עץ הדר/מג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עץ הדר מג

והנה טעם זה דהוי כמין אחר מצד שנעשה בו תכונה שבודאי לא דברה תורה בכה"ג, וכן הטעמים האחרים של פסול מורכבים שכתבנו לעיל מטעם תערובות הלימון שבו, וכל כיו"ב, הי' אפשר לכאורה לדון בהם עפ"ד רבינו יונה (המובא ברא"ש פ' כיצד מברכין מ"ג א', סי' ל"ה) גבי מוסק דס"ל שהוא מותר באכילה, אע"ג שהיא נעשה מדם החיה מ"מ כיון שנשתנה לצורה אחרת בתר השתא אזלי', וכדהתיר ג"כ נבלה שנותנים בדבש אם רק מתהפכת לתכונת הדבש לגמרי. והנה לפ"ד זו אולי יש לדון שכיון שהיחור מוציא תואר אתרוג, י"ל דבתר השתא אזלי', ואפי' המיץ של הלימון שינק מעקרו נתהפך בקרבו לתכונה של אתרוג והוי כולו אתרוג, ואע"פ שאין לסמוך ע"ז להקל, שהרי באמת הרא"ש חולק על רבינו יונה בין במוסק בין בדבש, וכתב שראיתו צריכה ראי', מ"מ הי' זה איזה סמך עכ"פ לדעת המקילין אמנם נראה דיסוד דעת רבינו יונה, שמג"א (סי' רט"ז ס"ק ג') הקשה עליו מסוגיא דבכורות (וי"ו ב') דחלב בהמה טהורה חידוש הוא מטעם דם נעכר ונעשה חלב, ואמאי לא ניזול בתר השתא. ונראה דבאמת עיקר טעמו של הר"י הוא משום שכל דבר שמתחדש מצורה לצורה צריך לעבור עליו איזה קלקול, דוגמת "כד גביל מסרח" (תמורה ל"א שהביא מג"א שם) וי"ל דאע"ג דלא ברור לן שיהי' בכ"ד ההפסד כמו עפרו ממש מ"מ קרוב הדבר שע"י התסיסה והשינוי ברגע השינוי קודם ההויה החדשה נפסל לכה"פ מאכילת אדם והוי נבלה שאינה ראוי לגר, ומשו"ה אפי' כשנעשה אח"כ צורה חדשה אין איסור חל כבר ע"ז כיון שפקע איסורא קמא. והנה שם בבכורות אמרי' דהאי טעמא דהחידוש הוא משום דם זהו אליבא דמ"ד דם נעכר ונעשה חלב, והוא ר' מאיר דס"ל הכי (נדה ט' א') ור"מ הא ס"ל (ע"ז ס"ח א') דקרא דלגר אשר בשעריך דגמרי' מני' דנבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה, זהו למיעוטי סרוחה דמעיקרא, אבל כל שהיתה פ"א ראוי' שוב קרוי' נבלה אפי' אינה ראוי' לגר, י"ל דלדידי' שפיר הוי חידוש התירא דחלב מטעם ד"נ ונעשה חלב ואין לומר אזלי' בתר השתא, דזה שייך רק לומר היכא שהאיסור נפקע איזה פעם ע"י הקלקול שנתהוה בו כדי להוות צורה חדשה, אבל כיון דס"ל דאפי' אינה ראוי לגר ג"כ קרוי' נבלה כ"ז דלא הוי סרוחה מעיקרא, א"כ הקלקול אינו מפקיע את האיסור, ולומר שנעשה עפרא ממש אין לנו ראי' כמש"כ מג"א ע"כ לדידן דס"ל דל"ב סרוחה מעיקרא ונבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה וכל שנפסלה מאכילת אדם פקע אסורה, שפיר אית לנו להתיר מוסק וכן דבש שהפכה את הנבלה לתכונה שלה, ולפ"ז אין שייכות לענין דברי רבינו יונה כ"א דבר איסור התלוי במידי דאכילה שי"ל שפקע איסור העבר ע"י הקלקול, אבל כאן שאנו מדברים בענין הכשר מצוה ופיסולה, דהפיסול שיש בלימון למצוה אינו תלוי כלל באכילה, לבד מה שביארנו דבריו שכאן השינוי שנעשה מתכונת הלימון לתכונת האתרוג איננו יותר מחודש מעצם השינוי שנעשה ע"י הצמיחה מלח שביניקת האילן להתהוות הפרי ולא שייך כאן קלקול מיוחד דומיא דמוסק ודבש בפעולתו על הנבילה חוץ מזה אפי' הי' כאן קלקול של אכילה משו"ה לא יצא מידי פסולו, שאינו ראוי למצוה, שהרי ענין של איסור שייך בו הפקעה ע"י קלקול, אבל מצוה הוא קנין הצריך דוקא לגדרי התורה, וקלקולו אינו מועיל ע"ז מאומה, ע"כ לא שייך כלל כאן סברא דבתר השתא אזלי' אפי' לדעת הר"י.

אלא דבאמת אין זה שום סמך שדברי רבינו יונה שייכים לכה"פ בצורה של היתר המתהוה מאיסור שאין בתוך התכונה של ההיתר שום עירוב מתכונת האיסור כלל, כמו המוסק שאין בו שום ענין של דם, והדבש שאין בו שום ענין של מהות הנבילה. אבל באתרוג המורכב הוא להיפוך שעינינו רואות שהכרת פני ענתה בו שהמהות של הלימון ניכר עליו הרבה, אלא שא"א כ"כ לברר הסימנים מפני שמשתנים המינים ע"י העבודה, כד' הרמב"ם (המובא לעיל אות ח'), ואין אנו בקיאים לבדוק כ"כ, אבל בשו"א א"א להחליט שאין בו שום היכר מהתערובות של האיסור, וכה"ג ודאי הי' אסור בתערובות איסורים כה"ג דר"י ג"כ, (ועיין מה שכ' בפ"ת יו"ד סי' פ"א סק"י בשם תשובת חינוך ב"י בענין דם הנמצא בחלב הבהמה.)

עכ"פ הרוחנו לישב ד' הר"י מהשגת מג"א הנ"ל, דמה שהקשה מהא דבעינן טעמא, (בתמורה שם) להתיר אפרוח שנולד מביצת טריפה משום דכל כמה דלא מסרח לא גביל, ואי אזלי' בתר השתא ל"ל האי טעמא, הרי כתבנו שזהו עצמו עיקר טעמא, דמשום הכי אזלי' בתר השתא, ומש"כ דבדבם מאי א"ל הרי האי כללא דצריך קלקול והעדר קודם הוי' הוא בכל עניני שינוי תכונות עצמיות, בין מטוב לרע או מרע לטוב או מטוב לטוב [וכמש"כ בסדור שער השמים להשל"ה בפירוש לשיר יגדל בעיקר הג' בשם יונת אלם עיי"ש, ועיין פרדס (פ"א משער המציאות) ומסתייע הדבר מהא דשבת (קנ"ב ב') והכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ההוא שעה אחת לפני תחה"מ].

ומה שכתב הגאון מקור חיים (סי' תס"ז סק"ד) לישב דברי הר"י מקושית מג"א, והעלה דיסודו של ר"י הוא מדברי הש"ס כריתות ה' א'}} מהא דלחם וקלי וכרמל לא תאכל, ואמרי' דאי כתב רחמנא קלי לא אתי לחם מיניה שכן נשתנה, ש"מ שבכל האיסורים צריך דוקא שיהי' כברייתו, ואם נשתנה אין בו איסורא. לע"ד אין משם ראי' די"ל בכל מקום שאסרה תורה איזה מין ולא פרטה צורתו המיוחדת באופן עשייתו ודאי אין כונת התורה על הצורה החיצונה של המין כ"א על התוכן שלו, ואיזה צורה שילבישו אותו בחיצוניותו, י"ל דאינו מעלה ואינו מוריד, אבל כאן בחדש כיון שהקפידה תורה לפרש צורה מעשית מיוחדת ודאי הייתי אומר דדוקא ע"ז הצורה הקפידה תורה לאסור ולא צורה אחרת. ובאמת אפי' טעמא דנשתנה הי' כאן למותר אלא דהייתי יכול לומר דנלמד במה מצינו מזאת הצורה של האיסור גם לחייב בצורה אחרת, ע"כ אומר הש"ס שיש כאן פרכא שכן נשתנה. אבל במקום שאמרה תורה את האיסור על שם המין כפי טבעו שפיר י"ל דשינוי אינו מעלה ומוריד ע"כ א"א לומר שיהי' זה טעמו של הר"י. ומה שהביא הגאון הנ"ל מסוגיא דחולין (ק"ך א') לענין המחה את החלב וגמעו דבעינן רבוי נפש לרבות את השותה, ע"פ דברי הרשב"א, בחידושיו שדוקא בדבר שדרכו בשתי' אמרי' שתי' בכלל אכילה, אבל בדבר שאין דרכו בכך בעינן דוקא דרך ברייתו, והנה לכאורה זה סותר לראי' הקודמת מקלי, שהרי לחם דרכו בכך, ולפ"ז אין זה חשוב שינוי. וע"כ צריכין אנו לבא לסברא שכתבתי דהתם שאני דהקפידה תורה על צורה מיוחדת, ומשו"ה כל שינוי צורה הי' מונע את האיסור אפי' שינוי שדרכו בכך.

והנה באמת אין ביסודם של דברי הרשב"א, חידוש יותר מהאמור בתוס' (חולין שם, ד"ה לרבות). שגם הם הקשו קושיא זו מהא דשתי' בכלל אכילה (כשבועות כ"ב ב') ותרצו דהתם במידי דשתי' והני במידי דבר אכילה דממחי לי' ושתי, אלא שהרשב"א הוסיף אלה התיבות דבעינן דרך ברייתן. ולכאורה לא הי' בזה כראי להניח ד' תוס' במקומם, אך באמת צדקו בזה דברי הגאון ז"ל, אלא שדבריו סתומים יותר מדאי, שהענין תלוי באשלי רברבי, שהרי עיקר הראי' מסוגיא דחולין, יש לדחות לגמרי בפשיטות, די"ל דבאמת לא בעינן כלל דוקא כברייתו, וכל איסורין שבתורה אסורין באיזה צורה שהם אלא במקום שבתורה כתוב אכילה דמשמע דוקא אכילה ולא שתי' ולא הייתי מחייב כלל בשתי' כ"א מריבויא דשבועות דילפי' מינה דשתי' בכלל לאכילה, א"כ אין לנו ללמוד אלא מהתם דוקא בדבר העומד לשתי', אבל לדון משינוי דשתי' שיוצא בזה מכלל הלשון שאמרה תורה על שינויים אין לנו ללמוד מכאן כלל. ובאמת סברא זו היא פלוגתא דרבוותא (בתוס' ע"ב שם ד"ה הכא) דבתחילה הוה פשיטא להו לתוס' דעיקר טעמא דה"א לפטור במשקין הוא משום דכתיב אכילה, אבל במקום דלא כתיב אכילה פשיטא להו דאין חילוק כלל בין אוכל לממחה, וא"צ כלל כברייתו, אלא דהוה קשיא להו מכלאים דלא כתיב בהו אכילה, וע"ז כתבו וצ"ל דאכלאים בעי, דאע"ג דלא כתיב בהו אכילה סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין. ולעיל דפריך אלא חלב אכילה כתיבה בי' בלא"ה הוי מצי למפריך, אלא כיון דכתיב בהו אכילה בהדיא פריך מיני'. והר' שמואל הי' אומר, דגבי חלב שהמחהו אי לא הוה כתיב בי' אכילה הוה מחייבין כיון שהוא גוף החלב וכן החמץ אלא שנימוח, אבל המשקה היוצא מכלאים אע"ג דלא כתיב בי' אכילה כמאן דכתיב דמי, שאין זה גוף הפרי, ע"כ. הרי דלדעת התוס' עצמם אפי' היכא דלא כתיב אכילה ג"כ בעינן דוקא כברייתו ואין עיקר הטעם משום שתי' בכלל אכילה, א"כ יש ללמוד מכאן כל שינוי צורה. ונראה שזה הוא דעת הרשב"א שדייק לשון כברייתן, יותר על דברי תוס' דלעיל, שלא עסקו כ"א בלשון אכילה או שתי', שדבריהם יכולים להיות נוטים ג"כ לדעת הר' שמואל. ושפיר עביד הגאון מקור חיים שהביא ראייתו מד' הרשב"א בחידושיו, ולא מד' התוס' במקומו.

ולפ"ז אפשר לקיים דברי הגאון הנ"ל דסמכם לדברי ר"י על יסוד סוגיא דכריתות ודחולין, עפ"ד התוס' שהענין אינו תלוי דוקא בלשון שתי' ואכילה אלא בצורה של האיסור כמו שהוא. ועפ"ז אין אנו נזקקים לחלק ג"כ בכריתות ע"פ סבר שכתבתי, משום דהקפידה תורה על צורה מיוחדת כיון דחזינן סברת הש"ס דבכל מקום יש קפידא כזאת, אבל באמת הדבר תמוה מאד, איך אפשר לתלות בכאן יסודם של ד' הר"י, הלא כל המשא ומתן של הש"ס אינו כ"א לענין כרת ומלקות, אבל כיון שלמדנו מהטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, וכן כה"ג בסוגיא דבכורות הנ"ל, וכאן בחולין הרי מסיק להו ג"כ בכלל המשתנים, א"כ שמעינן עכ"פ דאיסורא איכא אפי' בשינוי צורה. א"כ אין לתלות ע"ז כלל שום היתר, כ"א לענין לפטור ממלקות, ולהכניס בכלל איסור עשה דהטמאים, ע"כ צריכין אנחנו למה שכתבנו, דהכא עיקר טעמא דהר"י הוא משום דכבר נפסד האיסור הראשון ע"י פסולו שהוא הכרח בכל שינוי עצמי מצורה לצורה תכונית אחרת, ודמי ממש לאפרוח שנולד מביצת טריפה, אלא די"ל שאינו דומה לו ממש במה דהוי עפרא ממש, אבל לכה"פ לומר דבטל הי' שעה אחת מאכילת אדם ודאי מסתבר. וי"ל אפי' אם יש לנו ספק בזה הרי חזקת איסור אין כאן, כיון שנעשה על הדבר צורה אחרת ודאי ריעותא כזאת מבטל החזקה, כה"ג דזריקת קדושין שכתבנו לעיל (אות י"ד) בשם תוס' ומוהרי"ט ופנ"י, ואדרבא יש להדבש חזקה של היתר, וחזקת איסור דנבילה כבר נולד בה ריעותא, ובפרט די"ל כיון דעכ"פ יצאה מחזקת לאו שהיתה בה בתחילה, ועכשיו כיון שנשתנה אין עלי' כ"א איסור של היוצא מן הטמא, י"ל דעל איסור זה לא הי' לה חזקה שהרי מיד שנשתנה אנו מסופקים שמא נפסלה ברגע השינוי מאכילת אדם, וי"ל דתלוי בזה אם מחזיקים מאיסור לאיסור, דפליגי בה רש"י ותוס' (עיין ביצה כ"ה א' תוס' ד"ה בחזקת) וי"ל דסברת רש"י היא, דיותר ניחא לי' לומר דמחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור נבילה, דתרוייהו בני חומר אחד, איסור לאו משנאמר דמחזיקין איסור שאינה זבוחה שהי' בה בתחילה יחד עם איסור אמ"ה, וי"ל דהריעותא שלקחה איסור אמ"ה, שבידה הי' אפשר ג"כ לתקן איסור שא"ז חשוב ריעותא גם לאיסור זה, וה"נ י"ל דלד' רש"י אין כאן חזקה דאיסור יוצא, כיון שע"י השינוי מברייתן בטל איסור הלאו, וי"ל דהכא גרע, דשם הי' קיים איסור שא"ז כשהי' איסור אמ"ה נוהג, וי"ל דלא תליין הא בהא כ"כ. אבל איסור יוצא י"ל דכ"ז שהנבילה היא בעין אין שם איסור זה כלל; כללו של דבר י"ל דכאן בין אליבא דרש"י בין אליבא דתוס' ליכא חז"א אליבא דרש"י דס"ל מחזיקין, י"ל דהוא דוקא כשאין אנו באים ע"כ לומר שהאיסור החדש מוכרח הוא לירד מחזקת חומר הקדום. דכה"ג כיון דע"כ אנו יורדים מחזקת חומר האיסור, י"ל דבטלה חז"א לגמרי, ואליבא דתוס' הרי פשוט הוא דשם הי' אי' א"ז נוהג בחיים, וכאן ל"מ דינהוג שם איסור יוצא בנבילה גופא, אלא דיש ג"כ סברא להיפוך דשם איסור א"ז אינו נכלל באיסור אמ"ה כמו בכלל מאתים מנה. אבל איסור יוצא י"ל שהוא חלק מאיסור נבילה, אלא שכ"ז שלא נעקר איסור הלאו לא הי' ניכר זה האיסור, ועכשיו נתגלה ע"י מה שנוטל חלק מחומר הלאו נשאר הוא ממילא במקומו.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף