עונג שבת (רש"ר הירש)/ב
|
< הקודם · הבא > |
השבת והמנוחה
(סנהדרין לח, א).
ואפילו אם לא היה יום השבת, בלתי יום מנוחה בלבד, שנתנו ה' לישראל לנוח בו מעבודה, כפי שנראה בהשקפה שטחית, גם כן היה מביא אתו ברכה רבה.
כי אלמלא המנוחה ביום השבת, אימתי היית נח? אימתי היית בא אליך־עצמך? היית בא אל אשתך ובניך? אימתי היית בא אל השמים שלך שעל הארץ? כשיהיה לך פנאי? אבל אימתי יהיה לך פנאי? האם רשאי אתה שיהיה לך פנאי?
בלי הפסק עובד העולם מסביב לך. האנשים יוצאים דחופים ומבוהלים ברדפם אחר רווח ופרנסה, אחר עושר וגדולה ולא ינוחו אף רגע. כל אחד חוגר שארית כחו ללכת הלאה הלאה, לעבור את חברו. מי שאינו הולך קדימה נסוג אחור; מי שמשרך דרכו נרמס תחת רגלי הזריזים, העוברים עליו במרוצתם, "יום ולילה לא ישבותו". ואתה, בן־אדם, היית רוצה לעמוד רגע, לנוח מעט, לנוח מעבודתך הקשה, מיגיעתך הרבה, מדאגתך הגדולה; היית חפץ, ולו גם רגע, לצוות על ידך, על ראשך, על נפשך להנפש; היית חפץ, לו גם פעם, ליבש את זיעת אפך, להחליק הקמטים שעל מצחך, היית חפץ, סוף סוף, שלא להביט בפחד וחרדה בפני העתיד. אתה חפץ להביט בקורת־רוח אחריך, על העבר שלך, על מעשיך שכבר עשית; אתה רוצה להסיר מחשבתך מן העתיד־לבא ולשמוח במה שכבר בא, ובהוה, שצריך להיות הגן־עדן של האדם בארץ.
"גן־עדן"! מי יעיז לדבר על גן־עדן של האדם בעולם הזה? שערי הגן־עדן נסגרו אחרינו זה כבר. מעת ההיא אינו צומח לאדם עץ־החיים מעצמו, קוץ ודרדר תצמיח לו האדמה מעצמה, והקוצים האלה עומדים מכשולים ואבני נגף על דרכו והאדם צריך להתגבר עליהם. בזיעת אפיו הוא מוצא את לחמו ובדאגה ואנחה הוא אוכל אותו. ואם אלפי אנשים, גדולי הרוח, מיגעים את מוחם יום יום להוסיף את דעת האדם; ואם אלפי המצאות מוסיפים לו יום יום כח ועצמה, לא יותר מאושר עושה את האדם הדעת ולא יותר מנוחה מוסיפים לו המכונות; להפך, "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", יוסיף מכונות יוסיף עבודה ויגיעה, יוסיף המצאות יוסיף הצטרכיות.
הנאות ותענוגים לאלפים, שהאב התמים לא ידע מהם, מוכרח הבן החכם לבקשם ולרדוף אחריהם בזיעת אפיו, בכל כחו ואונו, בכל טפח וטפח של ימי חייו, כדי להמציאם, כדבר הכרחי, לו, לאשתו ולבניו. האדם דואג כל כך הרבה לו, לאשתו ולבניו, עד שאין לו פנאי לזכור את עצמו, את אשתו ובניו. המלה קיום (עקסיס־טענץ) הלכה וגדלה בימינו והיתה לשליט יחידי בחיי האדם, עד שכל חכמות החכמים, הממלאות היום את כל חללו של העולם, מתהום ארעא עד רום הרקיע, ממדינות רחוקות עד נבכי הימים, עומדות כולם לשרת לשלטון הזה-.
ולא עוד אלא אפילו מוסר ומישרים וכל המדות שמנו חכמים, אפילו מדות שהכל מודים בהם, כגון חסד ורחמים, למשל. גם הם מוצאים מסילות בלבות בן הדור הזה. כמעט רק במדה שהוא מפיק מהם תועלת למלחמת הקיום שלו -. ובכן "וישח אדבם וישפל איש". והאדם שנברא בצלם אלקים, בהוראה שיבקש תורה ודעת ושיאחוז בכל מדה נכונה, נעשה עבד נרצע לארץ ונושא ארת עולה הקשה על שכמו; ומקוצר־רוח ועבודה קשה כבדו אזניו לשמוע את קול ה' הקורא אליו: "אַיֶכה, אַיֶכה בן־אדם"!
וראה, הנה יורד מלאך ה' מן השמים, המלכה־שבת באה וקוראה אליך: "בן־אדם, עמוד! אף לא פסיעה אחת הלאה! אל לך לדאוג רק ללחם לבד, "חוטא אתה לך לעצמך, לאשתך ובניך, אם לעולם תרים ידך ורגלך רק בשביל פרנסה, אם לעולם תיגע את מוחך רק בשביל לחם לאכול; "לא על הלחם לבדו יחיה האדם". האם חסר לב הנך? האם רוח אין בך? האם אין נשמה בקרבך? הנשמה, שעם היותה שוכנת בתוך גופך תרקיע שחקים? הנשמה, שבשבילה הנך "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"; ובעת שאתה מקדיש את כל כוחך ואונך לפרנסת גופך וליפות אותו, תניח את נשמתך מבלי לתת לה מחיתה היא? עד כאן! רב לך, בן־אדם, עבוד! די לך, שששת ימים עבדת, נשאת ונתת באמונה ועשית כל מלאכתך, והיום, ביום השביעי צוך ה' אלקיך שלא לעשות כל מלאכה. וזה לך ערובה נאמנה, שאינך צריך לעבוד, הלא ה' אלקיך הוא שמצוך לעשות כן. ואם אין אתה כופר בחלק הטוב והנצחי שבך, אם אין אתה כופר באלקיך, שצוך על השבת, הנח תיכף את מלאכתך ובא אתי אל ביתך". -
והנך בא עם המלכה־שבת הביתה, והנה, עולם חדש אתה רואה בביתך. אין זכר בביתך לעולם של ששת ימי המעשה, עולם של דאגה ועצבות, יגון ואנחה. השבת בקסם שבידה הפכה אותו לעולם שכולו טוב, לעולם של שלום ושלוה. ראה, הנה ביתך מלא אורה ושמחה, אשתך כגפן פוריה, בניך כשתילי זיתים מסביב, עיניך מאירות, פניך צוהלים, כולך מלא נחת־רוח; ואתה מקשיב לקול הבא מגן־עדן, שקורא אותך לחבק את המלכה־שבת בזרועותיך; עכשיו אתה רואה, אתה מרגיש בחוש, שהיום, יום השבת, יום קדושה ומנוחה הוא. ואתה מסיר את עול העבודה מעל שכמך, הנך מנער את האבק של ששת ימי המעשה מעליך, הקמטים שעל מצחך מתפשטים, נפשך שבה למנוחתה ודעתך מתישבת. אל דאגות ואל דמעות, אל אנחות ואל עצבות! השבת פנתה את ביתך מכל אלה ותמורתם הביאה לך אורה ושמחה, מנוחת אהבה ושלות השקט; ולא לך לבדך היא עושה כן, השבת משוה את כולם ומעשרת את כולם.
השבת מעשרת את כולם ומשוה את כולם. הנכסים שאדם מוצא בעבודתו ובמלחמת הקיום שלו בששת ימי המעשה, מחלקים את האנשים לעשירים ולעניים, לגדולים ולקטנים, לתקיפים ולחלשים, כי לא כל אדם זוכה בשוה, ההצלחה יש לה איפה ואיפה. אבל האוצרות. שהשבת נותנת בעין יפה וביד מלאה לבני אדם: המנוחה, השלוה, העונג, עונג־שבת, את אלה מודדת השבת במדה שוה לכל אדם. אח! "אלמלי שמרו ישראל שבת אחת כהלכתה, מיד היו נגאלין" (ילקוט תהלים צ"ה).
אולם מעשה פלא זה יש רק ביד השבת שצוך ה' אלקיך לעשותה. אם הוא מצוך לנוח, יש לך בטחון גמור לנוח מנוחה שלמה; אבל לשוא תבחר לך איזה יום שהוא בשבוע לנוח בו על דעתך ולפי חשבונך, ידך תשבות, רגלך תנוח, הגוף יהנה ממעדנים שתתן לו, אבל רוחך? אבל נפשך? אבל נשמתך? את אלה יכול רק ה' אלקיך להרגיע. רק כאשר ה' אלקיך מצוה אותך לנוח, יש לך ערובה נאמנה, שאתה רשאי לנוח, שאתה יכול לנוח.
רק השבת לה' מנחילה לך מנוחה שלמה שאתה רוצה בה.