עץ הדר/כח
|
< הקודם · הבא > |
ועוד אפי' אם נאמר שיש איזה סברא לחלק בענין דין ביטול זה דיחור ושורש בין מין במינו ומין בשא"מ, עדיין לא נוכל לסמוך ע"ז בבירור לומר דהאתרוג אינו בטל בלימון, שהרי באמת כל מה שאנו אומרים שהאתרוג והלימון הם כלאים זה בזה, היינו שאנו חייבים לחוש מספק שמא הם כלאים זב"ז דאין אנו בקיאים להבחין ביניהם אם יש בהם דמיון הראוי להתיר על ידו בעלים, במראה ובטעם, שעל אחד מאילו אם הם דומין אינם כלאים זב"ז כד' הרמב"ם (כלאים פ"ג) ע"פ הירושלמי שיש שהלכו בהם אחר העלין ויש שהלכו בהם אחר הפרי וצנון ונפוץ שהפרי שוה והעלין שוין אמרו דהלכו בזה אחר טעם הפרי והיינו לחומרא דהטעם שלהם הוא משונה הרבה זה מזה, והרמב"ם מפרש העלין והמראה להקל, והר"ש מפרשה להחמיר, וכמו שכ' רדב"ז (בפ"י להלכה ה') וזה פשוט שא"א כ"כ להכריע עד כמה שיגיע השיווי במראה במה שאנו רואים צדדים של דמיון וצדדים של הפרש כהא דאתרוג ולימון, אלא שכל הגאונים רבנן קשישי ז"ל, הוה פשוט להו שהם כלאים זה בזה, והיינו כל זמן שאין הדבר מבורר לנו שאינם כלאים ודאי אנו חייבים להחמיר, ואנחנו איננו יכולים לסמוך בזה על בדיקתנו, ומכש"כ שיש כאן עוד ספק שמא כר"ש דהולכים אחר כולם להחמיר. א"כ ודאי יש לנו לחוש שהם כלאים זה בזה דבאחד מכל אלה ודאי יש הפרש, והעלין באמת הנם מחולקים זה מזה גם לפי החוש הגלוי. אבל אם נבא להקל מכח החלטה זו דהאתרוג והלימון הנם כלאים זה בזה, ודאי לא נוכל, דשמא אינם כלאים זב"ז. ולא עוד די"ל דאפי' להר"ש דס"ל דפירוש הירושלמי דהולכין אחר כולן להחמיר היינו ממש דוקא להחמיר, דאפי לחכמי ירושלמי גופם מסתפקא להו, די"ל כיון שהם דומים בחד סימנא חשיב כבר מין אחד, או דלמא בעינן דוקא כולם כמבואר למעיין בסוגיא דירושלמי במקומה, ע"כ אנו צריכים להחמיר לחוש משום כלאים בכל אותם שאינם דומים בכל הסימנים אליבא דהר"ש, אבל להקל בשביל זה אינו מוכרח כלל, ומכש"כ לדעת הרמב"ם דדי בדוגמא אחת, דודאי אין לנו חומר דכלאים באתרוג ולימון כ"א מפני הספק, שחלילה להקל בו כלל, שכבר הוא מוחזק לאיסור מגדולי עולם מדורות הקדמונים, ואנחנו לא נדע הטעם אם הוא מפני מה שיש להסתפק בענין השיווי שלהם, או אם מפני שחששו לשיטת הר"ש, וכן נראה שהוא ג"כ דעת הראב"ד בהשגות מהא שהשיג בה' כלאים שם (פ"א ה"ו) על הרמב"ם בענין כלאים דזרעים עם האילן, וע"כ פירש דצנון ולפת הם כלאים זה בזה, שאמרו עליהם בירושלמי שהלכו בהם אחר הפרי, ומפרש דלא כהרמב"ם שפירש שהלכו בהם להקל משום דיש שיווי מצד מראה הפרי, אלא דהלכו בהם להחמיר מצד השינוי שיש במראה הפרי שלהם, ורמז הראב"ד השגתו גם כאן (בפ"ג הלכה וי"ו) ומזה הפירוש מסתעף ממילא שיש לנו ספק על איכותם של השיווים הנ"ל אם צריכים להיות דומים בכל הצדדים של המראה כמו בצבע ובענין התבנית והכדוריות וכאלה וכל יתר הפרטים הרבים שאפשר להמצא בתבנית או שדי באיזה דברים מן הצדדים. ואע"פ שכ' הרמב"ם: "הואיל ועלין של זה דומה לעלין שלזה, או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים ממין אחד לא חששו להם לכלאים זה עם זה". ולכאורה פירש לנו רבינו ז"ל את הענין, מ"מ עדיין אנו צריכין למודעי, מהו חשוב דמיון גדול שמועיל שלא יהיו כלאים זה בזה, ומה נקרא דמיון שאינו גדול שע"י לא יצאו מכלל כלאים. וכן מהו הגבול של עד שיראו כשני גוונים ממין אחד, אותו השיעור של כ"ף הדמיון של כשני גוונים ודאי אין אנחנו יכולים לצמצם בבירור, כ"א במה שהדבר בולט וברור ביותר, ע"כ א"א לנו להחליט בשום אופן אם האתרוג והלימון שאיזה דמיון יש ביניהם, אם הדמיון הזה נקרא גדול או לא, וכן אם הגוונים הדומים יש להם, אם הגיעו כבר להגבול שיהיו נראים כשני גוונים ממין אחד או לא, ע"כ אנו חייבים להחמיר שהם כלאים זה בזה וחלילה לנו להקל בספק חסרון ידיעה כזה כלל. וכשיש לחוש לחומרא שמא הם מין אחד, ודאי נחוש לזה ג"כ ולא נסמוך בספק של תורה וחומר ל"ת על מה שאנו מדמין.
והנה אפי' אם היינו יכולים להחליט שהאתרוג והלימון אינם כלאים זה בזה, אין הדבר מועיל לענין ההכשר של המורכב, שבזה לא יסולק כ"א טעמו של הלבוש ז"ל מצד העבירה והתיעוב, שהוא בלא"ה, אינו הטעם העיקרי של פסול המורכב כמש"כ (אות א' וב'), וכן מש"כ (אות ד' ה' וי"ז עיי"ש) לישב דבריו ז"ל כתבנו לפי דרכו ושיטתו, דגם לה יש פנים. אבל הטעמים העיקרים הם מצד עצם המין מה שאינו אתרוג כלל (עיין מה שכתבנו לעיל אות ג' ח' ויו"ד), זה אינו נחלש אפי' במקצת מצד זה שנאמר אולי חינם כלאים זה בזה, שזה פשוט שאפי' נצייר שלא יהיו כלאים זב"ז מ"מ בשביל כך לא יקרא הלימון אתרוג, כי אותם המינים שאינם כלאים זה בזה ע"י הדמיון שביניהם. מ"מ מינים חלוקים הם לכל דבר, וכמו שכתב הרמב"ם בפרקין (הלכה ה'): "וכן יש שם זרעים ואילנות אחרים אע"פ שהם שני מינים בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה, או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים ממין אחד לא חששו להם לכלאים זה עם זה, שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין. הרי שהמינים החלוקים שהם דומים זל"ז עד שאין בהם משום כלאים זב"ז, הם מ"מ מינים חלוקים, א"כ לענין מצוה הלימון הוא ודאי לימון ולא אתרוג ואין בו משום ריח מצוה כלל, וממילא כשהאתרוג מתבטל בו אינו כלל אתרוג של מצוה, ומ"מ אפשר הוא להיות מין במינו לענין כלאים, א"כ אפי' אם נודה להגאון בית אפרים בחידושו, שמין בשאינו מינו לא יהי' בטל בכלל ילדה שסבכה בזקנה, והוי כמו אילן בירק דלא בטל, מ"מ אכתי אין לנו כלל להקל בשביל זה, דאתרוג בלימון אינו בטל, דחייבים אנו למיזל לחומרא שמא הם באמת ג"כ מין במינו דמועיל לענין כלאים שיהי' בטל, ואינו מועיל לענין אתרוג, דאין זה אותו מין שאמרה תורה למצוה. וכבר מצינו ענין זה שלמקצת דברים יקרא מין אחד ובמקצת יקרא מין אחר, כמו כוסמין וחיטים דקי"ל (פסחים ל"ה, ומנחות ע' א') דכוסמין מין חיטים ושבולת שועל מין שעורים, וזהו רק לענין חלה, אבל לא לענין כלאים (כדכ' תוס' מנחות שם ד"ה תנא, ובד' הר"ן בפסחים שם) וה"נ אע"ג דהוי שלא ממינו דאתרוג לענין המצוה, ומשו"ה מועיל יותר עוד שיתבטל בלימון, והלימון לא יתבטל בו כמו שכתבנו, מ"מ לא הוי כלל מין בשא"מ לענין כלאים, באופן שאפי' אם נאמר כד' ב"א ז"ל דמין בשא"מ אינו בטל בעיקר, מ"מ יתבטל האתרוג בלימון כהא דילדה שסבכה בזקנה.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |