עמודי אור/מ
|
< הקודם · הבא > |
סוואלק
בדין נרות חנוכה
א[עריכה]
(א) במגן־אברהם (סי' תרע"ב סק"ג) בשם הש"ג דשיעור נר חנוכה היא שמינית ביצה לפי שיעור נרות של מנורת בית המקדש, ותמה המגן־אברהם שהרי הכל לפי עובי הפתילות כו' ע"ש.
והאחרונים תפסו על המגן־אברהם דכיון דאחז"ל חצי לוג שמן לכל נר שפיר יש לנו לשער לפי ערך זה לחצי שעה, וכערך זה תהיה הפתילה.
ולענ"ד דברי המגן־אברהם נכונים דהא התוס' במנחות (פ"ט. ד"ה ושיעורו) כתבו בענין מדה זו של חצי לוג לכל נר דבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה ובימות החורף פתילה דקה ומיהו כששיערו מתחילה שיערו בפתילה בינונית עכ"ל. ההכרח לומר דגם הא דשיערו מתחלה בפתילה בינונית אין זה מן התורה דאי דאורייתא היא היה להם לעשותה כן גם בחורף ולהוסיף שמן, דהא מדת השמן לא נאמרה בתורה, ועל כרחך דמן התורה אין שיעור לא לשמן ולא לפתילה, שכל שהוא דולק אפי' דקה מן הדקה, קיים מצות הדלקת הנרות, וא"כ יפה כתב המגן־אברהם דלענין נר חנוכה אין לדקדק בשיעור השמן ועובי הפתילה כיון דגם במנורה אין השיעורין מן התורה.
וביותר ביאור נאמר שדין זה מוכרת מיסוד דימי חנוכה, דבפ"ב דשבת (דף כא:) אמרינן שנקבעה ההדלקה לזכר הנס של פך השמן שנמצא חתום ולא הי' בו אלא כדי להדליק יום אחד ונעשה נס והדליקו בו שמנה ימים, והקשה הבית יוסף דאם כן לא הי' נס רק לשבעה ימים, ולמה קבעו שמונת ימי חנוכה לזכר הנס, ובפשוטו הא ביום ראשון לא הי' נס כלל כיון שהיה בו כדי להדליק היום.
והנה שם איפלגו בית שמאי ובית הלל במהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך והטעם כנגד ימים הנכנסין, ובית הלל סברי יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך כנגד ימים היוצאין. ולכאורה מילתא דבית שמאי אין לה פתרון, דמה שייך עתה ביום ראשון זכרון ימים הנכנסין.
והנלענ"ד דמן הדין שהיו רוצים להדליק במנורה בטהרה כטעם הרמב"ם שהיו כולם טמאי מתים והוצרכו להמתין שמנה ימים לכדי הזאה ג' וז' ואח"כ בשמיני יעשו השמן, או לשיטת הר"ן שהיה מהלך ח' ימים עד שיגיע להם שמן טהור, וכיון שרצו לעשות בטהרה גם השמנה ימים מהשמן שבפך, שהרי ידעו כי עד שמנה ימים לא יגיע להם שמן טהור, וקי"ל דאע"ג דאמרינן דלהדלקת המנורה מותר ג"כ בטומאה, מ"מ טומאה דחויה בציבור, ומהדרינן לעשות בטהרה, וא"כ היה הדין נותן שיחלקו השמן שבפך לשמנה ימים ליתנו א' מששה עשר בלוג לכל נר בכל לילה, ויעשו פתילות דקות לפי ערך מיעוט השמן, וידליקו כל שמנה ימים בטהרה, ובלי ספק כי כן עשו [וכמו שהתבאר שאין שיעור לפתילה ושמן מן התורה], אלא שבשפכם מן הפך למנורה ראו שלא חסר הפך כלום בשפכם למנורה, והרי הוא כמעין, וכשראו ברכת ה' אתם, שפכו בשלימות חצי לוג לכל נר, והפך נשאר במלואו, ומ"מ בליל שני לא סמכו אניסא כדקי"ל פסחים פ"ה (סד:) ע"ש, ורצו לחלק השמן לשבעה לילות הנותרים, וראו גם כן כי הפך איננו חסר ושפכו כמו כן כשיעור הרגיל, וכן בליל ג' רצו לחלק על ששה לילות וכו' עד סוף השמנה לילות. נמצא שבליל א' היה גם כן הנס [כי לולא הנס היו מדליקין שיעור מועט כמו שנתבאר], ולא עוד אלא שהי' הנס מרובה ביום א', שהרי ניתוסף בו שמנה פעמים (כנגד הימים העתידין) מכפי שחשבו, ובליל ב' היה הנס ז' פעמים כמו שחשבו ליתן לכל נר וכן כולם, והיינו טעמא דב"ש דבליל ראשון מדליק ח' וכו' כנגד ימים הנכנסין, שזה היה אז יסוד דינם וכנגד רבוי הימים הי' תוספת הנס בתחלה ודוק, ובית הלל סברי דלא אזלינן אחר רבוי הכמות של הנס כי אם אחר משך הימים שנמשך הנס, זה יותר נפלא, ודוק.
ב[עריכה]
(ב) ובמה שכתבנו יש ליתן טעם לשבח בהא דמספקא לן בשבת (כב:) בנר חנוכה אי הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, ולכאורה בלתי מובן מאיזה צד יהיה הנחה המצוה, הא עיקר הוא לזכר נרות המקדש ושם ודאי הדלקה היתה המצוה לא הנחה, שהרי המנורה היתה מונחת במקומה ונרותיה עליה רק בכל ערב היו מדליקין, ולפמ"ש ניחא כיון דהנס היה בשעת נתינת השמן מהפך לתוך הנרות, סלקא דעתין דהכי הוה עיקר המצוה בהנחה לזכרון הנס, ומסקינן דהדלקה היא המצוה כדקי"ל כבית הלל דעיקר נעשה לזכר התמדת הנס, וזה היה ניכר בהדלקה ודוק.
ודע דמסקינן (שם כג.) והשתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליקה חש"ו לא עשה כלום, ולכאורה תמוה דיסוד זה שייך לעולם דאי הנחה עושה מצוה היו חרש שוטה וקטן פסולים להניחה ולהדליקה וכן הוא מתבאר מדברי התוס' (שם כב: ד"ה דאיבעי) דלדין פסול חש"ו שוים הדלקה, או הנחה והדלקה [אי נימא הנחה עושה מצוה] וא"כ מה תליא זה בהא דאיפשטא לן דהדלקה עושה מצוה.
ולולא דברי התוס' הי' נלענ"ד בזה פנים אחרים, דאי הנחה (והדלקה עמה) עושה מצוה היו כשרים חש"ו להדלקה, דלעיל שם פשטינן מדתניא עשישית שהיתה דולקת למוצאי שבת מכבה ומדליקה [לשם מצות נר חנוכה] ואי הנחה עושה מצוה מכבה ומגביה ומניחה ומדליקה מבעי ליה, ובחולין (יב:) איבעי לן למאי דקי"ל קטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה, אם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אית ליה או לא, היכי דמי דקיימא עולה בדרום ומייתי לה לצפון ושחטה, היינו מחשבתו לשם קדשים ניכרת מדאייתה לה מדרום לצפון, ש"מ לשם מצותה עביד השחיטה, ודחינן דילמא מקום הוא דלא איתרמי לי', שלא נראה בעיניו המקום בדרום לשוחטה, ואין זה מוכיח על מחשבתו שהיא לשם עולה כמצותה.
ולפ"ז לדידן דקיימא לן הדלקה עושה מצוה אם היתה מונחת הנר למעלה מעשרים אמה, והורידה חש"ו למטה והדליקה, לא עשה כלום דאין זה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו [ומסקינן שם דמדרבנן אית לי', ונר חנוכה עיקרה דרבנן] דתלינן מקום הוא דלא אתרמי לי' שלא נראה בעיניו להדליקה שם ואין כאן דבר מוכיח דלשם מצוה עבד [ואפי' כיבה וחזר והדליק אין זה מעשה מוכיח דלשם מצוה קעביד, דזמנין דלהדליקה יותר יפה עביד הכי, שהפתילה מתתקנת ע"י כך, כמבואר שבת כט:], אבל אי הוה הנחה עושה מצוה, דהשתא דינה אם מונחת במקום הראוי לנר חנוכה מגביה ומניחה ומדליקה וכשהיה חש"ו עושה כן מוכיח מעשה שלו על מחשבתו דלשם מצוה קא עביד מדאגבה והניחה [במקומה הראשון, דהשתא ליכא למימר מקום לא אתרמי ליה] הוה שפיר דמי הנחתו והדלקתו. אבל השתא דהדלקה לחודה עושה מצוה לא משכחת בה מעשה מוכיח על מחשבתו כמשנ"ת, ולהכי הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה כלום. ודוק היטיב.
ג[עריכה]
(ג) וכתב הרא"ש (שם סי' ז') וכיון דהדלקה עושה מצוה צריך ליתן בה שמן כדי שיעור קודם הדלקה כו' וכתב עוד (סי' ט') דהשמן ההוא מוקצה למצותו עש"ב, ובתוס' שבת (מד. ד"ה שבנר) משמע מדבריהם דהוה מוקצה למצותו כעצי סוכה כל שבעה וכאתרוג, וביותר מהם, דאחר חנוכה נמי שמן המשתייר לקצת פוסקים אפי' נתן יותר משיעור הדלקה תחלה מ"מ הנשאר אסור ולקצת פוסקים דוקא אם כבה תוך שיעור הדלקה דקי"ל כבתה אין זקוק לה, אז הנותר אסור [עיי' בית יוסף סי' תרע"ז באורך] ומפורש (בשבת מה.) דבמוקצה למצותו אף ר"ש מודה [ואסור נמי בטלטול בשבת כיון דלא חזי] וקשה לענ"ד לפ"ז מאי פריך בש"ס שם (מה.) ורב כר"י ס"ל לענין מוקצה והא בעו מיני' דרב מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא [אחר שכבה. רש"י] מקמי' חברי בשבתא ואמר להו שפיר דמי [ומסקינן דמשום שעת הדחק הוא דשרי] והשתא תקשי הא בשרגא דחנוכתא דלכ"ע מוקצה הוא תוך זמן הדלקתו, ולא תליא בפלוגתא דרבי יהודה ור"ש.