עץ הדר/יט
|
< הקודם · הבא > |
אמנם אע"פ שכתבתי (אות י"ז) מדברי רש"י שאין מבואר מפורש שיהי' ענין של כל שתיעבתי בממילא, כ"א ע"י מעשה, אלא דס"ל דאפי' ע"י מעשה של אינם ב"ח, ג"כ חשיב מעשה תועבה לענין זה, אבל בד' התוס' (תמורה ד' ב' ד"ה רבא) הוא מפורש שכתבו דה"ט דצורם אזנו של בכור אינו בכלל כל שתיעבתי כמו בשר בחלב משום דדוקא בשר וחלב נפיק מניה הואיל ואפי' נפל ממילא חתיכת הבשר בחלב אסור, אבל צרם. אוזן דממילא מותר אינו בבל תאכל אפי' אם נעשה בידים. ומה שכתבו שממילא מותר הוא כמו שכתבו בסוגי' דחולין (שם ד"ה כל), כיון דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי וכאיל, א"כ אינו דבר מתועב. והנה בצורם אוזן בכור יש שני אופנים איך לחושבו בכלל כל שתיעבתי, אופן אחד: מפני שנעשה בו איסור דומי' דחוסם וחורש בשור וחמור, דזה לא קשיא כ"א על הה"א למה לא מביא שם בגמרא להקשות ממנו, אבל לדינא לא קשיא כלל, שהרי אמרי' דכל כה"ג אנו למדים ממעשה שבת, וכמו שפי' רש"י בכ"ד דלא אכיל התועבה גופא, וה"נ דכותה שאינו אוכל עצמיות הענין של המום אלא הוא אוכל רק את הבהמה שהמום נעשה בה. ואופן השני: י"ל דמה שע"י המום הוא מתירו להדיוט הרי ענין ההיתר להדיוט וההוצאה מן ההקדש, שע"י המום, זאת היא התועבה, ודמי יותר לבב"ח מלמעשה שבת, ע"כ קשיא אפי' לפי המסקנא. ויש לחדש נפ"מ בין שני אלו הטעמים, כגון אם נפל בו אח"כ מום אחר מאליו, דאם מצד התועבה של מה שנעשה בו תועבה אין תועלת כלל במום האחר שבא מאליו, אפי' אם נאמר שמאליו אינו בכלל תועבה, כד' הרא"מ, ובענין הדין הוא מוכרח מהכתוב של כצבי וכאיל, אלא שמחולקין הם לענין הטעם דלד' הרא"מ כצבי וכאיל אהני דממילא אינו בכלל תועבה, ונשאר כל שתיעבתי לבידים, ולתוס' כיון דממילא אינו בכלל תועבה בידים ג"כ אינו בכלל תועבה ואם נאמר דצורם אוזן בכור הוא בכלל תועבה מוכרחים אנחנו לתפוס ד' הרא"מ דיש חילוק בין ממילא ובין בידים. ואע"פ כן מצד הטעם של תיעוב דנעשה בו מעשה תועבה אין חילוק בין נולד אח"כ מום או לא, אבל לפי המסקנא לפי' רש"י דיוכל להיות בכלל כל שתיעבתי רק מה שאוכל את גוף התועבה, י"ל דזה אינו נמשך כ"א כ"ז דאהני מעשיו, דלולא האיסור שעשה לא הי' אפשר לו לאכלו, אבל אם נפל בו אח"כ מום אחר נסתלקו מעשה ראשון, כיון דאינם מועילים כלל וגם מבלעדם הוא מוכן לאכילה בלא תועבה אז אין כאן משום ל"ת כל תועבה. ועפ"ז יש מקום לומר לד' הרא"מ דאע"ג דמבואר בסוגיא (דבכורות ל"ד) דפשוט דכל ענין האיסור של צורם אוזן בכור הוא רק מקנסא, אבל לא רחוק הדבר לומר שאליבא דמ"ד דדרשי' כל שתיעבתי הרי הוא בבל יאכל יהי' הקנס דוקא לענין אם נולד אח"כ מום אחר, א"כ אתי' הך דספרי כר"א דמתני' דלא ישחט עולמית, וכ"מ בתוס' בכורות (שם ד"ה ומי), מטעם דאז כבר אינו אוכל את התועבה, כ"א את הדבר שבו נעשה התועבה, וזה למדנו ממעשה שבת דשרי. ועפ"ז יש מקום לפרש דהעיקר מה שאנו יודעים מהא דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי וכאיל, דצורם אוזן בכור אינו בכלל כל שתיעבתי הוא לא מפני שאם הי' בכלל כל שתיעבתי בידים. ה"נ הי' צריך להיות בכלל כל שתיעבתי ממילא, כדי שנכריח מזה שאין לחלק בין בידים לממילא, וק"ו שאין לחלק בין עשיית ב"ח לאינו ב"ח, ויהי' מזה פרכא לעצם הסברא של הרא"מ, ומק"ו לסברת הלבוש. אלא דכאן יש מקום ספק מהו התיעוב שיש באיסור המום, אם התיעוב הוא מה שיוצא מרשות גבוה לרשות הדיוט, או התיעוב הוא עצם הענין מה שיש מום בקדשים. ונפ"מ דאם התיעוב הוא רק עצם הענין של מציאות המום, יהי' צורם אוזן בכור דומה למעשה שבת וחורש בשור וחמור, שאין להקשות כלל לפי המסקנא מכל שתיעבתי, אבל אם נאמר דהתיעוב הוא הכניסה לרשות הדיוט, אז יש להקשות ג"כ לפי המסקנא, כיון שאמרה תורה דקדשים שהוממו מותרים להדיוט כצבי ואיל, ולא נשארו באיסור גבוה דבי גזא דרחמנא כדמצינו בקדשים פסולים אחרים כחטאות המתות ואשמות הרועות, ש"מ דהיציאה מרשות גבוה במום אינה תועבה כלל, ע"כ אמרי' דרק המציאות של המום היא התועבה, וע"ז אין להקשות מכל שתיעבתי דהא דמי למעשה שבת דמותרין. ועפ"ז אנו יכולים לקיים ד' הרא"מ והלבוש אפי' לפי קושית התוס', ולומר שבכל מקום חוץ מענין פסולי המוקדשים יש חילוק בין בידים לממילא, וכן בין לאו עביד לה ב"ח או אי ב"ח, וכסברת הלבוש, ואה"נ דבבשר בחלב ליכא להך מ"ד דיליף מכל שתיעבתי איסור דאורייתא כ"א כשנעשו ע"י אדם כד' הרא"מ, או ע"י ישראל כסברת הלבוש.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |