:

האמנה כי מכל מה שזכרנו מהם ומזולתן מהראיות הנכוחות יש להפלא מאד על אלו הברכות שבירך יצחק את יעקב באומרו ויתן לך האלהים מטל השמים וכו'. יעבדוך עמים וכו'. שלפי הנראה כלם ירוצו מרוצת העושר והכבוד שהם עניינים מדומים בלתי אמיתיים וחיצונים מבעליהם כמו שנתבאר וגם יתבאר מענין הכבוד כמו שאמרו ז"ל איזהו מכובד (אבות פ"ד) שער ס"ה ב"ה. ואם כן על מה חרדו אבות כל העולם את החרדה הגדולה הזאת בשיתולו על ראש הראוי כל אחד לפי כוונתו. והיותר קשה כי אחר שנתנם ליעקב בו ביום חזר ונתנם לעשו באומרו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל ועל חרבך תחיה וכו'. והרי הם שני שטרות היוצאים ביום אחד ודי קטטה ואיבה עולה ביניהם:

ובמדרש (ב"ר פ' ס"ו) מטל השמים זה המן שנאמר הנני ממטיר לכם לכם לחם מן השמים וכו' (שמות טז ד). ומשמני הארץ זה הבאר שהעלה להם מיני דגים שמנים. ורוב דגן אלו הבחורים. ותירוש אלו הבתולות וכו'. ד"א מטל השמים זה ציון שנאמר כטל חרמון וכו' (תהילים קלג ג). ומשמני הארץ אלו הקרבנות. ורוב דגן אלו הבכורים, ותירוש אלו הנסכים. ד"א מטל השמים זה מקרא. ומשמני זו משנה. ורוב דגן זו תלמוד. ותירוש זו הגדה. ראה שהם חתרו בכל כחם להסב פני אלו הטובות מהיותם טובות זמניות מדומות וקלות אל היותם טובות אלהיות קיימות ושלימות ונפשיות וכל זה להתיר זה הספק העצום שהיינו בו. ואולם אני רואה כי אות אחד בלבד של פרשה זו מבארת כל הענין הזה כלו ומישבת אותו על תוכן אמתתו. וזה שהחכם בפרק ההוא שערך בו הספקות שכתבנו ע"ד שולין והוא לא יוכל להכחיש רוב החליפות והגלגולים אשר יקרו לאלו הטובות התיר זה הספק בשאמר הן אמת שהאושר הוא צריך לאלו הטובות והם עוזרות ומיפות אותו כמו שזכר ג"כ בפרק י"ג מאמר י'. גם הזכיר החכם שלמה טובה חכמה עם כו' (קהלת ז יא) וחכמת המסכן בזויה (שם ט'). אבל שמ"מ אין רבוי אלו הטובות מצרכו אדרבה הם מזיקות אותו כמו שזכר בפרק הנזכר ובפ' י"ד מהמאמר הז' אשר כתבנוה בשער ט"ז וגם אינם מעצמיותו ואינם מתקשרות עמו בקשר כל כך אמיץ שיתקומם האושר לעומתם עד שיהיה האדם לסבתם מאושר פעם ורש פעם הנה הטובות הגדולות לא יאבדו מהם ואף כי יאבדו קצתם הנה הנשאר יהיה בידו ובו יעשה חיל לפי ערכו ואף כי יאבדו ממנו כלם לסוף לא יורש כי הנה שלמיותו אתו והיה מחנה שכלו וטוב מעלותיו לפלטה. ועוד שאמרו חז"ל דעת קנית מה חסרת (תנחומא פרשת ויקרא). וגם כי יקרה על דרך הזרות הנפלא הנה הזרות לא יקומם האושר האינושי מטבעו כי לא טבע אלהי הוא שלא לקבל שום שנוי וחלוף כלל. וכבר הסכימו חז"ל לדעתו באומרם אין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו על הצדיקים בחייהם (שוחר טוב תהלים ט"ז) שנאמר הן בקדשיו לא יאמין וכו' (איוב טו טו) והכוונה להורות כי הקיום אשר לו יתברך לא ימצא כלל אצל זולתו מהנמצאים. אמנם על קיום האושר בעצמו והאיפשרות הרחוק אשר בהתקוממותו ע"ד שכתב החכם מצאנו ראינו אותו במה שהודיע הב"ה חיבתו ופרסם אהבתו על הקדושים אשר בארץ המה במשפט שכלי שלא ישובו אחור: וגם מהשלמי' אשר לא באו כתובים נמצאו על הזרות כיוחנן כ"ג (ברכות כט.) ואלישע אחר (חגיגה טו.) כי על הזרות יהפך המאושר תחת מסבות הטובות החיצונות העוזרות והמשרתות: וכל זה הוא מבואר נגלה בוא"ו של ויתן לך האלהים שחשבוה מיותרת עד שדרשו בה יתן ויחזור ויתן (ב"ר פ' פ"ו). אבל האמת שיורה שעקר הברכה האלהית והרוחנית כבר נאמרה אשר עליה היתה הכוונה כלה אלא שהוסיף בה אלו הברכות הזמניות העוזרות והסומכות אותה. וכן הוא האמת הברור ממה שתמצא שתי פעמים ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו כו' וירח את ריח בגדיו ויברכהו וגו'. הנה שסתם הברכה בלשון ברכה סתם כי אין הפה יכולה לפרש כי עין לא ראתה אלהים זולתך כמו שיבא בשער ס"ז בפ"ז ממנו. ואחרי כן טפל אליה הברכות אשר אל הטובות החיצוניות ואמר ויתן לך האלהים מטל המים. יעבדוך עמים וכו'. הוה גביר לאחיך. כי אם שאינם מעיקר הברכה הם עוזרות ומיפות אותה כי בהתחבר השררה והכבוד אל המדות המעולות הנה הוא נאה ומשובח גם העושר היא עוזרת החכמה כדי שלא תתבזה בעיני ההמון. והוא מה שביארו המשורר באומרו הנה מה טוב ומה נעים כו' כשמן הטוב כו'. כטל חרמון כו'. (תהילים קלג א) יאמר כי כאשר יזדווגו הטובות החיצוניות אל האמתיות יהיה הדבר טוב ונעים יחד ?ועל השררה והכבוד אמר כשמן הטוב על הראש שהוא כנוי הכבוד שיורד על הזקן זקן אהרן שיורד ע"פ מדותיו כי ודאי כבוד תפארתו מחובר ונלוה אל מעלות מדותיו הוא טוב ונעים וכן אמר על העושר המכונה לטל חרמון כמ"ש ויתן לך האלהים מטל השמים כשיורד ומתחבר אל הררי ציון שמשם תצא תורה ודבר ה' הנה גם כן הוא טוב ונעים יחד אשר בחבור אלו הענינים יחד שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. כי הנוסף על הטוב יהיה ודאי טוב ונעים וזה עצם כונת מאמר ויתן לך האלהים כו' כמ"ש. ואם כוונו לזה חז"ל במ"ש יתן ויחזור ויתן הנה מה טוב. והנה אחר שנתישב כל זה ראה איך כללו רבה בר בר חנה בסוף ההגדה ההיא שהיינו בביאורה כי אמר שראה שהעורב ההוא ברוב גדלו וכובד משאו בשהיה טעון התנין אשר בלע הצפרדע הגדולה ההיא בא ושכן על גב אילנא ואמר תא חזי כמה נפישי כו'. והכונה לרמוז אלינו כי כל אלו הטובות הרבות והמשונות לא נבראו אלא להצליח ולהשכיל בעץ החיים אשר זכרו החכם בפי' באומרו עץ חיים היא למחזיקים בה כו' (משלי ג יח), אשר בעסקו ועיונו יוצג עץ החיים הידוע בעדן מקדם והעץ הזה אשר הוא ישא את כל טובות העולם והוא סובל אותם אחר שלא נמצאו אלא לצרכו ולעבודתו ובכחו יתקיימו ולא בזולתו כי הוא תכליתן והכל נברא לכבודו. והוא אומרו תא חזי כמה נפיש חיליה דהאי אילנא והיא דבר נכונה כי ענף אחד ממנו נושא את הכל והוא ממש מה שאמרנו מענין אלו הטובות ותכליתן מפי הברכה הזאת. ולהורות שאין ראוי לתת לב לפשוטן של דברים כמו שהוא בקצת ההגדות. נענה רב פפא ואמר אי לאו דהואי תמן לא המניה. כלומר אם לא ראיתי כונת זה הענין הנפלא והייתי עליו מעצמי כמוהו כמו שההסתכלות הזה הוא מחויב לכל מי שעיניו בראשו לא הייתי נותן לב לדבריו והוא מאמר שלם מאד. והנה באמת כאשר נשוב נתפלא בו מצאנו ראינו כל החזון הזה אשר נתחכם אליו זה החכם בדברי שלמה המלך ע"ה לא סר ממנו ימין ושמאל. זולתי במה שזכר תחלת ענין ותועלתה וסדר אחריו בליעת הצפרדע ע"י התנין ושאת העורב אותו. וזה כאשר אמר בחכמתו הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות חובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו גם כל האדם אשר נתן האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא כי לא הרבה יזכור כו' (קהלת ה':י"ח-י"ט). הנך רואה כי זה האיש אשר ידבר בו אינו רק היודע לבחור טובה לעצמו ושום שכל להשתמש ברשות באלו הקנינים הנחמדים ותעל הצפרדע בפיו בכלי טהור ומאכל כשר ומותר לרצונו לפני ה'. ואיש כזה באמת שרי ליה עורבא כי כבלעו כך ישא אותו וסליק ויתיב באילנא דחיי והוא ישא והוא יסבול אותו ואין מתת אלהים גדולה מזו. והנה כאשר זכר ענין המימינים בזה הענין ואם הם מעטים סדר אחריו ענין המשמאילים שהם על הרוב והוא רוב גופו של משל הצפרדע ואמר יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו זה הבל וחלי רע. אם יוליד איש כו' אמרתי טוב ממנו הנפל כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה גם שמש לא ראה (שם ו) אמר כי רוב מה שיפלו עליו בני אדם הוא להיוח הצפרדע לצבות בטן ולא לשבעה ואז ודאי אינו יפה לאכול ולשתות אבל הוא נהנה מהם דרך הלעטה ובליעה שלא ברשות הבעלים והוא באמת תואר בליעת התנין כאשר אמרנו כי אין לך תנין גדול כמי שאינו חסר לנפשו ליהנות מכל אשר יתאוה מכל הקנינים ההם עם שלא ישליטנו האלהים לאכול ממנו ואינו מרשה אותו עליהם לבלתי תתו אל נפשו חוקה כאיש הראשון אשר זכר וכמו שפירשנו זה אצל התר הבשר לבני נח שער ט"ו. ולזה הפליג המליצה באומרו כי איש נכרי יאכלנו כי ודאי אינו איש ובעל אלו הקנינים על דרך האמת אבל הוא איש נכרי אצלם. או נאמר שהוא איש נכרי כלומר תנין בצורת איש או איש בדמות חמת נחש כאשר אמרנו על עשו בשער הקודם כמו שתאר זה החכם אנשים כאלו במאמר סמוך להנהו אווזי דמשטמטי גדפיהו משמנייהו (ב"ב שם) כמו שיבא ביאורו בשער פ"ה ב"ה. ואמר כי זה האיש גם תנין אם יוליד ק' ורוב שיהיו ימי שניו בתמידות המלוי והבליעה ונפשו לא תשבע מן הטובה ההיא כי לא השלים את חוקה וגם קבורה לא היתה לו כלומר שלא תכיל אותו הארץ ממיאוסו הנה טוב ממנו הנפל אחר שיומו יבא ואם יתמהמה לא יאחר כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה והוא עצמו ענינו של עורב הנושא אותו כי שק הושת כסותו וחשוכא עמיה שרי והכונה כי איש אשר כזה שם ימות ושם יקבר ואז יתום ומשם ואילך הוא בבל יראה ובבל ימצא בארץ החיים: ועתה פקח עיניך וראה כי לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב והנפלא שזכרו הנה החכם אשר לא כללו בעל ההגדה הזו בחידתו רק כאשר נחרוש בעגלתו. ועוד תוסיף להביט כמה יקרו דברי חז"ל ומה עצמו חידותם ויהיו נא דברי אלה ראיה על כל זולתם אף אם נמצאו בה קשות וזרות מבא לאחריתן. תפח נפשן ורוחן הדוברים עליהם עתק וכבר נתקדש על ידינו שמם וזכרם ע"י מאמרים אלו בבא תוכחה נגדנו עליהם מחכם אחד נוצרי נגד גוים רבים מחכמיהם וגדוליהם כי השיבונו עליהם כדברים האלה והודה שהם דברי חכמים ודברים עתיקים: ועכ"פ כבר באנו אל מה שחוייבה החקירה עליו בזה הספור מה הנה שפע הטובות אשר תחת הברכה הזאת אשר עליהן כוונו אלו עמודי עולם ומדרגת הטובות החיצוניות אצלם וצרכם ובאיזה אופן נזכרו עמהם ונמנו בכלל ברכה זו אשר בעבורו אפשר שישותפו בה הבנים בהם מה שאי איפשר רק בטובות העצמיות:

ועכשו נבאר על פי המאמר שזכרנו ראשונה מה שהיתה יד ה' במלאכה הזאת וסיע בה באופן שיתכוונו חסדיו ויתגלגלו רחמיו עד יבואו ברכותיו ויחולו על ראש צדיק והוא מה שדרש רב חיננא בר פפא רבות עשית אתה ה'. וזה שבהיות חוש הראות שלם באדם הנה רחוק או קרוב לנמנע שיטעה האדם מכוון אל אשר תחזה בו כונתו. אמנם בחסרון זה הכח אע"פ ששארו שאר הכחות בשלמותם כבר אפשר להטעותו או להביא ספק ומבוכה במחשבתו עד שינוצח כמו שיבא. והנה לפי שכבר היתה כונת יצחק אבינו לפי מדתו מה שלא תאות לכונת האל ית' בדבר הזה כמו שהקדמנו עמנו בשער שעבר היו מחשבותיו ונפלאותיו אלינו ולתועלתינו לכהות עיניו של יצחק וענין הפלאות בזה הוא כי אע"ג דק"ל אין רע יורד מלמעלה (תנחומא פרשת תזריע) ואין ממדותיו ית' למנוע טוב מבעליו אדרבא משמיא יהבי ולא שקלי אמנם ההעדרים ימשכו מהכרח החומר ומרוע בחירת הסובל אשר יסתר מלפני הטוב והמטיב כמ"ש הלא על כי אין אלהי בקרבי (דברים לא יז). וביצחק אבינו לא נמצאת סבה אחת מהנה אמר שהיה פלא גמור שיכהו עיניו בהשגחת השם ית'. וברצונו המיוחד כדי שימשך משם טוב גדול כללי והוא שיקבל יעקב הברכות ההן ותבאנה ותלונה אל האומה הזאת בכללה. כי על זה האופן כבר היה הרע ההוא טוב גמור ראוי ליחסו אליו ית'. כי על זה הדרך אמר הקב"ה למשה מי שם פה לאדם אי מי ישום אלם (שמות ד) ולעבדיו חרשים. והנה להיות רחוק בעיני חז"ל שיהיה כהות עיניו אלא מטבע זקנתו כשאר האנשים למה שחוברו בו סבות טוב ההולדה ע"צ היותר נכון שאפשר כמה שאמרנו שער כ"ב חזרו אחר סבות שנתחדשו בו אחר הויתו ואמרו שם עוד (ב"ר פ' ס"ה) ותכהן עיניו כו'. בשעה שעקד אברהם את יצחק על גבי המזבח בכו עליו מלאכי השרת שנאמר מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה לג ז) ונזלו דמעות מעיניהם אל תוך עיניו ונתרשמו עיניו וכהו עיניו. עוד שם ותכהן עיניו מראות באותה שעה שנעקד על גבי המזבח תלה עיניו והביט בשכינה. משל למלך שהיה מטייל בפלטין שלו וראה את בן אוהבו שהיה מציץ עליו אמר אם אני הורגו עכשו אני מכריע את אוהבי אבל אני גוזר עליו שיסתתמו חלונותיו. אמנם מה שאחשוב שכוונו בחלוף הסבות האלה. הוא למה שראו שכבר נתמצעו בזה הענין אצל יצחק אבינו ג' מיני העלמים. האחד כהיות העינים. והשני קצור המחשבה ואמדן הדעת כי האדם השלם יראה ללבב. והשלישי קיצור הכח הנבואיי כי ה' העלים ממנו ולא הגיד לו. והנה רב חיננא דבר בכהיית העינים לבד. אמנם הדרש השני נתן סבת הקצור המחשביי ואמר שבשעת העקידה בכו המלאכים והוא כינוי לקצור השפע היורד מהשכלת האמצעים וזלגו לתוך עיני בחינתו והועיל זה הקצור לעת כזאת כדי שלא יעבור אותו זכות לעשו. אמנם הג' נתן סבת הקצור הנבואיי המושפע מאתו ית' ואמר כי מאותה שעה הציץ ונפגע והגיע לו מזה השפע הנבואיי ומאותה שעה נסתמו חלונותיו לעת כזאת להעלים ממנו כדי שלא יצר לנפשו וירע בעיניו ויתפגם הברכה כמ"ש בשער הקודם. והנה לפי שני אלו המדרשים האחרונים יהיה מאמר ותכהן עיניו מראות סבה לויקרא את עשו כו'. כי מצד קצור בחינתו בו והעלם נבואתו במה שיהיה אחריו היה טועה בו ורוצה לברכו בכל לבבו ובכל נפשו וה' סבב את פני הדברים סבות עליות סבות תחתיות כדי שתבא הברכה על ראש המתברך בלב שלם ובנפש חפצה כמ"ש ואחר שהקדמנו מה שראוי להקדים בענינים אלו ראוי לבא אל ביאור המעשה בזכרון הספקות:

א ותכהן עיניו מראות ויקרא אל עשו כו'. אי זו כהיית עינים תספיק לשלא יכיר בו וברשעתו ואם לא יראה בעיניו בלבבו ובאזניו ישמע ותקח נפשו שמץ מנהו. ואם שכבר התרנו זה לפי המדרש מקרא אני מפרש: ועוד למה יאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי שאין מצורך הברכות שיהיו סמוך למיתה עד שאם היה יודע יום מותו יתאחר מברך אותו: וגם מה טעם אלו המטעמים ואריכות הדברים לומר שא נא תליך די שיאמר עשה לי מטעמים כאשר אהבתי:

ב כי הוא אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות ורבקה אמרה ואברככה לפני ה'. ועוד כי היה לו לומר ותשמע רבקה ותאמר רבקה:

ג באומרו אולי ימושני אבי למה לא חשש יעקב אל טביעת הקול שהוא דבר שאי אפשר להנצל ממנו וחשש שמא ימושהו אביו:

ד אחר שספר בלבול יצחק ומבוכתו בהכרתו את יעקב באומרו הקול קול יעקב כו' למה חזר ואמר ולא הכירו כי היו ידיו כו'. ולמה שאל לו שנית לאמר האתה זה בני עשו. ועוד שנה לו ואכלה מציד בני למען תברכך. ועוד כי פתח בנשיקה גשה נא ושקה לי וסיים בריח וישק לו וירח. ראה ריח בני.

ה וכבר חשבנוהו לגדול הוא התחלת הברכות האלה בוו העטף ויתן לך האלהים ויותר קשה מהיות כלן הצלחות זמניות. ועוד שנתנן לזה וחזר ונתנן לזה. וכבר הותר כל זה בהקדמה ועוד ימשך בביאור:

ו בחרדה גדולה אשר חרד יצחק אבינו בתחלה עם אומרו גם ברוך יהיה הנה באמת יראה שגם ידו היתה במעל ואיך אמר בא אחיך במרמה.

ז בחלוף תשובותיו של עשו ראשונה אמר ברכני גם אני אבי. בשניה הלא אצלת לי ברכה. בג' אמר הברכה אחת היא לך אבי. ולמה אמר יקרבו ימי אבל. ולא אמר יבואו.

ח מאמר רבקה וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב כו'. והדר אמרה עד שוב אף אחיך ממך. והרי הוא כפל ענין בדברים אחדים:

ט אומרה למה אשכל גם שניכם יום אחד. ואם יהרוג עשו את יעקב כאשר יראה מי יהרוג את עשו. והיה לה להפחיד בסכנת נפשו לבד:

י דברי רבקה את יצחק אם לוקח כו'. והלא עת צרה היא ליעקב ולא עת מצא אשה ולמה לא הגידה לו דברי המשטמה כמו שכבר ידע סבתה. וטעם מאמר הכתוב אל לבן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו שכתב עליו רש"י ז"ל לא ידעתי מה בא ללמדנו. אלו הן הספקות שראיתי לעוררן הנה לצורך הביאור:

אמנם הרלב"ג העיר בעצם הברכות האלה ספק גדול אצלו וזו היא צורתו אם היה אלו הברכות באופן הודעת העתידות לבא על המבורך ובלתי מתיחסות לרצונו איך אמר יצחק בא אחיך במרמה כו'. ואם היו בענין תפלה ובקשת רחמים להביא עליו מההצלחה והטוב מה שתרצה אליו נפש הנביא מי מנעו לברך את עשו בברכות עצמן שברך את יעקב וכ"ש שלדעת עשו ברכן. והתיר הוא זה הספק במ"ש שחויב להתקבץ בזה ובכל כיוצא בו ב' הענינים יחד וזה שהנביא לא יברך רק לאיש אשר כברכתו. ירצה שכשידע מצד הנבואה שזה המבורך מוכן מצד המערכת או ההשגחה לאי זו הצלחה מיוחדת יברכהו ברצון נפשו מענין הברכה ההיא ותתחזק לו בסבתה ההצלחה ההיא בשפע גדול ממה שהיה מוכן עליה מצד עצמו ומטעם זה תועיל ההנאה שנהנ' המברך מהמקבל אם במאכל אם במתנה גדולה או קטנה כי בזה תפנה מחשבתו אליו לדעת אי זו ברכה ראוי' לו ובברכו אותו בברכה ההיא עכ"פ בא תבא. ובזה האופן תהי' הברכה בהודעת עתידות. ונתאמת לו זה מברכות השבטים אשר נאמר בהם איש אשר כברכתו (בראשית מט כח) וממאמר יעקב ידעתי גם הוא יהי' כו' (שם מ"ח) ומפני זה כאשר נהנה יצחק ממטעמי יעקב וראה בהשגתו הנבואיית שהוא מוכן להתברך מעין אותם הברכות ברכו מיד ואמר ויתן לך כו'. יעבדוך כו'. הוה גביר כו'. אוררך ארור כו'. והנה כאשר היו הברכות האלו באופן מה קללה לעשו וחויבה הגעתם עכ"פ כבר היה בלתי אפשר שיקבל עשו ממנו הברכות שהיה אפשר לקבלן מתחלה מצד הכנתו גם הוא ולזה אמר בא אחיך כו'. וחזר אחר ברכות שלא יחלוק בהם על ברכות יעקב כמו שנרא' מהענין. זהו תורף הספק והתירו ואם הוא האריך הרבה. ומהתימא הנפלא מה שהניח כי ידע הנביא במה שנהנה ממטעמי עשו לפי דעתו הברכות הראויות לבא על ראש יעקב כאלו מסגולת המאכלים ההם להביא ההודעה על בעליהם מבלי שידע הנביא מי הוא זה ואי זה הוא כענין המלחשים שמביאין להם אזור או רצועה שלוחשין עליהן כל שכן כשיאמר לו שהוא זולתו והוא בעיני רעיון רוח: אמנם במה שאמרנו ראשונה נסתלקו המבוכות האלו מעיקרן. ותדע ותשכיל שאין עקר ברכות אלו מקבל החלוקה ולא ההתפשטות אל הבלתי ראוי. אבל היו צריכות דעת הבעלים אשר כבר זכו עליהם מן הדין ובידו לתתן למי שירצה. והוא ענין אלהי דק מאד ירוץ מרוצת הצרוף והזקוק ע"ד ההשגחה המיוחדת בכמו אלו הענינים כמו שביארנו. אמנם הברכות אשר קבלו החלוק כבר נתנן לשניהם וידו חלקתן להן בק"ו ולא עליהם הית' חרדתם כמו שיתבאר עוד בפי' ב"ה. והנה אחר ערוך השלחן בכל מה שנאמר בזה הדרוש היקר מעתה צפה הצפית אל ביאור דבריו:

ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות לפי שההשגות הפנימיות לא יושגו כי אם באמצעות החושים החצוניים כמו שזכר בטבעיות והיה כח קצתם יותר חזק בזה מקצתם לפי מעלתם ודקותם וזה כי לחוש הראות יש כח חזק בבחינת הענינים והכרתם עד שלזה הורגלו בכתבי הקדש ליחס אליו ההשכלה באומרו וראיתי אני בלבי (קהלת ב יג), כי לא יראני האדם (שמות לג כ), ואראה את ה' (ישעיה ו), ולמטה ממנו חוש השמיעה על האמת. שלזה ג"כ הורגל בו יחס ההבנה והכרה השכלית. שמע ישראל (דברים ו), הסכת ושמע (שם כ"ז), שמע בני (משלי א ח) וכדומה. ולמטה ממנו חוש הריח כי ידמה להם בהשיג המושג מבלי הפגישה בו. ולזה כבר נאמר מרחוק יריח מלחמה (איוב לט), בהריחו אש (שופטים טז ט), והריחו ביראת ה' (ישעיה יא ג). ואמרו ז"ל מכאן שמריח ודאין (סנהדרין צג:) ולמטה מהם חוש הטעם כי זה לא יפעל רק בפגישת המוטעם אמנם לפי שהטעימה לאו מילתא חמרית לגמרי היא אבל היא משפט הטעמים כמו שביארנו אצל עץ הדעת בשער ז' וט' מצינו טעמו וראו כי טוב ה' (תהילים לד ט), ותהי בפי כדבש למתוק (יחזקאל ג ג), כי אמת יהגה חכי (משלי ח ז). כי הכרת הטעם יש בה דקות והשערה מדעת. ולפי שהכח אשר במישוש הוא למטה מכלם בזה עד שאין לו מבוא כי אם בבחינת הרכות והקושי בשעירות או בחלקות קרירות או חמימות והוא ענין חמרי ממשיי לזה לא יוחס לו בכתוב שום התבוננות אבל יוחסו לו הסכלות באומרו והיית ממשש בצהרים (דברים כח), וכאין עינים נגששה (ישעיה נט י). וכבר ביאר החכם בפרק י"ד מהמאמר הג' מספר המדות ענין אלו החושים כלם אצל ההשתמש בהם בהנאות הגופניות וביאר שלא יוחס חטא בהנאה מהם בעצם זולתי בחוש המשוש חרפה הוא לנו. וזה לפי שלא נתלו אליו בחינה והכרה שכלית במשפטים והנה לפי שבהיות חוש הראות שלם לאדם היה קרוב לנמנע שיטעה האדם במה שיראה בפניו אף על פי שיהיה הפסד שאר החושים לזה היתה עצה יעוצה מאת הש"י שיכהו עיניו של יצחק לעת כזאת כדי שימשך ממנו מה שכוון אליו מענין הברכות כמו שאמרנו. אמנם מהספור הזה תראה נפלאות איך נשתדל הזקן להעזר משאר חושיו וטוב בחינותיו למלא חסרון החוש ההוא וכמה התחכם יעקב עד שנתפש בו והוא ענין נכבד מאד. (התר ספק א') ויקרא את עשו בנו הגדול. אם כהו עיני בשרו הנה לא כהתה לגמרי עין בחינתו מראות בדרכי עשו בנו שלא היה ראוי לאותה ברכה אז מצד עצמו ולזה התחכם לזכותו וראה להרבות לו מצות ולסדר לפניו מעשים טובים אשר בהרגילו בהם ובהזדרזותו עליהם יהיה לו לזכות לפני האל יתברך ויסכים שיתברך הבכור כבכורתו. ולפי צורכו אל אלו ההזמנות המשך זמן. אמר לו (א) הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ואם תקפוץ עלי המות לא יהיה פנאי לזה. ועתה טרם יחשיך שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד כו'. הכין לפניו בזה דרך ה' בבלתי שלמים לקבל הטוב לפי שעתם כמו שעשה בדם פסח ומילה וזולת זה שבאו בכתובים. כי כאשר ישא איש זה את כליו במצות אביו החמורה כלי ה' הוא נושא וכאשר יחזיק בחצים ובקשת את קשתו הוא נותן וכשיוצא השדה במאמרו לפני ה' הוא יוצא וכשהיא צודה את צידו הוא היה גבור ציד לפני ה' וכשיעשה המטעמים להביא לחם ה' הוא מקריב. והנה בזה באר הענינים בשיורגל בהם עד שיושלם רצון הזקן בהם לפי חפצו ומאויי נפשו אשר מדרכו שזה לא יהיה רק בפעמים רבות יש ממשות ליפות כח המקבל גם להטיב נפש הנותן שתתדבק במבורך ויושלם בזה וזה מה שחסר מצד עצמו. (ב) ולזה עצמו אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות כי יודע היה שאם לא יברכהו בחייו מהכח המסור אליו על האופן שהקדמנו בשער שעבר כי אחר מותו לא יזכה אליה כמי שזכה הוא אחרי מות אביו שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק (בראשית כה יא). ולא אמר ואברכך לפני ה' כי לא ראה לברכו רק מפאת הכח המסור אליו במדה"ד כמו שאמרנו. וכמה נתאמת זה במ"ש ויתן לך האלהים כו' כי מלפני ה' הוא בורח: ועתה ראה נפלאות ממאמריו האחרונים. ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. והוא דרך תימא שהרגיש ביעקב שהיה בו ריח שדה הנעבד ומוכן לקבל ברכת ה' ולזה ויתן לך האלהים כו' מה שלא חשב כן על עשו שאמרנו. ויהיה מאמר כאשר אהבתי מוסב אל העושה כלומר כאיש אשר אהבתי דכתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וה"ה בכאשר אהב. וזה מפני שהאהבה לא תפול על דברים כאלו כמו שכתב' בשער ח' עיין עליו: ורבקה שומעת בדבר יצחק כו'. (ב) יראה מדקדוק הלשון שלא היתה דעת יצחק נוחה שידעו בדבר הזה לא יעקב ולא רבקה אמו אלא שהוא כבר חשב שאין שומע אותו. והנה רבקה שומעת בדבר וכו' ואמר כן לפי שאם ידע שהיא שמעה לא תספיק שום תחבולה להוציאו מידי ספקו כי ידע שיד אמו היתה עם יעקב באהבתה אותו: וילך עשו השדה לציד ציד להביא. יגיד הכתיב כי לא הרגיש עשו בטוב כוונותיו של יצחק ולא כיון את מעשיו על הענין ההוא שאם היה מכוין היה אומר הכתוב ויעש כן עשו וישא את כליו את תליו וקשתו ויצא השדה כו' כי כן דרכו בענינים כאלו ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה (במדבר ח ג) ואז"ל מגיד שבחו של אהרן שלא שנה (ספרי פרשת בהעלתך) וזולת זה. אמנם זה האיש לא הרגיש ולא דקדק בכמו אלה הענינים כי לא נסה: ורבקה אמרה אל יעקב בנה וגו'. גם לשון הכתוב הזה נותן טוב טעם ודעת למה ששנתה רבקה אמנו בטוב שכלה ממה ששמעה למה שאמרה. (ג) וזה שהוא כבר תלה בדבריו קבלת הברכות האלו בהשלמת כל המצות ההנה ע"פ דבוריו וממילא משמע שמי שלא יצווה על זה לא יקבלם. וכמו שאמר גדול מצווה ועושה וכו' (ב"ק לח.) ורבקה אמרה בענין אחר והוא שלא הזכירה רק הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה ואברככה לפני ה' כאלו לא יבקש רק מה שיועיל להטיב הנפש בלבד: (ג) וגם הוסיפה באומרה ואברככה לפני ה' לפני מותי להטעימו דבזכותא תליא מילתא ולזה אמרה ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה כו' כיוונה גם היא להרבות לו זכות במה שיכוין לעשות כל מה שיעש' במצות אמו הצדקת כדי שיוסיף זכות על זכיותיו כדי שלא תפגע בו חמת אביו וכמו שאמרה בסוף עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי. והנה הוא שמע וכיון המשפט לשומרי מצוה כמו שאמר וילך ויקח ויבא לאמו מלמד דסבר וקביל. הן עשו אחי כו' אולי ימושני כו' אחר שנאמר הקול קול יעקב למדנו שהיו נפרדים בקולות. (התר ספק ג') ולא חשש לטביעת קלא לפי שהיה יודע לכוין לשנות קולו לקולו של עשו. כי יש אנשים רבים בקיאין לדבר בקול איש ואיש ולזה לא חשש רק שמא בשמשו לפניו בצרכי הסעודה בפגעו בו הוא ימושהו וירגיש בחלקת בשרו שאינו עשו ויהיה בעיניו כאיש אחר שהוא מתעתע בו ומשנה קולו לרמותו ויביא עליו הקללה המחוייבת לצאת מפיו על האיש הלזה ולא הברכה המכוונת ממנו. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך אם תשמע בקולי ותתנהג על הסדר שאשים לפניך: וילך ויקח כו' ותקח רבקה את המטעמים כו' ואת עורות כו' בג' פסוקים אלו תראה איך כוונה בחכמתה לעשות מעשיה כתריס לפני הקיטרוג העתיד לבא מפאת שלשת ההרגשים הנותרים. המטעמים כאשר אהב, אל הטעם. ובגדי עשו בנה החמודות, לענין הריח שנאמר וירח את ריח בגדיו. ואת עורות גדיי העזים, לענין המשוש. והיה כל זה להם בתכלית הצורך למה שלא היה בידם לכוין שיעור הזמן הראוי להביא הסעודה שאם ימתינו לשיעורו יקדמנו עשו בצידו וכוליה האי ועדיין נאמר ויהי אך יצא יצא יעקב וכו' ועשו אחיו בא מצידו. ולזה הוא היה הפתח שבו נכנס יצחק לכלל החשד כמו שאמר מה זה מהרת למצוא בני. ומלת החמודות תרגם אונקלוס דכייתא. כלומר בלתי מזוהמות במלאכת הציד נראה שקשה בעיניו שהיו לו בגדים חמודות לבא בהם לפני אביו ולא כאלה חלק יעקב אמנם עשתה מה שעליה לעשות והטילה השאר על מי שבידו לגמור:

ובמדרשו (ב"ר פ' ס"ה) ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה וכו' לותה אותו עד הפתח אמרה ע"כ הייתי חייבת. מכאן ואילך בוראך יקום לך: מי אתה בני. תמה למהירות בואו ולזה שאל עליו אם היה הוא אשר יצא לצוד ציד וכשבאת אליו תשובת יעקב באהבה אנכי עשו בכורך עשיתי כאשר דברת אלי קום נא וכו' הנה הוא בזכות חושו נתן אל לבו לדקדק בטביעות קולו אמנם לפי שהיה זר בעיניו שיהי' יעקב מתנכר אצלו חזר לשאול לו מה זה מהרת למצוא בני עד שבאה תשובתו שנית כי הקרה ה' אלהיך לפני ובין זה וזה הוסיף הכרה בקול שהיה קולו של יעקב אבל במה שכבר חשב לעשות לו בזה מופת חותך במישוש אמר ליה גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשו אם לא והנה כשנגש וימושהו אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו כי חוש השמע לא נתאנה ועמד בעצמו אמנם חוש המישוש לגסותו לא הבחין בין שעירות עשו לשעירות גדיי העזים ונתאנה: ויראה שגם בשעירות ההוא התחכמו לתקנו באופן שידמה לשעירות עשו (ד) הוא שאמר הכתוב ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות כלומר שעירות כשעירותו. ומכל זה למדנו מה שאמרנו מהיות חוש השמע קרוב אל חוש הראות בחוזק בחינותיו. ומה שאמרו שלא גזר עליו כן רק מפני שאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני לפי שלא היה שם שמים שגור בפיו של עשו (שם) הוא דרך דרש כי לא יתכן לפי מנהג הדבור היות מאמר הקול קול יעקב דומה לקול אביו ולקול אמו (דברים כא יח) וכיוצא והנה עם זה כבר היה נבוך בין גזרות שני החושים האלה שהיו זה לעומת זה. (ד) ולזה חזר לשאול לו אתה זה בני עשו כדי שיוסיף להרגיש בקולו בדברי תשובתו. אמנם בן חכם הבין כוונתו וקיצר בתשובתו ואמר אני. (ד) ולזה נעתק להבחין מפאת הטעם ואמר הגישה לי ואוכלה מציד בני למען תברכך נפשי ולפי שראה זה הכרעה גדולה אם לא יסכים הטעם שכבר יהיו תרי סהדי לגבי חד אמר למען תברכך נפשי כלומר הברכה תלוי בזה: ויגש לו ויאכל כו'. עם שחלוף טעם המטעמים יראה ראיה מופתית על שאינו עשו הנה הסכמתם לא הית' ראיה גמורה על שהוא עשו כי היתה שם רבקה שהית' בקיאה בהם ומצויה אצל שניהם ולזה עם הרגישו בהם טעם אחר ממש עדין נשאר במבוכה הראשונ'. או שראה להעזר עוד מצד חוש הריח ואמר גשה נא ושקה לי בני (ד) והיתה הכונה אל הריח ואם לא פי' וכן נאמר ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו. והנה חוש הריח לא כזב אבל גזר משפט צודק. והנה עם זה כבר הסכימו ג' חושים כי חוש הריח והמשוש העידו עליו והטעם לא קטרג וחוש השמע נשאר לבדו ולזה נטה אחרי רבים ושפט שהוא הוא כאלו ראהו בעיניו. ולזה שתף לשם חוש הראות ואמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. וכבר אמרנו כי במלת ויברכהו נכללה כל הברכה ההיא המיוחדת לשם אשר לא נתנה לפרש ואין לשון יכולה רק בלשון ברכה סתם כמו שאמר ויברך את יצחק בנו וכמו שאמר ויתן לך את ברכת אברהם והיא ברכה כלולה כוללת כל הטובות האמיתיות ועל דרך שאמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהילים לא כ). אמנם להיות הטובות הזמניות עזר גדול לחיי ההצלחה אם להגיע הדברים הנאותים ואם לדחות המונעים והמעיקים העוטרים האנשים מימינם ומשמאלם כמו שכתבנו באותם ראיות אשר בשער לזה צורף אליו אלו הברכות הזמניות בתוספת ואמר (ה) ויתן לך האלהים מטל השמים כו' כלומר ויתן לך עוד מטל השמים ומשמני הארץ והוא חבור הטפל לעיקר וכבר נצטרף לו טעם תמיהת ראה ריח בני כו' כמו שכתבנו למעלה. אמנם הזכיר בכאן אלהים שהוא דיין בכל מקום להורות שלא נתנו הברכות רק אל הטוב בעיני האלהים כי הטובות האמתיות לא נתנו כי אם בחלוף עבודות אמתיות. (ה) אמנם הטובות החיצוניות אשר נתן אח"כ לעשו לא הטיל עליהם תנאי זה של מדת הדין כמו שעשה שלמה באמרו ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כו' אמנם בנכרי אשר לא מעם ה' הוא אמר ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי (מלכים א ח מג): הוה גביר לאחיך כו'. יראה שנתכוין שאפי' יהיה יעקב כאשר חשש יחולו עליו הברכות שאם לא כן למה יאמר הוה גביר הרי הוא מעצמו הבכור והגביר. ולסבה זו חתם אורריך ארור ומברכיך ברוך כלומר תהיה מי שתהיה כיון שהטוב בעיני ה' לברך אותך המונע הטוב ממך ענוש יענש. וזאת הסבה עצמה שחתם כן בלעם בברכותיו (במדבר כה) שהענין דומה מאד לברך מה שלא היה בדעתם מתחלה לברך ואם הוסיף בלעם במה שבקש לקלל: ויהי כאשר כלה יצחק כו' ויעש גם הוא כו' ויחרד יצחק כו' (ו) להזדמן כל אלו הענינים על כיוון הזמן וצמצומו שלא חסרו ליגע זה בזה כמלוא נימא תמה תמיהא גדולה יאמר מי איפה הוא הצד ציד. ירצה שעדיין איפה עמי ורז"ל אמרו שנסתר אחרי הפתח כאשר פתח אותה עשו לבא זה נכנס וזה יוצא שנאמר אך יצוא יצא כו' (ב"ר פ' ס"ו) והיה הענין פלא גדול בעיניו שיצוד יעקב ציד ויביא ויאכל מכל לשובע נפשו ויברכהו כאשר עם לבבו בטרם יבא עשו וגזר כי מאת ה' הית' לו להסב הברכה אליו וחתם גם ברוך יהי'. ואפשר שחתם כן כדי שלא יובן מחרדתו שהוא מתנחם ועובר על מה שכבר יצא מפיו אורריך ארור כי חפץ בברכה ותבואהו: כשמוע עשו את דברי וכו'. הכתוב מעיד שעקר מה שצעק עשו על אודות הברכות לא היה מצד הרגשו בתועלתם רק לשמעו דברי אביו וראותו בחרדתו הכיר שהם דבר גדול (ז) ועדיין היה חושב שהיו טובות זמניות כי על כן אמר ברכני גם אני אבי שאם היה יודע סודן היה מכיר שהטובות ההנה לא נתנו לחלוקה בין שני אנשים כהם בשום פנים כמו שביארנו כבר בהקדמה והוא מה שפתר לו אביו באומרו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך אמר זה על הברכה הסתמית הראוי' לבכור אשר עליה אמר ויברכהו. הכי קרא שמו יעקב לפי שהיו דברי אביו מוכיחים שהסכים אל דעת יעקב התריס כנגדו ואמר הכי קרא הזקן הזה את שם בנו זה יעקב שיורה הוראה שלימה על הפועל העתיד כמו כי כל אח עקוב יעקב (ירמיה ט ג) לפי שהיה עתיד לעקבני זה פעמים שאם בשביל וידו אוחזת בעקב די בשיגזור השם מהלשון מבלי שיורה על עבר או עתיד כמשפט כל השמות הנגזרים וזה יורה שהוא ידע בכל זה ועושה עצמו כאלו אינו יודע וכבר היה לו מקום לתלונה זו מזה הצד כי על זה הענין נרא' שנתכוונה רחל בשם יוסף (בראשית לו) לכלול בהוראתו שיוסף ה' לה לעתיד בן אחר. מ"מ אחר התלונה גמר דבריו באומרו הלא אצלת לי ברכה (ז) כלומר יודע אני בודאי שאליו נתכוונת. אמנם אי אפשר שלא הפרשת לי ברכה מה בשביל כמה סעודות שהסעדתיך: ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך וכו'. הנה האב החכם כבר רמז אליו אמתת הענין באמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. וכסיל לא יבין את זאת וחזר בשאלתו הלא אצלת לי ברכה לזה הוצרך לבארו לגמרי ואמר הוי יודע שענין הברכה הזאת היא להיות המתברך בה עקר במין האנושי עד שיהיו שאר כל ההצלחות טפלות אליה ומזה הטעם הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתיו לו לעבדים שהוא מין אחד מגדולי מיני ההצלחה והוא השררה והרדיה בכל אשר יקווה מהם שום מניעה ועכוב להגעתם. והוא מה שכיוון במאמר וירדו בדגת הים וכו' (שם א') ומוראכם וחתכם וכו' (שם ט') כמו שכתבנו הטיב בשער ט"ו. וגם דגן ותירוש סמכתיו שהוא מין שני מההצלחה המחוייבת להמצא אליו לעוזרו ולסומכו בה כדי שלא יחסר לו די ספוקו ולא יטרד בבקשתם ומהפלא בלקחו לשון סמכתיו שיורה על שהם סמך לדבר גדול ממנו כלשון החכם עצמו שאלו הטובות עוזרות וסומכות הטובות האמתיות וכמו שבזה הלשון עצמו נשתמש הנביא בכיוצא בזה באומרו וחמתי היא סמכתני (ישעיה סג ה) כמו שיבא בפסוק אחלקם ביעקב שער ל"ג בעזרת האל. וחתם ולכה איפה מה אעשה בני כי הנה הברכות כלן הן ענין אחד והראוי והנאות שלא יפרדו אלו מאלו ואחר שלא זכית לעקר מה אעשה לך: ויאמר וכו' הברכה אחת היא לך אבי ברכני וכו'. (ז) הנה הבן הסכל אמר ליה שאינו מהמחוייב שיתאחדו הברכות כלן להיות כענין אחד עד שלא יתפרדו כמו שאמר אבל שיחלקם ויפרידם ואם לא זכה אל הברכה העקרית שיתן לו מהברכה אשר הוא קורא אותה טפלה כי הוא חשבה לטובה ועקרית, ולזה השיב אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך וכו'. ואפשר שעשו אחר שנענה על מה שאמר הלא אצלת לי ברכה חזר מפנים אחרים מהעזות ואמר חזקה שאין אדם נותן כל אשר לו בחייו וישאל על הפתחים שעל היסוד הזה אמרו כל מתנות חולים שאין בה שיור אינה מתנה (ב"ב קמו:) ולזה אם לי לא אצלת ברכה הלא אצלת לך ברכה אחת לפחות בדרך שיור כדי שיתקיימו דבריך והנה מאותה ברכה ברכני גם אלי אבי: וישא את קולו ויבך למה שחשב שנטרד לגמרי מהטובות הזמניות ולא היה הענין כאשר חשב כי מיד ברכו כמו שנתבאר. ולדעתי שלא ברך יצחק את עשו כלל רק שפירש לו עניין ברכות שבירך ליעקב ואמר כי במה שאמר לו ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ שלא יובן ממאמרו שלא יהיה לו ג"כ כי כבר אפשר לו לשבת בארץ שמנה ומוצלחת וגם שתהיה מושפעת מברכות שמים מעל. וגם מה שאמר יעבדוך עמים וכו' הוה גביר לאחיך אין הכוונה שיהיו לו כעבדים נמכרים נושאי סבל אלא שיהיו עם בפני עצמו תופשי חרב ועושי מלחמה וכובשי ארצות רק שיהיו לו למס עובד כמו שהיה הענין בימי רוב מלכי בית ראשון ובקצת מלכי בית שני. וגם שהברכות הללו מטבען שתהיינה תנאיות והוא כי בכל זמן שיהיו עושין רצונו של מקום תהיינה על עמדם אבל באופן אחר כבר יש לו מקום ורשות לפרוק עולו מעל צוארו כמו שפירש לו באומרו והיה כאשר תריד וכו' כתרגומו. ומ"מ כבר היה עויין יעקב על זה שמא נטלה ממנו זאת הברכה של טל השמים ומשמני הארץ כי על זה אמר משה בברכותיו וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש (דברים לג כח) וכן יתבאר שם: וישטום עשו את יעקב כו' יאמר כי דבר המשטמה לא היה על הברכה שכבר נתפייס במה שא"ל אביו. אבל היה על מה שברכו אביו על ידי תחבולותיו: ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל כו'. (ז) כלומר אע"פ שאירע שיקרבו ימי אבל אבי מפני הצער לא אמנע מהרוג את יעקב אחי: (ח) ויוגד לרבקה וכו' ועתה בני וכו' וישבת עמו ימים אחדים וכו'. הנה רבקה בראות שנאת עשו באיבה גדולה ורבה משטמה ובהרגישה כי מכח עצת הבכורה הוא מתמרמר אליו יותר כמו שאמר את בכורתי לקח וגם עתה לקח ברכתי שאם לא היה כן כבר היה מתפייס לאמר אולי מקרה הוא. (ח) לזה פירשה לו מה שאמרה לו שילך פדנה ארם וישב שם עד אשר תשוב חמת אחיך ושכח את אשר עשית אתה לו שלא מעצתי ואולי שלא ידעה גם היא במעשה ההוא כמו שלא ידע אביו עד העת ההיא וגם זה חכמה מאתה להודיעו שלא נמשך לו דבר רע מעצתה: (ט) למה אשכל וכו' כוונה דבריה בחכמה להכריחו אל הבריחה וזה שאין צריך לומר שאם יפחד שיפול הוא ביד עשו שהבריחה היא הכרחית אלא שאפילו הונח שיפיל הוא את עשו הנה הוא לא ימלט מיד בניו ויחוייב אז השכול משניהם: (י) ותאמר רבקה אל יצחק קצתי כו' גם זה יורה על רוב בקיאותה בדרכי החיים והיא שסיבבה פני בריחת יעקב וצאתו מבית אביו לענין לקיחת אשה ממשפחתו לא שילך כדמות בורח לפי שהיציאה לכוונת בריחה יבעיר לב אחיו לרדוף אחריו או לשמור עברתו נצח. ולזה דברה אל יצחק שידבר אתו ויצוה עליו על זה כדי שיראה שמצות אביו תכריחהו והוא שנאמר בסוף וישלח יצחק את יעקב וילן פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו. (י) יאמר שהלך במצות אביו וגם שהמקום אשר הלך שם היה שוה לשניהם כי הוא בית אחי אמם ומזה לא ניכר שהוא בורח כמו ההולך למקום שאין יד שניהם שוה בו והוא מה ששלח לו בפתחו לו בדברי שלום עם לבן גרתי ואחר עתה (בראשית לב ה). והכתוב מעיד שהועילה עצתה דכתיב וירא כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם וכו' וישמע יעקב וכו' וירא עשו וכו' וילך עשו וכו' שנראה שכבר הסיח דעתו מהענין הראשון אל הענין השני המחודש. ועם זה פנה זה אל הימין וזה אל השמאל ויפרדו איש מעל אחיו ונמצאת הברכה דבקה במבורך בהסכמת בית דין של מעלה עם בית דין של מטה שהיה מקטרג בראשונה ולבסוף הודה ונתן בעין יפה זה שלש רגלים. והועיל לזה זירוזו העצום אשר מסר עליה נפשו מתחלה ועד סוף: ועתה יקום יעקב ויגל בחלקו ישמח ישראל ויזכה במקחו ואיש איש מבניו ישיש בנחלתו. לא עתה יבוש בקנות מפי הגבורה לו משפט הבכורה:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף