עזר לעזרא/לה
< הקודם · הבא > |
עיין בס' רב פעלים (ח"א חיו"ד סי' נ"ז) בראובן ששלחו לו יין כשר נתון בכד וחתום כדת של תורה מעיר אחרת מערב שבת ובא לידו מחוץ לתחום ביום השבת והיה בביתו גוי אחד ישמעאלי ומילא ראובן מאותו הכד קנקן המכיל ד' דרה"ם והניח לפני הגוי על השולחן והיה הגוי נותן ממנו בכוס ושותה ממנו לבדו. והכד הנז' הניחו ראובן במרתף לפני כד אחר של יין שהיה לו מקודם ואחר ששתה הגוי וקם והלך לו עם ראובן נשאר בקנקן שיעור ס' דרה"ם. והמשרתת לקחה הקנקן ההוא ושפכה את היין הנשאר בקנקן לתוך כד אחר מהשני כדים אלו שבמרתף ואינה יודעה לאיזה כד שפכה היין ההוא. ואחר שבא ראובן בקש לשפוך היין לארץ מפני מגע הגוי וספרה לו המשרתת שהיא שפכה אותו לתוך כד היין שלא ידעה שהוא אסור ואינה יודעה באיזה כד שפכה אותו. ובא ראובן לשאול מה משפט הכדים האלו דאין בכל אחד מהם ס' כנגד ס' דרה"ם יין שנאסר במגע הגוי. ואי אפשר לו לידע הדבר הזה לאיזה כד מהם הורק היין האסור יען כי שני הכדים הן המה היו חסרים ולא היו מלאים.
והאריך הרב ז"ל בתשובתו ע"ז לומר דמאחר שהכד שבא בשבילו מחוץ לתחום הוא אסור לו לראובן דהא נעשה בו איסור שהישראל שלחו בער"ש דידע בבירור שלא יגיע ליד ראובן אלא בשבת מחמת הרחק הדרך לכן נראה מחמת כן להתיר כד השני שכ"כ הש"ע יו"ד סי' קי"א בשני כלים אחד אסור ואחד מותר ונפל איסור לא' מהם ולא ידעינן לאיזה מהם נפל כל היכא שאין האיסור רבה על ההיתר תולין הקלקלה במקולקל ואומרים שהאיסור נפל לכלי של איסור ואז הכלי שיש בו היתר הוא מותר ע"כ. ולפי"ז יש לומר בנ"ד מאחר דכד אחד מהב' כדין היתה אסורה בו ביום לראובן שבאה בשבילו מחוץ לתחום וכד השני היתה מותרת לו יש לתלות הקלקלה במקולקל לומר אותו היין האסור נשפך לאותו הכד שבא מחוץ לתחום וכד השני מותר. והאריך ג"כ והכריח מדברי רבני האח' ז"ל לומר כן וכתב בתוך התשו' וז"ל הנה כי כן שפיר למדנו לנ"ד מסברת הגאונים האח' שהם ישועות יעקב ושער המשפט ותפארת יוסף דיש לתלות יין האסור באותו הכד שבא מחוץ לתחום אשר בו ביום אסור היה לראובן אע"ג דיש לו מתירין אחרי השבת יען כי באשר הוא שם בעת שנפל הספק שאנחנו תולין האיסור שנפל בזה הכד אין אנחנו מוסיפין איסור יותר לראובן בתלייה זו יען כי זה היין שבקנקן היה מגע גוי ישמעאל דאינו אסור אלא בשתייה ואינו אסור בהנאה ואותו היין שהיה כבר שבא מחול"ת הוא ג"כ אסור לראובן בשתייה ואינו אסור בהנאה כי הוא יכול ליתנו במתנה לאחרים. ואין לומר עכ"פ איכא איסור נוסף בזה בו ביום באותה תלייה דתלינן בזה הכד. יען כי זה הכד היה יכול ראובן ליתנו לאחרים לשתותו. אך עתה דתלינן דזה היין האיסור בזה הכד נאסר גם בו ביום ליתנו לאחרים. דזה אינו. דבאמת יכול ליתנו לגוים בו ביום ורק לישראל אסור ליתנו וכיון דיכול ליתנו או למכרו לגוים בו ביום אין זה ההפרש שנאסר ליתנו או למכרו לישראל חשיב תוספת איסור. ברם אי הוה עובדא שזה היין נאסר במגע גוי ערל דאוסר היין בהנאה ג"כ. אה"נ לא תלינן בהכי דהא גם בו ביום מתחדש תוספת איסור בתלייה זו דהא נאסר בהנאה ג"כ ע"י תלייה זו עש"ב.
ואנכי הרואה דכפי דבריו ז"ל אלו האחרונים דלא נאמר בזה איסור נוסף דבאמת יכול ליתנו לגוים בו ביום וכו'. יש לומר גם אי הוה עובדא שזה היין נאסר במגע גוי ערל אינו נחשב מתחדש תוספת איסור בתלייה זו כפי מה שראיתי להרב בגדי ישע לכמהרי"ש עטייה ז"ל בדף ל"א ע"א שנשאל בראובן שעשה משתה לחופת בנו וזימן ישראלים וערלים ביחד והניח לפניהם בפני כל א' וא' צלוחית של יין לשתות כרצונו אין אונס שכן מנהגם אם יש שום צד אופן תקנה להיין הנשאר בקנקנים ליהנות מדמיו הוא או אחר. והשיב דלבעל היין גופיה הא לא תבעי לן דודאי אסור לאיתהנויי מדמיה דאע"ג דכתב רשב"ם בשם רש"י שכ' בשם הגאונים ז"ל דבזה"ז אין איסור הנאה במגע של גוי ביין שלנו דגוים בזה"ז אין רגילין לנסך לע"ז והוי כתינוק שעשה יי"נ לאסור בשתייה ולא בהנאה והביאו הטור בסי' קכ"ג מ"מ מרן לא הביאה בשולחנו משמע דלא סל"ה וכמ"ש בב"י בשם הרשב"א בת"ה דכבר נהגו איסור בכל הארצות האלה ואפי' בהנאה ע"כ גם הסת"ה נוטה להחמיר גם הכנה"ג בהגב"י הביא משם ה' מקור ברוך סי' ל"ז שכבר פשט המנהג לאסור אף מגעם ועיין בס' הזכרונות שהאריך לאסור וכו' ועיין בב"ח ובט"ז ס"א באופן דלבטל היין גופיה אסור לאיתהנויי מיניה אי מדינא דכתבו הב"ח והט"ז אי ממנהגא כדכתב הרשב"א והמקו"ב וס' הזכרונות. אך לאחרים אשכחית להו היתרא ליהנות מדמיו והוא עפ"י מ"ש הטור בסי' קל"ג אעפ"י שמגע גוי ביין שלנו אסור בהנאה מותר ליקח דמיו מאותו גוי שאסרו וכו' עד אבל לבעל היין שמכרו אסורין לעולם לפי שנהנה מדמי יין נסך. וכתב מרן ז"ל ומ"ש בד"א שהגוי נותן לו המעות קודם שיתן לו ישראל היין אבל אם הגוי לוקח היין מישראל ואח"כ נותן המעות מותרים וכו' חילוק זה נר' שהוא נלמד מדתנן בס"פ האיש מקדש עד סובר רבינו דלענין זה דלא אשכחן בהדיא שהחמירו בו שרי ורי"ו כתב וכו' ע"ש. וכמוהרי"ש עטייה ז"ל שם שקיל וטרי בדברי מרן ז"ל הנ"ל וגם בדף ל"ו הביא דמרן בש"ה[1] פסק כס' ר"י שהביאו התוס' והרא"ש וז"ל ואם לקח הגוי היין תחילה ואח"כ נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאף שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותרין. וכתב דהא דכתב בשם יש מי שאומר לאפוקי מס' הר' אלחנן דס"ל דלא שרו הדמים אלא כשמכרו הגוי שקנהו לאחר דאז ליתיה לאסור כלל וכדכתב הרש"ך והקשה ממאי דכתב מרן בסי' קמ"ד ס"ב ס' הר' אלחנן ז"ל בשם ימ"ש מוכח דס"ל כוותיה. והאריך בישוב דברי מרן ולבסוף כתב דבסי' קל"ב דפסק כס' ר"י דאין צריך מכירה אחריתי אלא במשיכה לחוד שרו הדמים אלא דוקא התם במגע גוי לחוד ולא ביין נסך ממש דמגע גוי גופיה לא אסור אלא מדרבנן משום גזירת י"נ וכנודע אמטו להכי ראה ויתר כס' ר"י כיון דאינו אסור אלא מדרבנן וגם הטור פסק כוותיה במגע גוי הילכך כוותיה קי"ל במגע גוי. אבל בסי' קמ"ב מיירי בי"נ ממש דומיא דע"ז דתני בהדיה דאיסורו מדאורייתא חש לס' הר' אלחנן ז"ל ומה גם דהרמב"ן והר"ן ז"ל ס"ל כוותיה אמטו להכי הביא סברת הר' אלחנן ז"ל דמחמיר ומצריך מכירה אחריתי כיון דאסיר מדאורייתא ודכוותה אשכחן טובא דמשני הש"ס הכין על רבי' הק' וכו'. וסיים סוף דינא בנ"ד דמותר לאחרים ליהנות מן דמי היין הנותר באופן שימכרנו לגוי וימשוך ואח"ך יקח הדמים. והמחמיר שהגוי ג"כ ימכרנו לאחר או ימתין עד שישתה אותו הגוי דאז כלה האיסור מהעולם ואז יקח הדמים תע"ב עש"ב. הרי לך כפי דברי הבגדי ישע ז"ל הנ"ל אף במגע גוי ערל לא נאסר בהנאה לאחרים ויכול בעל היין ליתנו במתנה לאחרים והם יהנו ממנו למכרו לגוים וליהנות מדמיו וא"כ חזר דין מגע גוי ערל לענין זה כדין מגע גוי ישמעאל כפי מ"ש הרב רב פעלים ז"ל דבאמת יכול ליתנו לגוים בו ביום וכיון דיכול ליתנו לגוי בו ביום או למכרו לגוי בו ביום והאחרים יהנו מדמיו אין זה ההפרש שנאסר ליתנו או למכרו ולישראל חשיב תוספת איסור וכנז"ל.[2]
ועוד עלה בדעתי לומר דמאחר דעיקר איסור מגע גוי בזה"ז הוי בפלוגתא אי אוסר בהנאה או לא[3] דאיכא דס"ל דאין אסור בהנאה אלא בשתיה ואיכא דס"ל דאסור בהנאה מדינא או ממנהגא ומרן ז"ל פסק בשולחנו כמאן דאסר אף בהנאה א"כ יש למעוטי בפלוגתא ולומר דגם האוסרים בהנאה לא אסרו אלא בודאי מגע גוי ביין שלנו אבל היכא דאיכא ספיקא בדבר לא אסרו כ"א בשתיה ולא בהנאה. ובכאן הגם דאיכא מגע גוי בודאי בקנקן שהיה שותה ממנו היין. מ"מ אינו בודאי שנתנו בכד זה המקולקל שבא מחול"ת אלא שאנו תולין הקלקלה במקולקל וסוף סוף איכא ספיקא בדבר וכיון שכן יש לומר דגם האוסרים במגע גוי בהנאה בכה"ג דאיכא ספיקא לא אסרו בהנאה ובפרט דזה האיסור הוא מדרבנן וספיקו אזלינן ביה להקל בהנאה.
עוד רציתי לעמוד דמאחר דאיסור מגע גוי ביין שלנו ואינו יין נסך הוי איסורו מדרבנן וכבר נתערב בכד של יין כשר הגם שאין בכד יין הכשר ששים כנגד ששים דרה"ם יין דאסור במגע הגוי. למה לא ירבה עליו ולבטלו בששים יין כשר כשאר איסורין דרבנן שנתערבו ואין בהיתר ס' כנגד האיסור שמרבה עליהן ומבטלם. והגם דבזכרוני הוא דאיכא דס"ל דזה הדין הוא דוקא באיסורין דרבנן דלית להו עיקר מן התורה משא"כ באיסורין דרבנן דאית להו עיקר מן התו' לא אמרינן הכי[4] מ"מ עדין יש לומר דבכגו"ד בדין מגע גוי דבפלוגתא מתניא ואיכא ספיקא וכנז"ל. יודו דהוי כשאר איסורין דלית ליהו עיקר מן התורה שנתערבו שמרבה עליהן ומבטלם ובפרט היכא דהוי הפסד מרובה והתורה חסה על ממונם של ישראל. וכיון שהמשרתת שלקחה הקנקן שנשאר בו ס' דרה"ם ושפכה אותו לתוך הכד אמרה שלא ידעה שהוא אסור א"כ אין כוונתה לבטל האיסור והו"ל כאלו נפל מעצמו שכתב מרן ז"ל בש"ע חיו"ד סי' צ"ט ס"ו איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן במזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו. והגם דמור"ם ז"ל שם כתב בהגהה וז"ל וי"א דאין לבטל איסור דר' או להוסיף עליו כמו באיסור דאורייתא וכן נוהגין ואין לשנות ע"כ. מלבד דאנן לא קי"ל הכי אלא כמרן ז"ל דבתריה גרירן ע"כ אשר יאמר כי הוא זה. עוד בה כתב הט"ז ז"ל ע"ד מור"ם והבי"ד הבאה"ט שם סקט"ו בשם מוהרש"ל ז"ל דדבר שאיל"מ בכל איסורי דרבנן מרבה ומבטלן וע"כ פסק דבדיעבד אפי' כיוין לבטלם ולא ידע שאסור לעשות כן שרי ע"כ וסיים וז"ל ואני הוכחתי לעיל דאם לא ידע שיש איסור בדבר שרי בכל הביטולים עכ"ל ע"ש. ומכ"ש בנ"ד שלא ידעה שהוא אסור ואין כוונתה לבטל האיסור אלא שסברה שהוא מותר ושפכה אותו לתוך הכד א"כ הו"ל כאלו נפל מעצמו שכתב מרן ז"ל דמרבה עליו ומבטלו.[5] וגם לסברת מור"ם ז"ל לפי"ד מוהרש"ל והט"ז ז"ל הנ"ל שרי וכנז"ל. ומה גם דנ"ד יין ביין דהוי מין במינו דבטל ברוב וכמ"ש מרן ז"ל בסי' צ"ח ס"ב אם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר מותר ע"כ. וכ' הבאה"ט וז"ל בסק"ו נודע הטעם כתב ר"ת אבל הפוסקים דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב כיון שאינו נו"ט אלא החכמים הצריכו ס' הלכך כיון שנודע שהיה רובו היתר רק הספק אם היה ס' הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ כשלא נודע דהיה רובו היתר הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומר' ע"כ. ודון מינה לנ"ד דאיכא ספיקא אחריתי דשמא לא לתוך כד זה שפכה הקנקן ובכל אחד מהם יש לומר כן והו"ל ספיקא במידי דאיסורו מדרבנן וגם מאי דבעי ששים כנגדו הוא מדרבנן דמדאוריית' בטל ברוב א"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. וכיון דבנ"ד ידוע דיש רוב יין היתר אבל לא יש ס' כנגד האיסור דיש להתיר וכאמור ומכ"ש כשמרבה עליהם בכל אחד מהכדים שיהיה ס' פעמי' כנגד הששים דרה"ם שהיו בקנקן דהדעת נוטה יותר להתיר את שתיהם גם בשתיה. ועיין בס' זכור לאברהם ח"ג חיו"ד אות ב' דכתב בשם החיד"א ז"ל וז"ל עו"ש וז"ל ה' מוהר"י זיין בתשו' כתב יד העלה דכל איסורי דרבנן בין יש להם עיקר מן התורה בין אין להם צריך ס' ולא מצינו שמותר ברוב אלא חמאה ופת של גויים שכתב מור"ם סי' קי"ב וקט"ו ואין חילוק בין נתערב במינו בין שלא במינו ראוי להחמיר להצריך ס' ודלא כהרב ב"ש דבמינו אוקמה דאורייתא ואם נפל איסור לתבשיל אם מין במינו יש לפסוק כמרן דמרבה עליו ומבטלו כשנפל מעצמו ובמין בשאינו מינו ראוי להחמיר כמור"ם ואסור לערבם או להוסיף עליהם ואם אין האיסור בעין שנימוח וכיוצא. אז אף במין בשאינו מינו ראוי לפסוק כמרן דמותר להרבות עליו ולבטלו ותרומת ח"ל ופת של גויים וחמאה שלהם בטלי ברוב ואין צריך ס' ומותר לערבם לכתחילה ברוב ולאכלם אלו דבריו יצ"ו שם בסי' צ"ט אות ח' ע"כ.
עוד אנכי הרואה דאף שלא ירבה עליו לבטלו הם בטלים מאליהם ומותרים מאחר דאיכא ספק לאיזה מהן מהב' כדים נתנה היין שבקנקן והכדים הם קטנים ופיהם נר' שאינו רחב כמו שכן נראה מהנדון ההוא וכבר כתבנו דהוי ספיקא דרבנן יש לסמוך ע"ד הגאון נו"ב חי"ד סיס"ח מהדורא תנינא הבי"ד הפ"ת ז"ל מיו"ד סי' קל"ד סק"ד על דין שכתב מור"ם ז"ל בהגה"ה ס"ב י"א דכל סתם יינם בזה"ז בטל בס' והב"ח ז"ל כ' ע"ז ואין צריך הולכת הנאה לים המלח או למכרו לגוי חוץ מדמי איסור והש"ך ז"ל חוכך בזה להחמיר וכו' אלא יוליך הנאה וכו' ומותר בשתיה. והנו"ב ז"ל שם ישב דעת הב"ח והתיר אף שלא במקום הפסד ומ"מ מי יחלוק על הש"ך במקום שאין הפסד כלל ואם איזה מורה היה מתירו בלא הפסד לא הייתי סותר הוראתו. וכ"ע שאם נתנו ס' יין האסור לחביות בכדים קטנים שאין בהם רחב כ"כ כמו גיגית גדולה יש להתיר אף בלי הפסד כלל דיש לצרוף דעת הרא"ש שפסק כרב דימי שאם נפל איסורא לגו היתרא אפי' מחבית לבור מותר ע"ש ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין בנ"ד דיש ספק בדבר וספיקא דרבנן אמרינן דיש לצרף דעת הרא"ש וכו' ומותרים.
אחר ההסתכלות ראיתי שגם מרן ז"ל בש"ע סי' קל"ד ס"א כן פסק וז"ל יין שנתנסך לעכו"ם שנתערב ביין של היתר אסור בהנאה בכ"ש. בד"א כשהורק היין המותר על טפה של י"נ אבל אם עירה י"נ מצרצור קטן (פי' פך קטן) לתוך הבור של יין אפי' עירה כל היום כולו ראשון ראשון בטל. עירה מהחבית בין שעירה מהמותר לאיסור או מהאיסור למותר הכל אסור מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול ע"כ. והבאה"ט בסק"א כתב בשם ש"ך הטעם שאותו דבר העומד במקומו חשיב יותר מן הבא עליו אבל כשההיתר עומד במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל האיסור אא"כ נופל בבת אחת כדי נ"ט. ומיהו בהפסד מרובה וכה"ג יש לסמוך אפוסקים דס"ל דבהיתר לתוך איסור נמי אם נפל בבת א' ויש ס' מותר אלא דכשנפל מעט אמרי' ראשון ראשון בטל וכו' וכל זה בודאי יינם אבל בסתם יינם בזה"ז קי"ל דבכל ענין בטל בס'. ועוד כתב בסק"ב בטל משמע אפי' ליכא ס' והיינו דעת הרמב"ם אבל אנן לא קי"ל הכי אלא בעינן ס' וכו' וכתב הר"ן ואע"ג דקי"ל ניצוק חיבור שאין הניצוק חבור אלא לומר שאותו היין שלמעלה דינו כאותו היין שנתערב למטה והרי הוא כמוהו וכיון שאותו שנפל למטה נתבטל ונעשה היתר היאך יאסור היין שלמעלה ע"כ. הרי שמרן פסק דאם עירה האיסור לתוך ההיתר מפך קטן לתוך הבור אפי' כל היום קמא קמא בטל ועיקר פסקו הוא בטור בשם אביו הרא"ש וכן פסק הרמב"ם וכתב בבאר הגולה דכתב הב"י אע"ג דרבים גדולים פליגי עלייהו כיון דבמידי דרבנן נקטינן כוותייהו ע"כ, ופשט דברי מרן דקאמר בטל היינו דבטל ומותר אפי' בשתייה. אבל בבאר הגולה יש ופירוש מותר בהנאה ואסור בשתיה כדבסעיף דלקמן ע"כ. וכעת לא ירדתי לסוף כוונת ראייתו מסעיף דלקמיה דהתם דאסור בשתי' היינו דנתערב באופן האוסרו משא"כ הכא דקאמר קמא קמא בטל אמינא לך דבטל ממש ומותר אפי' בשתיה. ואפי' לפי פירושו אמינא דבנדון דידן דאיכא ספיקא דשמא לא נפל לכד זה אלא לכד זה יש להתיר אפי' בשתיה.[6]
והא דסמכתי לעיל על דברי הנו"ב ז"ל שכתב שאם נתנו יין האסור וכו' יש לסמוך דעת הרא"ש וכו' היינו משום דמדברי מרן הנ"ל יש לאומר שיאמר דדוקא אם עירה האיסור מצרצור קטן לתוך הבור של יין אזי אמרי' דקמא קמא בטל אבל כגון נ"ד שעירה מקנקן לתוך הכד לא אמרי' בזה קמא קמא כלל. לזה הוצרכתי להביא ראיה מדברי הנו"ב ז"ל דקאמר שאם נתנו יין האסור לחביות בכדים קטנים שאין פיהם רחב כ"כ כמו גיגית גדולה יש להתיר אף בלי הפסד כלל דיש לצרף דעת הרא"ש דפסק כרב דימי שאם נפל איסורא לגו היתרא אפי' מחבית לבור מותר.
האמנם זאת היא שקשה לי דקאמר הנו"ב ז"ל דהרא"ש פסק כר"ד שאם נפל איסורא לגו היתרא אפי' מחבית לבור מותר. שהרי אשכחן דמרן עיקר פסקו הוא מהרא"ש והרמב"ם וכנז"ל וקאמר דאם עירה בהחבית בין מהמותר להאיסור ובין מהאיסור להמותר הכל אסור וכו' וצריך לי לעמוד על שורשן של דברים אם סייום דברי מרן דקאמר עירה מהחבית וכו' הם גם דברי הרא"ש כן או לא.
עוד מילתא בפומאי לומר דכפי מ"ש ה"ה כמוהרי"ח ז"ל והבאתי דבריו לעיל דאם היה עובדא שזה היין נאסר במגע גוי ערל דאוסר היין בהנאה ג"כ אה"נ דלא תלינן בהכי דהא גם בו ביום מתחדש תופסת איסור בתלייה זו דהא נאסר בהנאה ג"כ ע"י תלייה זו ע"כ א"כ דלא תלינן והוו שני הכדים יחד בספק שמא בזה הכד נתערב יין האיסור שמא בהכד הב' הוי קלקלתו תקנתו דמאחר דאיכא ספיקא בשתיהם והם של אדם אחד ה"ז דומה למ"ש מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' קי"א ס"ז היה כאן שתי קדירות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל ואין באחת כדי לבטל האיסור ויש בשתיהן כדי לבטלו שתיהן מצטרפות לבטלו ולא עוד אלא אפי' אחת בבית ואחת בעליה מצטרפות והוא הדין אפי' למאה. בד"א כששתיהן של אדם אחד לפי שכל שהן של אדם עתיד להתערב אבל אם הם של שני בני אדם אין מצטרפות ע"כ. ודון מינה לנדון דידן שהן של אדם אחר וכולם מין במינו ויש בשתיהם כדי לבטל האיסור הם מצטרפות. והגם דמור"ם בהגה"ה כתב ויש מחמירים דאפי' באדם אחד אין להקל ולצורך הפסד יש להתיר באדם א' ומיהו אין לאוכלו אלא לאחר שיערבנו יחד דאז כבר נתבטל האיסור ע"כ. ולפי דבריו להיש מחמירין באדם א' ובמקום הפסד שמתירין אין לאכלו אלא לאחר שיערבנו כבר הבאה"ט בס"ק ט"ז הביא שהט"ז ז"ל חולק ע"ז ופסק שאף אם לא נתערבו כיון שמן התורה מותר ע"י ביטול ברוב רק מדרבנן צריך ס' וכיון שיש ספק לאיזה נפל ונכנסו שניהם בספק שניהם מצטרפין לבטל ומותר כ"א בפ"ע כיון שעתידין להתערב חשבינן כאלו כבר נתערבו עכ"ל ע"ש. וה"נ כיון דמצד היין הם שניהם מותרין וליכא למתלי באחד מהן דוקא כ"א בשני הכדים והם שניהם בספק שמא בזו נפל האיסור או בזו נפל והם של אדם אחד ויש בשתיהן כדי לבטל שתיהן מצטרפות לבטלו וכ"ש שהם השני כדים במרתף יחד וסמוכים זל"ז.
- ↑ שמא צ"ל בשו"ע. הערת המלבה"ד.
- ↑ אכן לכאו' היה אפש"ל דסברת הרב פעלים דמאחר דגבי דידיה הדבר אסור וכל ההיתר הוא רק לאחרים ל"ח כה"ג לדבר המותר אלא הוי תוספת איסור לגבי דידיה דהא עליו אנו דנים אלא דאפשר דסברת רבינו דאין הנידון כלפי תוספת איסור באדם אלא כלפי תוספת איסור בעיקר הדבר ונראה כן דהא הכא עיקר הדין דתלינן זהו מחמת דהוי דבר איסור בדבר האסור כבר והכא מה דאסור לו ולאחרים שרי ע"כ הוא משום דל"ח האיסור בעיקר הדבר. הערת המלבה"ד.
- ↑ עי' נמוק"י ע"ז נ"ז ע"א ד"ה נגע ובתוס' ר"י מפאריש שם בע"ב ובכנה"ג [הגב"י] יו"ד סי' קכ"ג או"ח שהביא השיטות בזה. הערת המלבה"ד.
- ↑ עי' שו"ת הרדב"ז [ח"ב סימן תשכ"ה] דכתב לדייק כן מדברי הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות [פט"ו הכ"ו – ז'] ועי' בספר הזכרון [למהר"י טייב נדפס בסו"ס ערך השולחן] מערכת א' או"י ובשו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' שכ"ה ואכמ"ל. הערת המלבה"ד.
- ↑ ויש להוסיף בזה דלכאורה כ"ה דעת הרב פעלים גופיה בח"א יו"ד סי' ט"ז ד"ה ועתה אשיב ע"ש וצ"ע. הערת המלבה"ד.
- ↑ אפשר דכוונת באה"ג דאפשר דהדבר אסור בשתייה ואפ"ה מותר בהנאה ולזה דימה מש"כ בשו"ע בס"ב אולם וודאי דלא נתכוין להוכיח מהא דיש לחלק כסברת רבינו. הערת המלבה"ד.