עץ יוסף על שמות רבה/מה

עץ יוסף על שמות רבה מה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על שמות רבה - פרשה מה

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  

א  [עריכה]

הה"ד רגע אדבר כו'. מייתי סמך מרגע אדבר כו' דמפרשי ליה רבנן בישראל כי לפי זה מה שנחם ה' על זאת היה אחר תשובת ישראל מעונם כדכתיב שם ושב הגוי ההוא:

מהו רגע אדבר וגו'. ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. והא כתיב לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. וכן שמואל אמר כי לא אדם אני ואתנחם. לכך דריש שבאותו רגע שאני אומר לנתוש וגו' בו ברגע אני מתנחם. וא"כ אין זה שינוי ברצון ואינו כמתנחם אחר זמן מה (תולדות נח):

ואני גוזר על האדם. אשמועינן בזה בזה דאע"ג דפשטיה דהאי קרא משמע בצבור מדנקט רגע אדבר על גוי. ס"ל לבעל המאמר דהא יירי אפי' ביחיד. שאפי' ביחיד נקרע גזר דינו ע"י תשובה:

ויאמינו אנשי נינוה באלהים וילבשו שקים האדם וההמה. טעות סופר ששם כתיב וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם. רק אח"ז פסוק ח' כתיב ויתכסו שקים האדם והבהמה:

אמרו לפניו רבון העולם הבהמה אינה כו'. וה"פ המלך שצוה להכריז לאמר פי' שיאמרו כן בתפלתם לאל. האדם והבהמה. חשוב אותנו כבהמה כו'. ואחר זה אמר יתר ענין התשובה היינו הבקר והצאן אל יטעמו וגו' ויתכסו שקים האדם והבהמה וגו' (תולדות נח):

ואתה מזכה אותה. כלו' לעולם אתה מזכה וזן ומחיה אותה. ואפשר שצ"ל מחיה במקום מזכה (רד"ל):

אלו ישראל. דלהכי כתיב על גוי ל' רבים משום דקרא יירי בישראל. והודיענו הכתוב הענין הנזכר שהתשובה אע"פ שהיא מתוך הצרה מועילה כאשר היתה לישראל שמתוך פחד ה' כשבא משה והוכיחם שבו:

לנתוש וגו'. הנתישה היא עזיבה מעשיית טובה להם. והנתיצה היא כליון מעוה"ז. והאבידה היא השמדה הגמורה מכל וכל. וז"ש בחטא העגל כליון והשדה:

הנהיגם אתה שיעלו לארץ כו'. הה"ד ויאמר משה ראה אתה אומר אלי. מביא ראיה מפסוק זה שבקש כן שינהיגם הקב"ה בעצמו כמ"ש אם אין פניך הולכים כו' ובמה יודע וגו' הלא בלכתך עמנו (בעצמך) ולא ע"י מלאך. ושזה סיים במה שפתח:

ב  [עריכה]

עטרה שנתן בראשם. וכדאמר בפרק ר"ע כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכ"א מישראל שני כתרים. ופרש"י ב' כתרים של זיו שכינה:

ורשב"י אומר זינאות שחגר להם. כת' הרב"ן בפירושו כלו' שחגר להם הקב"ה בשעת מ"ת כלי זיין להנצל מכל פגע המות. אבל מ"ש לקמן פ' נ"א הא דאמר רשב"י כלי זיין נתן להם ובתר הכי מייתי דר"ה אמר זינאות הלבישן צ"ל דאין זינאות כלי זיין אלא חגורה כמבואר בערוך. וא"כ צ"ל דאגדה דידן חסר. וכך צ"ל רשב"י אומר כלי זיין שנתן להם הקב"ה ושם המפורש חקוק עליו. ר' הונא אמר זינאות שחגר להם. וכן אי' ? זה בשלימות בתנחומא פ' תצוה ע"ש:

פורפיראות שנא' ואעדך עדי כו'. ומשמע ליה שהוא על הלבוש כמו שמצינו וככלה תעדה כליה. או מדכתיב בתריה ואכסך משי. אולם בחזית שם יליף רבי סימון פורפירא מואלבשך רקמה:

וכה"א את ה' האמרת היום כו'. פי' המצות שב"א עושים הם המלבושים כידוע ליודעו חן. וזהו פי' הכתוב את האמרת היום שעשית לו מלבוש רוחני (ופי' האמרת ל' בגד) ע"י עשיית המצות. וגם השי"ת האמירך היום ועשה לך לבוש רוחני ג"כ:

ראה כבוד שחלק. אפסוק והיה כל אשר מבקש ה' יצא אל א"מ וגו' קאי. מדכתיב והיה כל מבקש אתי לרבויא אף המלאכים (תולדות נח):

הימנון. פי' שבח (ערוך):

לא כך התניתי. כלו' הלא תנאי היה בינינו בענין פנים אל פנים כמבואר. שפני משה ירצו את פני ה'. וכן להיפך. ופי' כאשר ידבר איש אל רעהו כדרך שאדם מרצה את חברו:

שנא' ודבר ה' אל משה. משום סיפיה מייתי ליה דכתיב ושב אל המחנה:

אמרה כנסת ישראל כו' ומחשבת אני ואומרת לכמה שנים גאלתני כו'. כלו' מה נשתנה גלות זה מכל גליות שעברו עלינו שהיה להם קצבה. ולגלות הזה אין קצבה ותכלית:

יש לי מיון. פי' כמה שנים יש מעת שפשטה מלכות יון עד עכשיו:

אמר רשב"ל אם חלאים הם כו'. כלו' אם אין החטא גדול אלא שכעס ה' עלינו. יש תקוה שירפא בתשובה ויסורין כחולה שיש לו תקוה. אבל אם החטא גדול עד שנדמינו למתים לגמרי ומאס ה' בנו אין תקוה. וזה דומה ממש למ"ש רשב"ל גופיה גבי בכה תבכה בלילה אמר רשב"ל אם חליים הן אית סבר דכל דחשש סופיה למברי ואם שינוי ימין עליון לית סבר:

שלא חלינו מלפני הקב"ה. דרש חלותי ל' תפלה ותשובה. כלו' תפלתי גרמה לי ע"י שלא התפללתי אליו נשתנית ימין עליון:

שלא חלינו. ואע"פ שחסר לשון השלילה. מצינו לשונות משמשים על הפך הפעולה כגון ובכל תבואתו תשרש:

השכח חנות אל. מה שלא פי' פסוק זה קודם משום דדרך המד' בכ"מ לסיים בענין השייך לפרש שהתחיל בו. וכל הדרושים אין להם שייכות לפ' שלפניו אלא בדרוש הפסוק הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד כבראשונה כשהיה משה בכעס (תולדות נח):

שכחת אותן הדברים שאמרת וחנותי את אשר אחון. דהיינו אע"פ שאינו הגון כמ"ש בגמרא:

בראשונה כשהיה משה כועס. דריש לרצות לקבל פיוס. ולפייס לאחרים כאילו כתיב לרצות הלמ"ד בשו"א והרי"ש בפתח:

מזגין רותחין. בתמיה והוא ד"מ כשא' מוזג רותחין השני ימזוג צונן. וכאן כל הפנים מוזגין רותחין. והוא רמז לרתיחת הרוגז:

לא אתה הוא שכעסת עליהם תחלה. ואחר שאחר התחלת בכעס התרצה אתה להם תחלה ואעשה כן גם אני:

שוב אל המחנה. דמה דכתיב ושב אל המחנה קרי ביה ושוב:

שנא' ויאמר משה אל ה' ראה. פי' ראה שאין אתה יכול להניחם ואיך אתה אומ אלי העל את העם הזה:

ג  [עריכה]

אתה מוצא וידבר ה' אל משה כו'. בא להורות לנו בזה ממעלת נבואת משה על כל שאר הנביאים. שהיה בכחו להאציל עליו שפע נבואתו בכל עת שירצה ואף בלתי קדימת דבור ה' אליו. כמו דבור ה' אליו בלתי הקדמת דבורו. שגדלה מעלתו ודבותו להדבק בשפע הנבואיי בכל עת שרוצה. וזה משל המערה שאחר שמפני הכנתה לקבל המים נתמלאה מהים והיו לאחדים בדבותם א' לא'. שוב לא יפרדו. כן אחר שנדבק משה בה' שוב לא נפרד דבקותו והיה תמיד מקבל הדבור מה' או שהוא מדבר לפני ה' בכל עת שרוצה. וע"ל ריש פ' כ"א:

מה כתיב למעלה כו'. הקדים לומר מה כתיב למעלה כו' דלפי מ"ש רשב"י ניחא שכעס עליהם מפני שאבדו המתנה טובה. אבל אם פי' עדיך כפשוטו דהיינו בגדי תפארתם שהורידו מעליהם על שהתאבלו על חטאם אין טעם שיכעוס עליהם אדרבה הוה ליה לחבבן:

כלי הזיין. שהוא תכשיט ועדי לאיש. וע' ביאור נפלא ע"ז באלשיך סדר זו:

מיל. כדי שיוכלו לבא בשבת להתפלל שם או ללמוד ולהורות. וכן מבואר שם בהדיא אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה כדאי' בבמד"ר פ"ב:

ולמה כעס עליהם. אמר שהקב"ה התנה עמו שלא יהיו תרין אפין מזגין רותחין א"כ למה כעס ועבר על התנאי. לכך דריש שסבר משה מנודה לרב מנודה לתלמיד (יפ"ת):

לפיכך משה יקח את האהל. כלו' פי' ששר צבא רצה לפייס את המלך ולא נתפייס ונטל את הסיגנים וברח. לפי שמאהבת הסיגנום ואת שר הצבא הוזקק בעל כרחו שלא ברצונו להתפייס ללגיון. כך מאהבת הקב"ה למשה ולאהלו שתוכו רצוף אהבת התורה רצה הקב"ה להתפייס לישראל:

סיגנום. פי' משכנו ובית מנוחתו (מעריך):

ד  [עריכה]

ומכבדין. לאפוקי דעת ר' חמא שאומר שהיו אומרים חמי קדל דבריה דעמרם כו':

אשרי יולדתו מה רואה בו. כדאי' בסע"ר שיוכבד היתה מבאי מצרים ומבאי הארץ ע"ש בפ' ט' ועי' בילקוט ס' חקת רמז תשס"ד ובתנחומא סדר ואתחנן:

שוב אל המחנה. כתיב ושב וקרי ביה ושוב:

איני חוזר. כי לא יוכל לראות ברעתם ותקצר רוחו בעמלם. ולכן טוב לו להסתלק מהנבואה:

הרי יהושע כו'. דרשו ושוב אל המחנה ואם לאו ומשרתו למחנה הנזכר:

לכבודך כעסתי. דמנודה לרב מנודה לתלמיד:

א"ל הקב"ה כבר אמרתי לך. והא דכתיב ואתה לא הודעתני פירש"י ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך לפניו אין זה הודעה שאין אני חפץ בו:

ה  [עריכה]

פתח כי טוב אמר לך כו'. ופירושו כמו שמפרש אח"כ. מוטב לאדם כו' ומביא ראי' מדברי הילל והילל לא אמר דבריו אקרא. אלא מימרא בעלמא הוא דקאמר:

השפלתי זו היא הגבהתי כו'. רמז למה דאי' בפסחים פ' אלו דברים. שע"י שהשפיל והכניע עצמו ללמוד בעניותו זכה לגדולה שנסתלקו בני בתירה מנשיאותם ומינוהו תחתם וע"י שאח"כ נתגאה והתחיל מקנתן בדברים הושפל קצת שנתעלמה מנו הלכה כדאי' התם:

מוטב לאדם כו'. כלו' שישפיל עצמו כדי שיהיה מוכן לגדולה. ולא בהפך וכדאמר לקמן בויק"ר פ"א רחק ממקומך שנים ושלש מושבות עד שיאמרו לך עלה. ואל תתעלם שיאמרו לך רד. מוטב שיאמרו לך עלה כו':

אמר דוד המגביהי לשבת כו'. דורשו על דרך אסמכתא לענין מוסר נפלא. המגביה לשבת הם הם המשפילים את ישיבתם. והמשפילים את ישיבתם זוכים לראות מה שבשמים ובארץ. כענין דוד שאמר מי גרם לי לראות כל הארץ (כמו שיפורש בסמוך) ומפ' המגביה את עצמו לשבת ר"ל שמשפילין אותו:

מי גרם לי לראות כל הארצות שכתוב ויצא שם דוד בכל הארצות. כנ"ל ור"ל וכתיב בסיפי' דקרא וה' נתן את פחדו על כל הגוים (ד"ה א, יד יז) ופירושו לראות ברעתם שכולם פחדו ממנו ונכנעים אליו במנחה שלוחה לו. אבל לא ראייה ממש כי לא הלך לראות כל הארצות:

טירון היה משה לנבואה כו'. לעיל פ"ג סימן א'. והמעריך פי' טירון היה חדש היה:

מבעתו. מפחידו:

בוסר. פי' מזלזל. כי דבר ה' בזה מתרגמינן פתגמא דה' בסר פי' שלא יחשוב שהוא קול נבואיי כי זה ראוי שיהיה נורא מאד ולכן יחשוב שהוא קול איזה אדם ולא יחשוב להשיב. ולכן הוצרך להיות קולו של אביו שאע"פ שאינו קול גדול מפני כבוד אביו הוצרך להשיב:

בא אבי ממצרים. לעיל פ"ג משמע שסבור באמת שהיה אביו. וכן בתנחומא באותה שעה שמח משה ואמר עוד אבי עמרם חי:

לא עשה מה יפה כו'. ולפ"ז יהיה פי' כי טוב אמר לך כו' טוב היה לך יותר שיאמר לך עלה והיינו לראות מה למעלה ומה למטה (וזה מרומז במלת עלה) ממה שהשפלת עצמך לפני נדיב אשר ראו עיניך והינו מראה השכינה שהסתרת פניך ממנו והשפלת עצמך מראות וע"כ לא נתעלית לדעת מה למעלה ומה למטה (יפ"ת):

כבוד גדול עשה משה שהסתיר פניו. מפרש כי הטוב והוא מה שנא' לך עלה הנה (הוא בא לך) מהשפילך כלו' שהשפלת עצמך. ופי' מה העליה שנא' לו. ואמר אשר ראו עיניך. והיינו שתונת ה' יביט (יפ"ת):

בשכר ג' זכה לג'. עיין לעיל פ"ג:

אבל נדב ואביהוא הלשון קצר. ולעיל פ"ג איתא כתקונו ע"ש:

לא שלח ידו. ומסיים בויק"ר פ"כ מכאן שהיו ראויים להשלחת יד על מה שזנו עיניהם מן השכינה ע"ש:

נתאוה לעמוד על מתן ששכרן של צדיקים ושלותן של רשעים. הוא מאמר דמס' ברכות מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו. והמדרש תפס ל' קצר ועי' ביפ"ת שמאריך בזה:

נקרא כבוד. וכנוי כבודך להורות על הפועל כי ה' משפיע להם הכבוד:

שנא' כבוד חכמים ינחלו. ומשמע ליה דהיינו שכר הצדיקים דלעתיד שהוא נחלת עולם. ודבר המתקיים משא"כ כבוד עוה"ז שאינו דבר המתקיים רק כבוד מדומה לפי שעה ומסבות מתהפך רואיו יאמרו איו. וכן ונגד זקניו כבוד מיירי בכבוד דלעתיד:

ומנין ששלותן של רשעים נקרא כבוד שנא' ואחר כבוד תקחני. כי כל המזמור שם מדבר בענין שלות רשעים עד ואחר כבוד תקחני ופרש"י שם לאחר שהשלמת לסנחריב כל הכבוד שפסקת לו (והיינו שלותו בהצלחת עוה"ז) תקחני אליך. הפלאת נסיך לישראל והחרבת את סנחריב עכ"ל. הרי מבואר איך קרא לשלות רשעים בל' כבוד (יפ"ת):

אין ל' פני אלא שלותן של רשעים כו'. ומכונה בל' פנים להיותו בעוה"ז שהוא לפנים ומוקדם. לעומת עוה"ב שהוא באחרית הימים. וכינוי פני מורה על הפועל כלו' הפנים שאני נותן לרשעים. וכן אחורי על השכר שאני נותן. וכן כינוי אל פניו רומז למהירות וקדימת הפרעון בחייו של רשע. וכפרש"י שם בחייו משלם לו גמולו. וכמפורש בקרא לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו (דברים ו י):

ו  [עריכה]

הנה אנכי במקום אכ"כ כו'. וכדאי' בב"ר פ' ס"ח אין אנו יודעים אם הקב"ה מקומו של עולם או העולם מקומו. מן מה דכתיב הנה מקום אתי. הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. וז"ש כאן המדרש אתר טפלה לי כו' פי' מקומי טפל לי. והכוונה הפשוטה ר"ל כמו שהמקום סובל ומחזיק כל דבר המונח עליו. כן הבורא אדון כל ית"ש הוא המקום האמתי הסובל ומקיים העולם והבריות כולם. שאם ח"ו יסלק כחו מהם רגע אחת אפס מקום קיום וחיות כל העולמות. וכמ"ש ואתה מחיה את כולם. והוא פנת יסוד אמונת ישראל (נפש החיים):

ואין אני טפל לאתרי. וממה שכתוב והנה ה' נצב עליו והנני עומד לפניך שם על הצור. דיברה תורה בל' ב"א:

והסירותי את כפי וגו' וראית את אחורי. ומפרש דהיינו מתן שכר של צדיקים שיתן להם באחרית הימים בעוה"ב:

הסעודה של ג"ע. שהוא ציור תענוג גשמי מרמז אל הרוחני יושג ענינו לנביאים שיציירו מדרגת התענוג ההוא. אבל מתן שכרן שהוא ציור תענוג רוחני לא ראו. כי מי שהוא בגוף לא יוכל לצייר ציור תענוג רוחני:

עין לא ראתה כו'. פי' עין לא ראתה זולת ה' המתן שכר שיתן למחכה לו לעוה"ב:

מה רב טובך אשר צפנת כו'. משמע שהוא צפון ונעלם מעין כל. וה"ק מה רב טובך הצפון ונעלם מעין כל דהיינו שכר הרוחני. ומה רב טובך אשר פעלת לןחוסים בך והראית אותו לנביאים והיינו סעודת ג"ע. ולכן אמר נגד ב"א כלו' שהראית אותה להם:

כל טובי על פניך. וכדדייק בתנחומא דה"ל לכתוב אני אעביר טובי וכתיב כל טובי לרבות גם מדת הפורעניות שהיא נמי טובה היא כדאמר בב"ר פ"ט טוב זו מדה טובה. מאד זו מדת פורענות כו':

ראה אוצר גדול. כלו' כי רבים הצריכים ליהנות מאוצר זה דרובא דעלמא לית להו זכות דבני עליה המה מועטים וע"כ קורא אותו גדול:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף