עץ הדר/כה
|
< הקודם · הבא > |
והנה בר מן דין גם לאותם המצדדים. שאפשר לברך על ספק מצוה דאורייתא, והדבר תלוי באשלי רברבי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (פ"ג דמילה ה"ו, גבי אנדרוגינוס). ועפ"ז באמת יש לצדד לדינא דגבי ספק מצוה חיובית אולי גם הרמב"ם מודה די"ל חזקת חיוב והרי יש מ"ד דראוי לומר חזקת חיוב גם בספק ברכות דרבנן שהם עיקר דרבנן, ולישב לפי שיטה זו הא דאמרי' (ברכות כ"א א') ספק אמר אמו"י ספק לא אמר א"ח ואומר משום דאמו"י דאורייתא ולא אמרי' חזקת חיוב, י"ל כיון דמיירי שם בודאי קרא ק"ש דאם יש לו ספק ג"כ בק"ש הרי קיי"ל דחוזר וקורא בברכותי' וכמו שכתבו הראשונים בטעם הדבר, וכמו שכ' הרשב"א בת' (הובא בכ"מ פ"ב דק"ש הלכה י"ג) א"כ י"ל דכיון דקרא ק"ש בודאי אתרע לו ע"י זה חזקת חיוב דברכות ק"ש ג"כ, כיון דעפ"ר הדרך הוא לקרות ק"ש עם ברכותיה, ואע"ג דאינה כ"כ חזקה אלימתא כמו סירכי' נקיט ואתי דפתח בלמען ירבו ימיכם, משום דהתם כיון דפתח ש"מ שמרוצת לשונו הביא אותו לזה, והוי ראי' על העבר משום דידעינן דפתח בודאי בק"ש, אלא דנסתפק אח"כ בין כתיבה לכתיבה כדאמרי' (בברכות ט"ז א') א"כ הוי חזקה המצטרפת מההתחלה עם הסוף, והוי דומיא דנדה בבדיקת יום ראשון ויום אחרון דאליבא דכו"ע חשיבא בדיקה וחזקה ברורה כספורים לפנינו, (כנדה ס"ח ב') ועפ"ז י"ל דהא דמייתי ט"ז ביו"ד (סי' ס"ט ס"ק כ"ד) ראי מהך סוגיא דסירכי' נקיט ואתי לענין אשה ששכחה אם מלחה את הבשר שבשלה, והש"ך (בנקוה"כ) השיג עליו דלא דמי להתם עיי"ש, יש להכריע שיש הפרש בין אם היא יודעת שהדיחה את הבשר, א"כ התחילה לעסוק בעסק שהיא רגילה לעסוק בו קודם מליחה ואח"כ שהניחה את הבשר בקדרה לבשל, א"כ הרי יש כאן ראי' מהתחלת העסק וגם מסופו, בכה"ג דמי ממש לק"ש, שהיא חזקה ודאית וברורה, וכה"ג דיבמות (פ' ע"א) דלא חיישינין שמא הבריא בינתים כיון דלקוי ממעי אמו, כיון דתחלתו וסופו לקוי ל"ח. ובין שאינה יודעת כלל אם התחילה לעסוק בזה כלל, אלא דיש קצת להעיר כיון ששם מחלקינן בגמ' בין סריס להא דר"ח בן אנטיגנוס בבכורות (ל"ח) דבודקין אותו ג"כ באמצע, ומשני לחד אבר חיישינן לכולי גופא לא חיישינן. שוב נפל פותא בבירא, דמי יבחין אם נדמה ענין כזה לחד אבר או לכולי גופא, ונפ"מ דנבעי סיוע לא רק מפעולה שבהתחלה ופעולה שבסוף, כ"א ג"כ מפעולה אחת שהיתה מופסקת בין ההתחלה ובין הסוף, ואז יהי' הראי' שנעשה הכל כראוי, עכ"פ אע"ג דאין כאן כ"כ חזקה אלימתא דמדקרא ק"ש מסתמא אמר ג"כ הברכות, כיון שאינו דומה לפתח בלמען ירבו מצד צירוף של ההתחלה עם הסוף מ"מ י"ל שפיר דריעותא חשיבא על החזקה אפי' בכה"ג ודמי לזריקת קדושין (דתוס' כתובות כ"ג ד"ה תרוייהו). שכתבתי לעיל, וכד' מוהרי"ט ופנ"י המבוארים שם, וי"ל דדוקא כשיש ריעותא על חזקת החיוב אז א"צ לחזור ולברך בספק ברכות, אבל כשחזקת חיוב לא אתרעאי י"ל דמברך. וכ"ז הוא רק במידי דרבנן, אבל בספק מצוה דאורייתא שדעת הראב"ד. וחבל נביאים מרבותינו הקדמונים ז"ל היא דמברך לעולם אפי' במקום שאין שם כ"א ספק שקול בלא שום חזקה כה"ג דאנדרוגינוס וכוי לענין שחיטה (כמש"כ ב"י ביו"ד סי' כ"ח) א"כ שפיר י"ל דבמקום שמתקבצים שני אלה יחד חזקת חיוב, ומכש"כ חזקת חיוב גמור דלא אתרע כלל, עם ספק של מצוה דאורייתא דראוי באמת לצדד שיבר ובכה"ג י"ל דיש מקום לברך על הספק של האתרוג המורכב, אלא דבאמת א"א לומר כן דהסברא האמורה אפשר לה להאמר רק כשיש ספק אם קיים המצוה אם לאו דכה"ג הוי ספק של תורה במצוה וחזקת חיוב שמסייע שלא קיים עדיין את המצוה, ובכה"ג י"ל שגם הרמב"ם מודה. וקצת מדוייק כן לשונו בתשו' לחכמי לוניל (המובאה בכ"מ הלכות מילה פ"ג) שכתב, לפיכך אם יסתפק לנו דבר במצוה של תורה אם נצטוינו או לא נצטוינו עושים אותה בלא ברכה, כתב רק אם הספק הוא אם נצטוינו או לא. נצטוינו שאין כאן חזקת חיוב, ולא אמר אם יסתפק לנו אם עשינו את המצוה או לא, דאז י"ל שגם הוא ז"ל מודה דמברך משום דהוי חזקת חיוב, אך כ"ז הוא רק כשהספק הוא אם קיים המצוה או לא, ואנו אומרים שיקיימה עכשיו בברכה, דאז כיון שניזל בתר החזקה אמרי' שעדין לא קיים המצוה, וא"כ עתה כשמקיימה מקיים הוא את המצוה וצריך לברך, אבל במקום שהספק הוא אם המצוה היא כשרה או פסולה איך שייך למיזל בתר חזקה ולחייבו בברכה, נהי דמצד הספק אנו מחייבים אותו לקיים אפי' את המצוה המסופקת שמא יצא ידי חובתו, אבל חזקת חיוב שלו אינה מסייעת כלל לומר שהמצוה היא כשרה, וכל מה שמסייעת אינה מסייעת כ"א לחייבו בה מטעם ספק, ע"כ הדבר דומה לשאר ספק ברכות דמצוה בעלמא. וי"ל עוד דאפי' לדעת הסוברים דבמצוה דאורייתא מברכין על ספיקה אפי' בלא חזקה, כהא דאנדרוגינוס בנ"ד י"ל דלענין ברכה הוי ס"ס, דהא זה הפסול שמצד נעבדה בו עבירה שלטעם הלבוש י"ל דמהני לפסול מברכה אפי' אם נאמר דהמצוה היא כשרה וכה"ג דד' התוס' (ב"ק ס"ז) שכתבתי לעיל לענין חלה דברכה חמירא יותר אפי' במקום שאין המצוה נפסלת, וד' הלק"ט בפירות מורכבים שלא לברך עליהם שהחיינו, אע"ג דכ' בס' שדי חמד (מערכת ברכות סי' ב' סק"ז בשם ס' פרי האדמה) דנהגו בירושלם ת"ו לברך על פירות מורכבים שהחיינו דלא כהלק"ט, י"ל דהיינו שהחיינו דפירות של ברכת הרשות שעיקרה על שמחה חמרית, וכיון שיש לו שמחה צריך לברך, דכך היא המדה בעניני רשות לברך על השמחה, אע"פ שיש בה עצבון ג"כ ומברך על הטובה מעין הרעה, ואמרו לו מת אביו והוא יורשו מברך דה"א והטוב והמטיב (כברכות נ"ט ב') ע"כ ה"נ אפי' מעורב בשמחה ענין איסור שנעשה בו עד שבא לעולם עי"ז, אין זה מונע מברכת שהחיינו, אבל ברכת שהחיינו דמצוה שהיא כולה שמחה רוחנית, י"ל דצער שמעורב בו מבטל את השמחה לגמרי עד שא"א לברך שהחיינו, וק"ו שהצער הוא מעין השמחה, דהיינו כמו שהשמחה היא רוחנית משמחת המצוה ה"נ הצער הוא רוחני ג"כ מצער החטא שנעשה בזה שהובאו אלו המורכבים שבאו ע"י עבירה לעולם, שראוי לכל ירא שמים שיהי' מצטער על חטא שנעשה בעולם בכלל מצד מה שנעשה נגד רצון הבורא ב"ה י"ל שזה הצער מבטל לגמרי כח השמחה הרוחנית שמצד המצוה עד שאין ראוי לברך שהחיינו, ולחלק בין שמחה חומרית שצער הבא מצדה אינה מבטלה, ובין שמחה רוחנית שהצער הבא. עמה הוא מבטל, וכה"ג הוא הא דלא מברכין שהחיינו על כיסוי הדם שהבאתי לעיל, הוא ביותר מוכרח אליבא דהנוהגים עפ"ד רמ"א (בהג"ה יו"ד סי' רס"ז סעיף ג'), דאין מברכין שהחיינו על המילה, וטעמם משום דכמו שאין לברך שהשמחה במעונו משום דאיכא צערא דינוקא (כתובות ח' ב') ה"נ אין לברך שהחיינו מטעם זה, וע"ז הלא קשה דע"כ אנו צריכים לחלק בין שהחיינו להשמחה במעונו, שהרי מברכין ג"כ במת אביו והוא יורשו אפי' במקום דפתיך בי' צערא, וכמו שהקשו ע"ז הראשונים וכמש"כ בביאורי הגר"א (שם סקל"ו) אלא ודאי דע"כ הבדל יש בין הנאה חומרית לרוחנית, וק"ו כשמעורב בהנאה רוחנית צער רוחני י"ל דמינה מחריב בה (כזבחים ג' א') ולהיפוך י"ל דאפילו להסוברים דמברכין שהחיינו במילה, וכד' הרמב"ם ורוב הראשונים, וכמנהגנו בארץ ישראל תובב"א היינו משום שצער חומרי אינו מבטל שמחה רוחנית, וי"ל דהיינו דאמרי' במכות (יו"ד א') אריב"ל מ"ד לדוד שמחתי באומרים לי בית ד' נלך, אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע שמעתי בנ"א שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי, אמר לו הקב"ה כי טוב יום בחצרך מאלף, טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני ע"ג המזבח, דלכאורה תמוה הוא, מה א"ל הקב"ה ומה שייכות יש לזה עם מה שאמר שמחתי, הא לא בקש ממנו כאן שיקרב את קיצו בשביל זה רק מגלה הוא את אהבתו לשמו ית' שהוא שמח במה שמזכירים לו שיבנה ביהמ"ק ע"י שלמה כשיגיע הזמן, ושמח ג"כ על מה שישראל משתוקקים, כ"כ לביהמ"ק. אמנם לפ"ד י"ל שדוד אמר ששמחת ביהמ"ק היא שמחה רוחנית ע"כ אע"פ שמערבים בזה הצער של מתי ימות אינו מחריב בה ע"כ שמחתי, וא"ל הקב"ה שאין הדבר כדבריך, שאתה חושב שחייך הוא ענין חמרי לגבי ביהמ"ק ולא מחריב ענין זכרון מיתתך התלוי' בבנינו כדי שתגיע מלכות של שלמה שרק הוא מוכן לבנות את ביהמ"ק, אלא טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב ע"ג המזבח א"כ זכרון מיתתך הוא ג"כ צער רוחני ומינו מחריב בי' וא"א שתשמח בזה. עכ"פ יש מקום לומר דלענין שהחיינו דברכת מצוה, י"ל דהכל מודים לד' הלק"ט דראוי שלא לברך אמורכבים אפי' אם נאמר דיוצאים בהם יד"ח מצוה. והנה זה הוא בענין שהחיינו דיש בזה צירוף ספק חוץ מענין עצם ברכת המצוה: אמנם גם על הברכה יש כאן שני ספיקות לאיסור, דטעם ההרכבה משום עבירה י"ל דפוסל את הברכה אפי' אם המצוה כשרה (כתוס' ב"ק הנ"ל), ועוד שמא המצוה פסולה, ובמקום ס"ס י"ל דלענין ברכה כו"ע מודים דל"מ חזקת חיוב שהרי גם בעצם ענין חזקה במקום ס"ס הדברים יגעים ועי' ש"ך (יו"ד סי' ק"י בקונ' הספיקות, מסי' כ"ז עד סי' ל"ב), וזה אפי' בחזקה אלימתא ובחזקת חיוב דקליש י"ל דגם החולקים אכללי הנ"ל ג"כ מודו דלא מהני. לבד מה שכתבתי דכאן לא שייך כלל בענין הברכה חזקת חיוב.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |