עמק ברכה/הגדה
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
בהגדה של פסח: אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנא' למען תזכור וכו'.
לכאורה קשה הלא האי מימרא דראב"ע היא משנה בפ"ה דברכות לענין חיוב זכירת יציאת מצרים של כל השנה ומה שייך זה למצות ספור יציאת מצרים שבליל פסח דאיירינן ביה השתא באותה הלילה.
ונראה, על פי מה ששמעתי ממו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל, שבכל שנה בשעת הסדר של פסח היה מבאר לפני ב"ב מה היא המצוה של סיפור יציאת מצרים הרי בכל השנה יש מצוה של זכירת יציאת מצרים, ואם כן מה ניתוסף אותה הלילה על ידי המצוה של ספור מה שאין בזכירה, והיה אומר, שהחילוק בין זכירה לסיפור הוא בג' דברים: חדא, שבזכירה אין צריך אלא להזכיר לעצמו יציאת מצרים אבל ספור הוא לספר לאחר דרך שאלה ותשובה, כדכתיב: והיה כי ישאלך בנך וגו' והגדת לבנך וגו', הבן שואל מה נשתנה וכו' והאב משיב עבדים היינו, ואפילו היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה וכו' כדרך ספור לאחר.
ועוד חילוק, שבזכירה אין צריך אלא להזכיר היציאה ממצרים לבדה, אבל בספור צריך לספר כל ההשתלשלות וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח.
ועוד ניתוסף במצות ספור לספר טעמי המצות של אותה הלילה, רבן גמליאל אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח ואלו הן פסח מצה ומרור וכו'. וכל זה עיקר המצוה של ספור יציאת מצרים. וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פ"ז מהלכות חמץ ומצה) וז"ל: מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנא' זכור וגו' ומנין שבליל ט"ו ת"ל והגדת לבנך וגו', ואח"כ מבאר הרמב"ם מה היא המצוה של ספור וכתב שם בהלכה ב': מצוה להודיע לבנים שנא' והגדת לבנך לפי דעתו של בן אביו מלמדו כיצד אם היה קטן או טפש וכו' ואם היה הבן גדול וחכם וכו' וצריך לעשות שינוי כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה וכו' אין לו בן אשתו שואלתו הי' לבדו שואל לעצמו, ובהלכה ד': וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרין וטועין אחר ההבל ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן האומות וקרבנו ליחודו וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו, ובהלכה ה' שם: כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור, פסח על שום מה וכו', ומסיים הרמב"ם: ודברים האלו כולן נקראין הגדה עכ"ל.
הרי להדיא שכל הג' חילוקים אלו כולן נכללין בהמצוה של "והגדת לבנך" בהמצוה של ספור. וכיון שמצות צריכות כוונה ע"כ היה מצוה לכוין לצאת בג' דברים אלו. עכ"ד.
ולפ"ז נראה, שהבעל הגדה, שרצה גם כן לבאר לנו עיקר המצוה של ספור יציאת מצרים והחילוקים שבה, ע"כ הקדים בדבריו המשנה של רבי אלעזר בן עזריה, לומר, שגם בכל השנה איכא מצוה להזכיר יציאת מצרים בלילות, וא"כ מה ניתוסף אותה הלילה בהמצוה של ספור מה שאין בזכירה, וע"ז הוא דמסיים: ברוך המקום כנגד ארבעה בנים דברה התורה בהמצוה של ספור, והיינו שמצוה להודיע לבנים וכפי דעתו של בן אביו מלמדו, ואח"כ מבאר מתי היא המצוה של ספור לבנים: יכול מר"ח וכו' ת"ל בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ואח"כ מתחיל בגנות ומסיים בשבח: מתחלה עובדי עבודה זרנ היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו ומתחיל לדרוש מארמי אובד אבי ומאריך בדרש פרשה זו עד שגומר כל הפרשה, כדתנן בפרק ערבי פסחים, ואח"כ מביא דברי ר"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח וכו', ובזה נגמרה המצוה של ספור ואח"כ מתחיל ענין אחר, אמירת ההלל, ומתחיל: בכל דור ודור חייב לראות עצמו וכו', שזהו הקדמה לחיוב ההלל, ומתחיל באמירת הלל. ונמצא שכל דברי ההגדה אין בהם מענין אגדה ודרוש, אלא כולם בנויים על יסוד ההלכה וחלקי המצוה של ספור יציאת מצרים.
ב[עריכה]
בברכת "אשר גאלנו" שלאחר ההלל מסיימים: כן ה' אלקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים שמחים בבנין עירך וששים בעבודתיך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון וכו'. צריך ביאור על אריכות הלשון הזה, שהוצרכו לבאר שנאכל שם מן הפסחים, מן איזה פסחים - "אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון". הרי זה פשיטא, שכל קרבן אם מקריבים אותו כדינו והוא כשר הרי הוא לרצון.
ונראה בזה על פי מה ששמעתי בשם הגאון הנצי"ב מולוז'ין ז"ל לבאר מה דאיתא במדרש (הביאו הגאון מוהר"י עמדין ז"ל), שלאחר חורבן המקדש עד חורבן ביתר הקריבו ישראל קרבן פסח בירושלים במקום המקדש, והנה מדהקריבו קרבן פסח ע"כ שבנו שם מזבח, וא"כ קשה למה לא הקריבו גם שאר קרבנות כיון שהיה להם מזבח; ואמר על זה, דכיון דבעינן שחיטת הזבה לשם ריח לשם ניחוח, כדתנן דלשם ששה דברים הזבח נזבח וכו' לשם ריח לשם ניחוח, ונהי דאין זה אלא לכתחלה ואינו מעכב בדיעבד זהו משום דראוי לשם ריח ניחוח וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, אבל לאחר החורבן שהתורה אמרה: והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, והעידה התורה שהקרבנות שוב לא יהיו לריח ניחוח, ונמצא ששוב אינם ראוים לריח ניחוח, וע"כ שאר קרבנות כיון דצריך בהם ריח ניחוח אי אפשר להקריב, דפסולים הם מטעם דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בהם; משא"כ בקרבן פסח דלא כתיב ביה ריח ניחוח ולא צריך בו שחיטה לשם ריח ניחוח, שפיר היה אפשר להקריב גם לאחר החורבן. עכ"ד ז"ל.
וטעם הדבר, מה שקרבן פסח שאני מכל הקרבנות דלא צריך ריח ניחוח, נראה, על פי מה שכתב הרמב"ן בספר המצוות (מצוה א') בטעם בעל הלכות גדולות שלא מנה במנין המצות האמונה במציאות השם, וכתב, שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או שלא לעשות אבל האמונה במציאות ה' שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי שכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונם. ועל פי זה נראה, שכל הקרבנות היסוד שלהם הוא עשיית רצון השם, כמו שאמרו חז"ל: ריח ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, וע"כ צריך בהו ריח ניחוח; אבל קרבן פסח עיקר יסודו אינו אלא משום ביטול עבודה זרה שהמצרים היו עובדים להם, והיו צריכים לשחוט הצאן כדי למשוך ידיהם מעבודה זרה, כמו שאמרו חז"ל: משכו וקחו משכו ידיכם מעבודה זרה, ולהראות בזה האמונה בהשם, והאמונה בהשם אינו נכנס תחת סוג רצון ה' וגזירותיו, כמו שאינו נמנה במנין המצות לדעת הבה"ג, וע"כ לא שייך בי' ריח ניחוח שענינו אמרתי ונעשה רצוני.
וזהו שאנו מבארים בברכת אשר גאלנו, ששוב נזכה לאכול מן הפסחים, ולא כפסחים שהקריבו אחר חורבן המקדש, שלא הי' בהם ריח ניחוח ולא היו לרצון לפניו, אלא מן הפסחים "אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון", שיהיו לרצון ויהא בהם ריח ניחוח, שיבנה בית המקדש וישיב שכינתו לציון.
ג[עריכה]
התוס' בפ' ערבי פסחים (דף קט"ז), גבי סדר הגדה של פסח, כתבו, דבברכת לפיכך אנחנו חייבים להודות שלפני ההלל גרסינן ונאמר לפניו "שירה" חדשה ובברכת אשר גאלנו שלאחר ההלל גרסינן ונודה לך "שיר" חדש על גאולתינו דהכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר כלומר שהנקבה יש לה צער לידה אף כל הניסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער. עכ"ל.
ועיין בשל"ה שהקשה, כיון דאומרים "שירה" חדשה ע"כ דקאי על גאולת מצרים שעברה, וא"כ למה אומרים ונֹאמַר לפניו שירה חדשה, לישנא דלעתיד. וע"כ הגיה דצ"ל ונֶאֶמַר, בניקוד סגול. וכן הגיהו המהרש"ל והב"ח והט"ז והמג"א בסי' תע"ג. אך בכל סידורי נוסח ההגדות הגירסא ונֹאמַר בחולם.
ולענ"ד דבריהם תמוהים, דהרי הדבר פשוט ומובן מאד. דהנה, הא דאנו אומרים ונאמר לפניו שירה חדשה, ולכאורה למה אותה השירה נקראת "חדשה": והביאור הוא, דלא דמי אמירת הלל שאנו אומרים בפסח לאמירת הלל שאנו אומרים בחנוכה, אף דשניהם הם הלל על הנס, משום דאמירת הלל בחנוכה אין הנס מחייב השתא לומר עליו הלל, כיון דהנס כבר עבר וכבר אמרו אבותינו עליו הלל בשעתו ומה שאנו אומרים השתא הלל אינו אלא תקנת הכמים לזכרון על הנס ההוא שאמרו עליו אבותינו הלל, ונמצא דאמירתינו הלל השתא אינה שירה חדשה, אלא היא היא אותה השירה של אבותינו שאמרוה בשעתו.
אבל אמירת ההלל בליל פסח אינו משום הנס של אבותינו אלא משום הנס שלנו, וזהו שאנו אומרים: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו גאל שנאמר ואותנו הוציא משם וגו'. וברמב"ם (פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ו) מבואר שחייב להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים באותה הלילה, ומסיים הרמב"ם שם דעל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית, וזהו שאנו מסיימים: לפיכך אנחנו חייבים להודות, פי', כיון שאנו בעצמינו יצאנו עתה לחירות וכל הניסים של גאולת מצרים עשה גם לנו לפיכך אנו חייבים לומר שירה על הנס שלנו, לפאר להלל לשבח לרומם וכו' למי שעשה לנו את כל הניסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה וכו', ולפיכך ונֹאמַר השתא לפניו שירה חדשה, פי', השירה שלנו אינה על נס של אבותינו אלא על גאולתינו, ולפיכך היא חדשה, על ניסים חדשים שלנו.